הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מורד חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב פרויקט חוקי התורה

פורע תוך זמנו 960583-19

 

ב"ה

תיק 960583/19

 

 בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב שניאור פרדס – אב"ד, הרב פנחס מונדשיין, הרב בצלאל ווגל

המבקשת:

[ב.ב.]

 

נגד

 

 

המשיב:

[א.מ.]

(ע"י ב"כ עו"ד רביב תירם)

 

הנדון: פורע תוך זמנו

פסק דין

הרב בצלאל ווגל – דיין:

בדיון האחרון נשמעו טענות הצדדים בהרחבה.

האישה טוענת כי על המשיב לשלם לה סכום של 20 אלף ש"ח תמורת התשלום האחרון בו התחייב בהסכם הגירושין, ואשר תאריך פירעונו היה 31.12.19. המשיב טוען שהכסף הועבר לה זה מכבר בשלהי שנת 2018 לאור בקשתה של האישה להעביר לה את הכסף מוקדם מזמן הפירעון.

בהסכם הגירושין משנת 2015 התחייב לה האיש 144 אלף ₪ בששה תשלומים שהתפרשו על פני מספר שנים. לאחר בירור עם הצדדים, נמצא שאכן היה נוהג בין הצדדים שששת התשלומים שהתחייב לה המשיב במהלך השנים היו נפרעים מוקדם מתאריך הפירעון לפי בקשת האישה מאחר והייתה זקוקה לכסף.

כמו כן המשיב הציג הודעת סמס שהאישה שלחה למשיב ב5.12.19 בו היא מבקשת ממנו לפרוע לה את הכסף מוקדם בתמורה להפחתת הסכום התשלום.

לאור האמור, אע"פ שקיי"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ולפי זה היה מקום לטעון שהאישה נאמנת שהאיש לא שילם את חובו בזמן, (ואמנם כיום הוא לאחר זמנו והגמ' הסתפקה אם אמרינן מיגו בכה"ג) מכל מקום, מאחר והנוהג הקבוע בין הצדדים היה לפרוע את התשלומים טרם זמנם, וגם יש הודעה שמלמדת שבתשלום האחרון גם הייתה כוונה כזאת, לפיכך ביה"ד דוחה את בקשת האישה.

יש להוסיף שהצ'ק האמור להיפרע עבור התשלום הנ"ל אינו בידי האישה, מה שמערער עוד את טענתה. ואמנם האשה טוענת שמעולם לא העביר לה את הצ'קים עבור התשלומים הנ"ל אלא אלו נשארו בידו של המשיב, אך מאחר והמשיב מתכחש לכך וטוען שהעביר לה את הצקים מראש עם חתימת הסכם הגרושין, לפיכך לא ניתן להוציא מידו.

במענה לדברי עמיתי הרב מונדשיין שליט"א, אוסיף כדלהלן:

לעניין חזקה אאפת"ז, החזקה נאמרה גם במלוה ע"פ כמבואר להדיא בסימן עח, אלא אם יש ללוה מיגו דלהד"ם, מה שלא שייך אצלנו שכן יש הסכם גירושין חתום בו נכתבו החובות.

ומה שמבואר בסימן מא שאם השטר אבד יכול לטעון פרעתי תוך זמנו, ראשית זהו מחלוקת גדולה וכתב שם הש"ך שיכול לטעון קים לי לעניין טענת פרוע. ורק לגבי גבייה ממשועבדים לכו"ע אינו נאמן. שנית, שם יש ריעותא באבידת השטר שעליו מעיקרא נסמך המלוה, משא"כ כאן שהסמיכה העיקרית היא על ההסכם המונח בבית הדין והוא בידה, והצ'קים זה פירעון של השטר חוב ולא השטר חוב עצמו, ועוד שהאישה טוענת שמעולם לא ניתנו לה הצ'קים, ואמנם אני מסכים שיש קצת ריעותא בכך שהצ'ק לא אצלה, אך אין זה אותה ריעותא שיש בסימן מא.

 אבל למעשה בנידון דידן יש לאב נאמנות לומר פרע בתוך הזמן במיגו שפרע לאחר הזמן וכמו שאכתוב לקמן בס"ד. ועוד נאמן הוא מהטעם שנכתב בפנים, שמאחר והחזקה אאפת"ז בנויה על טבע בני אדם שלא לשלם קודם הזמן, ובנידון שלפנינו הם יצאו מגדר ההנהגה של רוב בני אדם בודאי שכן ללא ספק הקדימו את הפירעון בתשלומים אחרים, לכן נראה שהם נוהגים שלא כרגיל וממילא אין להם תו במסגרת חוב דנן חזקה אאפת"ז. ודוק.

והנה אמנם, הטור בסימן פד כתב שבפוגם שטרו לא איתרע החזקה אאפת"ז, והוא כרמב"ם פי"ד ממלוה. ובשם רב האי כתב שחולק וכן במגיד משנה שם נסתפק בזה. ובמשנה למלך הסתפק אם ספק המ"מ רק לגבי שבועת פוגם בתוך זמנו או גם לענין ממון, והקשה שם מאי שנא שלגבי הוצאת ממון וחזקה שטרך בידי מאי בעי אמרינן אף בפוגם שטרו אבל שבועה אינו חייב. ולפי דברי האחרונים ששטרך בידי מאי בעי אינו מתורת ראיה אלא שנחשב מחזיק החוב ניחא לחלק, וכן מצאתי בגרש"ר ב"ב ה:.

ומצאתי בפת"ח חלק י פרק יא ס"ק לו שהסתפק באדם שמוחזק לפרוע תוך זמנו אם אמרינן ביה חזקה זו. ואפשר שתלוי בגדר החזקה, שאם הוא חזקה המהני להוציא כאנן סהדי, וכדמשמע מדברי רעק"א בשו"ת והובא בפת"ש בסימן עח אם כן לא מהני מה שמוחזק ורגיל להיפך, שהוא נגד אנן סהדי, אבל אם הוא רק ריעותא בטענה שטוען פרעתי ויסוד הנאמנות של המלוה מטעם שהטענה שטוען שכנגדו היא טענה גרועה (ועי' בזה בגרש"ר שם בארוכה), אפשר שבכהאי גונא שמוחזק לכך לפרוע תוך זמנו שוב לא אמרינן שריע טענתיה.

ומטעם נוסף נראה שנאמן האב, שבפת"ח שם הביא דברי גאונים כלל לט סימן ז שאם מרויח ע"י הקדמת הזמן אין אומרים חזאאפת"ז. ולפי זה בנידון דידן שהאב טוען שהרויח מכך שפרע מוקדם כי האישה ביקשה להפחית מהחוב 25 אחוז בגלל הפירעון המוקדם, ויש סייעתא לדבריו מהודעת האישה שביקשה ממנו מפורשות לעשות כן.

ובנוסף, מאחר והתביעה בפנינו נפתחה בתאריך 1.8.20, והדיון בעניינו התקיים בתאריך 22.6.20 לאחר תאריך הפירעון שהיה הרבה קודם בתאריך 31.12.19. ולפי זה הרי קיי"ל שהטוען לאחר זמן שפרע בתוך הזמן נאמן במיגו שהיה טוען שפרע כעת לאחר הזמן, ומאחר ואין בידי האישה שטר חוב, ואמנם טוענת שמעולם לא נמסר לידה הצ'ק, אבל מכל מקום אין בידה שטר חוב, ולכן נאמן האב לומר פרעתי.

הרב בצלאל ווגל - דיין

 

הרב פנחס מונדשיין – דיין:

טענת פרעון לפני הזמן

 

תוכן הענינים

א. פתיחה/ ב. חזקה אין אדם פורע תוך זמנו – גידרה - דברי ר"ל צריכים ביאור/ ג. הבנת דברי ר"ל כבנויים על החזקה - דרך א – דברי ר"ל מיוסדים על החזקה שהיא המוציאה ממון - טעם ר"ל הוא החזקה - חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היא כעדים - האם בטענת 'פרעתי תוך זמנו' הוחזק כפרן - קושי בהבנה שכזו/ ד. דברי ר"ל אינם בנויים על החזקה - דרך ב – דברי ר"ל לא מיוסדים על החזקה - באיזו טענה הלווה נפטר ובאיזו לא - דיוק לשון הגמרא לשלביה השונים - מדוע בע"ב מזכירה הגמרא 'חזקה'/ ה. מדוע יש צורך בחזקה כדי לפטור משבועה - לכאורה הדבר תלוי בטעם השבועה ליתומים - גדר טענת "הישבע לי שלא פרעתיך" / ו. דוגמאות לעיקרון זה - א. טענת מחילה על חוב - ב. טענת פירעון לאחר פס"ד לא גמור / ז. בשתי הדרכים לכאורה חלוקים רש"י ותוספות - מחלוקת רש"י ותוספות בעניין זה - כמי למד השו"ע / ח. אי בעינן טענת ברי של המלווה - האם במקרה שלפנינו טענתה שמא – הדין / ט. המיגו של האיש מול חזקה - השתלשלות ספק הגמרא / י. ביאור רש"י את ספק הגמרא - האם טענה שמוחלשת ע"י החזקה ניתן לחזקה במיגו - רש"י לשיטתו בהבנת החזקה / י"א. ביאור תוספות את ספק הגמרא - שאלות תוספות תמוהות לכאורה - פירוש תוספות לספק הגמרא - בעיית חזקה מול אנן סהדי - רש"י ותוספות לשיטתם בהבנת ר"ל / י"ב. הבנה שלישית בר"ל - חזקת החוב ולא חזקה שלא פרע / י"ג. "הפה שאסר" מול חזקה - הבנת הטוש"ע את סוגיין לפי פירוש הש"ך - קושי להבין את הש"ך והקצות - הסברת הש"ך והקצות - מעלת הפה שאסר / י"ד. יומא דמישלם זמניה - שיטת תוספות שביומא דמישלם זמניה הוי מיגו דהעזה - שאלת הקצות ויישובה - דיוק בחידושי הר"ן לתרץ - תירוץ הראב"ד עפ"י הקצות - הבאת הראב"ד במאירי / ט"ו. בירור בדברי תוספות בכתובות - שאלת הפנ"י ורע"א - דחיית קושייתם עפ"י מה שהתבאר - ביאור דברי תוספות בכתובות / ט"ז. האם מנהגו של האיש לפרוע תוך זמנו משמיט את החזקה / י"ז. סתם הלוואה חשיב בתוך שלושים תוך זמנו אלא שאדם פורע - שתי קריאות בתוספות / י"ח. הסבר הסמ"ע - קושיית הקצות על הסמ"ע - יישוב שאלת הקצות - ביאור דברי רש"י לפי"ז / י"ט. הסבר ה'קצות' -הסבר ה'קצות' - קושי בהסבר ה'קצות' - קושי בהסברי הקצות והסמ"ע / כ. ביאור גדר 'סתם הלוואה ל' יום' - באור הגמרא במכות -מהי דעת הרמב"ם - ביאור כוונת תוספות אצלנו לפי"ז / כ"א. ראיה ליסוד הגרי"ז מתוספות הרא"ש - שאלת הרשב"א על תוספות גבי פריעה תוך זמנו בסתם הלוואה - תירוץ תוספות הרא"ש - יישוב שאלות הש"ך על השו"ע / כ"ב. אם טענת הפריעה הייתה על כל התשלומים בב"א / כ"ג. פוגם שטרו בתוך זמנו / כ"ד. פטור שבועת הנוטלים בפריעה תוך זמנו - מחלוקת הרמב"ם ורה"ג ביחס לשבועה מלקוחות בתוך זמנו / כ"ה. שאלות ותמיהות על דעת רב האי גאון - האם רה"ג חייב בשבועה תוך זמנו רק מלקוחות - סברת רה"ג ותמיהה עליה - הסבר הרא"ש ברה"ג ותמיהות עליו / כ"ו. יסוד שבועת הנפרע מנכסי יתומים - לרש"י שבועה זו בנויה על "טענינן ליתמי" / כ"ז. ביאור מחלוקת הרמב"ם ורה"ג באופן אחד - האם החזקה בסוגיין היא במקום שבועה או שהיא מסלקת את סיבת השבועה - החזקה יכולה לסלק את החשש הקטן ולא את החשש הגדול -כוונת הרא"ש לחלק בין תקנת החשש ביתומים לתקנת החשש בלקוחות - יישוב שאלת רע"א על הרא"ש / כ"ח. החילוק שעשה רה"ג בין לקוחות ליתומים כאשר הודה הלווה - האם תנהג שבועה מיתומים כשהאב הודה לפני מותו שלא פרע - האם תנהג שבועה מלקוחות כשהלווה הודה לפני מותו שלא פרע / כ"ט. הקשר לשבועה בתוך זמנו - סיום ביאור שיטת רה"ג - שאלת הקשר בין חיוב שבועה בתוך זמנו לחיוב שבועה כשהודה שפרע - גדר טענת "הישבע לי שלא פרעתיך" / ל. האם יכול הלווה לומר הישבע לי שלא פרעתיך תוך זמנו - לפי תוספות לא יכול הלווה לתבוע מהמלווה שבועה בתוך זמנו - מרה"ג נראה שיכול לטעון כך בתוך זמנו / ל"א. הסבר רה"ג - יכול לטעון הישבע לי אך לא טענינן ליתמי - מדוע לא נעשה טענינן על השבעת המלווה שבועת היסת - "הישבע לי שלא פרעתיך" זו טענה לא שכיחה - טענינן אינו יוצר ברי - אין טענינן על תביעות - הטענה אינה טובה ורק הוודאי שלו הופכה לטענה / ל"ב. האם בתוך זמנו גובים מיתומים קטנים / ל"ג. היוצא למקרה שלפנינו

 

פתיחה

את תיאור הטענות בקצרה כבר כתב חברי. טענת האיש הינה כי פרע לה את התשלום האחרון מסך כל התשלומים להם התחייב בהסכם הגירושין. פרעון זה, לטענת האיש, התבצע עוד קודם הגעת זמן פרעון הצ'ק, כפי שנהג לעשות גם ביחס לצ'קים הקודמים, אותם פרע קודם הגעת זמנם.

והנה חברי הרב ווגל שליט"א העלה מספר נימוקים לפטור את האיש. בדבריי להלן אנסה לפרוס את היריעה המעשית והלמדנית, אקבל את חלקם ואבססם, בחלקם דעתי שונה לגמרי ואוסיף עוד נימוקים לענ"ד, הכל מתוך אהבה ואחווה ולבירור אמיתה של תורה.

נפתח בבירור סוגיית פריעה תוך הזמן והעניינים המסתעפים ממנה, ותוך כדי הדברים נשזור את הספקות הנוגעים למקרה דנן, ובסופו של דבר נסכם את סעיפי הפסק.

 

חזקה אין אדם פורע תוך זמנו - גידרה

 

דברי ר"ל צריכים ביאור

כאמור בדברי ההקדמה - על-פניו, במקרה שלפנינו כאשר האשה תובעת את חוב האיש כלפיה, ואילו האיש טוען "פרעתי", אולם גם לדבריו פרע קודם הזמן אשר הוסכם ביניהם, מתקיים כאן דינו של ר"ל בדין טענת "פרעתי תוך זמנו", והיה עלינו לומר שאינו נאמן בטענתו, כמבואר בב"ב דף ה ע"א:

"אמר ר"ל: הקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בתוך זמני - אינו נאמן, ולוואי שיפרע בזמנו"

וכך נפסק בשו"ע חו"מ סימן עח סעיף א:

"הקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן ואמר לו פרעתיך אינו נאמן, דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו".

אולם כדי לדון ולהבין האם המקרה שלפנינו אכן נכנס תחת קטגוריה זו, מוטל עלינו להעמיק חקר ביסוד חזקה זו.

לכאורה דברי ר"ל צריכים עיון בשני עניינים:

א. סיבת אי נאמנותו. מדוע אינו נאמן? ר"ל לא פירש את טעם הדבר. אמנם לכאורה דבר זה לא קשה להבין, שהרי רמז על-כך ר"ל באמרו "ולואי שיפרע בזמנו", והגמרא שם בע"ב מוסיפה ואומרת "חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה", ולכאורה מה שהעלימה בע"א פירשה בע"ב.

אולם הנקודה הנוספת לכאורה מאוד קשה.

ב. הגמרא אומרת שאין הנתבע נאמן לומר שפרע, ובשל-כך מוציאים ממנו ממון. מדוע אי נאמנותו בטענתו, מהווה סיבה מספקת לכך שיוכל המלווה לגבות ממנו? גם אם לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, ולכן איננו מאמינים לו שפרע, אולם לאידך גיסא לכאורה גם איננו יודעים בוודאות שלא פרע, ואין לפנינו ראיה שלא פרע, ומכיוון שקיימא לן 'המוציא מחברו עליו הראיה', והמלווה בא להוציא ממון מהלווה, כיצד יכול להוציא מהלווה ללא ראיה (שהיא עדים, כמו שכתב רש"י בכמה מקומות) אלא על סמך סברא זו בלבד?

 

הבנת דברי ר"ל כבנויים על החזקה

 

דרך א – דברי ר"ל מיוסדים על החזקה שהיא המוציאה ממון

טעם ר"ל הוא החזקה

הזכרנו ששם בע"ב מוסיפה הגמרא על דברי ר"ל: "חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה". היינו, מעבר לטעם של דברי ר"ל אותו הגמרא כותבת בע"ב, וכאמור לא הוזכר בעצם דבריו בע"א, הוסיפה הגמרא עוד מילה אחת משמעותית מאוד, והיא - "חזקה". אם כן נלמד לעת עתה שר"ל אכן בנה את דבריו על "חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה" כפי שהוסיפה הגמרא בע"ב, ומכוח החזקה הזו ניתן להוציא ממון מהלווה. אם כן ודאי יש להגדיר את עניינה של החזקה באופן כזה שיהיה בכוחה להוציא ממון.

