הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מורד חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי

חזקת כרוכין אחריה בבירור יהדות / פד"ר 1261695-1

תמצית המאמר

במאמר זה נדון בהרחבה בדיני בירור יהדות במקרה בו עלה חשש לאימוץ. נרחיב במקורות ויסודות "חזקת כרוכין" והאם היא קיימת כאשר יש חשש לאימוץ. בדיני חיוב בירור מדין "איכא לברורי" למרות שיש רוב או חזקה, ובמקום בו יש ריעותא ברוב. בכללים מתי יש צורך בבירור יהדות. האם ומתי לידה מעוררת לבדה חשש אימוץ. ובסוף נעבור לבירור המקרה דנן לאור כל הנ"ל.

מקור חזקה זו הוא במסכת קידושין, כי המוחזק לבן של מי שמגדלו, קובעים שהוא אכן בנו. כאשר האב והאם הגיעו לפנינו זה עתה עם ילדים, ישנה חזקה רק לקטנים ולא לגדולים. אבל אם כעבור זמן כולם מחזיקים אותם לקרובים, הוי חזקה, כמו שכתב החזו"א.

נחלקו רש"י והרמב"ם, האם בכל מקרה בו יש שתי נשים בבית, חוששים שמא מי שכרוכים אחריה אינה אִמם, או רק כאשר האשה מתה חישינן שנכרכו אחרי האשה השניה. מאידך נחלקו עוד במקרה שהאב לא בא לפנינו עם שתי נשים ואין עדים שנשא אשה נוספת, האם יהיה נאמן במיגו לומר שהם בני אשה זו.

במקרה דנן ישנן רעותות הגורמות לחשוש שמא סבתה של המבקשת היא מאומצת, וכאשר ישנה סיבה סבירה שאפשר לתלות בה את העובדה שנכרכו אחרי האשה למרות שאינם בניה, שוב אין ראיה מכך שהבנים כרוכים אחריה.

אין לחשוש לחששות שאין להן בסיס וריעותא לפנינו. לכן בדרך כלל גם אין לחשוש שבן או בת הינם מאומצים, כל זמן שלא שמענו ריעותות המעלות חשש כזה.

הגדרת החזקה ורמת בירורה

הרשב"א כתב שהחזקה נחשבת כידיעה ממש, שאין בכוח האשה להכחישה.

במסכת חולין למדו את דין חזקה מפרשת נגעים, ואילו בירושלמי במסכת קידושין למדו דין זה ממכה אביו ואימו, וכך כתב הרמב"ם. הקשה הבית שמואל מדוע בגמרא בבלי לא למדו משם.

האחרונים ביארו שישנם שני סוגי חזקה: יש חזקה דמעיקרא, שהמצב לא השתנה ממה שהיה, וזה נלמד מנגעים. בירושלמי מדובר כשלא ידענו מה היה, ואנו מניחים שכך היא המציאות מכח שכך מוחזק הדבר בסתמא. אמנם הרדב"ז כן דימה את החזקות, וכדברי הבית שמואל.

עוד מקשים, שהרמב"ם למד שמכה אביו חייב מכח חזקה שהוא אביו, ואילו בגמ' משמע שהטעם שמכה אביו חייב הוא מדין רוב בעילות אחר הבעל. נאמרו על כך שלושה דרכים באחרונים:

הדרך הראשונה: הרוב והחזקה נצרכים זה לזה (בכור שור, סדרי טהרה, חתם סופר ודברי יחזקאל).

הדרך השניה: גדר חזקה מסוג זה הוא מדין רוב (שערי יושר ובית מאיר).

דרך שלישית: בערוך השולחן חילק בין בן שנולד בפנינו, שם נזקקים לדין רוב בעילות אחר הבעל, לבין אב ובנו שבאו לפנינו ממקום אחר, שכיון שהתנהגו כאב ובן, חזקה שהוא בנו. הפסוק מדבר בשני המקרים, ומכאן נלמדים שני הכללים – רוב וחזקה.

גם בבכור שור ובחוט המשולש הסיקו לבסוף כדרך השניה בהגדרת חזקת כרוכין, כי היא מתבססת על רוב מוחלט שהמיעוט הוא אינו שכיח כלל. לפי זה אם ישנו הסבר אחר לכך שהבנים כרוכין אחריה, שוב אין תוקף לחזקה זו.

יש לברר האם לדין סוקלין שורפין ומלקין על פי חזקה, די בהוחזקו על פי דיבורם בלבד, או שצריך גם מעשה.

בבית שמואל הביא את המהרי"ק המחלק בין מלקות לנפשות, אך כתב כי הרמב"ם והטור חולקים. הב"ש לא פירש אם לדעתם תמיד צריך מעשה, או להיפך שבכל גווני די בחזקה על פי דיבורם.

כדעת המהרי"ק יש ללמוד גם מתשובתו של הרמ"א. וכך הכריע הערוך השולחן. אולם הזכרון יוסף, הפני יהושע וחוט המשולש נקטו שכל חזקה זוקקת מעשה, וגם אם עברו שלושים יום, אין משמעות לדיבור.

הבית אפרים חידש, כי גם למהרי"ק לא די באמירה, וכל חילוקו הוא שלמלקות כל שהם מוחזקים לנו, תלינן שהוחזק לנו על ידי ראיה או מעשה, אבל למיתה צריך לראות מעשה היוצר חזקה.

דעת הרדב"ז, ורעק"א הסדרי טהרה והבית מאיר בהבנת הבית שמואל, שדי באמירה לבד. גם לדעתם צריך שהאמירה תמשך ל' יום. וכך משמע גם מהב"ח והט"ז.

לדעת החזו"א הכל תלוי באמון שהדבר עורר בלב האנשים. אם על ידי דיבור השומעים אינם מטילים ספק בדבר, די בזה לכולי עלמא, ואם לא, צריך גם מעשים.

הרמב"ם בהלכה כא כתב שיש צורך בל' יום לחזקה, ואילו בהלכה כ לא ציין הרמב"ם את הצורך בל' יום.

לדעת הב"ח די בדיבורם ליצור חזקה אפילו לסקילתם. אלא שכלפי איש אחר שזינתה עמו, נזקקים לשלושים יום, כדי שלא יוכל לטעון שלא ידע שהיא אשת איש.

לדעת הט"ז רק בחזקה הבאה מכח מעשה, אין צורך בל' יום, אבל אם הוחזקו על ידי דיבור, רק בל' יום נוצרת חזקה שתועיל לענישה. אבל לאסור נאמנים על עצמם מיד, מדין "שוויה אנפשה". כך פסקו החלקת מחוקק והבית שמואל.

הנודע ביהודה באר כי גם בהלכה השניה נהגו כאיש ואשתו, ואף על פי כן נצרכים לומר זאת. שכן יתכן שנישאו על תנאי, ורק אמירתם מבררת שאין ביניהם תנאי.

סיכום דיני החזקה.

חיוב ברור במקום רוב וחזקה

גם במקום חזקה, לפעמים מחויבים לבדוק כאשר הדבר ניתן לברור.

מבואר במסכת חולין כי למרות שרוב המצויים אצל שחיטה מומחים, אם השוחט נמצא לפנינו, חייבים לברר.

ובפסחים מצינו כי אף שחזקה שבדק בעל הבית את ביתו מחמץ קודם שהשכירו, מכל מקום אם הוא לפנינו, חייב לשואלו. פירש הר"ן כי אין סומכים על חזקה כאשר ניתן לברר, כפי שמצינו לענין שחיטה.

הריטב"א והרא"ה חולקים שאפשר לסמוך על הרוב שהשוחט מומחה. רק בחמץ הצריכו לשאול, כי "אין כל החזקות שוות". להלכה נפסק כדעת הר"ן.

בביאור הגר"א מצינו שחיוב הברור הוא משום שהמיעוט הוא "מיעוט המצוי". בשו"ע הרב ציין כי נחלקו הראשונים בנקודה זו.

