סקירת פס"ד: מזונות הילדים

על פי ההלכה, אב חייב במזונות ילדיו עד גיל שש. אולם, על רקע השינויים באורחות החיים, חיוב זה הורחב. חיוב זה נדון בפסק הדין הארוך והמנומק של הרב שלמה שפירא (בית הדין בנתניה, תיק מס' ‏913242/1‏, בפני הדיינים: הרב שלמה שפירא – אב"ד‏, הרב אברהם מייזלס, הרב רפאל י' בן שמעון).

חיוב מזונות בשולחן ערוך

בשו"ע (אה"ע עא, א) נפסק: "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש... ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו... ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו".

דהיינו, עד גיל שש חובתו של האב היא חובה גמורה, ובית הדין כופה את האב לבצע את חובתו. מעל גיל שש "עד שיגדלו" זו חובה מוסרית, ואם הבעל אינו מבצע את חובתו מפעילים עליו לחץ חברתי ולא משפטי. אמנם, גם מעבר לגיל שש חלה על האב החובה לתת צדקה לקרובי משפחתו, ובמיוחד לילדיו. ולכן כאשר בעל יכולת כופים עליו לפרנס את ילדיו במסגרת דיני צדקה.

תקנות הרבנות הראשית

בחשוון תש"ד (ארבע שנים לפני הקמת המדינה) קבעה הרבנות הראשית לישראל תקנה שמרחיבה את חיוב המזונות עד גיל 15: "כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית־דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור... עד הגיל של שש שנים כך יהא מעתה ואילך כחם יפה לחייב בחיוב משפטי גמור... עד הגיל של חמש־עשרה שנה". יש להעיר שגיל 15 היה נחשב כגיל בו אדם מתחיל לעבוד באותה תקופה.

בחודש תמוז תשל"ו החליטה מועצת הרבנות הראשית להרחיב עוד את חיוב המזונות עד גיל 18: "לאור הנסיבות המוסריות, החינוכיות והכלכליות בזמננו מחליטים להעלות את גיל חיוב האב למזונות ילדיו עד גיל שמונה־עשרה שנה". הראשל"צ הרב עובדיה יוסף נעדר מהישיבה וההחלטה הועברה לאישורו. אולם, הוא סרב לחתום על ההחלטה כיון שלדעתו "תקנה כזאת צריכה להיות ע"י כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה".

בפועל הרב שפירא מציין שמנהג בתי הדין הוא לחייב את הבעל במזונות עד גיל 18.

השפעת החוק והמנהג

הוא מוסיף לכך טעם נוסף, והוא חוק האמור בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (תשי"ט–1959) על פיו אדם חייב במזונות ילדיו עד גיל 18.

בנוסף לכל האמור הרב שפירא מחדש שני חידושים, האחד הוא הטלת חיוב מזונות גם על האם על בסיס סעיף 3(א)(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (תשי"ט–1959), שבו נאמר: "אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו".

זאת כיון , "שהוא ודאי תיקון העולם כל בני המדינה ניחא להו". אולם, הוא מסייג זאת במקרה "שיש לאב ממון והוא מחויב מעיקר התקנה כגון עד גיל שש או אף מעבר לזה כתקנות הרבנות הראשית". דהיינו, החוק תקף-למחצה במקום בו הוא אינו סותר את חובתו של האב על הפי הדין העברי ובכלל זה תקנות הרבנות הראשית.

בשולי הדברים יש להעיר כי דווקא היעדר החלטה ברורה של מועצת הרבנות הראשית בעניין זה, מאלצת את בתי הדין לפנות לחוק הישראלי.

חידוש שני הוא הרחבת החיוב מעבר לגיל 18, כיון ש"הנוהג הרווח בהסכמי הגירושין הוא לחייב את האב בשליש ההוצאות מגיל שמונה־עשרה עד גיל 21, מכיוון שהילדים לא מפרנסים את עצמם, אלא הולכים לצבא, לשירות לאומי או לומדים בישיבה, ואין הם עובדים לפרנסתם". אלא שעל כך חלקו דייני בית הדין האחרים, ולכן למעשה נשאר הרב שפירא בדעת מיעוט בעניין זה.

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון, גיליון מס' 915.