 

חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היא כעדים

אנו מכירים מספר סוגי חזקות: ישנה 'חזקה דמעיקרא' שזו רק הנהגה, וישנן חזקות של בירור, וגם בסוג זה האחרון, ישנן שתי צורות: יש חזקה של 'אנן סהדי', ויש כזו שהיא רק בגדר 'בחזקת' ולא הוכחה, ועל ידה אי אפשר להוציא ממון. מהי החזקה אצלנו?

ה'פתחי תשובה' (חו"מ ריש סימן עח) מביא את תשובת רע"א (סימן קלו) הדן במקרה כשלנו, שבו טוען הלווה שפרע תוך זמנו, אולם ישנם גם 'תרי ותרי', שני עדים המעידים שפרע בתוך הזמן, ושניים אחרים המכחישים אותם, ודן האם החזקה של "אין אדם פורע תוך זמנו" תכריע, כפי שבדרך כלל אומרים ב'תרי ותרי', "אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה" (יבמות לא, א וכתובות כ, א).

וכתב רע"א שכאן לא אזלינן בתר חזקה, בגלל שחזקה זו היא כ'אנן סהדי', שזה כעין עדות, ובכהאי גוונא אמרינן "תרי כמאה", ואם כן מה תועיל ה'עדות' של האנן סהדי, הרי יש כת עדים נגדה? בסופו של דבר נשאר רע"א בצ"ע, אולם הפתחי תשובה שם מביא שהחת"ס בתשובה (סימן סז) אכן כתב שלא ניתן בכהאי גוונא להכריע על פי החזקה במקום תרי ותרי, מכיוון שחזקה זו היא כ'אנן סהדי'.

וז"ל הפ"ת:

"אינו נאמן דחזקה כו'. עיין בתשובת רע"ק איגר סי' קלו, שכתב שהוא מסופק בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, היכא דיש תרי ותרי [שתי כתי עדים המכחישות זו את זו בעניין הפירעון], אי מועיל הך חזקה, דיש לומר דכאן לא שייך לומר אוקי תרי להדי תרי ואוקמיה אחזקה, דהך חזקה הוי בגדר אנן סהדי, ולא עדיפא מאילו עוד כת עדים מסייעים להנך דאמרי שלא פרע, דהוה אמרינן תרי כמאה, ושאני הך חזקה מאוקמי אחזקה ראשונה [עיין מ"ש לקמן סימן רכג סעיף א ס"ק ב], דשם אינו מדרך בירור והוכחה כו', וצ"ע לדינא, ע"ש [ועיין מ"ש לעיל סימן עא סעיף א ס"ק א].

ועיין בתשובת חתם סופר חלק חו"מ סי' סז, שכתב בפשיטות כסברת הגאון הנ"ל, דבכהאי גוונא אין מועיל חזקה זו, דשם נשאל בכיוצא בזה במי שהאמין לחבירו נאמנות סתם, ואתו סהדי דפרעו בתוך הזמן, ודעת השואל כיון שהחליט הסמ"ע סימן עא סק"ד דנאמנות סתם הוי כבי תרי, וכי אתו תרי סהדי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה, ואם כן יש לומר דזהו בתר זימניה, אבל בתוך זמנו כי אוקי תרי להדי תרי, הרי יש חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, דמוציאין ממון בחזקה זו. והוא ז"ל השיב שאינו מודה לו בזה, דהך חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הוא מענין חזקת המנהג, דהוי אנן סהדי שאין מנהג שיפרע האדם קודם זמנו, ולכן עדיפא מחזקת ממון ומוציאין ממון בחזקה זו, ואם גם נתן לו נאמנות, איננו אלא כמוסיף סהדי, ומה לי תרי או מאה, וכשיבואו ב' עדים מתנגדים ומעידים שראו שפרע תוך זמנו, הו"ל סהדי וסהדי, היינו החזקה שהיא אנן סהדי עם הנאמנות, הכל עולה נגד תרי המעידים בהיפוך, ותשאר חזקת ממון על מקומו.

ותו יש להשיב בעיקר הכלל שסבר השואל בשתי כיתי עדים נשארה חזקה קמייתא בתוקפה, וזה ליתא, דלעניין זה מועילים עדים המעידים לפנינו לגרוע החזקה עכ"פ, כמבואר בעירובין לה: ופרש"י ד"ה אחת אומרת כו', ואפשר למסקנא קי"ל כר' מאיר בהא, עכ"ד ע"ש".

כאמור, בכך גם ביאר החת"ס מדוע חזקה זו עדיפה מחזקת ממון עד כדי שמוציאים ממון על פיה, ואומר שאינה מתורת 'דרך העולם', דאם כן הרי קיימא לן ד"רובא וחזקה רובא עדיף", ואם רוב לא מועיל להוציא ממון כיצד החזקה שלנו תוציא ממון? אלא, חזקה זו מיוסדת על אנן סהדי, ויש לה דין של הוכחה שמהניא להוציא ממון.

גם בשב-שמעתתא (ש"ו פרק כב) סובר כך, וכתב:

"מה"ט נראה דהוא הדין תרי אמרי פרע תוך זמנו, ותרי אמרי לא פרע, אין הלווה חייב לפרוע, ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי, ואוקי אחזקה דלא פרע אינש גו זימניה, דהך חזקה אינו אלא כמו סברא דלא פרע, ועדיפא מרובא, ואלפי ראיות וסברות לא מהני בתרי ותרי, אלא דווקא חזקה קמא הוא דמהני".

עוד כתב רע"א בשו"ת (ס"ס קצז) שיש לחזקה זו אלימות להוציא ממון, והיא אלימא מרוב כנ"ל, שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב, ואילו חזקה זו יכולה להוציא ממון.

גם המהרי"ק (שורש עב) כתב:

"ידוע הוא כי כמה חזקות יש בתלמוד אשר מחמתם מוציאים ממון, כגון חזקה דר"ל בפ"ק דב"ב"

ומבאר המהרי"ק שלמרות שללוה יש חזקת ממון, יש בכוח החזקה שלנו להוציא ממון, דהסברא היא שאם החזקה אומרת לנו שלא פרע, וממילא הוא מחויב, אזי נמצא שאין לפנינו חזקת ממון, אך זה דווקא אם רואים את החזקה שלנו כראיה, וכך אכן ראה אותה מהרי"ק.

לפי הבנה זו קשה כיצד הגמרא שם בב"ב בהמשך מסתפקת האם מיגו של הלווה מהני מול אותה חזקה, (ונעסוק בזה להלן) הרי ודאי שמיגו הוא פחות מאותה חזקה, שכן מיגו להוציא לא אמרינן, ואילו החזקה הזו מועילה גם להוציא?!

 

האם בטענת 'פרעתי תוך זמנו' הוחזק כפרן

השו"ע (חו"מ סימן עח ס"א) פוסק שאם תבעו בתוך זמנו ואמר לו פרעתיך, ואחר כך תבעו שוב אחר זמנו, ואמר לו עכשיו פרעתיך - הוחזק כפרן ואינו נאמן.

הש"ך (סק"ז) הבין שהוחזק כפרן בגלל שבפעם השנייה כשטען פרעתיך עכשיו, הרי שבעצם חזר בו מטענתו הקודמת שפרע בתוך זמנו, ולמעשה מודה שטענתו הקודמת הייתה שקרית, ולכן הוחזק כפרן לאותו ממון, וזה הביאו להקשות, דאולי באמת אין כאן חזרה מדבריו הקודמים, אלא כוונתו היא שבגלל שלא האמינו לו בטענתו הראשונה, הוא חזר ופרע אחרי זמנו וזוהי טענתו השנייה!

אולם הגר"א (סק"ח) שם למד אחרת בשו"ע, דלא מחמת חזרתו הוחזק כפרן, ואולי בגלל הקושי הנ"ל שהעלה הש"ך; דהנה מבואר ברמב"ם שדין 'הוחזק כפרן' קיים רק כאשר טענת אדם הוכחשה על ידי עדים, שאז הוברר לנו שאמר שקר, אך כאן הרי לא באו עדים כנגד טענתו הראשונה. אלא מבאר הגר"א שסבר השו"ע שחזקה זו הוי כעדים, ולכן טענתו הראשונה - שפרע תוך זמנו - מחזיקתו לכפרן. גם הסמ"ע (סק"ה) כתב כגר"א, שהחזקה היא זו שגרמה לפסוק שאינו נאמן יותר בהאי ממון, ואם כן נחלקו הש"ך והגר"א בשאלה הנ"ל, אם חזקה זו היא 'אנן סהדי'.

ובאמת הגר"א שם תמה כמו שהתקשינו לעיל, דאם אכן חזקה זו היא כעדים, כיצד הגמרא שואלת אם אמרינן מיגו כנגדה, וז"ל:

"דסבירא ליה דחזקה הוא כמו עדים, וכמ"ש בב"מ י"ז א' גבי עדים. וצ"ע, שהרי איבעיא להו לגמ' אי אמרי' מיגו, וקי"ל לקולא דאמרי' מיגו אלמא לא הוה כעדים. ועתוס' שם ד"ה מי ואור"י כו' ועש"ך"

והגר"א לא מתרץ שם, אך בס"ק יז עונה הגר"א שהסתפקה הגמרא ביחס לכוחה של החזקה רק לעניין הלכה זו אי אמרינן מיגו מולה, אך לשאר הלכות חזקה זו היא כעדים, וז"ל:

"דס"ל דחזקה הוי כמו עדים שלא פרעו, וכמש"ל בס"א גבי הוחזק כפרן. וצ"ל לסברתם דדווקא לענין מיגו איבעיא להו לגמ' אבל בשאר דברים לא, וצ"ע".

וצ"ב מה פשר חילוק זה שבגר"א, ונבאר זאת אי"ה בהמשך.

נראה שדרך זו, שראינו שכמוה למדו גדולי האחרונים, מצויה כבר בשיטמ"ק, שמביא בשם גיליון תוספות לגבי שאלת הגמרא שם אם אמרינן מיגו במקום חזקה זו:

"דהא פשיטא דחזקה עדיפא ממיגו, דמיגו להוציא לא אמרינן, ועל ידי חזקה זו אנו מוציאים"

הרי שלמד שהחזקה היא זו שמוציאה את הממון.

 

הקושי בהבנה זו

לדרך זו שראינו שנקט בה השיטמ"ק וכמה מהאחרונים, שתי הנחות:

1. דברי ר"ל נסמכים על החזקה והיא זו שמוציאה ממון.

2. חזקה זו מבררת כעדים.

שתי הנחות אלו מעוררות קשיים:

הראשונה - שהייתה צריכה הגמרא לומר "חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה", כבר בתחילה בדברי ר"ל, ומדוע ר"ל לא הזכיר ממנה דבר?

השנייה - כפי שכבר הבאנו מהגר"א, כיצד שם בע"ב מסתפקת הגמרא מה הדין של חזקה זו בעומדה מול מיגו, ולפי הנ"ל לא מובן הספק, שהרי קיי"ל שמיגו במקום אנן סהדי לא אמרינן (וכמו שמבואר בב"ב דף ב ע"א בתוספות ד"ה "לפיכך", ועוד)? אלא על כרחך מזה נראה שהבינה הגמרא שהחזקה אצלנו איננה בגדר אנן סהדי.

 

דברי ר"ל אינם בנויים על החזקה

 

דרך ב – דברי ר"ל לא מיוסדים על החזקה

מחמת שני הקשיים הנ"ל נבאר, שלדברי ר"ל עצמם, שאינו נאמן לטעון שפרע תוך זמנו, באמת לא צריך להגיע לחזקה, דמה שאינו נאמן, אינו בגלל שיש לנו חזקה על כך שלא עביד איניש דפרע בגו זימניה, אלא אינו נאמן מצד עצמו, ומדוע?

את שורש הדברים מייסד הגרא"ז ב'אבן-האזל' הלכות שכנים (פ"ג ה"ב). ודאי שהכלל הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", אך על מה עליו להביא ראיה? רק על כך שהייתה סיבת חיוב שחייבה את הלווה, אולם המלווה לא צריך להביא ראיה על כך שלא התחדשה סיבת פטור, כי מהיכ"ת לומר שהתחדשה? ואף שאולי התחדשה סיבה פוטרת איננו חוששים לה.

היינו, חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו איננה שקולה לראיה, כדרך הקודמת, אלא שלא צריך להביא ראיה שלא התחדש פטור, בלא שיש לנו ספק על כך. במקום כזה שיש חיוב ודאי, ובא הלווה ואומר שנפטר - אינו נפטר בלא טענה מוכחת, כי החיוב הוא ודאי.

 

באיזו טענה הלווה נפטר ובאיזו לא

כשאדם תובע מחברו הלוואה שהלווהו, ומביא על כך עדים, ולעומתו הלווה טוען 'פרעתי', הלווה נאמן שפרע. אין זו 'נאמנות' כפשוטה של מילה, שבית דין מאמינים לו שאכן פרע, שכן מדוע להאמין לו יותר מאשר למלווה? אלא הלכות 'טוען ונטען' הנלמדות מ"אשר יאמר כי הוא זה", מלמדות שיש לחשוש לטענה זו, וממילא לא להוציא ממנו ממון.

היינו, הכלל "המע"ה" מלמד שהתובע צריך להביא ראיה שיש חוב, אך אין מתפקידו להוכיח שלא התחדשה סיבה שמפקיעה את החוב. מתי על המלווה להוכיח שלא היה פירעון? רק אם יש לנו יסוד להסתפק שהיה, אך אם החוב עומד לפנינו וזהו המצב הסתמי, אין עליו להוכיח שהחוב לא נפרע, ומכיוון שאדם לא עשוי לפרוע בתוך זמנו, אין יסוד להסתפק שמא היה פירעון, ולכן די בכך שמביא המלווה ראיה שהייתה הלוואה ויש סיבת חיוב.

ובאמת גם לאחר זמנו כשהלווה טוען פרעתי, מהיכ"ת לומר שהיה פירעון, הרי לא שמענו שהיה? אלא מכיוון שהלווה טוען שפרע, יש לו נאמנות הטענה, שזו כאמור לא נאמנות מוחלטת, אלא שכמוחזק יש לו נאמנות שטענתו תתקבל במידה כזו, שנחשוש לדבריו, ולא נוציא ממנו את הממון בלא ראיה.

אולם איזו טענה מתקבלת ואיזו לא? דווקא טענה חשובה מתקבלת, אך טענה גרועה לא מתקבלת בכגון זה. לכן לא נאמר כך גם לגבי פירעון תוך זמנו, שכן חוב לא עומד לפריעה בתוך זמנו באופן נורמלי, וממילא טענת הלווה שפרע בתוך הזמן היא טענה גרועה ואין לה כח ליצור אצלנו ספק שמא היה פירעון, ולכן לא צריך כלל להגיע לחזקה של אין אדם פורע תוך זמנו; אלו הם דברי ר"ל. לעומתו אביי ורבא שם בסוגיה מודים לסברא זו, אלא אומרים שמשום סברת "כי היכי דלא ליטרדן" חוב עומד לפירעון תוך זמנו.

לפי זה לכאורה אף אין צורך להוסיף כלל את עניין "חזקת חיוב", כפי שנזכר בדברי חלק מהאחרונים, על-מנת לבאר את סברת ר"ל, אלא אף בלעדיה, די בעדי הלוואה, כי נשאר הדין שהמלווה יכול לגבות את החוב. מכיוון שטענת פירעון זו לא מתקבלת הרי שהחיוב קיים, ולא שהחזקה שאין אדם פורע תוך זמנו מוציאה ממון כדרך הקודמת.

לפי"ז מסתבר שבמקרה בו נסתפק רע"א הנ"ל, כאשר יש תרי ותרי, וטוען שפרע תוך זמנו, ודאי שיהיה פטור, מכיוון שהחזקה אינה מורה על כך שלא פרע, אלא רק מרעת לטענתו, וכיוון שיש תרי ותרי פטור אף אם לא יטען כלום, שהרי יש עדים שפרע ואי אפשר להוציא ממנו מספק.

 

דיוק לשון הגמרא לשלביה השונים

כשנדייק בגמרא נראה שבדברי ר"ל לא כתוב "חייב", אלא רק כתוב "אינו נאמן"; רק אין נאמנות לטענתו על פירעון, וממילא אין יסוד לומר שהיה פירעון, ונמצא שממילא חייב. ר"ל אמר הלכה בהלכות נאמנות הטענה.

לכן נבין מדוע בתחילת הסוגיה לא הזכיר ר"ל כלל את המילה "חזקה", כי לעצם דין ר"ל לא צריך חזקה אלא די לומר שזה דבר לא מצוי שפרע תוך זמנו, ומניין לקבל את טענתו? לזה די בכך שמסתמא אין דרכו לפרוע תוך זמנו.

אם כן, דייקנו שבדברי ר"ל נאמר רק 'אינו נאמן' ולא הזכיר 'חזקה', ורק שם בע"ב "והלכתא כר"ל ואפילו מיתמי, חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" הזכירה הגמרא "חזקה", ויש לעיין מדוע?

 

מדוע בע"ב מזכירה הגמרא 'חזקה'

אלא, בדברי ר"ל ראינו שלא צריך להגיע ליסוד חזקה, אלא די בכך שטענת הלווה גרועה, וממילא אי אפשר להוציא מהחיוב הידוע ועליו לשלם. אולם ביחס ליתומים כשבאים להיפרע מהם תוך זמנו, לא נוכל להסתפק בכך, ולפטור את המלווה משבועת "הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה", כיוון שבא בתוך זמנו, שהרי חיוב שבועה זה אינו נובע מטענת היתומים, כך שנאמר שכיוון שהיא חלשה יוכל לגבות בלי שבועה, אלא כי חז"ל חששו לגביהם שמא היה פירעון; וראיה לכך שאין חיוב השבועה מצד טענתם, שהרי הבא ליפרע מנכסי יתומים אפילו בשטר, לא יפרע אלא בשבועה, וכשיש שטר הסבירות נותנת שאביהם לא פרע, ואם היה בא להיפרע מאביהם לא הייתה מועילה טענת 'פרוע' של אביהם נגד שטר, אך מיתומים בכל זאת צריך שבועה, כי חוששים לתקנתם אף כשהסבירות שאביהם פרע נמוכה. לכן במקרה זה היה הדין שהמלווה חייב שבועה ליתומים, אילולא חידוש הגמרא שישנה כאן סיבה חיובית הפוטרתו משבועה, והיא החזקה שלא פרע תוך זמנו, וזוהי תוספת חידוש על דברי ר"ל.