הרמב"ן כתב שתי טעמים לחיוב הברור, משום שאין סומכים על רוב שמיעוטו מצוי כשאפשר לברר, ומשום שכנגד הרוב יש חזקת איסור, ולא החשיבו רוב זה כודאי, במקום שאפשר לברר. הרשב"א הביא רק את הטעם השני, לשיטתו רק טרפות הריאה נחשבת כמיעוט המצוי, אבל שוחט שאינו מומחה אינו מצוי כל כך. הר"ן לא הביא אלא את הטעם הראשון, וסובר שגם מיעוט כזה נחשב למצוי.

הגר"א הביא מדברי הרא"ש שלסוברים "סמוך מיעוטא לחזקה", בהכרח שהמיעוט שאינם מומחים אינו מצוי כלל. אך בשו"ע הרב הביא את הרשב"א שתירץ כי למרות שישנו מיעוט שאינם מומחים, לא שייך כאן דין סמוך מיעוטא לחזקה, משום שגם אם השוחט לא היה מומחה, יתכן כי שחט כדין, והחשש לאסור הוא רק מיעוטא דמיעוטא.

כהן שהעיד עליו עד אחד שיש בו מום, אף שאינו נאמן, על הכהן להראות שאין בו מום, מכיוון שניתן לברר בקלות.

השו"ע פסק כי הלובש ציצית צריך לבדוק את החוטים קודם שיברך. המגן אברהם פירש הטעם כי אין סומכים על חזקה אם ניתן לברר, ולכן אם עד שיבדוק יפסיד את תפילת הציבור, אינו חייב לבדוק.

בפרי מגדים ביאר כי דין זה הוא מדרבנן, כפי שכתב הר"ן. הש"ך ביאר כי אפילו האוסרים את הבהמה אם נאבדה הריאה, מודים כי חיוב הבדיקה הוא מדרבנן, ונחלקו רק האם התקנה היתה אפילו בדיעבד לאסור בלא בדיקה, כדי שלא ימנע את בדיקתה. וכך מפורש ברמ"א. בבינת אדם כתב על פי הרשב"א כי טעם חיוב הבדיקה הוא כדי שלא יראה כמעלים עיניו מן האיסור.

כשלא ניתן לבדוק, סומכים על הרוב אף לכתחילה. בשו"ע נפסק כי השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק את הריאה. ביאר הש"ך שמכיון שאי אפשר לבדקה קודם השחיטה, בזה סומכים על הרוב ומברכים על השחיטה. אבל בכיסוי הדם שאפשר להמתין, אסור לברך בלי בדיקה.

דעת הבית יוסף שרק אם יש חזקת איסור יש חיוב בדיקה, וזהו הטעם שבהמה שאין לה חזקת טריפה אינה חייבת בבדיקה. לדעת הב"ח ההבדל הוא בין חזקה על דבר שממילא, לחזקה שנעשה מעשה, שאז צריך לברר. המגן אברהם קיבל את דברי הב"י. הבינת אדם הוכיח מהתוס' בחולין שחולקים עליו, אך כדעת הב"י כתב הרשב"א בשם הרמב"ן.

הפרי מגדים כתב שאין צורך לבדוק טלית משי שחיובה בציצית הוא מדרבנן. יש להקשות על כך מבדיקת חמץ. הפרי מגדים עצמו בכמה מקומות כתב דין איכא לברורי אף בספק דרבנן. יתכן לחלק בין עיקרו דרבנן, לעיקרו דאוריתא.

יש מקרים שאין צורך לברר, גם אם אפשר. יש לבאר מתי, ומדוע לא חייבו לבדוק את כל י"ח הטריפות.

במקום שיש טרחה מרובה או הוצאה גדולה, לא צריך לברר. כך הובא במגן אברהם לגבי ציצית, אם בדיקתו תמנע אותו מתפילה במניין. כך תירץ הפרי מגדים על המניע מבדיקת הטריפות, על פי דברי המנחת יעקב דכל שיש טירחה, אין צריך לברר. וכן כתב בערוך השולחן. המנחת יעקב והפמ"ג בגינת ורדים הביאו מקור לדין זה, מבדיקת חמץ, שכאשר המשכיר אינו נמצא, פטור השוכר מבדיקה, משום שהבדיקה כרוחה בטירחה.

בחתם סופר פסק לגבי אשה שמת בעלה, והודיעו לה שיש לו אח במקום רחוק, שאם אפשר לברר בקלות, חייבים לברר, אבל אם הדבר מצריך טירחה והוצאה גדולה, יכולים להסתמך על החזקה. ולמד כן מהדין הנ"ל, שאם יש ספק על כהן האם הוא בעל מום, רק אם ניתן בקלות לבדוק, מבררים. החתם סופר חידש, כי מקור חיוב הברור הוא מסברא, כמו ב"יש לו מתירין", משום ש"עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהתר", ולכן גם כאן אין חיוב לברר בהוצאה וטירחה מרובה.

אשה ששהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול, יבא עליה ואין צריך לשאול. המנחת יעקב הקשה למה לא נחשב כאיכא לברורי. בפרדס רימונים תירץ כי הדבר נחשב כטירחה. ואילו הערוך השולחן חלק שאין זה נחשב טרחה.

כתב הב"ח כי אם השוחט כבר הלך, אין צורך לרדוף אחריו. הש"ך חולק, וכך פסקו הפרי חדש והכרתי ופלתי. כתב בפמ"ג שכל המחלוקת היא אם אפשר לרדוף אחריו בקלות, אך לכולי עלמא אין צורך לטרוח. לפי הבינת אדם אם הוא בעיר, חייבים לשאול אותו לכולי עלמא.

בשו"ת משנה הלכות דן האם אשת כהן מעוברת, צריכה לבדוק את מין העובר באולטרה סאונד לפני שתכנס באהל המת, וכתב שאין חיוב להסתייע בבדיקות שהתחדשו בזמנינו. באגרות משה דן לענין קביעת רגע המוות, האם מתחשבים בדעת הרופאים, אך מסקנתו היא שיש להתחשב בדבריהם. יש מקום לחלק בין סברות מדעיות, לעובדות ברורות, ובין הגדרות על פי המדע, לבין בדיקה המדעית שרק מבררת את המציאות.

מבואר במשנה וברמב"ם שהמניח פירות בכדי להפריש מהם מעשרות, אינו צריך לבדוק אם הם קיימים.

בספר בינת אדם הכריע כי אם היה ידוע שהדבר היה כשר, יש לסמוך על החזקה מבלי לבדוק, אך אם לא היה הדבר ידוע בוודאות, ומכשירים רק מפני החזקה, חייבים לבדוק כשאפשר. עוד פסק כי אף אם אינו נמצא לפנינו, אבל נמצא הוא בעיר, חייבים לשאלו.

יתכן שיש מקום לחלק בין מקרים שחזקת ההתר היא בעיקר הדבר שבו דנים, ואז אין חובה לברר גם כשיש כנגדה חזקה לאיסור. למקרים שהנידון עצמו יש בו חזקת איסור, בעוד הרוב המתיר הוא חיצוני.

לדעת הב"ח רק כאשר הרוב או החזקה בנויים על מעשי האדם, בזה יש חשש שמא נמנע הדבר, וצריך לברר. הבינת אדם מקשה עליו כי הרשב"א הביא דוגמה לחיוב הבדיקה, מ"חזקה דרבא" בקטנה שהגדילה בשנים, וחזקה שגם הביאה סימנים, ואף על פי כן חייב לבדוק.

הבינת אדם מסיק כדעת הב"ח, ועיקר החילוק הוא בין חזקה שנשאר המצב שראינו, שאין צורך לבדוק, ובין חזקת או רוב שכך קרה, ששם מחויב לבדוק. ומה שאין בודקים את כל הטריפות, הוא רק משום הטירחה. בארצות החיים להמלבי"ם חילק בין חזקה שמעידה שנעשה מעשה חדש, לחזקה שהמצב הקודם נשאר, ומובן שאין בודקים את כל הטריפות.

הרמ"א אוסר לקנות דגים מלוחים טהורים שמונחים עם טמאים בחבית, אבל אין צורך לבדוק אם יש דגים טמאים. פירש הש"ך שאין ההתר מכח חזקה, אלא "מהיכי תיתי יהא כאן איסור", לכן אין ספק כלל. מכך נלמד, שאין צורך לבדוק את קרבת המשפחות הבאות לפנינו, וניתן להסתמך על החזקה, אלא אם כן ישנה ריעותא.

הצורך בבירור יהדות

הדין הוא, שמי שבא לפנינו ואמר "ישראל אני" נאמן. לפי תוספות, הטעם הוא משום שרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות הינם יהודים. אלא שאם היה מוחזק לנו כנכרי, צריך להביא ראיה שהתגייר. בריטב"א והנמו"י הובא טעם נוסף לנאמנותו, משום שדבר זה הוא מילתא דעבידא לאיגלויי ולא משקר.

ברמב"ם והשו"ע נפסק שמי שבא לפנינו ואומר שהתגייר, אם לא היה ידוע לנו שהוא נכרי, נאמן במיגו שהיה מחזיק עצמו כישראל. וגם אם היה מוחזק לנו כנכרי, מדינא נאמן אם נוהג כמנהג ישראל בכל דבר, אלא שלגבי יוחסין החמירו שצריך להביא ראיה. אבל מי שנאמן מדין מיגו אינו צריך להביא ראיה כלל. אמנם בחו"ל צריך להביא ראיה, ואינו נאמן. בש"ך הדגיש, שחומרא זו נאמרה רק לגבי מי שבא ואמר שהתגייר, אבל מי שאמר שהוא ישראל גמור, נאמן אף ליוחסין.

יש להסתפק האם אדם נאמן לומר שהוא ישראל, רק אם נוהג כישראל, או שנאמן בכל מקרה. האגרות משה נקט שנחלקו בזה התוספות והרמב"ם. אך בתשובה מאוחרת כתב כי גם לשיטת התוספות נאמן, משום שרוב האומרים כן, אכן הם יהודים, כיון שנכרים מתביישים לזהות עצמם כיהודים. והוסיף כי אם הוחזק לנו כנכרי ודאי שאינו נאמן לומר שהוא ישראל, נגד החזקה, וכך כתב גם האחיעזר.

בחוט המשולש כתב שצריך לכל הפחות שידבר בשפה יהודית, ואם לא, הרי הוא בחזקת נכרי. אין צורך בשמירת מצוות, אבל צריך לפחות מאפיינים המזהים אותו כיהודי. אך בחזו"א כתב כי אין כאן כלל מוחלט, והדברים נאמרו לפי המציאות בשעתו, אבל בעלמא רוב הבאים לפנינו בתורת יהדות הם יהודים, בדוברי כל השפות.

הגרי"ש אלישיב זצ"ל נקט כי העובדה שהעולים אינם שומרי מצוות, אינה ריעותא, משום שכך מקובל שם. אך אין כאן רוב, משום שרק רוב הבאים לפנינו "בתורת יהדות" הינם ישראלים.

הגרח"ג צימבליסט שליט"א כתב בשאלתו להגרי"ש כי כאשר הטוען מגיע ממקום שרובם יהודים, ישנו "רובא דאיתא קמן". וכאשר הוא מגיע ממקום שאין בו רוב ישראל, יש "רובא דליתא קמן", כפי שכתבו התוספות. העולים מבריה"מ באים ממקום שרובם נכרים, וגם הדין השני לא שייך כאשר אינם נוהגים כיהודים, וסברת האגרות משה כי חזקה שנכרי לא יאמר על עצמו שהוא יהודי, אינה קיימת כאשר ישנו רווח גדול בהצהרה זו.

בתשובתו ביאר הגרי"ש, שהיהודים בבריה"מ נחשבים כקבוצה נפרדת, ובה יש רוב יהודים, אך פסק כי אי אפשר להתירם, אחרי שמעורבים בהם גם מיעוט של בני תערובת, שנחשב כ"קבוע". כשבאים למעשה צריך לבדוק היטב, והדברים משתנים לפי השנים והמקום.

בפסק דין מהגאונים הגרי"נ רוזנטל הגר"ב רקובר והגר"ע הדאיה זצ"ל, פסקו כי בלא התנהגות כיהודי, אין דין הוחזק כישראל. אך תלו נידון זה במחלוקת הנ"ל האם "הוחזק" צריך להיות דוקא על ידי מעשה, או שמספיק דיבור בעלמא.

מתוך דברי הגר"י אושינסקי שליט"א בשורת הדין: נאמרו שלושה טעמים בראשונים לנאמנות האומר "ישראל אני". א. מדין רוב. ב. מדין "מילתא דעבידא לאגלויי לא משקר". ג. מדין חזקה, שגוי לא יציג עצמו כיהודי.

קשה להסתמך כאן על הטעמים האחרונים. דין "מילתא דעבידא לגלויי" נאמר רק אם האפשרות שיתגלה שיקרוֹ הוא קרוב ומיידי. גם בשו"ת יביע אומר הסתמך על טעם זה כסניף בלבד. גם ה"חזקה" שגוי לא יציג עצמו כיהודי, לא קיימת כשיש תועלת ברורה להחשב כיהודים. נותרה להתיר רק על פי הרוב, רוב המתנהגים כיהודים, או הבאים בשפה היהודית, או שמות יהודיים וכו'.

ישנם שלשה דרכים לבירור יהדותם: א. רישום הלאום. ב. שמות מובהקים. ג. ידיעת שפה או מסורת יהודית. הביאו כי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל התיר על סמך שתים מתוך שלושת הראיות. אך יש שפקפקו על קבלה זו.

הגרז"נ גולדברג זצ"ל הורה שמרבית ההסתמכות כיום צריכה להיות על המומחים, היודעים להכיר מוצא האדם והנהגותיו. לדברי הגר"ש פישר שליט"א יש לקבוע את הרוב על פי המקום שממנו הגיע עולה זה, האם רובם יהודים. הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א נקט כי "רוב המדברים אידיש הינם יהודים", אין זה רוב בפני עצמו, אלא נחשב כהנהגה יהודית ו"תורת יהדות". כאשר ישנו ספק על יחוס המבקש להוריו, כגון שאין התעודה מקורית, יש לברר עניין זה.

מכיוון שכל הנאמנות נסמכת על הרוב, כאשר יש ריעותא, חייבים לברר, משני טעמים. א. כבדיקת הריאה שמכיוון שמצוי בה ריעותא צריך לבודקה. ב. כאשר ישנה ריעותא ממש, אין להסתמך על רוב או חזקה.

המקור לדין "ריעותא" הוא במסכת כתובות. האשה צריכה להביא עדים שהייתה בתולה כדי לגבות מאתיים. למרות שקיים "רוב" שנישאה בתולה, מכיוון שאין לה קול, הרי זו ריעותא, ואין סומכים על הרוב.

מקור נוסף הוא מהסוגיא ביבמות, במי שנשא את יבמתו לאחר חודשיים, וילדה לאחר שבעה חודשים. וספק אם הוא בנו של הראשון, או של היבם. על אף שרוב נשים יולדות לתשעה חודשים, אך ברוב הנשים ההריון ניכר לאחר שלושה חודשים, ומכיון שישנה ריעותא, לא תולים שנולד מהראשון.

בדרכי תשובה כתב בשם הריב"ש כי כאשר ישנה ריעותא אצל השוחט, יצא מכלל הרוב המומחים, משום שרוב השוחטים אין להם ריעותא כזו. אך המעיין בריב"ש יראה שלא אסר משום שהורע הרוב, אלא כי צריך לברר אם הוא מומחה, ואם הוא מונע את הבדיקה, יש לחשוש ולאסור לאכול ממנה. על אף שחובת הבדיקה רק מדרבנן, אם הבדיקה נמנעה במזיד, אסרו אפילו בדיעבד. דבריו הובאו בש"ך, כי אם איבד את הריאה במזיד, דינו כמבטל איסור לכתחילה במזיד, שאסור אפילו בדיעבד.