אמנם לשון הגמרא ביחס לשבועה היא "והלכתא כר"ל ואפילו מיתמי", משמע קצת שמדברי ר"ל עצמו כבר ידעינן שלא צריך שבועה מיתמי, ללא תוספת חידוש על דבריו, וזה מטה כדרך הראשונה בה פתחנו, לפיה כבר ר"ל נסמך על החזקה.

 

מדוע יש צורך בחזקה כדי לפטור משבועה

 

לכאורה הדבר תלוי בטעם השבועה ליתומים

תוספות שם בב"ב דנו מהו המקור לתקנת "הבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה".

לעומת זאת רש"י בכתובות (פז, א) סבר שאין זו תקנה בפני עצמה אלא מדין "טענינן ליתמי". ועל פי המבואר במסכת שבועות (מא, ב) שבתובע את חבירו בשטר, מעיקר הדין לא נאמן הלווה לטעון 'פרוע', שהרי "שטרך בידי מאי בעי", אך ישנה תקנת חכמים, לפיה יכול הלווה לטעון כלפי המלווה "הישבע לי שלא פרעתיך", ואם לא ישבע לא יגבה, ומפרש רש"י בכתובות שטעם הדבר שאפילו בשטר צריך שבועה מול יתומים, הוא ש"טענינן ליתמי" כל מה שהיה האב יכול לטעון, והרי האב היה יכול לטעון "הישבע לי שלא פרעתיך", ואנו טוענים זאת ליתמי, אך באמת אין תקנה בפני עצמה לשבועה זו, אלא טענינן להם את טענת האב שהרי היתומים מצד עצמם לא יכולים לטעון שהיה פירעון.

אולם שיטת תוספות בשבועות (מא, א ד"ה "וכי") היא שאפילו בציור שהאב לא היה יכול לתבוע שבועה, לא יוכל המלווה לגבות מהיתומים ללא שבועה (והוכיחו זאת מהמשנה בכתובות, שאף אם מחל לאשתו על השבועה, בכל זאת לא תגבה מהיתומים ללא שבועה. נראה שהוכחתם מתבססת על ההנחה שמדין טענינן, כוח היתומים הוא בתולדה מהאב, ואם האב לא יכול להשביע כבר לא שייך לומר טענינן, אך רש"י יסבור שליתומים כוח עצמי ולא יכול האב להפסידם במחילתו). תוספות לומדים שזו תקנה מיוחדת לטובת היתומים שחשו חז"ל לפירעון, וכשאדם בא ליפרע מהם בשטר, אף שאי אפשר לטעון נגדו פרוע, בכל זאת חז"ל חששו לטובת היתומים, ותיקנו שבועה זו.

 

גדר טענת "הישבע לי שלא פרעתיך"

א"כ, לרש"י, הבא להיפרע מנכסי יתומים באמת אין תקנה שישבע, אלא כאמור הכול מצד טענינן "הישבע לי שלא פרעתיך". יש לעיין בגדר טענה זו, וניתן להגדירה לכאורה בשני אופנים:

1. זו תביעה לשבועה, שתובע הלווה את המלווה להישבע, זו תקנה לטובת הנתבע שיכול לתבוע מהתובע שבועה.

2. היכולת להשביע נובעת מעצם טענת הפירעון. מול שטר לא מהני לטעון "פרוע", כי "שטרך בידי מאי בעי", אולם תקנו חז"ל שאף על פי כן טענת פירעון תועיל במקצת, לעניין זה שלא יוכל לגבות ממנו ללא שבועה. כמו שכשיש לתובע עד אחד והלווה טוען פרעתי, העד מחייב שבועה, כך כאן לכיוון ההפוך, חז"ל תיקנו שטענת פירעון תועיל לעניין שלא יוכלו להוציא ממנו ללא שבועה.

והנה, מזה שאנו מוצאים בדברי רש"י שיש על זה דין "טענינן", מוכח כצד השני. שהרי "טענינן" שייך רק בטענות, ובשלמא אם "הישבע לי שלא פרעתיך" היא טענת פטור - טענה זו אמנם לא מועילה לפטור לגמרי, אך מועילה שבלא שישבע יהיה פטור, ואז שייך לומר שנטען ליתומים שהאב פרע, ויועיל לכך שהתובע יצטרך שבועה. אך אם נלמד שזו תביעה לשבועה, מה שייך טענינן? הרי אין טענינן על תביעות?! ומזה שמבואר ברש"י ששייך טענינן על זה, מוכח ממנו שאצל האב תביעת "הישבע לי" היא מזכות הטענה.

תוספות (שם בב"ב בסוף ד"ה "אע"ג") כתבו: "מכאן משמע שאם הוציא שטר חוב על חבירו, ואמר לו אישתבע לי דלא פרעתיך בגו זימניה, אין צריך לעשות שבועה", ויש לעיין מהיכן תוספות למדו זאת?

תוספות כאמור למדו ש"הבא ליפרע מנכסי יתומים לא ייפרע אלא בשבועה" זו תקנה מחודשת. אם נניח שהאב יכול לומר בתוך זמנו "הישבע לי שלא פרעתיך", למה איננו טוענים כך ליתומים? אלא מוכח, למדו תוספות, שתקנת שבועה ליתומים לא תוקנה כאשר בא לפרוע תוך זמנו, כי יש לנו חזקה חיובית שאומרת שלא פרע תוך זמנו. אם כן מוכח שגם תוספות מודים שעל טענת "הישבע לי שלא פרעתיך" שייך 'טענינן', אף ששיטתם היא (דלא כרש"י) שעצם הצורך בשבועה ליתומים אינו מיוסד על 'טענינן', ומכאן מוכח שלמדו שזכות הנתבע לתבוע שבועה, אינה תקנה של תביעת שבועה, אלא שטענת פרעתי נגד שטר מועילה לכך שלא יגבה ללא שבועה.

לפי זה נמצא שלרש"י בתוך זמנו לא תנהג השבועה למרות שאין החזקה בגדר אנן סהדי, כי השבועה בנויה על טענת "הישבע לי שלא פרעתיך", שבנויה על טענת "פרעתי", שטענינן עבור היתומים, אולם בתוך זמנו טענת "פרעתי" היא טענה גרועה, ולא פוטרת, וממילא אין כאן כלל 'טענינן'.

והנה לעיל אמרנו שעצם דין ר"ל אינו מסתמך על החזקה, אלא על כך שטענת פרעתי תוך זמני היא טענה גרועה, כי חוב אינו עומד לפירעון בתוך הזמן, ורק כשבא לגבות מיתומים צריכים אנו לחזקה זו כדי לפטרו משבועה. אך לפי האמור כעת, הניחא לפי תוספות שיש תקנה מיוחדת להישבע ליתומים, אך לפי רש"י שאין זו תקנה מיוחדת אלא טענה של "היפרע בשבועה", למה צריך שבועה כלל כשגובה מיתומים בתוך זמנו? הרי גם האב לא יכול היה לחייב שבועה בטענה זו, שכן היא טענה גרועה (ורק כשהטענה היא טובה, אלא שיש ראיה נגדה, כמו במקרה שטוען פרעתי לאחר זמני, אך השטר ביד המלווה, ומכל מקום אין זו ראיה גמורה, כי אפשר שהשהה השטר בידו עד שישלם הלווה שכר הסופר - אז מצינו שיכול הלווה לחייב שבועה את המלווה)?

נצטרך לומר שאף שזו טענה גרועה מכל מקום גם בכוחה לחייב את התובע שבועה, וכהאי גוונא מצאנו בטור (סימן פב) שהביא מתשובת הרמב"ן שיכול הלווה לטעון "הישבע לי שלא מחלת לי", למרות שיש שטר ביד המלווה וטענת מחילה היא טענה גרועה.

 

דוגמאות לעיקרון זה

נביא שתי דוגמאות לעיקרון הנ"ל על-פיו התבארו דברי ר"ל (באופן השני) שאיננו באים מצד חזקה אלא מצד חלישות טענת הלווה:

א. טענת מחילה על חוב

המרדכי שם בד"ה "חזקה" ("ור"מ הקשה") שואל: אם אמרינן מיגו במקום חזקה, מדוע לא יהא נאמן לומר 'פרעתי תוך זמני', במיגו שהיה טוען 'מחלת לי'? ועונה שמכאן מוכח שטענת מחילה לא מתקבלת (אלא אם כן יש לו עליה מיגו שהיה טוען שפרע) כי היא טענה גרועה, דאין זה שכיח שמלווה מוחל על חובו, וחוב אינו עומד למחילה, וכן פסק הרמ"א בתחילת סימן עח.

אם כן כתוב בדבריו את עצם היסוד, שיש טענה שאינה מתקבלת, ודי בכך כדי שיוכל המלווה לגבות. דאם נשאל גם שם, כיצד המלווה יכול לגבות, הרי קיימא לן "המוציא מחברו עליו הראיה", והיכן הראיה לכך שלא מחל? אלא רואים שמכיוון שיש חיוב ודאי, אי אפשר להיפטר ללא טענה טובה. וטעם הדבר, שטענה טובה יוצרת סיבה להסתפק שמא זה כך, אך לטענה גרועה אין כח לעורר ספק וממילא נשאר החיוב.

 

ב. טענת פירעון לאחר פס"ד לא גמור

בב"מ דף יז מבואר שלאחר שבית דין פסק "חייב אתה ליתן לו", לא נאמן הנתבע לומר שפרע, עד שיהא פסק גמור של בית דין כ"צא תן לו", ומבאר רש"י שמכיוון שהוזקקו לבוא לבית דין אין דרכו למהר לפרוע לפני פסק דין גמור של "צא תן לו" ולכן אינו נאמן.

אם נשאל, כיצד די בכך ש"אין הדרך", כדי להוציא ממנו ממון, וכי זה ברמה של חזקה? רש"י לא הזכיר 'חזקה', ובאמת לא ברור שלא פרע, אלא מבואר ברש"י שנאמנות על טענת פרעתי היא רק בדבר שדרכו בכך, ודי בכך שאין דרכו לפרוע בכהאי גוונא, כדי לומר שאין לו נאמנות בטענתו שפרע, וממילא המלווה יכול לגבות את החוב.

 

בשתי הדרכים לכאורה חלוקים רש"י ותוספות

 

מחלוקת רש"י ותוספות בעניין זה

ראינו את דברי רש"י בב"מ יז לפיהם דייקנו כעיקרון הדרך השנייה, שאין צורך בחזקה, וכמו כן נראה לכאורה לדייק מרש"י בסוגיה הנ"ל בב"ב, דהנה שם בע"ב הזכירה הגמרא את החזקה כנימוק לכך שלא צריך שבועה מיתומים בחשש פרעון תוך זמנו, ופירש רש"י: "ולא חיישינן דילמא פרעיה", ואילו בתחילת הסוגיה בדברי ר"ל רש"י לא הזכיר זאת, מדוע? נראה בכוונתו שרק בע"ב כשיש צורך בחזקה, כפי שהתבאר לעיל ונרחיב להלן, היא באמת מלמדת אותנו על המציאות האם יש לחשוש שפרע או לא, אך בע"א איננו דנים מה היה, אלא רק האם טענתו נאמנת או לא.

לעומת זאת תוספות מספר פעמים ייחסו את החזקה לר"ל עצמו, שלא כאופן שכעת הוכחנו בדרך רש"י, שלא ר"ל אמר זאת אלא הגמרא בע"ב, ומבואר בהם שלמדו אחרת, ושדברי ר"ל אכן בנויים על החזקה. שכן כתבו שאם נאמר שריו"ח חולק על כך שאפילו מיתומים לא צריך שבועה, נמצא שיש מחלוקת בין ריו"ח לר"ל בזה, והלכה כר"ל נגד ריו"ח; ולפי המהלך השני שביארנו, דין פטור הגובה מיתומים משבועה, אינו עניין לדברי ר"ל, שלא הסתמך כלל על החזקה! אלא נראה בתוספות שגם דברי ר"ל עצמו בע"א מיוסדים על החזקה. כמו כן שם בד"ה "אילימא" החשיבו כ"עדים" את זה שאין אדם פורע תוך-זמנו (עיי"ש במהרש"א בביאור דבריהם), מכאן גם כן רמז שלמדו כנ"ל, שר"ל הוא בעל השמועה של החזקה, ואין זו תוספת של הגמרא.

 

כמי למד השו"ע

פתחנו לעיל בלשון השו"ע בסימן עח ס"א:

"הקובע זמן לחבירו, ותבעו תוך הזמן, ואמר לו פרעתיך, אינו נאמן, דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, ואפילו מיתמי וכו' נפרעים מהם בלא שבועה".

לכאורה נראה קצת מלשונו, שגם לדין של ר"ל נזקקים לחזקה, אלא אם כן נאמר שאיזכור החזקה בשו"ע קאי אלאחריו, על "אפילו מיתמי", שזה ודאי נצרך לחזקה כפי שמיד נראה.

 

עד כאן ביררנו את יסוד הדין לפיו לא נאמן בעל חוב לטעון שפרע קודם זמנו, וכאמור, על פי זה לכאורה לא יהיה במקרה שלפנינו נאמן האיש, לטעון כי פרע לאשה את התשלום האחרון, קודם שהגיע הזמן עליו סיכמו.

כעת נדון בנקודות שונות הקיימות במקרה שלפנינו, ונבחן האם יש בהם כדי להוציא אותו מהכלל הנ"ל, ולומר כי אעפ"כ יהיה נאמן.

 

אי בעינן טענת ברי של המלווה

 

האם במקרה שלפנינו טענתה שמא

ראשית נבחן האם אכן טענת האשה במקרה שלפנינו יש בכוחה לחייב את הבעל כאמור. יש לבחון אולי טענתה היא בגדר טענת שמא, כשעומדת מולה טענת ברי של האיש, ואם כן יש לפנינו טענת פרעתי תוך הזמן, אולם בברי ושמא, ברי של האיש הנתבע שאכן פרע תוך זמנו, מול שמא של האשה התובעת שאולי לא פרע.

ישנן שני ענייני 'שכחה' במרכאות או שלא במרכאות, שצפו בדברי האשה במהלך הדיון. בתחילתו של הדיון עונה האישה לשאלת בית הדין:

"אני מבקשת צ'ק שהיה צריך להביא 31/12/2019, 24 אש"ח".

בתגובה לדבריה ענה האיש כי:

"מה הסכום של הצ'ק שהיה? 24? זה היה 20 אש"ח, לא 24, מה שמופיע בהסכם, פה כשהתגרשנו הבאתי לה 4 אש"ח במזומן ליד עו"ד שלנו אלטרזון, וערבה, ואז 5 צ'קים של 20 אש"ח, שקר ראשון".

והנה בהמשך הדיון בתוך דבריה אומרת האישה:

"אני לא זוכרת כמה נתן לי, לא יודעת אם נתן לי משם את הכסף, מתוך 20"

הנה כי כן הפכה גירסתה לצ'ק של עשרים אלף ₪, ואכן ב"כ הבעל מיד "קפץ על המציאה" והעיר לבית הדין תוך שהוא מסיים בברכה:

"הודתה גם שזה 20 לא 24, הנה פלטה האשה, ישתבח שמו לעד".

עניין נוסף שעלה הוא האם הודתה האשה בעבר כי שולם לה חלק מהכסף, במיסרון שהציג האיש נכתב ע"י האשה כי "יש לנו צ'ק 31/12, לא זוכרת אם לקחתי משם סכום כלשהו", וכאן בית הדין ניסה מספר פעמים לעמת את האשה עם חוסר-זכרונה לגבי כמה נפרעה, כפי העולה מהמסרון, עם גירסתה בדיון בו טענה בוודאות כי לא נפרע הצ'ק, אך לא קיבל תשובה המניחה את הדעת וכפי שאצטט מהפרוטוקול:

ביה"ד: הוא מראה שזה מסרון דצמבר 2019, ואת אומרת שלא זוכרת אם לקחת סכום

האישה: אני לא יודעת אם משכתי, אני לא קיבלתי, אני אומרת שלא יודעת אם לקחתי בעבר

ביה"ד: אז איך היום את יודעת לומר שלא שילם כלום, את באותו תאריך אומרת לא יודעת?

האישה: אני לא באמת זוכרת אם לקחתי ממנו, אני בטוחה שלא לקחתי את הסכום, לא רוצה גזל, אני רוצה שתגיד לי

ביה"ד: לא קיבלנו תשובה. אם את לא יודעת, אז איך את אומרת שלא קיבלת שקל?

האישה: לא יודעת, אני בטוחה שלא קיבלתי, אני חתמתי על הכל אז שיראה לי, לא היו הצ'קים אצלי

ביה"ד: עוד לא שמענו תשובה, את אומרת שלא קיבלת, כאן את אומרת לא זוכרת?

האישה: בגלל שלקחתי ממנו כל הזמן לפני הזמן אז לא יודעת אם קיבלתי 100 לפה או לשם

ביה"ד: אבל הנה את רושמת 05/12 3 שבועות לפני מועד הפרעון, את אומרת אני צריכה את הכסף

האישה: אני לא זוכרת כמה נתן לי, לא יודעת אם נתן לי משם את הכסף, מתוך 20

ביה"ד: אז איך את יודעת עכשיו שלא קיבלת?