לפעמים עצם העובדה שמסרבים להראות את הסכין, היא כשלעצמה מעלה חשש שהסכין אינו כשר.

בכדי להוכיח שאשה הייתה בתולה כשנישאה, גם מי שראה את הסימנים כשהיה קטן, יכול להעיד בגדלותו, על אף שאין זו עדות כשירה, משום שרוב הנשים נישאות בתולות. התוספות הקשו שכיון שלא היה לה קול, התערער הרוב. ותרצו כי יש נגד הרוב שנישאת בתולה, יש רוב שאילו נישאה בתולה, היה לה קול. רוב זה מרע את הרוב הראשון, ומחייב בדיקה, אך לכך די בעדות חלשה.

מכך נלמד כי גם אם היה כאן רוב של כרוכין אחריה, מכל מקום אם יש רוב המתנגד לו, גם אם אינו רוב מוחלט, כגון שרוב המקרים הדומים מלמדים על אימוץ, יש בכוחו לערער את הרוב הראשון ולחייב בדיקה.

האחרונים ביארו, כי עיקר דין רוב הוא רק להכריע כי הוא מהרוב, לעומת זאת, הרוב הנגדי אינו מכריע שהיא מהרוב, אלא שיש הוכחה מתוך הסתברות הרוב. לא זהו דין הכרעת רוב, ועל כן אין בכך אלא ריעותא בהכרעת הרוב הראשון.

מדברי הגמ' למדנו, שאם יש חשש שהבא לפנינו אינו אומר אמת, חובה לבדוק, ולא להסתפק בהכרעת הרוב. אם המקרה אינו דומה לרוב המקרים המצויים, לא ניתן להסתמך על ה"רוב", מפני שהשינוי מחריג אותו, ואינו כלול ב"רוב" המקרים המצויים.

מסקנת היביע אומר שכיון שהחיוב לברר כשיש רוב הוא מדרבנן, ניתן לפסוק שרק כשיש חזקת איסור או מיעוט שכיח צריך לברר. לכן אין צורך לברר, אם רוב הבאים לפנינו הם באמת יהודים. אך כאשר יש רגלים לדבר שטענת היהדות אינה נכונה, יש לברר היטב. גם בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל בפני הדיינים הגאונים הגרא"ל רביץ הגר"מ אילן והגר"ש אליעזר זצ"ל פסקו כי אם יש ריעותות ודאי חייבים לברר והנידון נותר בספק.

כתב החזון איש שלא בכל מקום ניתן להסתמך על החזקה, ואם ישנו חשד באמיתות הדברים, לא מסתמכים על החזקה. וגם אם ישנה חזקה, ומדינא מאמינים לה ומותרת להינשא, ראוי לחפש ראיות גמורות ומוחלטות.

מצינו בדברי התשב"ץ שהובא בבית יוסף כי גם כשאין לחוש לקול על פי דין, אך אם רואים שיש ממש בטענות, חייבים לבחון את נכונותם. מזה למד הגרי"ש אלישיב זצ"ל כי מי שהודיעוהו שהוא מאומץ, גם כשאינם נאמנים נגד חזקה, אך אם נראה שיש בזה ממש, צריך לחקור. ומכאן כי גם כשאין חיוב בירור, אם נראה לבית הדין כי יש חשש סביר, עליהם לדרוש ולחקור ככל הניתן, ורק אחר כך לפסוק את הדין.

האם לידה מאוחרת מעוררת חשש אימוץ

התוספות חילקו כי רק אם הלך בעלה עם צרתה, תלינן כי במשך הזמן ילדה כמו רוב הנשים, אבל אשה שידוע שלא נתעברה שנים רבות, אין לתלות שבדיוק לפני מות בעלה נתעברה וילדה, דבכהאי גוונא אין רוב.

לדברי הנודע ביהודה על אף שאין רוב שבדיוק קודם מותו נתעברה, מכל מקום גם אין הרוב אומר שלא נתעברה, ושני הצדדים אפשריים. וגם זה רק אם עברו עשר שנים מהנישואין, אבל קודם לכן היא בחזקת רוב הנשים שיולדות.

בפסק דין מהגר"ש שפירא שליט"א נכתב כי אף אם אין הבת כרוכה אחריה, ואף אם ילדה אחרי שנים רבות, אין לחוש שאין זו אִמה, משום שרוב נשים מתעברות ויולדות. עד עשר שנים היא בכלל רוב הנשים, וגם אם עברו יותר, עדיין אין רוב שיכריע להפך.

הגאון רבי ישראל בארנבאום שליט"א תמה על כך, כי אין רוב זה נוגע אלא לספק האם האשה ילדה, אבל אין בכך ראיה לשאלה אם אדם זה הוא בנה או לא. רק אם הבן כרוך אחריה ומוחזק כבנה, ונבא לערער על כך מזה שהאשה לא ילדה כמה שנים, על כך נכונה התשובה כי לעולם אין בכך ראיה או רוב ששוב לא תלד.

גם לדעת הגר"ש שפירא שליט"א, אם ימצאו ריעותות נוספות מלבד הגיל והמסתעף ממנו, יש צורך בהמשך בירור היהדות.

בשם אריה הביא את דברי מהר"ם מלובלין שרק כשיש ריעותא מכך שלא הוכר עוברה, אין רוב שתלד לאחר שנים רבות. וכתב כי גם הפתחי תשובה ציין לדברי המהר"ם. אך יש להעיר שהפתחי תשובה נשאר שם בספק מה הדין למעשה אם חלפו עשר שנים, האם עדיין שייך בה רוב נשים מתעברות.

לשיטת הערוך לנר נשים ששהו כמה שנים יש בהן רוב הפוך, שלא תלדנה יותר, ומכיון שאין אנו יודעים מהו "זמן רב", תמיד יש לחוש ולפסוק מספק לחומרא. אך גם לשיטתו הדבר שנוי במחלוקת ראשונים.

לשיטת המהר"ם הריעותא היא בכך שלא הוכר עוברה לשליש ימיה, ואילו לשאגת אריה הריעותא היא לחשוש שבדיוק קודם מותו התעברה וילדה לאחר מותו של בעלה.

בספר בני דוד (קושטא תצ"ח) כתב כי רק בספק האם אשה התעברה, מועיל הרוב, אבל אם הספק הוא ממי נתעברה, מסתבר לומר שילדה מהשני, אם שהתה זמן רב עם הראשון ולא ילדה.

לדברי המהר"ם שיק מסקנת התוספות היא שבלי ריעותא עדיין האשה בכלל הרוב, אך כל נידון התוספות היה כשלא עברו עשר שנים, אבל לאחר עשר שנים ודאי שאינה בכלל רוב הנשים היולדות.

לא מצינו בפוסקים שכתבו במפורש שגם אחרי עשר שנים עדיין יש רוב יולדות.

מדינא מי שאשתו לא ילדה עשר שנים, חייב להוציאה. לכאורה ניתן להסיק מכך שאחר עשר שנים הרי היא בחזקת עקרות, או לפחות שלא תלד מבעל זה. אך נראה שגם אם חייב להוציאה, אין חזקה שלא תלד, והכפיה היא רק כדי לקיים את המצוה. כעין זה כתב המהר"ם שיק באשה שהגיעה לגיל ארבעים, כי כיון שיצאה מכלל רוב הנשים המתעברות ויולדות, מחויב הוא מכח המצוה לשאת אשה אחרת, אשר בה כן קיים הרוב שתלד.

פשוט שגם אם אשה לא ילדה עשר שנים ואחר כך מוצאים שיש לה ילד, אין חזקה שאין זה בנה ובן בעלה. בוודאי שחזקת כרוכין אחריה, או חזקת קרובים גוברת על החזקה שלא תלד מבעל זה.

ניתוח הנתונים להלכה

במקרה שהאשה תהיה בת 74, ודאי יקבע בית הדין שאין חזקה כי זו האם. ברור שאין כאן גזירת הכתוב אלא היגיון, וכאשר זה לא הגיוני, לא תולים שהם ילדיה. מה שחשוב הוא רק האם נסיבות המקרה, מהווים ריעותא בחזקה.

מכיון שטיפולי פוריות כמעט שלא היו, ומבדיקת תיקי ברורי יהדות, עולה כי הרוב המוחלט של לידות מאוחרות משמעותית, בצירוף ריעותות נוספות, התבררו כמקרי אימוץ. לפחות איתרע החזקה, ויתכן ויש רוב הפוך – של ילדים מאומצים. נראה שכאן החזקה מתבטלת, צירוף הפרטים יוצר קבוצה נפרדת, בה יש רוב שהם ילדים מאומצים.

כאשר הצורך לברר הוא רק מדין איכא לברורי, אם אין אפשרות לברר, סומכים על הרוב. אבל כיון שאנו נוקטים שיש ריעותא גמורה, ונראה שאין כאן חזקה כלל, הרי חוסר היכולת לברר מעכב ואוסר אפילו בדיעבד.

עיקר בירור קירבת משפחה הוא על ידי ש"בנה כרוך אחריה" וכדומה. במקרה זה אין חזקת כרוכין כלל, אין עדויות או ראיות מה היה באותו זמן. ועוד שכאשר ישנו חשש סביר לאימוץ, אין חזקה גם אם רואים אותו כרוך אחריה.

הגר"י בארנבאום שליט"א כתב כי המפקפקים בעניין חשש האימוצים, אינם משערים את ההיקף העצום של תופעת האימוץ בברית המועצות בשנים דאז.

הטענה שהסבתא עברה טיפולי פריון, מוסיפה לריעותא. כיון שמודים כי הייתה בעיה רפואית, והיכולות לפתור בעיות כאלו היו אפסיות. אם היו ראיות כי האם הניקה את בִתה זו, היה מקום להגדיר זאת כחזקת כרוכין, וגם עצם יכולתה להניק היא ראיה שילדה. אולם לא הובאו כל ראיות לכך.

פסק דין על כך שהנקה מהוה ראיה לאִמהות ניתן בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה לפני כבוד הדיינים הגר"י רפפורט, הגר"ב לסרי, והגר"נ נשר שליט"א. שם הביאו כי מצינו לגבי בהמה שהחלב מהוה ראיה שהבהמה ילדה. להבדיל אלפי הבדלות יש לדון בבני אדם אם ההנקה היא ראיה. עניין זה לא נתבאר בפוסקים בפירוש, אך מדברי מהרי"ט אלגאזי ורבי עקיבא איגר מבואר שבאישה ההנקה היא ראיה ודאית.

סיכום הריעותות, ומסקנת פסק הדין.

פסק הדין

פסק הדין הקצר

בתאריך כ"ה בשבט תשפ"א (7/2/2020) ניתן פסק דין קצר בהרכב מלא בו נכתב כדלהלן:

"תיק זה נפתח בתאריך 23/2/20. התיק שלפנינו הינו תיק מורכב ולא פשוט. המבקשת וב"כ הגישו מסמכים ותמונות. התקיימו שני דיונים ואף הוגשו סיכומים.

סבתה של המבקשת ס. ילידת שנת 1937 לפי תעודה משוחזרת. מקום הלידה גלוחובצי. בשנת 1938 הגיעו הוריה א. וש. לדונייצק. לפי הנ"ל הייתה ס. בת שנה. בשנת 1941 בעת המלחמה פונו א. וש. לטג'יקיסטאן. במסמכי הצלב האדום מאפריל 1942 ברישום המקורי ישנם שני רישומים. רישום של א. וברישום זה רשומה ס. כבתו. ורישום נוסף של ש. שני הרישומים הם באותו יום. לפי המבררים, ככלל נרשם ילד עם ראש המשפחה. לפנינו תעודת נישואין של א. וש. משנת 1925. שניהם ילידי סוף המאה ה-19. לש. אחות בשם ר. שנשאה בשנת 1926 וילדה את בִתה ב. בשנת 1928. צורפו תעודות לימודים של ס. מראשית שנת 1946 מטאג'יקיסטאן ובהמשך משנת 5/1946 ואילך תעודות לימודים מאוקראינה. כלומר המשפחה חזרה לדונייצק באמצע שנת 1946. בכל התעודות כמו ברישומי הצלב האדום אביה א. מצויין בתעודות ובמסמכים. צורפו תמונות משפחתיות. על פי המסמכים והתעודות התגלה שמברר היהדות אלכסנדר דן היה מאותה שכבת לימודים של אם המבקשת – מ. (בִתה של ס.), שנחשבה כיהודיה. ס. דוברת אידיש. כל התעודות המשפחתיות תקינות, מלבד תעודתה של ס. התעודה המקורית איננה ובמקומה תעודה משוחזרת משנת 1952 בהיותה בת 15 בה נכתב כי היא יהודיה בתם של א. וש.

הוגשה המלצה ראשונית של הרב אריאל לוין:

"הופיעו המבקשת, אם- ואם האם- והציגו מסמכיהם המקוריים וחדשים. לאום כולם יהודי, שמות דורות הקודמים מובהקים בקרב יהודי המקום, מוצאם מעיירות יהודיות של אוקראינה. יש להם קרובי משפחה בארץ, כולם רשומים יהודים במרשם אוכלוסין. הופעת אם האם המבקשת יהודית כנה, היא מבינה אידיש וזוכרת הווי יהודי מבית הוריה. הוצגו תמונות משפחתיות המצביעות על קשר בין הדורות וניתן להגדירם כבעלות אופי יהודי, לפי סיפור משפחתי, שנשמע כנה ומתועד, קורות המשפחה משתלבות בתולדות יהודי רוסיה. סבתה רבה (של) המבקשת ילדה את סבתה המבקשת בגיל 38 אחרי 13 שנות נישואין. לכן יש ספק אימוץ שדורש בדיקה נוספת במסמכים, אם בדיקה (זו) לא תביא תוצאות, אמליץ לבית הדין לשלוח את המבקשת לבדיקה מיטוכונדרית".

הוגשה המלצת הרב אלכסנדר דן:

  1. הוגשה לבית הדין בקשת המבקשת לאשר יהדותה וצורפו המסמכים. לאום כל בני המשפחה רשום יהודי, והרישום במסמכים תקין, למעט ת. לידה של אם האם (ס.), שנולדה ב-1937, בעת שאִמה היתה בת 39, ורישום לידתה שוחזר ב-1952. עצם עניין השיחזור אומנם שכיח בתקופה שאחרי המלחמה, אך לאור העובדה שס. בת יחידה להוריה, שנישאו ב-1925 ולא הצליחו להביא ילדים לפני כן, וס. אף העידה שאִמה טופלה עקב כך, וניתן לתאר מה הייתה היעילות של טיפולים אלה בשנות ה-30 באוקראינה. לאור הנ"ל התעורר החשש שמא ס. אומצה (ואם כך שוב איננו יודעים זהותה).
  2. המשפחה הגישה אישור מהצלב האדום ברוסיה על דבר הפינוי בעת מלחמת העולם השנייה, ובו מופיעה הבת, ילידת 1937, בשם "סופיה". בעזרת אנשי קשר ברוסיה עלה בידינו לבדוק מידע זה, והתברר שבכרטיס המקורי כתוב, כי שם הבת הוא "ס.". דבר זה נותן להניח במידה גדולה של ודאות, כי ס. אכן הייתה במשפחה עד תחילת המלחמה ופונתה עם ההורים לטג'יקיסטאן. הדבר מתאים למידע שמסרה המשפחה.

אבל כאן עליי גם לציין, שעובדתית רוב רובם של האימוצים הידועים לנו נעשו כשהמאומץ בגיל מ-0 עד- 3-4 שנים. וייתכן ודווקא נרשם אימוץ בספר של 1938 שלא השתמר, כאמור לעיל.