ב"כ הבעל: הודתה גם שזה 20 לא 24, הנה פלטה האשה, ישתבח שמו לעד

ביה"ד: שוב נשאל, שאת התשלום הזה לא קיבלת, את כותבת שבועיים לפני זה שאת לא זוכרת, אז את לא זוכרת, אולי קיבלת משהו, אז איך אחרי שאת לא זוכרת, חצי שנה אחרי זה את זוכרת שבוודאות לא קיבלת, או שאולי את לא בטוחה היום?

האישה: אני יודעת שלא קיבלתי מהצ'ק הזה, כי ביקשתי ממנו לפני הרבה זמן לפני

ביה"ד: מתי?

האישה: 15/04/2019, לפני

ביה"ד: ואחרי יותר מחצי שנה, את אומרת לא זוכרת

האישה: אז ביקשתי שיקדים ואמר שאין לו, אז אמרתי שאני מוכנה לרדת ל 15 אש"ח רק תביא, כי אני זקוקה

ביה"ד: אז למה בדצמבר את לא אומרת לו לא שילמת לי כלום אז תשלם לי, לטענתך את זוכרת?

האישה: אני בטוחה שלא לקחתי

ביה"ד: אולי בגלל שזה היה בתשלומים ולא בזמן, אולי שכחת משהו?"

ממהלך הדברים עולה שיתכן שטענתה טענת שמא היא, אמנם לא ברור אם ביחס לכל הסכום טענתה שמא, או רק ביחס לחלקו, ולכמה בדיוק, ויש לברר האם כאשר התובע "שמא" והנתבע "ברי", גם כן אמרינן אין אדם פורע תוך זמנו.

 

הדין

והנה הסמ"ע בחו"מ סימן עח (סק"ב) כתב, שמה שהלווה אינו נאמן לטעון פרעתי תוך זמנו, הוא דווקא כשהמלווה טוען כנגדו ברי, אך כשטוען שמא נאמן, ומקורו במרדכי כאן, אולם הש"ך (ס"ק א) חלק על כך, וכתב שגם המרדכי מסתפק בזה.

ולכאורה יסוד מחלוקתם יהיה בשאלה הנ"ל, מה גדר דברי ר"ל, שאם זו חזקה של כוח "אנן סהדי", לכאורה אין צורך שיטען המלווה ברי, דדי בחזקה לבדה, שהיא זו שבכוחה להוציא ממון, ולא טענת המלווה; אך אם כהבנה האחרת, שלטעון פרעתי תוך זמנו, רק יוצר ריעותא המרעת את טענת 'פרעתי' של הלווה - בעינן שהמלווה יטען ברי, כי החזקה לבדה אינה ראיה שבכוחה להוציא ממון.

אלא שלפי"ז לכאורה צ"ע בסתירה בדעת הסמ"ע והש"ך, שהרי בתחילת דברינו ראינו שנחלקו אם טענת פרעתי תוך זמנו כשלעצמה מחזיקה אותו כפרן, ולמדנו שזה תלוי בשאלה אם זו חזקה כאנן סהדי, ואם כן נמצא לכאורה ששיטתם הפוכה בזה.

והנה אף שכאמור חלקו הפוסקים בשאלה זו, האם יהיה האיש נאמן כאשר התובעת שמא, יוכל האיש לומר קים-לי שבכהאי גוונא שהאשה שמא, לא נאמרה החזקה ויהיה פטור מלפרוע. מכל מקום כאמור במקרה שלפנינו, כלל לא ברור כי אכן טענת שמא לפנינו, שהרי האשה הדגישה בדיון כי אמנם לא הייתה בטוחה כמה כסף פרע לה מאותו החוב, אך ברי לה שלא פרע את כל החוב.

ומכל מקום נראה, שמכיון שלא ביררה לפנינו האשה על איזה סכום ברי לה שלא פרע לה, נוכל לומר שתביעת כל פרוטה ופרוטה, עד פרוטה אחרונה, תהיה בגדר טענת שמא, והאיש יהיה פטור עד פרוטה אחרונה.

והנה כאמור לטעם זה עדיין היה מקום לחייב את האיש על פרוטה אחת, או סכום אחר שמשתמע מהאשה כי לגביו ברי לה שלא פרע.

כעת ניגש ליסוד שני שעל-פיו האיש יהיה פטור לגמרי.

 

המיגו של האיש מול חזקה

 

השתלשלות ספק הגמרא

והנה במקרה שלפנינו אף שהאיש טוען שפרע תוך זמנו, אולם טענתו כאן לפנינו נטענה זמן רב לאחר הגעת זמן הפירעון, הדיון נערך ביום ל' בסיון התש"פ (22/06/2020), מועד שהוא לאחר זמן הפירעון אשר נקבע ביניהם. כך שבשעת הדיון היה יכול האיש לטעון שפרע אחר-זמנו, ואם כן ישנו מיגו לאיש להאמינו שפרע תוך זמנו, במיגו של טענת פריעה אחר זמנו, שהרי כאמור התביעה כעת היא לאחר זמנו.

והנה שם בב"ב לאחר ח"ב של הסוגיה, שבו נאמר כאמור שהחזקה פוטרת משבועה כנגד היתומים, ממשיכה הגמרא לחלקה השלישי של הסוגיה - מה יהיה הדין כשיש מיגו מולה. בחלק הראשון של הסוגיה ר"ל חידש שאין נאמנות טענת פירעון תוך זמנו, בשלב שני חידשה הגמרא חזקה לגבי פטור משבועה, ובשלב השלישי עסקינן במיגו.

אמנם כמובא לעיל, ביחס לטענת מחילה הזכיר הרמ"א בריש סימן עח שלמרות שהיא טענה גרועה, מכל מקום כשיש לו עליה מיגו של "פרעתי", נאמן בה, ולכאורה תמוה לפי זה, אם כן מדוע לא ודאי לגמרא שיהיה נאמן בטענת פרעתי תוך זמנו במיגו?

אלא, הגמרא מסתפקת כאמור מצד עניין חדש - מצד החזקה, אך לולא שאי-פריעה תוך זמנו הייתה בגדר חזקה, ודאי שהיה מהני מיגו להחשיב את טענת פרעתי תוך זמנו כטענה טובה. אם כן, אה"נ מצד הדין הראשון, דין ר"ל, מיגו היה עוזר (כמו בטענת מחילה), אלא רק אחרי שחידשה הגמרא שיש גם הלכות חזקה, (ואמנם כשטוען תוך זמנו פרעתי לא צריך להגיע לחזקה כדי שהמלווה יוכל לגבות ממנו, אולם למעשה הרי יש חזקה כזו, כמו שמופיעה בע"ב לגבי יתומים) מסתפקת הגמרא שכעת שיש חזקה, זה יגרום שכלל לא יהיה מיגו.

 

ביאור רש"י את ספק הגמרא

 

האם טענה שמוחלשת על ידי החזקה ניתן לחזקה במיגו

הסתפקה הגמרא בב"ב דף ה ע"ב האם אמרינן מיגו לנתבע הטוען פרעתי תוך הזמן, במקום שישנה חזקה של אין אדם פורע תוך זמנו כנגדו. מהו ספק הגמרא? בפשטות נראה שבעיית הגמרא היא מצד שיש לפנינו שני כוחות, כוח של מיגו וכוח של חזקה, ואנו שואלים מי מביניהם גובר, אולם מדקדוק לשון הגמרא "מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר", נראה שהספק הוא האם בכלל אומרים מיגו בכה"ג, ולא שברור לגמרא שאומרים, ורק מסתפקת כאן מה משקלו מול חזקה.

לשון רש"י שם (ד"ה "או דלמא") היא:

"כיון דמוחזק לן דאין אדם פורע בתוך זמנו, לא אמרינן במקום דאיכא חזקה דמרעיה לדבוריה, מה לי לשקר ולהימנוהו".

נראה ברש"י שוודאי יש כאן חזקה שמרעה את דיבורו (לשונו של רש"י מתאימה מאוד לאופן שלמדנו אותו לעיל, לפיו באמת לא החזקה מוציאה ממון, אלא היא רק עושה את הדיבור גרוע, ויעויין מיד שנרחיב ביחס לחלק הקודם בסוגיה), אך מאידך אולי נאמר "מה לי לשקר" שהוא מחזק את הדיבור, ולמעשה הגמרא מסתפקת על איזו טענה נאמרה נאמנות "מה לי לשקר", האם על סתם טענה, שאמנם אין סיבה להאמין לה, אך גם אין סיבה לא להאמין לה, וכן אפילו על טענה שקצת לא מסתברת כמו שראינו בחלק א' של הסוגיה, וכגון טענת מחילה, או גם על טענה כל כך גרועה, שמוכחשת ע"י חזקה - האם גם אותה ניתן לחזק על ידי מיגו, או שמא היא טענה "מתה", שאותה לא יכול המיגו להקים לתחייה? כך נראה מלשון רש"י שהוסיף שתי מילים על הגמרא, ואמר שיש חזקה שמרעת לדיבורו.

אמרנו בשלב א של הסוגיה, שר"ל חידש רק שטענתו גרועה, ואינה יוצרת חשש שמא היה פירעון, וממילא המלווה יכול לגבות כי יודעים שהייתה הלוואה (ובשלב זה לא מוזכרת "חזקה"), ואם זו בלבד הגריעותא בדיבורו - מיגו באמת צריך להועיל, כמו שראינו לגבי טענת מחילה. אך לאחר חלקה השני של הסוגיה, בו הוספנו "חזקה", מתעורר ספק שמא מחמתה גם מיגו לא יועיל, שכן לא רק שהטענה לא מסתברת, אלא יש חזקה שמתנגדת לה.

 

רש"י לשיטתו בהבנת החזקה

לכאורה יש לעיין, שאם כדברינו ברש"י שהמיגו לא מבטל את החזקה, כיצד בכוחו לגבור עליה?

נראה שרש"י לשיטתו - בה למדנו שבאמת חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אין לה כוח להוציא ממון (וכמו שהערנו לעיל שאף שהיא קיימת, רש"י למד אותה כרמה פחותה מאנן סהדי), אלא שבגללה אי אפשר להאמינו ומרעת לדיבורו – סובר שהמיגו אומר שראוי להאמין לדיבורו, ואז צריך ראיות מולו שלא היה פירעון, דהמוציא מחברו עליו הראיה, וחזקה אינה ראיה; לכן לא אכפת לן שישנה כאן גם כאן חזקה. גם במה שרש"י אמר שהבעיה כאן היא בכך שטענתו גרועה, נראה שהולך לשיטתו שזה היה הנידון גם בתחילת הסוגיה לר"ל שטענתו גרועה (אלא שזה היה אף ללא חזקה).

 

ביאור תוספות את ספק הגמרא

 

שאלות התוספות תמוהות לכאורה

תוספות הקשו על הסוגיה מהגמרא בקידושין, שם נאמר שאדם נאמן לומר שיש לו בנים ואשתו תהיה פטורה מייבום, אף על פי שכעת היא בחזקת שתהיה זקוקה ליבום, מכיוון שיש לו אחים ולא ידוע שיש לו בנים; וטעם הנאמנות הוא "מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא", ובידו לפוטרה מזיקת ייבום. מכאן - שואלים תוספות - רואים שאמרינן מיגו במקום חזקה. ודוחים ש"לא דמי כלל".

וצ"ב כיצד מעיקרא הקשו משם, הרי אצלנו מכוח החזקה יש אומדנא שטענתו לא נכונה, ואילו שם החזקה אינה מכחישה את טענתו, אלא רק לא ידוע על בנים, ולכן ה'בחזקת' של האשה הוא שהיא זקוקה לייבום? ואף שכאמור תוספות כתבו "לא דמי כלל", קשה לומר שזו כוונתם, דאם כן מה הייתה בכלל ההוה אמינא שלהם לדמות?

ויותר קשה, שהרי"ף בקידושין השמיט את הסוגיה שם, וביאר הרא"ש שם בסימן יא שסבר הרי"ף שהסוגיה שם נסתרת מהסוגיה אצלנו. חזינן שסבר כקושית התוספות אף למסקנה ולא רק בתור הוה אמינא.

כמו כן הביאו תוספות, שביבמות אומרת הגמרא שבשעת מלחמה האישה 'בחזקת' שאומרת בדדמי, וכאשר החזיקה היא מלחמה בעולם, מסתפקת הגמרא אם מאמינים לה במיגו שהייתה אומרת שלום בעולם, אף שהוא במקום חזקה. ושוב נשאל מה הדמיון, הרי שם גם כן דיבורה לא מוכחש מכוח חזקה, אלא יש אומדנא שאומרת בדדמי? ועיין במאירי שגם כן דימה, ואמר שציור הגמרא ביבמות שווה לספק שכאן, אלא שההכרעה שונה בין איסורים לממונות, ובקידושין יש סברא שאין אדם חוטא ולא לא, ויש לעיין מה הדמיון.

נראה מעצם זה שתוספות שאלו שאלות אלו, שהם פירשו אחרת את הגמרא.

 

פירוש תוספות לספק הגמרא

הגר"נ פרצוביץ זצ"ל דייק מלשון תוספות ביבמות דף קטו ע"א ד"ה "או" שמצטטים את גמרתנו בנוסח אחר. אצלנו כתוב שהספק הוא "מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר או לא", אך תוספות שם מעתיקים אחרת: "מי אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה", וכך תוספות אצלנו מצטט זאת משם (ולא ברור אם כך גרסו אצלנו, בניגוד לתוספות כאן שגרסו כלפנינו בגמרא, או שזה פירושם לגירסה שלנו). על פי זה חידש הגר"נ שנחלקו רש"י ותוספות כיצד ללמוד את הספק, ולפי תוספות יוצא שהנידון לא מצד המיגו, אם אומרים אותו בכהאי גוונא שהדיבור מוחלש מהחזקה, אלא הספק הוא מצד החזקה - האם המיגו מצליח לערער אותה, וזה כאמור לא כרש"י לפיו לא הסתפקנו כלל לגבי החזקה אלא לגבי המיגו.

רואים מתוספות שאם לא נערער את החזקה ודאי שיהיה חייב, ונראה שהם לשיטתם שלמדו כצד הראשון בתחילת דברינו, שלפיו החזקה היא ברמה כזו שיכולה להוציא ממון, ואם כן כל עוד היא קיימת, אין לדון אם נאמן או לא, כי יש חזקה והיא עצמה מוציאה ממון, ואין למיגו כוח נגדה. לכן על כרחך ספק הגמרא הוא האם המיגו מערער אותה, שאמנם החזקה אומרת שלא פרע, אך יש לנו סיבה לומר שפרע, והיא הבירור של המיגו (ר' אלחנן וסרמן הי"ד מסביר שהלשון כאן היא "מה לי לשקר" ולא "מיגו", כי כאן לא יעזור מיגו של כוח הטענה). אם כן מוכח גם מכאן כמו שלמדנו בהם לעיל, שלמדו שחזקה זו שקולה כאנן סהדי.

לפי איך שהבינו את הספק, שאלו תוספות כהוגן; שיש באמת מקום להשוות בין הסוגיות, שהרי בקידושין ראינו שמיגו יכול לערער חזקה. ותירצו ששם החזקה מיוסדת לא על אומדנא אלא על הסתמא. כך גם לגבי הראיה השנייה של תוספות, מיבמות – אין שם אומדנא שמה שאומרת אינו נכון, זו לא חזקה שמרעת לדיבורה (שזה נושא הסוגיה כאן לפי רש"י), אלא רק 'סתמא דמילתא' (ולפי רש"י כאמור אינו שייך לסוגיין). ובתירוצם שכתבו "לא דמי כלל", ניתן להבין שבאו לחלק בין סוגי החזקות, שאצלנו זו חזקה, ושם זה מצב שכך מוחזק בעיננו (ביחס לסוגיה בקידושין ניתן גם לחלק בין סוגי ה"מיגו", דמיגו דהכא הוא מיגו של טענות, והמיגו דהתם בקידושין הוא מיגו של בידו).

תוספות הקשו גם מיבמה שאמרה תוך שלושים לא נבעלתי, שכופין אותו לחלוץ לה, כי "מוקים אנפשיה", אך לאחר שלושים אינה נאמנת אף על פי שיש לה מיגו שהייתה אומרת אינו יכול לבוא עליי. ולכאורה לפי רש"י שהחזקה אצלנו לא הסתלקה, אלא שאי אפשר להוציא על ידה ממון - לא קשה משם, כי שם גם אם נאמר לה מיגו, מכל מקום די בכך שלו יש חזקה, כדי לפטרו מחליצה, וצריך לומר שתוספות הקשו לשיטתם, שהשאלה היא האם החזקה נסתרה על ידי המיגו.

 

בעיית חזקה מול אנן סהדי

לפי תוספות שחזקה זו היא כאנן סהדי, עד כדי שבכוחה להוציא ממון, כפי שראינו לעיל, קשה כיצד יש בגמרא צד שאומרים מיגו נגד אנן סהדי זה, הרי מבואר בתוספות בב"ב (דף ב, א ד"ה "לפיכך") שלא נאמן במיגו נגד אנן סהדי?

ראינו לעיל את קושיית הגר"א בסימן עח, שאם אכן חזקה זו היא כעדים, כיצד הגמרא שואלת אם אמרינן מיגו כנגדה, וכתב:

"דס"ל דחזקה הוא כמו עדים, וכמ"ש בב"מ י"ז א' גבי עדים. וצ"ע, שהרי איבעיא להו לגמ' אי אמרי' מיגו, וקי"ל לקולא דאמרי' מיגו, אלמא לא הוה כעדים. ועתוס' שם ד"ה מי ואור"י כו' ועש"ך".