  1. ברור הדבר שבית הדין מחוייב למצות כל אפשרות לבירור עד תומו, ועל מנת שיוכל לפסוק הלכה אליבא דאמת הוא צריך לקבל נתונים מקצועיים העדכניים ביותר שישמשו בסיס לפסיקה זו.
  2. לכן בראש ובראשונה נעשה מאמץ גדול (באמצעות אנשי קשר נאמנים בחו"ל) לאתר רישום לידה של ס. שנולדה ב-8.12.37. והנה במקום לידתה אכן נמצא ספר רישום הלידות של שנת 1937, אך בו לא מופיע הרישום המבוקש. ולרוע המזל, הספר של שנת 1938 (שייתכן ונמצא בו הרישום) – לא השתמר!

יחד עם זאת, ייתכן ועובדה זו יכולה להסביר מדוע הוצאה לס. תעודת לידה משוחזרת. כי הרי ת. נישואין של הוריה משנת 1973 הינה חוזרת, כלומר ספר הרישום כן השתמר. אז אולי, שכך גם נדרשה (על ידי הוריה של ס.) ת. לידה הנ"ל ב-52, אך לשווא, כי כאמור הספר לא השתמר, ולכן נאלצו לשחזר רישום הלידה.

  1. היום קיימת גם אופציית בירור גנטי (ובית הדין בדיון מ- 29/12/2 הסביר בהרחבה לאחר בירור עם מומחים, שבדיקה זו אמורה לתת תשובה מקצועית חד משמעית), אך כידוע המבקשת ביקשה מכבוד בית הדין להכריע את הבירור ללא ממצא זה.
  2. אילולא האפשרות של כלי מחודש זה, של בדיקה גנטית ודאית (מבחינה סטטיסטית) - דבר הנמצא בשימוש בעולם המדעי מזה כ-20 שנה, הרי מבחינת הניתוח המקצועי היינו נשארים בספק, אותו היינו מביאים לפני בית הדין להכרעה.
  3. לגבי החיוב בבדיקה כזו מבחינה הלכתית, פניתי לכבוד הדיין בבית הדין הרבני במוסקבה (שליד הרבנות הראשית לרוסיה), הרב ישראל בארנבאום שליט"א, אשר התנסה רבות בבירורי יהדות ובבדיקות מעין אלו, ולהלן תמצית דעתו בנושא:

"אף אם נכריע (באופן די שרירותי) שרוב מקרים כאלו והדומים להם היו בכל זאת ללא אימוץ הרי מיעוט המצוי של אימוץ בודאי שקיים כאן, ובמיעוט המצוי אמנם מתירים ללא בדיקה כשהיא אינה אפשרית. אבל בכל מקום שאפשר לבדוק הרי מחוייבים לטרוח ולבדוק כמוסכם בכל הפוסקים, ובפרט בנידון זה שמיירי (על צד האיסור) באיסור תמידי שעוברים עליו בכל יום (עי' שו"ת נודע ביהודה, מהד"ק או"ח סימן לה). ובפרט שלעניות דעתי קביעת קרבה משפחתית על סמך מראה חיצוני היא חלשה מן הראיות, ובכל מקרה מידי ספק לא יצאנו בהתחשב בכל סדרת העובדות שמעוררות את החשד המבוסס לאימוץ".

  1. כבוד בית הדין מודע בוודאי למקרים הרבים בעבודת בירורי היהדות, בהם התבררה עובדת האימוץ, אף אם לא הייתה ידועה כלל לרוב המאומצים. להלן חלק מהתיקים: 1177776/3, 838388/1 ,933632/1, 1009825/1, 1026725/1, 1189025/1, 1281163/1, 1178451/1 וישנם עוד, אך קשה לאתרם מיידית.
  2. לאחרונה הוגשו על ידי המבקשת תמונות משפחתיות רבות, המצביעות לכאורה על קשר בין הדורות, ועל מנת לבדוק משקלם הראייתי נשלחו על ידי בית הדין לבדיקת מז"פ, אך התקבלה תשובתם שאין באפשרותם לאשר הקרבה על סמך התמונות.

יש לציין, כי אנשי המקצוע נזקקים לבדיקת תעודות במז"פ במקרים, בהם עולה חשד לזיוף מסמכים על ידי שינוי פיזי של הפרטים שבתעודה. כאמור, חשד זה לא עלה במקרה דנן.

10.

*

בית הדין פנה לקבלת המלצה מד"ר רייז מברר היהדות בדימוס. ד"ר רייז לא פגש במבקשת ומשפחתה (כפי הנדרש בתקנות בירור יהדות, וזאת בשל היותה חוו"ד נוספת ולא זו עליה נשען התיק), אולם הוא שוחח עמהם בטלפון וקבל לידיו את מסמכי התיק, וכך כתב בהמלצתו:

"על סמך החלטת בית הדין מתאריך 30.12.2020 קבלתי תיק בירור יהדות מס' 1261695/1 של המבקשת.

לפי החומר שבתיק, רוב הספיקות שיש בו קשורים לתעודת לידה מס' 186665 של אם אִמה של המבקשת. בתעודה זו רשום 'יהודי' בשדות הלאום.

לגבי תעודה זו צוינו מספר נקודות:

  1. התעודה אינה מקורית. כתוב בה שהיא משוחזרת, ונתקבלה בשנת 1952 על לידה בשנת 1937.
  2. לפי התעודה, שמה הפרטי של אם אִמה של המבקשת – ס. וזהו שם מוסלמי.
  3. לפי החומר, 'סבתא רבא של המבקשת ילדה את סבתה של המבקשת מצד האם בגיל 38, ואחרי 13 שנות נישואין. לכן, יש ספק אימוץ'.

לגבי נקודות אלו, יש לתת את הדעת לעניינים הבאים:

בקשר לנקודה הראשונה: חשוב להזכיר כי במשך מלחמת העולם השניה, איבדו מיליוני אזרחים בברית המועצות את מסמכיהם הפרטיים, כשנמלטו מפני הגרמנים ימ"ש. אחרי המלחמה, כשחזרו לבתיהם, התאפשר להם על פי החלטת השלטונות לקבל מסמכים חדשים על סמך הצהרה בלבד. פריבילגיה זו ניתנה למשך 10 שנים לאחר המלחמה.

ישנה סיבה נוספת להאמין שהרישומים בתעודת הלידה מס' 186665 תקינים: כפי שמובא בספרו של הרב יצחק זילבר, בשנת 1952 התקבלה החלטה ע"י סטאלין על חיסול יהודי ברית המועצות. התהליך החל ב'דבר הרופאים' – מעצרם של רופאים יהודים שהוצאה עליהם דיבה כביכול הם "מזיקים". התהליך כלל פרסום אנטישמי מאסיבי. אנשים רבים, העדיפו לשנות את הכיתוב בשדה הלאום מ'יהודי' ל'אוקראיני' 'רוסי' וכדומה, כדי לחמוק מרדיפות. למרות הסכנה שבתקופה, בתעודת הלידה של ס. נכתב 'יהודי' בשדה הלאום.

בקשר לנקודה השניה: מצורפים צילומי מסמכים של הסבתא ס. ממוסדות החינוך בהם למדה בשנים 1946, 1947, 1949 בטג׳קיסטאן ובאוקראינה. בתעודות אלו מופיעה ס. בשם הכינוי ׳ס.'. שם זה אינו קיים רשמית. השם ס. מופיע לראשונה רק בתעודת הלידה מספר186665, הנזכרת לעיל. יש להסביר, כי לפקיד של משרד הרישום בברית המועצות היה מותר לרשום בתעודת הלידה רק שם המופיע ברשימת "שמות עמי ברית המועצות". כלומר, גם אם השם ס. נתפס כמוסלמי, ממילא הוא אינו שמה המקורי של הסבתא.

בקשר לנקודה השלישית: הסבתא רבא התחתנה בשנת 1925 וילדה בשנת 1937. ידוע שבשנות ה-30 גוועו ברעב 7.5 מיליון אזרחים באוקראינה. במצב כזה, אף אחד אינו מכניס הביתה עוד פה להאכיל...לסיכום, ממליץ לאשר את יהדותה של המבקשת". ע"כ ההמלצה.

*

תגובת המברר דן אלכסנדר:

‏‏"נושא: 1261695/1 - א. ג.

אתייחס כאן על הסברה שהעלה ד"ר רייז בהמלצתו:

"בקשר לנקודה השלישית: הסבתא רבא התחתנה בשנת 1925 וילדה בשנת 1937. ידוע שבשנות ה-30 גוועו ברעב 7.5 מיליון אזרחים באוקראינה. במצב כזה, אף אחד אינו מכניס הביתה עוד פה להאכיל..."

על כך עלי להעיר, שהסברה הייתה יכולה להיות נכונה אילו לזוג כבר היו ילדים, אזי "פה נוסף אכן מכביד" (וגם אז זה לא מופרך לחלוטין), אבל כאן מדובר על ילד יחיד, וצורך הבסיסי לצאצא (טבעי, או מאומץ) גובר על כל דבר אחר. והראייה, בני המשפחה טענו כל הזמן, שש. הייתה בטיפולי פוריות!

ועוד, באותה משפחה (לר.) שנישאה ב-1926, נולדה בת ב-1928.

בברכה, אלכסנדר דן – מברר יהדות בכיר של הנהלת בתי הדין".

*

תגובת מברר היהדות הרב אריאל לוין:

"לגבי המלצתו של דר זאב רייז: רעב באוקראינה שנפטרו 7.5 מיליון אנשים קרה בשנות 1932-1933. סבתה המב' נולדה ב1937.

לגבי אנטישמיות: בשנת 1952 אף על פי שהייה אנטישמיות ברוסיה בתעודה משחזרת, אם הוריה יהודים אימצו אותה בשנת 1937, הם לא היו יכולים לרשום בת.ל. שלה הורים ביולוגים שהיו גויים.

לכן הם רשומים בת.ל. בלית בררה.

חוץ מזה מצאתי כמה תיקים שבהם אימוץ היה באוקראינה בשנים לא פחות קשות מבחינה כלכלית.

גם יש תיקים בבתי הדין שבית הדין לא נתן אישור יהדות מתי שהיה ספק אימוץ:

תיק 1009825/1 בחיפה-אימוץ מוכח משנת 1946 באוקראינה. שנת 1946 שנה אחרי מלחמת עולם השנייה –שנה מאוד קשה כלכלית.

תיק 1249540/1 בתל-אביב –אימוץ מוכח משנת 1948 באוקראינה .

תיק 106496/1 בירושלים-ספק אימוץ-בית הדין סוגר את התיק בלי הכרעה.

תיק 1246123/1 בחיפה –ספק אימוץ – בית הדין מעכב נישואין המבקש!.

בברכה ובכבוד רב

אריאל לוין"

דיון

בתיק זה התעוררו כמה ריעותות. הבעיה בתיק זה התעוררה עקב כך שהסבתא של המבקשת אין לה תעודת לידה מקורית ורק משוחזרת בגיל 15. "משוחזרת" פירושו שהיא נכתבה לא על ידי העתקה מרישום המקורי אלא על פי מבקש התעודה בעצמו או הוריו. בנוסף, אִמה ילדה אותה בגיל מאוחר קרוב לגיל 39 ולאחר כ-13 שנות נישואין. עניין שמעורר חשש לאימוץ שהיה שכיח בברית המועצות מאד אצל נשים שלא ילדו עד גיל מאוחר ובשל רמתם האפסית של טיפולי הפוריות שהיו בעת ההיא.

בנוסף, שם הסבתא ס. עורר תהיות כיון שהוא שם מוסלמי והיה חשש כבד שהיא אומצה בטג'יקיסטאן שם שהתה המשפחה לאחר הפינוי בשנת 1941. כאשר באפריל 1942 היא כבר רשומה על שם א. בעלה של ש. כך שהחשש הוא שהיא אומצה ממשפחה מוסלמית בחודשים ההם מאז שהם הגיעו לשם ועד הרישום הנ"ל. הסבתא עצמה בחקירתה ציינה ששמה ס. ולא שם אחר הדומה לו, עניין שמערער את קביעתו של ד"ר רייז שטען שיתכן שבאמת שמה אינו ס. אלא שם אחר דומה, ורק ברישום כתבו ס. מתוך רשימת שמות מוכנה ובלעדית (ראה בהמלצתו לעיל). חשש נוסף, שם הסבתא באישור הצלב האדום היה שונה. ריעותא זו נפתרה על פי הרישום המקורי בצלב האדום שבו כתוב ס. ושמה באישור נכתב בטעות. כמו כן, אין לפנינו אפילו תמונה אחת של הסבתא רבה ש. עם בִתה ס. למרות שיש תמונות משפחתיות רבות מתקופה זו ואף לפניה. בנוסף, לא הבחנו בדמיון בתמונות בין הסבתא ס. לסבתא רבה ש. כך שכל עניין התמונות אינו רלוונטי. ניסינו גם במחלקת זיהוי פלילי אך בנתוני התמונות ואיכותן הדבר לא מעשי. תוצאות הבדיקה סרוקות לתיק. מעבר לכך שהתמונות גם אם היינו מזהים בהן את הדמיון, הן ראיה חלשה למוחזקות וכרוכין כמו שנבאר להלן בשם החזון איש, שהרי גם בת מאומצת היא כרוכה עם אִמה.

הגדרת ה"כרוכין" על פי ההלכה היא שבני העיר או השכנים היה ברור להם בעת לידתה שהיא בת ביולוגית של האם. עניין שאין לנו עליו עדות במקרה דנן. "כרוכין" הינו חזקה וחזקה בנויה על-בסיס התנהגות אנושית לה ערים השכנים והסביבה ולא על תצלום המנציח רגע מסוים ולא הליך חי מתמשך הנתמך בעדות. עוד יש להוסיף שברישום במקום לידת הסבתא נמצאים כל הרישומים של שנת 1937 ואילו רק הרישום הרלוונטי של הסבתא חסר והדבר התמיה ועורר שאלה וחשש. יתכן וכיון שנולדה ס. בשלהי שנת 1937 (8/12), רישומה שולב בתחילת שנת 1938 וספר רישום זה של שנת 1938 לצערנו נעלם. בנוסף, כל המסמכים המקוריים כמו תעודות ואישור הצלב האדום אין הדבר נחשב כחזקת כרוכין כפי שנבהיר בשם החזון איש.

מברר היהדות הראשון המליץ על בדיקה מיטוכונדרית ובית הדין הוציא החלטה כי הוא מאשר את הבדיקה. בדיקה זו עורכת המבקשת בלבד. אולם המבקשת וב"כ התנגדו לבדיקה. יצויין כי זו זכותה של המבקשת שלא להיבדק.

לאור הנתונים, עניין טענת "חזקת כרוכין" הינה בעייתית מאד בתיק זה. אין לפנינו כל עדות על שהסבתא הייתה כרוכה לאִמה. אין לפנינו עדויות מהשטח בעת לידתה ואחר כך המעידות כי היה ברור לכולם במקום לידתה שהיא בת של ש. אין לנו כל ידיעה מה סברו אנשי העיר באותה עת ומה ידעו אם הסבתא ס. היא בִתה הביולוגית של ש. או שהיא מאומצת. התעודות והתמונות גם אם היה בהן ממש, והיינו בטוחים כי המופיעות בתמונות הן אכן השמות בהן נקבה המבקשת, (דבר שגם כן אינו מוכח), לא יכלו להעיד על כך. כל שכן כאשר הן בעייתיות שכן כאמור לא הצלחנו לזהות בתמונות את הדמיון בין ש. לס. ותעודת הלידה כאמור משוחזרת. מעבר לכך כי גם אם הייתה המבקשת מצליחה להוכיח את המוחזקות הזו, דבר שלא נעשה בתיק זה, הרי אל מול זה ישנה ריעותא גדולה מאד כאשר הסבתא נולדה לאחר כ- 13 שנות נישואין בגיל למעלה מ-38 באותן השנים בהם אחוז ההצלחה לטיפולי פוריות היה נמוך ביותר. יש להדגיש בעניין זה כי רובם ככולם של התיקים בבתי הדין הרבניים עם נתונים אלו בהם עלה בשל כך החשש, התגלו עובדתית באופן חד משמעי על פי הרישומים המקוריים כתיקי אימוץ (כולל אותו תיק ממנו באה לטעון ב"כ המבקשת). כלומר, חזקת כרוכין או חזקה אחרת מתבססת על דיני רוב. ובמקרה דנן מלבד שאין כלל דין כרוכין, גם אם היה כזה, במקרה דנן יש ממולו רוב הפוך עקב הגיל ומשך השנים.