ולא מתרץ שם, אך בס"ק יז עונה שהסתפקה הגמרא ביחס לכוחה של החזקה, רק לעניין הלכה זו, האם אמרינן מיגו מולה, אך לשאר ההלכות חזקה זו היא כעדים, וז"ל:

"דס"ל דחזקה הוי כמו עדים שלא פרעו וכמש"ל בס"א גבי הוחזק כפרן. וצ"ל לסברתם דדווקא לענין מיגו איבעיא להו לגמ', אבל בשאר דברים לא, וצ"ע".

וצ"ב מה החילוק.

נראה בכוונתו, כאשר האנן סהדי הוא כללי, ולאו דווקא ביחס אליו, כמו למשל בכתובות דף כז ע"ב:

"ההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה, אמר ליה: לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, זיל באורחא דנרש דליכא מיא, ואזיל איהו באורחא דנהר פקוד ומית חמרא, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: אין, באורחא דנהר פקוד אזלי, מיהו לא הוו מיא, אמר רבא: מה לי לשקר, אי בעי אמר ליה באורחא דנרש אזלי, ואמר ליה אביי: מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן".

שם יש אנן סהדי שבנהר פקוד יש מים, ישנה התנגשות בין דבריו, "מיהו לא הוו מיא", המחוזקים במיגו, לבין האנן סהדי, ואז לא נאמר מיגו. אולם כאן על ידי המיגו שלו אנו אומרים שאף שנכון הכלל שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, אדם זה שלפנינו יצא מן הכלל, ונראה שפרע (וב"ומרע לחזקה" שאומרים תוספות, הכוונה היא ביחס אליו). שכן באמת אין הוראה מפורשת כלפיו מצד החזקה, אלא שמן הסתם הוא כמו כולם, ונמצא שהמיגו אינו מכחיש את האנן סהדי, אלא מאלץ אותנו להחריג אותו מהאנן סהדי, וממילא לא תהיה סתירה, ואולי זו כוונת הגר"א, דאף שבעלמא הוחזק כפרן מכוח אנן סהדי כשסותר לטענתו, מכל מקום כשיש לו מיגו, אמרינן שהחזקה אינה מבררת כלפיו, וממילא דבריו אינם מוכחשים מהאנן סהדי.

 

רש"י ותוספות לשיטתם בהבנת ר"ל

מדוע רש"י חלק על תוספות בהסברת הגמרא? רש"י כאמור סבר שניתן לומר שהחזקה קיימת, ובכל זאת פטור בגלל מיגו, מאחר וממילא אי אפשר להוציא ממון על ידי החזקה. אך תוספות חלקו בזה, ולדעתם על ידי החזקה ניתן להוציא ממון, שהיא כראיה, ולכן אין מקום לטענת פטור כשהיא קיימת, והאפשרות היחידה לפטור היא לערער את החזקה; זהו שורש מחלוקתם.

מחלוקת זו לכאורה תלויה בחקירה הנ"ל, האם דברי ר"ל שאינו נאמן לטעון שפרע תוך זמנו, בנויים על חזקה או לא. מרש"י הוכחנו שדברי ר"ל כלל לא בנויים על חזקה, והחזקה הגיעה רק בשלב של פטור הגובה מיתומים, ודי בכך שהטענה גרועה כדי שיהא ניתן לחייבו. לפי זה נאמר עוד שלב, שגם כשיש חזקה לא היא המוציאה ממון, אלא רק מגרעת טענתו, כמ"ש רש"י כאן. אולם תוספות שייכו את החזקה כבר לר"ל, ולכאורה למדו שגם כדי לחייב את הלווה צריך חזקה, והיא מוציאה ממון ולא גריעות טענתו.

השיטמ"ק בשם גיליון בדף ו ע"א כתב שפשוט הוא שהחזקה עדיפה ממיגו, שהרי היא מועילה להוציא ממון, ואילו מיגו להוציא לא אמרינן (ומכאן שלמד כדרך הראשונה לעיל, לפיה החזקה היא זו שמוציאה ממון בתוך זמנו), וספק הגמרא כאן הוא מצד שיש ללווה מיגו וגם חזקת ממון, וכ"כ רע"א בשו"ת (ח"ב סימן קל). לפי דרכם לא תקשה שאלת תוספות מיבמה, שכן שם יש רק מיגו.

 

הבנה שלישית בר"ל - חזקת החוב ולא חזקה שלא פרע

אך ניתן לבאר אחרת, שגם לפי תוספות החזקה עצמה לא מוציאה ממון, אלא שכיוון שחזקה שהחוב קיים, כי אין אדם פורע תוך זמנו - מוחזק אצלנו שיש חוב, ואף על פי שטוען שפרע. ולכן חייב אף ללא שנמצא ריעותא בטענתו, כי לא נאמרה נאמנות הטענה כאשר מוחזק לנו שיש חוב. ייתכן שכך למדו שהחזקה פועלת, אף ללא שנאמר שיש ריעותא בטענתו, ולא צריך לפרש כרע"א שהחזקה היא בירור, ואף שלא למדו כרש"י שטענתו גרועה.

הזכרנו שתוספות (ד"ה "ואפילו מיתמי") הזכירו ג' פעמים חזקה בר"ל, ומשמע שללא החזקה אין את דין ר"ל. ולדרך זו נפרש, שכדי לומר שאין נאמנות לטענה, לא מספיק שמסתבר שישנו חוב, אלא צריך שמוחזק לנו כך.

ולפי"ז כיצד מועיל המיגו? הרי כאמור לא נאמן בטענתו, ומיגו שייך רק למי שיש לו נאמנות הטענה? המיגו ירע את החזקה, וממילא האדם יהיה נאמן. זהו הספק בגמרא לתוספות: האם ה"מה לי לשקר" מרע את החזקה שיש חוב; אך אם אינו מרע אינו מועיל.

 

"הפה שאסר" מול חזקה

 

הבנת הטור ושו"ע את סוגיין לפי פירוש הש"ך

בעיית הגמרא הנ"ל אם נאמן במיגו של פרעתי אחר-זמנו לא נפשטה, וכתבו הראשונים שהדין מספק הוא קולא לנתבע, והכסף נשאר אצל הלווה, אף על פי שטענתו היא נגד חזקה, נמצא שבמקרה הנידון לפנינו, אין לחייב את האיש, שכן יש לו כאמור מיגו, ולא נוכל מספק להוציא ממנו ממון.

והנה נפסק בטוש"ע (חו"מ סימן קח) לגבי מעות שהופקדו אצל השני בפיקדון או ב'עיסקא', וטוען השומר שהחזיר את הפיקדון בתוך הזמן, שאינו נאמן בטענה זו במיגו ד'נאנסו', על אף שאם היה טוען 'נאנסו' היה נאמן. שואל הש"ך (ס"ק ז) הרי בדרך כלל נאמן המפקיד לטעון החזרתי במיגו ד'נאנסו', ולמה פה בתוך זמנו לא יהיה נאמן? הרי המיגו הוא טוב, אלא שהוא נגד חזקה, וכאמור זו בעיא דלא איפשיטא, ולמה לא נאמר שהנתבע יהיה נאמן?

אומר הש"ך שהטור והשו"ע סוברים, שבאמת במיגו רגיל נגד חזקה פשוט לגמרא שאינו נאמן, וזה המקרה שם בפקדון, ואילו הספק כאן בטענת פרעון תוך זמנו אינו נופל תחת הגדרת מיגו נגד חזקה, אלא "הפה שאסר" נגד חזקה, שהרי החזקה נגדו נבנתה דווקא על פיו, שכן תבעו לאחר זמנו, והיה יכול לומר שפרע אחר זמנו. לכן דווקא כאן יש צד לפטור ולומר "הפה שאסר" נגד חזקה, אך במקום שהחזקה קיימת גם בלעדיו, כגון שעומד עדיין בתוך זמנו, ואין זה "הפה שאסר", אלא מיגו רגיל - שם ודאי לא אמרינן במקום חזקה. להלכה למעשה הש"ך חולק בזה על הטוש"ע, אך הקצות שם בס"ק ד סובר כסברת הש"ך למעשה.

 

קושי להבין את הש"ך והקצות

והנה מעבר לצורך לברר מה מעלת "הפה שאסר" לעניין זה יותר מסתם מיגו, יש לעיין מדוע הש"ך והקצות שניהם מגדירים שכאן זה "הפה שאסר".

הקצות מבאר שכיוון שכבר עבר הזמן ולא ידוע שקיימת כאן החזקה, נמצא שלא נודעה אלא על פיו. ויש לעיין וכי באמת הוא יצר כאן את החזקה? הרי הוא חייב לטעון משהו להגנתו כאשר החוב ידוע, אלא שאם היה טוען פרעתי אחר הזמן היה נאמן כי לא היה נגד החזקה, וכעת שאומר פרעתי בתוך הזמן טענתו היא נגד החזקה. ובשלמא אם היה ידוע באיזה יום פרע, ואמר שיום זה היה בתוך הזמן, ובלעדיו לא היינו יודעים זאת - אז באמת הוא יצר כאן את החזקה. אך במקרה דידן ידוע מהו הזמן, והוא אומר שפרע בתוכו, אם כן טענה זו סותרת את החזקה בלעדיו, ולמה זה נקרא "הפה שאסר"? "הפה שאסר" הוא רק כשהחיוב נודע על פיו, כגון אשת-איש שאמרה "אשת איש הייתי ונתגרשתי", אך כאן עיקר החיוב אינו על פיו, אלא שהיה יכול לטעון שפרע אחר הזמן, וא"כ לכאורה זה מיגו רגיל!

יש מפרשים שהיה יכול לומר פרעתי סתם, ולא לומר מתי פרע, ובזה שהוסיף את זמן הפירעון הוא יצר את החזקה, וכעין "מיגו דאי בעי שתיק". אך לכאורה עדיין קשה, דכיוון שמחובת הנתבע להשיב באופן ברור, הרי שאמירתו מתי פרע, היא חלק מטענת הפטור שלו, וכעת זה סותר לחזקה.

 

הסברת הש"ך והקצות

צריך לומר הבנה שונה בש"ך ובקצות - ראינו לעיל שתי דרכים מכוח מה מוציא ממון בתוך זמנו, והוספנו הבנה שלישית – שמכוח חזקה זו אנו רואים את החוב בחזקת שלא נפרע ועדיין קיים, דמסתמא לא פרע תוך זמנו, ולא מתקבלת טענת פטור כזו, עד שמביא ראיה שפרע. לא שיש אומדנא שטענת הפטור לא נכונה, אלא החזקה עושה שהחוב בחזקת שקיים, ולכן המוציא לא צריך להביא ראיה.

אם עניין החזקה הוא אומדנא להכחיש את טענתו שפרע תוך זמנו, כפי שהבנו עד עתה - היא קיימת גם לפני שטען, וקשה סברת הש"ך והקצות; אך אם עניינה הוא כנ"ל להעמיד את החוב בחזקת שעדיין לא נפרע, הרי לאחר הזמן החוב אינו בחזקת לא פרוע, ואין החזקה קיימת קודם שיפתח פיו לטעון, שהרי אולי פרע לאחר זמנו (שהרי אף אם מת, טוענים ליורשים שאביהם פרע לאחר זמנו), ורק כשטוען "פרעתי תוך הזמן" יש כאן הודאת בעל דין שלאחר הזמן לא פרע (שהרי לא פורע פעמיים). אם כן בזה שמודה שלא פרע לאחר הזמן, הושלמה החזקה, והחוב עומד לפנינו כעת בחזקת שלא נפרע; נמצא שהוא זה שמעמיד לפנינו את החזקה, ולכן נחשב "הפה שאסר". החזקה מורה על מצב החוב לפי הקצות והש"ך, ולא שהחזקה מורה נגד דבריו. ועיין בחידושי הגר"נ לב"ב (אות קח) שכך נראה בדבריו, והוסיף שלפי זה ספק הגמרא אינו מצד שהוכחת החזקה סותרת את טענתו, אלא מצד שאי אפשר לטעון טענת פטור ומיגו נגד חוב שהוא בחזקת שלא נפרע.

לפי"ז אם יאמר "פרעתי תוך זמני, אך ייתכן שבטעות שילמתי גם לאחר הזמן", מה יהיה הדין? בדרך כלל כשאומר "איני יודע" אינו כלום, אך להנ"ל יהיה פטור, כיוון שאין נגדו חזקה, כי אין הודאה שלא פרע אחר זמנו.

נראה ללמוד כך מהשיטמ"ק שם (ו, א בשם גיליון) שכתב:

"עוד נראה דהכא מיירי שיש עדים שהלווהו, מדקאמר תבעו אחר זמנו, ולא קאמר תבעו בתוך זמנו, אי נאמן במיגו דלא היו דברים מעולם, ולכך כל זמן שהוא בתוך זמן עדיף מסברא ד'שטרך בידי מאי בעי', אבל כשעבר הזמן תו אינו בחזקת חיוב ולכך מיבעיא ליה".

היינו, כל ספק הגמרא הוא רק כשתובעו לאחר הזמן, אך כשתובעו בתוך הזמן, אינו נאמן במיגו אחר. וביאר השיטמ"ק שבתוך הזמן החוב עומד בחזקת חיוב, ולא מהני מיגו, מה שאין כן אחר הזמן כבר אינו עומד בחזקת חיוב, וזה לכאורה כנ"ל.

הש"ך (סימן עח ס"ק טו) אומר שהחזקה הזו לא תפטור משבועת היסת, ולאחר שישלם יוכל הלווה לתבוע את המלווה לדין תורה על כך ששילם לו פעמיים (כך ביאר ברא"ש), שכל עניין החזקה הוא רק להחשיב כאילו המלווה מוחזק בממון, אך לא פוטרת משבועת היסת. ומביא ראיה מחזקת ג' שנים שצריך בה שבועת היסת. לדעתו אין החזקה בגדר אנן סהדי, שאם כן אולי הייתה פוטרת גם משבועת היסת, אלא רק שאנו רואים את החוב בחזקת שלא נפרע.

זו, כאמור לעיל, דרך נוספת לשאלה המרכזית בה עסקנו: איך גובה, הרי המוציא מחברו עליו הראיה? לעיל אמרנו שאם אין ספקות שהיה פירעון לא צריך ראיה, אך כעת הוספנו שאם החוב בחזקת שלא נפרע, רואים אותו בחזקת המלווה ואדרבה - על הלווה להביא ראיה.

 

מעלת הפה שאסר

מהי מעלת "הפה שאסר"? לשון הגמרא הוא "מה לי לשקר", ולפי הש"ך הכוונה ל"הפה שאסר". לפי תוספות הספק הוא האם בכוח המיגו לערער את החזקה, ואם כן ניתן לומר שסתם מיגו אין בכוחו לערער, אך אם הוא עצמו העמיד את החזקה – יכול לגבור עליה. לפי רש"י אמרנו שהספק הוא האם "מה לי לשקר" נותן נאמנות לטענה גרועה, ולפי זה לכאורה אין מקום לחלק בין אם הנתבע יצר את החזקה, לבין אם נודעה מאיליה, וגם לא נכון לפי רש"י לקרוא לזה "הפה שאסר", כי לפיו זו אומדנא שמרעה את דיבורו, והיא כאמור קיימת גם בלעדיו.

 

יומא דמישלם זמניה

 

שיטת תוספות שביומא דמישלם זמניה הוי מיגו דהעזה

תוספות (ד"ה "ובא") הוציאו מהגמרא, שאם תבעו ביומא דמישלם זמניה, ואומר שפרע תוך זמנו, לא נאמן, אף שיש לו מיגו שפרע היום, מכיוון שלא למדו בר"ל שמדובר שתובעו תוך זמנו, אלא גרסו בדבריו "ובא בזמנו" - ביום שנשלם הזמן (ואם בא אחר הזמן ממש, זו הרי בעיית הגמרא הנ"ל), ופירשו שאף על פי שיכול לומר שפרע היום, אינו נאמן במיגו, כי זה מיגו דהעזה, שלא נוח לו לטעון פרעתי כעת, כי לשני בולט הדבר שיש פה שקר, שאינו עשוי לשכוח מהיום להיום. וזה שלא כרמב"ן שלמד שנאמן במיגו כזה, לאותו הצד בגמרא שנאמן במיגו נגד חזקה, ור"ל דיבר דווקא כשתבעו בתוך הזמן.

 

שאלת הקצות ויישובה

שואל הקצות (סימן עח ס"ק ה) על תוספות: הרי קיימא לן שמיגו דהעזה אומרים בממון, שכן כתבו הראשונים (בב"מ ג, א ובב"ב לו, א. ועיין בספרנו 'שערי-עיון' לב"מ, שאף אם לא אמרינן בממון מיגו דהעזה לאפוקי ממונא, מכל מקום מהני לאוקמי ממונא)? וכתב שאין לתרץ שאצלנו זו העזה גדולה יותר מסתם העזה, שהוכיח שהוא הדין אף במיגו של העזה גדולה כמו במשכון, עיי"ש, וכתב שנראה שתוספות חולקים על שיטות אלו, ולדידהו לא מהני מיגו דהעזה גם בממון, ולא רק בשבועה (אולם קשה על דבריו, דתוספות בב"ב דף נב, ב ד"ה "דברים" כתבו שמהני), אך התקשה דהרי קיימא לן שכן אומרים.

והנה בחידושי הר"ן שם בב"ב ה' ע"א שהוא מרא דשמעתא שאומרים מיגו דהעזה להחזיק ממון (כפי שכתב בב"מ דף ג, א ד"ה "חזקה") כתב (ד"ה ואמר לו):

"ואמר לו פרעתיך - ליכא לפרושי דבתבעו אחר זמנו עסיקינן, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, דאי הכי היינו בעיין דלקמן בסמוך, אי אמרי' מה לי לשקר במקום חזקה או לא, וליכא למימר נמי דבתבעו בתוך זמנו ואמר לו פרעתיך, דאם כן הכי הוה ליה למימר, ואמר ליה בתוך זמני פרעתיך, מדקאמר פרעתיך בתוך זמני, משמע דלא בגו זימנא קאי השתא.

לפיכך פירשוה, דבשתבעה ביומא דמשלם זימניה, ואמר לו פרעתיך בתוך זימניה עסיקינן, דאף על גב דאסיקנא בפרק השואל דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה, היינו דאי טעין דבההוא יומא פרעיה מהימן, אבל לא אמרינן ביה מיגו במקום חזקה, משום דלאו מיגו מעלי הוא, דמכסיף למימר עכשו פרעתיך, דבבו ביום לא משתלי, הילכך ניחא ליה טפי למימר דבתוך זמנו פרעו, אבל ההיא דלקמן כשתבעו לאחר זמנו, דבההיא הוא דקא מיבעיא לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא".

הר"ן כתב ג"כ כתוספות, ובו הרי לא נוכל לתרץ כקצות!

 

דיוק בחידושי הר"ן לתרץ

אכן הר"ן שינה בדבר אחד מתוספות, ואף שבעיקר דבריו דומים הם לתוספות, אך בשונה ממה שכתבו הם: "אין זה מיגו", הר"ן כתב: "לא אמרינן ביה מיגו במקום חזקה" - מיגו כזה במקום חזקה לא אמרינן, וכוונתו לתרץ דאפילו אם בעלמא אמרינן מיגו דהעזה, מכל מקום אינו מיגו מעליא, כלשונו "דלאו מיגו מעלי הוא" (שלא כלשון תוספות "אין זה מיגו").

מיגו דהעזה הוא מיגו גרוע, ואינו הוכחה גמורה, והוא מספק נאמנות חלשה, שמועילה רק להחזיק ממון, אך נגד חזקה ודאי בעינן מיגו מעליא. וכיוצא בזה תירץ הנתיבות שם את שאלת הקצות.

הקוב"ש לב"ב שם (אות כז) הביא את הר"ן, ואכן דייק בו שדווקא במקום חזקה לא אמרינן מיגו דהעזה, אולם ביאר זאת על פי דבריו בהבנת טעם הר"ן, לחלק בין ממון לשבועה במיגו דהעזה; שם ביאר (בח"ב סימן ג אות כב) שמעבר להבנה הפשוטה, לפיה הנאמנות בנויה על הבירור של "מה לי לשקר", יש גם 'כוח הטענה' - יש לו כוח בממון, שכיוון שיכל לזכות בו על ידי הטענה שהיה יכול לטעון, הרי שעל ידי המיגו, יש לו גם בטענה העכשווית את אותו הכוח שיש לו בטענה ההיא, שהרי יש לו כבר כוח וגישה אל הממון, ואם כן באיזו טענה שיטען יממש את הכוח (או בנוסח שונה ששם דגש לא על כוח בממון, אלא על כוח בטענה).

כאשר אנו בוחנים את מיגו דהעזה, נשאל: מה מבדיל אותו מסתם מיגו? מה נגרע בו? אם נבחן את ה"מה לי לשקר" שבמיגו, הרי שברור שיש כאן חיסרון, שהרי אין לנו ראיה מכך שלא טען את טענת ההעזה, לכך שהוא דובר אמת, דשמא הוא שקרן אלא שלא טען בגלל שאין אדם מעיז פניו. אולם עניין 'כוח הטענה' לכאורה קיים גם במיגו דהעזה, שהרי הייתה לו אפשרות לטעון טענה אחרת, שהיה זוכה בה, אף שלמעשה יש לו סיבה לא לטעון אותה.

כאן יבוא לידי ביטוי ההבדל בין שבועה לממון. שבועה באה כדי לברר את טענתו, ואם הוא רוצה להפטר משבועה, עליו להמציא לידי בית דין ראיה אחרת שתברר כשבועה (או נגדיר – כשהטענה מבוררת הרי שאז לא הטילה התורה שבועה), ואף אם מיגו בדרך כלל מברר את טענתו כשבועה, מכל מקום במיגו דהעזה אין בירור שהינו דובר אמת, לכן מיגו דהעזה לא יועיל לפטור משבועה, כמבואר בב"מ דף ג. אולם כדי לזכות בממון, די לבוא עם כוח הטענה, וזה כאמור קיים גם במיגו דהעזה. כיוצא בזה ביאר בחידושי הגרש"ש לב"מ סימן ה ובקה"י לב"מ סימן ג.

לפי"ז ביאר אצלנו הקוב"ש, שכשמיגו עומד מול חזקה, לא די בכוח הטענה, אלא צריך שתהיה בו ראיה כדי להכחיש את החזקה, ולכן נקטה הגמרא לשון "מה לי לשקר" ולא "מיגו".

אולם הקושי בהסבר הקוב"ש בר"ן, הוא שלשון הר"ן היא:

"מיגו כהאי גרוע הוא ולא אלים לאפטורי משבועה, ומיהו אף על גב דמיגו גרוע, מהני לאוקמי להחזיק לממון ביד מי שתופס".

לפי הסבר הקוב"ש, הגריעותא שלו היא בכך שמתקיימת בו רק הגדרה אחת של המיגו, ולא שתיהן, ולכאורה קשה לראותו גרוע מחמת זה, כאשר הגדרה אחת מתקיימת בו, והיא מספיקה לעשותו מיגו.

לכן נראה בכוונת הר"ן, שאת לשונו: "מיגו גרוע", יש לקרוא כפשוטה, שבמיגו כזה, שלא נוח לנתבע לטעון את הטענה עליה הוא מבוסס, הבירור גרוע, אולם יש בזה קצת בירור, דאם היה שקרן אולי היה טוען את הטענה ההיא, אף על פי שלא נוח לטוענה. באמת יש אנשים בעולם שמעיזים, כמו שיש גם אנשים שכופרים במקרים שהגמרא מגדירה זאת כהעזה, ולכן תיקנו שבועת היסת; אם כן כשלא טוען טענה יותר טובה, איננו יודעים אם זה משום שדובר אמת, או כי לא רוצה להעיז. אמנם יש יסוד להניח שאומר אמת, אך אין זה מוכח, וזה מיגו חלש וראיה חלשה, ונותן לו נאמנות 'כל דהו'. לא כקוב"ש שבמיגו זה אין כלל כוח של בירור אלא רק כוח הטענה, אלא יש בו בירור אבל חלש.

האם מספיקה נאמנות 'כל דהו'? כדי לפטור משבועה, המיגו צריך לומר שהטענה מאומתת מצד עצמה, עד כדי כך שלא צריך שבועה, ולזה צריך נאמנות טובה לפחות כמו שבועה. אולם לגבי ממון - כדי להשאיר אצלו ממון, די בנאמנות כל דהו; אולם כדי להוציא צריך נאמנות טובה יותר, וממילא מול חזקה לא די בנאמנות קלושה.

 

תירוץ הראב"ד עפ"י הקצות

הקצות מביא רמב"ן בשם הראב"ד שכותב שביום דמישלם זימניה רוב העולם לא פורע, כמו שאמרו בדברי ר"ל "ולוואי שיפרע בזמנו", דהיינו יום דמישלם זימניה, אך בכל זאת נאמן לומר פרעתי ביום זה ורק אין לו מיגו. ושואל הקצות מדוע אין לו מיגו, הרי אילו היה טוען כך היה נאמן? ואף שהטענה לא שכיחא, ויש אומרים שלא אמרינן מיגו על טענה דלא שכיחא, זה דווקא שאם טוען טענה שכיחה, לא אמרינן מיגו מכוח טענה לא שכיחה, אך פה טענתו היא עוד יותר 'לא שכיחא' שהרי אומר שפרע תוך זמנו.

מבאר הקצות על פי דבריו הנ"ל בסימן קח סק"ד, שסתם מיגו לא מהני נגד חזקה, ורק "הפה שאסר" יש צד שמהני, וכשעבר הזמן כבר אין חזקה אלא על פיו, והוי "הפה שאסר", אך ביום דמישלם זמניה הוא בסתמא בכלל החזקה שלא פורע, עד שיטען אחרת, שאז נאמר שהוא שייך למיעוט שכן פורע; אך כל עוד לא טען כך מסתמא יש חזקה, ואין את המעלה שהחזקה נודעה על פיו, כי עד שטוען פרעתי ביום דמישלם, מסתמא יש חזקה. ובאמת הראשונים הביאו בשם הראב"ד שאם מת ביומא דמישלם, ובאים לגבות מיורשים, לא נעשה 'טענינן', וזה מובן לפי הקצות, כי עד שיטען פרעתי ביום דמישלם אמרינן שלא פרע, ואם כן אין מה לטעון ליתומים.

הרמ"א שם (סימן עח סעיף ד) מביא חידוש זה שלא טענינן בכהאי גוונא, וכתב על זה הגר"א בס"ק כא כי על מילתא דלא שכיחא לא טענינן. אבל יש לעיין, דזה אמנם שיטת תוספות בב"ב דף ע ועוד, אולם הרי שיטת רמב"ן שם שטענינן גם מילתא דלא שכיחא, כמו 'נאנסו'. אך לדברינו כאן זה יותר ממילתא דלא-שכיחא, זו חזקה שעד שאני שומע טענה שפרע, הוא בחזקת שלא פרע (ולשון הקצות בסימן עח בו מרחיב יותר מביאורו בסימן קח, מורה מאד כהסבר הנ"ל שביארנו בו).

 

הבאת הראב"ד במאירי

והנה המאירי (ב"ב ה, ב) כתב:

"תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בזמן, או אחר זמן - הרי זה נאמן. וכל שעברה שעת השלמת הזמן, הרי הוא אחר זמן לעניין זה, ומכל מקום אותו היום בעצמו שהשלים זמנו, אדם מצוי לפרוע ביום הזמן, כמו שכתבנו בפרק השואל (קב, ב). ואם אמר פרעתיך ביום זה – נאמן. הא אם אמר 'תוך זמני' - אינו נאמן, דיו ליום השלמת הזמן שיועיל לעצמו, לא שיהא סותר חזקה. וכן כתבו גדולי המפרשים. ולא שאלו בגמ' באחר זמנו שטען שפרע תוך זמנו אם נאמן אם לאו, אלא באחר זמן לגמרי, הא ביומא דמישלים זמניה ודאי אינו סותר חזקה, וכן יומא דמשלים זמניה אין טוענין בו ליורש כמו שכתבנו שם".

מה כוונתו באמרו "דיו ליום השלמת הזמן שיועיל לעצמו, לא שיהא סותר חזקה"? במיגו, ברור שאותה מידת נאמנות שיש בטענה ההיא שיכל לטעון יש לו בטענה שטען, ולא יותר ממנה. אם ביומא דמישלם אומר הראב"ד שרוב העולם לא פורע, טענת "פרעתי" ביום זה אינה טענה טובה אף שניתן לקבלה, ואם כן זו נאמנות קלושה. אם כן, אם טוען "פרעתיך בתוך זמני", ונרצה להאמינו במיגו ש''פרעתיך היום'', תהיה לו אותה מידת נאמנות קלושה של טענה זו, והיא לא עומדת נגד חזקה. זו כוונת המאירי שדיינו שתועיל לעצמה, כי אז לא מתנגשת עם חזקה, אך לתת נאמנות זו לטענה אחרת שמתנגשת עם חזקה לא יועיל, כי נאמנות כזו לא מועילה נגד חזקה.

 

בירור בדברי תוספות בכתובות

 

שאלת הפנ"י ורע"א

תוספות בכתובות (ט, ב ד"ה "לא") על הגמרא האומרת שבעל שטוען "פתח פתוח מצאתי", והיא מכחישתו וטוענת שפיתחה סתום, נאמן להפסידה כתובתה, מקשים: מדוע לא נאמין לה במיגו שהייתה טוענת "מוכת עץ אני תחתיך"? ותירצו:

"דהוי מיגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אף על גב דבעיה היא בפ"ק דב"ב אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא, שמא חזקה דהכא עדיפא, ואי לא אמרינן מיגו להוציא אתי נמי שפיר".

הבינו האחרונים בכוונתם שחזקת "אין אדם טורח בסעודה ומפסידה" היא חזקה יותר מהחזקה שאצלנו "אין אדם פורע תוך זמנו", ולכן מולה ודאי לא אומרים מיגו. והקשו הפנ"י הבית יעקב ורע"א, שוודאי הוא ש"חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" עדיפה יותר, שהרי מהניא להוציא ממון, ואילו "חזקה אין טורח בסעודה ומפסידה" משמשת רק להחזיק ממון, ואף שמשמשת רק להחזיק, הגמרא אומרת שאם כתובה הייתה דאורייתא, לא הייתה החזקה מועילה אפילו להחזיק. אם כן כיצד אמרו תוספות שזו חזקה טובה יותר? (ובאמת ברא"ה שם כותב שהחזקה בכתובות פחותה מב"ב) והפנ"י נשאר בצ"ע.

וז"ל הפנ"י:

"וקשיא לי האיך אפשר לומר כן, דהא בסמוך בד"ה א"ר נחמן משמע להדיא מדברי התוס' דלמאן דאמר כתובה דאורייתא לא סמכינן אהאי חזקה, ואי חזקה גמורה היא אפילו אי כתובה דאורייתא היה ראוי לסמוך אחזקה, אלא על כרחך שאינה אלא חזקה מדרבנן, וההיא דפ"ק דב"ב על כרחך חזקה דאורייתא היא, דאין אדם פורע תוך זמנו, דהא מוציאין ממון אפילו מיתמי, כדאיתא התם, וביתמי לעולם מוקמינן אדאורייתא, וצ"ע ליישב ודו"ק".

רע"א השלם מכת"י לכתובות רצה לתרץ את שאלתם אחרת, ולומר ששאלת הגמרא בב"ב אינה שמא מיגו עדיף מחזקה, אלא הספק הוא שמא הם שווים, ואז לא נוציא ממון מהמוחזק, או שמא החזקה עדיפה ממיגו, ואם כן אף לפי הצד שאומרים מיגו במקום חזקה, ושניהם שווים, לא תוכל שם האישה להוציא ממנו, כי הוא מוחזק בממון, ועיי"ש מה שדחה.

 

דחיית קושייתם עפ"י מה שהתבאר

שאלת האחרונים נבעה מהתפיסה הראשונה שהעלנו בתחילת דברנו, כשחקרנו בבאור דין ר"ל, לפיה החזקה היא זו שמוציאה אצלנו ממון, ומזה למדו על כוחה הגדול. אולם לפי הצד השני שהעלנו, חזקה אין אדם פורע תוך זמנו באמת לא מועילה להוציא, אלא רק אומרת שהלוה אינו יכול לחדש טענה, וכל עוד החוב לא עומד לפירעון, זה כמו לטעון שמחל - שאין זה מתקבל, וחזקה זו אומרת שהחוב לא עומד לפירעון כזה, ואז טענת פרעתי אינה טענה, ונשארת חזקת החוב או השטר, וכדי לגרוע לטענה די בחזקה פחותה.

אך בחזקה בכתובות זה הפוך, אמר הר"י מיגאש שהביאו השיטמ"ק בסוף פרק ראשון שם, שבגלל שלאישה יש שטר כתובה המורה על חוב הבעל כלפיה - כדי לעורר ספקות על חוב השטר, צריך הבעל לטעון טענה טובה, והחזקה הופכת את טענתו לטענה, וכדי לבנות טענה יש צורך בחזקה טובה, אך לא ראינו שהחזקה שבב"ב היא חזקה להוציא, ואילו בכתובות היא רק להחזיק.

עוד ניתן להוסיף שלעולם החזקה בכתובות אלימא יותר, ואף על פי כן לא תועיל אם כתובה מדאורייתא, כי בב"ב החזקה באה לשמר את החיוב שלפנינו, ויגבה מכוח החיוב, אך בכתובות זה להיפך, האישה באה לגבות עם חיוב כתובה, ואילו החזקה באה לערער את החיוב שלפנינו, וזאת אין בכוחה, ולא שהיא פחותה מהחזקה שבב"ב.

 ממילא לא קשה שאלת האחרונים, שראו בחזקה בב"ב חזקה אלימה יותר מזו של כתובות, שזה ההיפך מאיך שלמדו את דברי תוספות בכתובות, שכביכול אמרו שהחזקה בב"ב חלשה מזו של כתובות, ולכן תמהו האחרונים כיצד חזקה שהיא אלימא פחות, מועילה להוציא, וזו שאלימא יותר מועילה רק להחזיק.

בינתיים מה שאמרנו הוא, שאף אם כוונת תוספות בכתובות היא כהבנת האחרונים, שהחזקה של ב"ב חלשה יותר מזו של כתובות, אין לראות בסוגיות בב"ב ובכתובות כדי הצבעה על ההיפך מזה. אך נראה שבאמת לא זו הייתה כוונת תוספות בכתובות, כפי שכעת נבאר.

 

ביאור דברי תוספות בכתובות

יש עוד לעיין בדברי תוספות שם שכתבו ש"חזקה דהכא עדיפא" - וכי יש דרגות בחזקה? בשלמא אפשר לומר שיש חזקה שהיא בגדר אנן סהדי, ולא בגדר הסתברות, אולם החזקה בכתובות ודאי שאיננה בגדר אנן סהדי, שכן לא מועילה אם נאמר שכתובה מן התורה, ועל כרחך שהיא בגדר הסתברות, וקשה להבין שיש חלוקת דרגות בזה. באמת הש"ך (סימן פב בכללי מיגו אות י) תירץ את שאלת תוספות בב"ב, בו עסקנו לעיל, מיבמה, בכך שאין לדמות החזקות זו לזו, ובקוב"ש בב"ב (אות לג) החרה החזיק גם הוא בעניין זה, וציין לדברי התוספות בכתובות הנ"ל, והביא מתוספות בב"ב דף ב ששם הוי כמיגו במקום עדים, מול החזקה שם.