יצויין בנוסף שאחות הסבתא רבה, ר. שמה, נישאה שנה אחר ש. בשנת 1926, וילדה את בִתה ב. בשנת 1928 שנתיים אחר החתונה. עובדה זו מערערת את דברי ד"ר רייז בהמלצתו שלא היו מכניסים ילד נוסף בימי הרעב. עניין שנדחה מטעמים נוספים שהרי מי לא יחפוץ בלפחות ילד אחד. יש להוסיף כי לא מצאנו שירדה הילודה באותם שנים כתוצאה מהרעב, ראו גם כאמור שר. אחותה של ש. ילדה את ב. בִתה היחידה באותה עת כשנה-שנתיים אחרי נישואיה.

יש להוסיף על כך נתון נוסף. באי כח המבקשת והמבקשת הצהירו כי הסבתא רבה עברה טיפולים כדי שתוכל ללדת. נמצא כי ישנה הודאה גמורה כי לסבתא רבה ש. הייתה בעיה רפואית להיכנס להריון. גם הסבתא ס. עצמה בחקירתה בדיון האחרון הצהירה על כך בבירור. לטענת המבקשת וב"כ הטיפולים עזרו. אולם מנין נדע שכך הם פני הדברים. במיוחד שעל פי הבירור, הטיפולים באותה עת היו ברמה נמוכה ביותר וכמעט שלא סייעו דבר.

להלן נרחיב בנושא ההלכתי. רק נביא כאן את דברי החזון איש אליהם ציינו לעיל.

החזון איש (אבהע"ז סי' ח סק"ב) כתב וז"ל:

"במקום אחר נסתפקנו דאפשר אי מחזקת עצמה לגרושה בעיר ל' יום, והוא באופן שכל בני העיר אינם מסתפקין כלל באמיתת הדברים, הוי כדין חזקה דתינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית קידושין פ, א וכדין אשה שבאת ותינוק מורכב לה על כתפה שם.

ובחזקות אלו העיקר תלוי באומד דעתם של בני העיר ואין כל המעשים שוין, ובמקום שבני העיר מטילין ספק באמיתת דבריהם אף אם ירבו ימים בהנהגתם אינו מועיל כלום, שהרי לא הוחזקו כלל כיון שמסתפקין בהן.

כגון איש ואשה שבאו לעיר זה אומר אשתי וזאת אומרת זה בעלי, ובני העיר מסתפקין בהם לפי תכונתם שעצת זמה ביניהם והם נואף ונואפת, אינה מתחזקת אשת איש, ואם לב העיר בטוחים בהם ואינם מעלים ספק בלבם כיון שהוחזקו ל' יום בהנהגתם, סוקלין ושורפין על חזקה זו, והלכך אם מחזקת עצמה לגרושה וכל בני העיר בטוחים באמתתה אפשר דמהני ל' יום..."

ובמגיה בספר חזון איש ציין לדברי החזון איש (שם סי' כ סקי"ב) שכתב בתוך דבריו בזה"ל:

"וכמדומה מעשים בכל יום שנוסעים שני אנשים יחד לעיר אחרת וכאשר יקרה מקרה שנעדר מהן, חבירו מספר שחלה ומת ומחזיקין על ידו ואין מושיבין בית דין על זה, ואפשר דדבר המתקבל לכל, בלי שום ספק והדבר הולך ומתחזק בלי שום ערעור ל' יום, מקרי הוחזק כמו איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה בקידושין פ, א..."

ושם ציין למקור נוסף (סי' קא סקי"ט) בו כתב החזון איש וז"ל:

"וכי היכי דאיש ואשה שבאו לפנינו זה אומר זו אשתי וזו אומרת זה בעלי והתנהגו לפנינו כדרך הארץ, חשיבא האי חזקה כעדות גמורה,

הכי נמי בכל התנהגות. ואחרי שהיא מתחזקת לגרושה בשם בית דין, והבית דין הן בעיר וידעו לפי מנהג העולם מזה חשיב חזקה ואין צריך ל' יום לזה...ונראה דאשה שהוחזקה באשת איש ובאת ואמרה נתגרשתי ומעשה בית דין בידי אף שאינה נאמנת מן הדין, מכל מקום אם הדבר מתאמת בלב כל אנשי העיר ואין מסתפק בשקרה על פי תבונת ובחינת אנשים, ונמשך הדבר ל' יום בלי שום ערעור בזה חשיב נמי כהנהגת גרושה וחשיב חזקה, והלכך בית דין אין מוחין בידה להחזיק עצמה לגרושה, אבל אם יש מסתפקים באמיתת דבריה לא חשיב חזקה ואפילו עד עשר שנים והרי היא בחזקת אשת איש".

החזון איש קובע כלל שלא בכל מקום ניתן להסתמך על החזקה. החזקה מושתתת על סברא שאכן כך הם פני הדברים. אך אם רואים לפי נסיבות העניין שהמקרה הבא לפנינו שונה, וישנו חשד באמיתות הדברים, לא מסתמכים על החזקה.

ובחזון איש שם (סי' קג סק"י) כתב:

"לעיל כתבנו להסתפק דאם הוחזקה גרושה על פי עצמה, באופן שהכל מאמתין הדבר ואינן מסתפקין כלל באמתת הדבר והוחזק הדבר ל' יום בלי שום ערעור, דאפשר דזה הוי כחזקת זו אשתי וזה בני וכיוצא בזה, דכיון דהיא מתנהגת מנהג פנויה חשיב חזקה, ואין צריך שוב להראות גיטה, ואם כן אף ערעור הבעל אין מועיל.

מיהו כשבני אדם מסתפקין באמתתה, אף אם תאריך ימיה אין זה חזקת גרושה, וכן אם אין סומכין על דבריה אלא על פי גיטה, בזה צריך קיום כשהבעל מערער, ולפי זה כשבאת האשה לעירה ואמרה נתגרשתי בבית דין פלוני שהוא סמוך לעיר ועבידי לאיגלויי וגם הבעל או קרוביו במקום קרוב וכיוצ"ב שהדבר מתאמת בין אנשי העיר, אין מוחין בה, ואף אם נשאת אחר כך על פי חזקה זו אין מוחין בה וצ"ע.

מיהו ודאי אין ראוי לעשות כן, אלא צריכין להעמיד הדבר בראיה מועילה על פי דין תורה".

הרי שגם באשה שבאה ואומרת שהיא גרושה, אף שאנו מאמינים לה ומתירים לה להינשא, מכל מקום אם אכן ישנו ספק סביר בדבריה וישנו חשש שמא אין הדברים כפי שהיא מציגה אותם, הדבר צריך ברור.

במקרה דנן, אין לנו כל מושג ולא הובאה כל עדות מה הייתה סברת אנשי העיר באותה עת בעת לידה ולאחר מכן מה סברו ומה חשבו. ואולי כולם ידעו שס. היא מאומצת. ואלי לא וסברו שהיא בת ביולוגית".

בסיומו של פסק הדין נפסק:

"לאור כל הנתונים שלפנינו, על אף כל מאמצינו, הספק בדבר יהדותה של המבקשת נותר בעינינו בעינו ואין בידינו לאשר את יהדותה של המבקשת".