וצ"ע הדמיון שדימה, דאמנם יש חזקה שהיא בגדר אנן סהדי ומולה מיגו לא יועיל, כדברי תוספות בדף ב, אולם דווקא חזקה בגדר אנן סהדי, היא באמת סוג אחר של חזקה מאשר חזקה של אומדנא, מה שאין כן בכתובות ודאי אין זה בגדר אנן סהדי, ומניין לקוב"ש להבין שבתוך חזקות של אומדנות יש חילוק בדרגת האומדנא?

עוד קשה, שתוספות שם בכתובות סיימו: "ואי לא אמרינן מיגו להוציא אתי נמי שפיר", ויש לעיין מדוע הדבר רפה בידם אם אמרינן מיגו להוציא, הרי שיטתם בכל התלמוד היא שמיגו להוציא לא אמרינן?

אלא נראה, בכתובות אף שיש חזקה של אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, המאמתת את טענתו, מכל מקום כיון שיש חיוב כתובה מדאורייתא לפנינו - הטענה אינה מועילה, למרות שהחזקה טובה. ואילו אצלנו החזקה אומרת שתוך זמנו החוב לא עומד לפירעון, ואין טענת 'פרוע' טענה, ולא כתוב שהחזקה מועילה להוציא, אלא שבטענה שפרע תוך זמנו בא לחדש דבר, וכיון שיש חיוב לפנינו עליו להביא ראיה. הספק אצלנו הוא האם יכול הלווה להחזיק בממון, במיגו שייתן לו כוח טענה, כמו שתמיד מיגו נותן כוח לטענה, כשיש חזקה שאומרת לא כדבריו (כך למדנו לעיל את הגמרא לפי רש"י), ולפי זה תפקיד המיגו הוא להעמיד טענה, אך בכתובות המיגו הוא לא של טוען הטענה שהוא הבעל, אלא של האישה, והיא כאמור באה לבטל על ידו את כוח הטענה שלו המחוזק מכוח החזקה.

לכן אמרו תוספות בכתובות "שמא חזקה דהכא עדיפא" - לא באו לחלק בחוזקה של החזקה בין כתובות לב"ב, אלא בשאלת האפקטיביות שלה, שיסודה למה היא משמשת! בכתובות היא יותר אפקטיבית, כי לבעל יש כוח טענה מכוח החזקה, והאישה רוצה על ידי המיגו לבטל את כוח הטענה שלו, ובזה לכולי עלמא לא נאמר מיגו, כי המיגו לא יכול להפקיע כוח הטענה, שהרי ברגע שלבעל המוחזק בממון יש כוח טענה לומר שפטור - אמרינן "המוציא מחברו עליו הראיה", ומיגו אינו מהווה ראיה, ולא יוכל להוציא; ואילו אצלנו בב"ב המיגו של הלווה לא בא להוציא, אלא לתת כוח טענה להחזיק, ואת זה יוכל.

ולפי זה תפקיד המיגו של האישה, הוא לבטל את כוח טענת הבעל, שלא יוכל להחזיק בממון - ולמה קראו לזה תוספות 'מיגו להוציא', הרי ברגע שלא יהיה לבעל כוח החזקה בממון, אין באים "להוציא ממנו"? צריך לומר כי אף שהמיגו בא לבטל את טענת הבעל, בפועל בא להוציא ממון, אך באמת אין זה שהמיגו עצמו מוציא, אלא המיגו פוגע בדבר, ועל ידי כך ממילא זה כבר לא נקרא "להוציא", ולכן מובן שאף על פי שברור לתוספות שבכל התלמוד לא אמרינן מיגו להוציא, שם בכתובות הסתפקו אם גם זה נקרא 'מיגו להוציא', ולכן היה רפה בידם.

 

האם מנהגו של האיש לפרוע תוך זמנו משמיט את החזקה

חברי כתב כי: "לאור האמור, אף על פי שקיימא לן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ולפי זה היה מקום לטעון שהאישה נאמנת, שהאיש לא שילם את חובו בזמן, מכל מקום, מאחר והנוהג הקבוע בין הצדדים היה לפרוע את התשלומים טרם זמנם, וגם יש הודעה שמלמדת שבתשלום האחרון גם הייתה כוונה כזאת, לפיכך בית הדין דוחה את בקשת האישה".

לסברא זו הנני מתנגד מכל וכל, ותמיהה רבה וגדולה לי עליה וכפי שאפרט בהמשך.

עוד חברי כותב: "ועוד מהטעם שנכתב בפנים, שמאחר והחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, בנויה על טבע בני אדם שלא לשלם קודם הזמן, ובנידון שלפנינו הם יצאו מגדר ההנהגה של רוב בני אדם בודאי, שכן ללא ספק הקדימו את הפירעון בתשלומים אחרים, לכן נראה שהם נוהגים שלא כרגיל, וממילא אין להם תו במסגרת חוב דנן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו".

קביעה זו של עמיתי, שלא הביא כלל מקור לבססה, אלא אמרה כמושכל ראשון, לפיה החזקה בנויה על טבע בני אדם, וכאן הטבע שלהם התברר כשונה, איננה מקובלת עליי, שכן עמידה על טעם חזקה אין אדם פורע תוך זמנו מעלה פשוט, כי ככל שהדבר נוגע לפרעון ממוני, אין לקבוע כי אדם עשוי לפרוע תוך הזמן, אף אם עשה כך בעבר. לשם כך, נברר כעת את טעמה של חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, לאחר שעד עתה עסקנו בגדרה.

 

סתם הלוואה חשיב בתוך שלושים תוך זמנו אלא שאדם פורע

 

שתי קריאות בתוספות

תוספות שם בב"ב (ד"ה "הקובע") כתבו:

"אור"י דווקא קובע זמן, אבל בסתם הלוואה לא חשיב ליה תוך שלושים תוך זמנו".

דברי תוספות זוקקים ביאור וניתן לקוראם בשני אופנים:

1. באמת בתוך שלושים בסתם הלוואה נחשב גם כן תוך הזמן, אלא שבתוך זמן שכזה אדם פורע.

2. בתוך הזמן לר"ל אדם לעולם איננו פורע, אלא שבסתם הלוואה, באמת לא נכון להגדיר את תוך שלושים כ"תוך זמנו".

נתחיל בלימוד דבריהם כדרך הפשוטה, לפיה כוונתם היא לסייג את דברי ר"ל, ולומר שאין אדם פורע תוך זמנו דווקא במקרה שקבע זמן, אולם בסתם הלוואה שהיא לשלושים יום מודה ר"ל שאדם פורע תוך זמנו. כך נראה שלמד השו"ע, שפסק (סימן עח סעיף ח):

"הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, היינו דווקא בקובע זמן, אבל בסתם הלוואה אע"פ שזמנה שלושים יום, נאמן לומר פרעתיך בתוך שלושים יום".

מלשונו נראה שמחלק בין שני "תוך זמנו", ולא שסובר שבסתם הלוואה אינו מוגדר כ"תוך זמנו".

אם נלמד כך בתוספות, הרי שהשאלה הנשאלת כעת, היא מה הטעם שאדם פורע תוך זמן זה, במה זה שונה מחובות אחרים שאין אדם פורעם בתוך הזמן?

 

הסבר הסמ"ע

 

הסבר הסמ"ע

הסמ"ע שם (ס"ק א) ביאר:

"דווקא בקבע לו זמן, דגילה הלווה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן, מה שאין כן בסתם הלוואה".

הנחלת דוד הביא שכך ביאר כבר הרא"ש בתשובה (כלל עו סעיף ג), שכתב:

"לא אמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, אלא בקובע זמן, שידע שלא היה יכול לפרעו קודם הזמן, אבל בסתם הלוואה, זימנין דמתרמי ליה זוזי ופרע אפילו בו ביום".

והובא גם ב'באר הגולה'.

 

קושיית הקצות על הסמ"ע

הקצות שם (ס"ק ח) הביא את הסמ"ע והשיג עליו:

"אין זה עיקר הטעם, דהא שכירות ופדיון הבן, גבי מת האב תוך שלושים, וכותל חצר, בכולהו לא גלי אדעתיה, ואפילו הכי אמרינן בהו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו"!

 

יישוב שאלת הקצות

תוספות בע"ב (ד"ה "כי") הקשו, שבסוף פרק השואל, בנוגע לחוב של שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, מבואר בסתמא דגמרא שאינו נאמן לומר שפרע תוך זמנו, ואילו כאן אביי ורבא סברו שנאמן. ומסקנת דבריהם:

"מפרש ר"י דהכא כיוון דחייב לו, ואיתרמי ליה זוזי - פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן, אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום, ושמא ימות בתוך ל' וייפטר, וכן שוכר שמא ייפול ביתו של משכיר, ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיניה ...".

היינו, אצלנו קיים חיוב ודאי, אלא שלא הגיע זמן הפירעון, ואילו בבכור לא חל כלל חיוב הפדיון קודם ל' יום, וגם קיים חשש שימות תוך ל', לכן לכולי עלמא אינו פורע תוך זמנו.

יש לעיין האם תוספות התכוונו שאלו שני תירוצים נפרדים, או שמא הכל הוא תירוץ אחד; ונראה יותר שזהו תירוץ אחד, שכן שני העניינים יסודם שווה: בפדיון בכור החיוב אינו ודאי, מפני שהוא יחול רק בסוף ל' יום, וייתכן שהבן לא יגיע לכך, וכן בשכירות נראה שסברו תוספות שלא חל כלל החיוב עד סופה, ונמצא שאם ייפול הבית לא יחול החיוב, ואם כן גם בזה החיוב אינו ודאי. אילו החיוב היה חל כבר מההתחלה, אלא שייתכן שתיווצר סיבת פטור, כגון שימות הבן או ייפול הבית, לא היינו אומרים כן, מפני שהחיוב הוא ודאי אלא שאולי הוא יתבטל.

לאחר מכן שואלים תוספות, אם כן מדוע הגמרא מקשה מהמשנה רק על ר"ל, אך לאביי ורבא ניחא לה שפורע בכותל תוך זמנו, הרי אם האחר לא יבנה את הכותל, לא יתחייב חברו לשלם, ואם כן הרי זה כמו פדיון שהחיוב אינו ברור, ובזה אביי ורבא מודים?

השיטמ"ק בשם הראב"ד הציע חילוק פשוט יותר, שבפדיון הבן כלל אין חיוב לפני ל' יום, וכן במשכיר אין כלל חיוב לפני סוף הזמן; לעומת זאת אצלנו מרגע ההלוואה כבר יש אצל הלווה ממון של המלווה, והוא חייב להחזירו, אלא שממידת החסד יכול לשלם רק בסוף הזמן. בזה אמרו אביי ורבא "עביד איניש דפרע בגו זימניה", אך לפני שקיים בכלל חיוב אדם לא משלם.

צ"ב למה תוספות מיאנו לתרץ כראב"ד, וכתבו רק שאין החיוב ברור, ולא אמרו פשוט שאין חיוב? נראה בדעתם שיסוד אביי ורבא הוא שאדם פורע תוך זמנו כדי למנוע את הטירדה אחר כך, ואם כן סברו תוספות שמצד סברא זו אין נפקא מינה בהגדרה הלמדנית, האם היום יש כבר סיבת חיוב, אלא שיש לו רשות להשתהות, או שבהגדרה עדיין החיוב לא קיים, אולם אם אין חיובו ברור אז בפועל אין כל כך טירדה.

על כל פנים נמצא שישנם מקרים בהם אין אדם פורע תוך זמנו, אף ללא הסברא שאמר הסמ"ע בהלוואה, שהרי אף לאביי ורבא החולקים על סברת ר"ל אינו פורע בזה תוך זמנו, וממילא לא קשה על הסמ"ע, כי התייחס בסברתו רק לדין הלוואה לדעת ר"ל.

 

ביאור דברי רש"י לפי"ז

לפי זה נוכל לבאר את דברי רש"י שכתב על ר"ל (ד"ה "הקובע זמן לחבירו"): "במלווה שהלווהו", ויש לעיין מדוע רש"י צייר את דברי ר"ל דווקא במלווה, הרי רואים בגמרא שגם בחוב של כותל שייכים דברי ר"ל?

נראה שרש"י לא בא להגביל את דברי ר"ל שאין אדם פורע תוך זמנו רק למלווה, אלא בא להגביל את דברי ר"ל שאמר "הקובע זמן", ומשמע שרק כשיש קביעת זמן שייכים דברי ר"ל, והתקשה רש"י הרי מצאנו גם במקרים אחרים שאין אדם פורע תוך זמנו, אף ללא קביעת זמן; לכן בא לומר שדווקא בהלוואה ר"ל דיבר על קביעת זמן, ובא לאפוקי סתם הלוואה, אולם בשאר חובות סברתו שייכת גם בלא שקבע זמן ומהטעם שביארנו.

 

הסבר ה'קצות'

הסבר ה'קצות'

בעקבות שאלתו הנ"ל על הסמ"ע, פירש ה'קצות' שאין צורך להסביר מה הטעם שאין אדם פורע תוך זמנו, כי דין זה הוא מצד מנהג העולם, שכאשר קובעים זמן לא פורעים בתוך הזמן, ואילו בסתם הלוואה פורעים בתוך הזמן. אדם נוהג לא לשלם לפני שמגיע הזמן המדובר, אך בהלוואה סתם שלא נקטו מועד מפורש, אדם כן נוהג לפרוע מיד. לא ביאר ה'קצות' מדוע כך נוהגים אנשים, ונראה שמצד שלא נעים לו, וחושב בליבו שהשני מקפיד עליו כל עוד אינו פורע, וחושש שאינו רוצה לפרוע.

כסברה זו כתב רבינו יונה (ו, א ד"ה "עלה בידנו"):

"כיון שלא פירש לו המלווה זמן, לא נתייאש מן הפירעון בתוך שלושים יום, והלווה בוש ממנו שמא צריך הוא למעות, ודרכו לפרוע בתוך שלושים".

 

קושי בהסבר ה'קצות'

לכאורה קשה על הקצות, דהנה מצאנו ראשונים שחולקים על תוספות. הר"ן בפ"ב דכתובות (דף ז, ב מדפי הרי"ף) הביא בשם "מקצת גאונים" שאף בסתם הלוואה אין אדם פורע תוך זמנו, וכן דעת הרשב"א כאן. והנה יש לתמוה לפי הקצות שסברת תוספות היא מצד המנהג, כיצד שייכת בזה מחלוקת ראשונים? נחזי היכי נהוג!

 

קושי בהסברי הקצות והסמ"ע

והנה בלשון תוספות אצלנו: "אבל בסתם הלוואה לא חשיב ליה תוך שלושים תוך זמנו", מדויק שאין כוונתם כפי שלמדנו בסמ"ע ובקצות שתוך שלושים נחשב תוך זמנו, אלא שישנה סברא מיוחדת לומר שפורע למרות שזה תוך זמנו, אלא משמעות התוספות היא שתמיד אין אדם פורע תוך זמנו, אך בסתם הלוואה תוך ל' לא נחשב כתוך זמנו.

צ"ל שהסמ"ע והקצות יבארו את כוונת תוספות "לא חשיב ליה תוך שלושים תוך זמנו", שלא חשיב כאותו "תוך זמנו" שעליו אמר ר"ל "לא עביד איניש דפרע בגו זימניה", אך אין הכוונה שאין זה מוגדר בדיני הלוואה כתוך הזמן.

ובאמת הר"ן הנ"ל הביא את רב האי גאון שסובר כתוספות, וכך כתב:

"אבל בסתם הלוואה וכו' לאו תוך זמנו מיקרי, לעניין שלא יהא נאמן לומר פרעתי".

סיוע להבנה זו נמצא גם בדברי הרא"ש כאן (תחילת סימן ט) שכתב גם כן כתוספות: "לא חשבינן ליה תוך זמנו בתוך שלושים יום", ומיד מוסיף: "דעביד איניש דפרע בתוך שלשים יום"; ואם אכן כוונתו שלא כסמ"ע, אלא לומר שתוך ל' בסתם הלוואה לא מוגדר כלל כ"תוך זמנו", כיצד מנמק ותולה זאת בכך שאדם פורע בתוך ל' יום? להפך, אדם פורע כי אינו תוך-זמנו! אלא רואים שכוונתו באומרו "לא חשבינן ליה תוך זמנו" היא שאינו אותו תוך זמנו שבו אדם לא פורע, אבל לא בהכרח לעניינים אחרים. אולם כאמור אלו דברי רב האי והרא"ש (ובכך מתאימים הם לדבריו בתשובה שבה כתב כסמ"ע), אולם תוספות שלא הוסיפו את החלק הנוסף שברא"ש וברב האי, פשטות לשונם לכאורה מורה שלא כסמ"ע והקצות, לכן נבארם כעת בדרך שונה.

 

ביאור גדר 'סתם הלוואה ל' יום'

באור הגמרא במכות

הגמרא במכות (ג, ב) אומרת:

"תנא: המלווה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום".

ויש לעיין בגדר דין זה. ניתן להבינו בשתי דרכים:

א. יסוד הדין הוא אומדנא בדעת בני אדם, שכאשר מלווים, הם מלווים לשלושים יום.

ב. באמת מצד החוב עצמו אין קביעות זמן, והוא חל מיד, אלא זהו דין בתורה שאסור למלווה לתבוע קודם ל' יום.

בסוגיה שם משמע כדרך השנייה, שכן נאמר שם:

"מנא הא מילתא דאמור רבנן 'המלווה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל יום, אחד המלווה בשטר ואחד המלווה בעל פה? דכתיב: 'קרבה שנית השבע שנת השמיטה' וגו', לומר לך: יש שמיטה אחרת שהיא כזו, ואיזו? זו המלווה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלושים יום".

משמע מדברי הגמרא שאין הדין מצד עצם זמן החיוב, אלא שיש איסור חיצוני על המלווה לתבוע, כמו בשמיטה; ואילו לפי הדרך הראשונה נצטרך לומר שהפסוק הוא רק אסמכתא, ומגלה על האומדנא, ודוחק.

כתב הב"ח (חו"מ סז סי"ג) שרק בקובע זמן פירעון לאחר השביעית, יכול לגבות את חובו בהגיע הזמן, מפני שלא שמטתו השביעית, אך בסתם הלוואה השביעית משמטת את החוב, אף על פי ששלושים הימים נשלמים לאחר השביעית. וביאר זאת ב"דבר אברהם" (ח"א סימן לב) עפ"י הנ"ל, שהדין הוא מעין שמיטה, שאמרה התורה שהחוב יישמט עד ל' יום ואסור למלווה לתבוע, אך יש כאן חוב וזכות תביעה אף לפני ל', ולכן השביעית משמטת.

אגב, נראה שלפי זה יש מקור מהגמרא לשיטה הנוקטת שהשמיטה לא משמטת את הממון עצמו, כאילו אין בכלל ממון של המלווה אצל הלווה, אלא שישנו חוב, ורק אסור למלווה לגבותו; שאם כן כיצד לומדים משמיטה, הרי בשמיטה החוב מושמט לגמרי, וכאן ודאי יש חוב אלא שלא יכול לתבוע.

 

מהי דעת הרמב"ם

בחידושי הגרי"ז (הל' מלווה ולווה, כו ב) למד כך גם בדעת הרמב"ם (שם יג ה) שכתב ש"אם התנה המלווה שיתבע בכל זמן שירצה - יש לו לתבוע ביומו, שתנאי ממון הוא", ואם היה לומד כדרך הראשונה, לא היה צריך להגיע ל"תנאי ממון הוא", שהרי אם התנה ממילא אין כלל אומדנא, אלא על כרחך למד כאופן השני, שזהו דין בתורה שאין המלווה יכול לתבוע בתוך ל' יום, ולכן הוצרך לומר שכיוון שהוא תנאי בממון יכול להתנות (והעיר הגרש"ר בשיעוריו למכות, שלפי זה לדעת ר"מ שגם בדבר שבממון אין תנאו קיים, לא יוכל להתנות שיוכל לגבות בתוך ל' יום, וכתב שלולא דברי הרמב"ם היה מפרש שדווקא בסתם הלוואה אסרה תורה לנגוש, אולם מכיוון שהתנה יצא זה מכלל "סתם" הלוואה, וממילא אין איסור).

אבל הקושי בכך הוא, שבלשון הרמב"ם שם - שכתב שאם קבע זמן לפירעון אינו יכול לתבעו עד סוף הזמן, ושסתם מלווה ל' יום - משמע ששניהם דין אחד; ועוד, שהרמב"ם לא כתב בסתם מלווה שאינו יכול לתבוע, אלא סמך על מה שכתב בתחילת ההלכה, שהלוואה לזמן אינו יכול לתבוע קודם הזמן, ומשמע שזהו אותו דין. אם כן כמו שאם קבע זמן פירעון אין איסור לתבוע, נראה שכן הוא גם בסתם הלוואה.

 

ביאור כוונת תוספות אצלנו לפי"ז

לפי הבנת ה'דבר אברהם' והגרי"ז מדוייקים דברי תוספות אצלנו, לפיהם כיוון שהחוב עצמו הוא ללא קביעות זמן, וזמנו כל יום - לא שייכת בו החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, כי באמת תוך ל' לא מיקרי תוך זמנו.

כדרך זו לכאורה מבואר כבר במאירי כאן שכתב:

"ואם לא קבע לו זמן כלל, אין חזקה שלא לפרוע אפילו ביומו, ואין אומרים בזה סתם הלוואה שלושים יום, אלא כל שלווה בסתם זמנו בכל יום וכו' ולא אמרו סתם הלוואה שלושים יום, אלא לעניין שאין רשאי לתובעו תוך שלושים".

נראה שזו גם כוונת הריטב"א כאן, שכתב: "ולא נאמרו שלושים יום אלא שלא לכופו", ועיין גם בנמו"י שנראה כך בכוונתו.

 

ראיה ליסוד הגרי"ז מתוספות הרא"ש

שאלת הרשב"א על תוספות גבי פריעה תוך זמנו בסתם הלוואה

על תוספות הנ"ל שייסדו שדין ר"ל הינו רק כשקבע זמן לחבירו, ולא בסתם מלווה, מקשה הרשב"א מהגמרא בהמשך, שמביאה ראיה מהמשנה נגד ר"ל, למרות שבמשנה לא מדובר בקבע זמן; לכן חולק הרשב"א על תוספות, ואומר ששלושים יום חשיבי תוך זמנו, ואין אדם פורע תוך ל' גם בסתם הלוואה.

 

תירוץ תוספות הרא"ש

תוספות הרא"ש עונה על כך (והביאו השיטמ"ק במשנה בד"ה "בחזקת שלא נתן" מיד אחר הרשב"א) שאה"נ לא היה בכותל קביעות זמן, אך סברה הגמרא בשאלתה שלא התחייב כלל עד השלמת ד' אמות, ואם כן ק"ו הוא: אם כשיש חיוב אך הייתה קביעות זמן, לא משלם לפני הגעת הזמן, כל שכן אם עדיין לא חל כלל החיוב שאינו משלם. ולמה הגמרא תולה זאת בר"ל? כי לפי אביי ורבא יש יסוד "דלא ליטרדן", וסברה הגמרא שזה שייך גם כאן, אך לר"ל שחולק כל שכן שלא משלם לפני שנוצר כלל חיוב.

לכאורה מבואר בדברי הרא"ש שההבדל בסברא לתוספות בין קבע זמן ללא קבע, אינו מטעם הסמ"ע, דאם נאמר שאין אדם פורע תוך זמנו כי גילה דעתו שצריך את הכסף עד הזמן, עדיין יקשה שהרי בכותל חצר לא שייכת סברא זו, וכמו שהקשה הרשב"א; ואף שמביא הרא"ש אומדנא אחרת, והיא שאין אדם פורע בזמן שעדיין לא התחייב כלל, כיצד באה הגמרא ללמוד מזה על אומדנא שכאשר מגלה דעתו שצריך למעות עד סוף הזמן אינו פורע תוך הזמן? אלא על כרחך שלמד הרא"ש כגרי"ז הנ"ל, ש"סתם הלוואה ל' יום" אין מובנו שאין כאן חיוב עד ל' יום, אלא זו רק הלכה שאי אפשר לתבוע, וממילא אומר הרא"ש שכותל גם אם לא קבע לו זמן, בהוה אמינא של הגמרא, נידון כלא נתחייב לו כלל, והוי כתוך זמנו.

אמנם צ"ע מתשובת הרא"ש (כלל עו ס"ג) שהביא הנחלת דוד שכתב כסמ"ע, וכן מדבריו כאן בהלכות מהם דייקנו שלא כגרי"ז.

 

יישוב שאלות הש"ך על השו"ע

השו"ע (שיז ס"א) פסק שבשכירות חשיב תוך ל' תוך זמנו ולא נאמן לטעון פרעתי, וביארו שם הש"ך והגר"א, שזה כשיטת הגאונים שהביא הר"ן בכתובות ושלא כתוספות, אלא שגם בסתם הלוואה אמרינן אין אדם פורע תוך זמנו, ואם כן הוא הדין בשכירות. והקשה הש"ך שם סק"ב על השו"ע, דבסימן עח ס"ז פסק כתוספות, ונשאר בצ"ע.

עוד הקשה הש"ך (בסימן עח ס"ק יט) מהי סברת הרמב"ן בב"ב דף מ, שכתב שמה שאין אדם פורע תוך זמנו, הוא דווקא בקובע זמן לחברו, אבל כשבית דין קובעים זמן לנתבע לפרוע, לא אומרים אין אדם פורע תוך זמנו, ובייחוד לפי סברת הסמ"ע לא מובן, שהרי בית דין כשקובעים זמן, עושים זאת לפי צרכיו, ומדוע נאמן לומר שפרע?

והנה לפי היסוד הנ"ל בתוספות, לכאורה לא קשה קושיתו על השו"ע, כי שכירות סתמה ל' יום מצד אומדנא, כאילו קבע לו זמן זה, אך בסתם הלוואה אין אומדנא כאילו קבע לו זמן; הוא חייב כבר מההתחלה, אלא שאמרה התורה שאין רשאי המלווה לתבוע. ומכיון שחייב - עביד דפרע בגו זמניה. כמו כן מובן טעם הרמב"ן, שכן כאשר בית דין קבע זמן, הרי שבאמת האדם כבר מחוייב עתה, אלא שבית דין נותנים לו זמן לפירעון.

אמנם עדיין קצת צ"ע, דלעיל דייקנו בלשון השו"ע שלא כיסוד הגרי"ז; אך העירוני ללשון השו"ע בריש סימן עג:

"המלווה את חבירו סתם ולא קבע לו זמן, במקום שאין מנהג, יש לו זמן שלושים יום שאינו יכול לתבעו קודם".

ובש"ך שם קצת משמע, שרק לעניין יכולת תביעה מיקרי תוך זמנו, ולא לעניין החוב, ויש לעיין עוד בלשונות השונים בשו"ע.

 

אם טענת הפריעה הייתה על כל התשלומים בב"א

היה מקום לבוא למקרה שלפנינו מטעם נוסף. במקרה שלפנינו התחייב האיש לפרוע מספר פריעות (שש במספר) כשלכל פריעה היה מועד משלה, במקרה שכזה יתכן והיה האיש נאמן לטעון פרעתי בתוך-הזמן את כל התשלומים בבת אחת, וכפי שנרחיב כעת, אלא שלא זה מה שטען, שהרי טען שאכן פרע כל תשלום לחוד.

דהנה המשנה בב"ב שם אומרת:

"כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות, בחזקת שנתן, עד שיביא ראיה שלא נתן".

בתחילה הגמרא הביאה ראיה ממשנה זו לשיטת אביי ורבא, לפיה אדם נאמן לטעון "פרעתי" תוך זמנו, עד שדחתה ואמרה ש"כל שפא ושפא זימניה הוא".

הש"ך (סימן עח סקי"ב) מדייק מלשון הגמרא "שאני הכא", שהתירוץ ש"כל שפא ושפא זימניה הוא", כבר היה ידוע גם בשלב השאלה, והתירוץ חידש שמחמת זה אמרינן שהנידון במשנה הוא בלאחר זמנו; אך אם כן מדוע סבר המקשן שהנידון במשנה הוא בתוך זמנו?

מסביר הש"ך שאע"פ שגם בהוה אמינא ידענו ש"כל שפא ושפא זימניה הוא", אך למדה הגמרא שהנידון במשנה הוא לא בטוען שפרע את השורות שכבר נבנו, אלא שפרע את השורות שעדיין לא נבנו, ומזה שאומרת המשנה שנאמן רצתה הגמרא להוכיח שנאמן לטעון שפרע תוך זמנו. ומהי דחיית הגמרא? שמכיוון ש"כל שפא ושפא זימניה הוא", ואת השורות הקודמות היה מוכרח לשלם, הרי שכאן ר"ל מודה לסברת אביי ורבא, שאדם פורע תוך זמנו "כי היכי דלא ליטרדן", שכן חלק עליהם רק כי יכול לשלם אחר כך, אך במקרה כזה ודאי יש לו סיבה לשלם תוך זמנו (הנתיבות בסימן עח ס"ק ד כתב שלפי זה אם הלווה לו מנה על מנת שיפרע לו בכל שבוע קצת, נאמן יהיה לומר שפרע כבר הכל למנוע טרדתו בכל שבוע).

ייתכן שלדברים האלה כיוון הריטב"א שכתב:

"שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא - פירוש שאפילו תוך הארבע אמות לאחר זמנו הוא, ואע"פ שטען שבאותה שעה פרע על הנשאר ג"כ שדרך להקדים מעות על בניין", וצ"ע.

הש"ך כאמור דקדק מלשון "שאני הכא" שבאה הגמרא להתייחס אחרת לדבר ידוע, ולא שאת זה באה לחדש; אך אפשר לומר עוד דקדוק שעולה יפה עם הש"ך, והוא "שאני הכא", דלכאורה אם הפשט בתירוץ הגמרא הוא שבמשנה מדובר על אחר זמנו, אם כן פה זה לא שונה אלא רק נקרא אחר זמנו! אלא נראה מלשון "שאני הכא", שהגמרא נשארת בכך שלגבי מה שעדיין לא בנה הוי תוך זמנו, ובאה לחדש ששונה התוך זמנו כאן משאר תוך זמנו.

כאמור במשנה מבואר שאם בנה הראשון את הכותל עד ד' אמות, השני נאמן לומר שפרע, והגמרא בהוה אמינא מעמידה כשאמר השני שפרע תוך זמנו, ומזה מביאה ראיה ש"עביד איניש דפרע בגו זימניה". מה נקרא 'תוך זמנו' לגבי תביעת הראשון מהשני את דמי הכותל?

מבאר רש"י ש'זמנו' הוא כשהשלים בניית ד' אמות, ואילו תוך זמנו הוא קודם לכן; היינו, לפני השלמת הראשון לד' אמות נחשב שעוד לא הגיע זמן החיוב של השני לראשון. ומקשה רבינו יונה: מדוע זמן זה נחשב תוך זמנו, הרי עוד לפני תחילת הבניין היה מוטל על שניהם חיוב לבנות יחד, או שהאחד יבנה והשני חייב לסייע לו, וכל שכן שנמשך חיוב זה? (שאלה זו שואלים גם רע"א והנתיבות בסימן עח, רע"א נשאר בקושיה והנתיבות מציע תירוץ, עיי"ש).

רבנו יונה מתרץ שחיובו מלכתחילה לסייע לחברו בבניין, אינו מחייבו לתת את כל ההוצאות מראש, אלא מחייבו לבנות איתו ולסייעו כל יום ויום. כאן הוא טוען שפרע כבר את כל הבניין לפני הגמר, ולזה עדיין לא התחייב, אך על מה שכבר בנה באמת נאמן דמיקרי זמנו.

לפי זה יש לעיין מה הגמרא מתרצת "שאני הכא" וכו', הרי כבר בשאלה ידענו שעל מה שכבר נבנה נאמן, והשאלה הייתה כיצד נאמן על מה שעדיין לא בנה? צ"ל לכאורה כפשט הש"ך, שהתירוץ אינו שנאמן על מה שכבר נבנה, אלא שנאמן אף על מה שעדיין לא נבנה, כי היכי דלא ליטרדן!

אך צריך ביאור לפי זה מה לי אם החיוב הוא כל שפא ושפא, או דבר יום ביומו, וכי אם החיוב דבר יום ביומו לא קיימת סברת הש"ך שמעדיף לפרוע הכל כדי שלא יוטרד? התרצן היה צריך רק לומר את הסברא שלכן פורע מראש, ולמה החליף את דבר יום ביומו לכל שפא ושפא? צריך לומר בדוחק שכל שפא ושפא, היינו דבר יום ביומו.

עוד עונה רבינו יונה שגם אם עליו לתת כבר קודם שהתחילו לבנות את כל הוצאות הבניין, אם התחיל האחד לבנות לבדו, הרי שבזה נתן לשני אפשרות להאריך הזמן, ולשלם לו רק כשיגמור את הבניין. סברה הגמרא שיש אומדנא שאותו שהתחיל לבנות לבדו את הכותל, האריך את הזמן לחברו, שרק כשישלים את הבנייה ישלם לו, ולפי זה אף על מה שכבר בנה נחשב תוך זמנו.

לפי"ז מהי דחיית הגמרא?

רבינו יונה מפרש את "שפה" כר"ח - גמר השורה, ונראה מדבריו שהגמרא נשארת ביסוד זה של הארכת הזמן, אך מצמצמת את הארכת הזמן - לא לסוף בניין ד' אמות, אלא רק עד גמר השורה, וכשהתחיל לבנות שורה לא האריך זמן בנוגע לשורות האחרות, אלא רק לאותה שפה. ממילא לטעון "פרעתיך" על השפה שכבר בנה נאמן, כי זה כפירעון אחר זמנו, וכשהם באמצע השפה ואומר פרעתי את כל השפה - לא נאמן, כי זה תוך זמנו.

אם כן החיוב אינו בכל אבן ואבן, אלא רק בגמר השורה, ובזה שהתחיל לבנות נתן לו אפשרות לשלם בסוף כל שפה, ולא בסוף הבניין, ונאמן רק על שפה שנגמרה. זה ודאי לא כש"ך, שהרי לפי רבנו יונה כאן באמת התחדש שכל שפא ושפא זימניה, ויהיה קשה דיוק הש"ך מה זה "שאני הכא", ובכלל דחוק לומר שבתירוץ הראשון סבר רבנו יונה כמו הש"ך ובתירוץ השני לא.

כמו כן קשה דלפי זה צריכה לכאורה לחזור שאלת הגמרא "פשיטא" שנאמן, כי הגיע כבר זמן התשלומים, ורבנו יונה תירץ שהקמ"ל הוא שבכל שפה ושפה התחייב, אך לכאורה זה דוחק וכמו שהעיר הש"ך, למה לא אמרה הגמרא "קמ"ל דכל שפא ושפא זימניה הוא".

אך אפשר לומר שגם רבינו יונה מסכים לחידוש הש"ך, שמכיוון שיש הרבה שפות יש כאן טרדה גדולה, ובכזו טרדה גם ר"ל מודה שהוא פורע מיד; אך זה רק תולדת העניין ושלב שני, אולם היסוד הוא שבגמר השפה הגיע הזמן, ומוסיף הש"ך לחדש שלכן יהיה נאמן לטעון פרעתי גם על מה שטרם נבנה.

 

פוגם שטרו בתוך זמנו

האם יש כאן דין "פוגם שטרו", שכן האשה מודה במיסרון כי אינה יודעת כמה מהסכום האחרון נפרע, ונראה שמודה שחלק מהחוב האחרון נפרע, אלא שאינה יודעת כמה, ובציור זה יש פגימה על השטר שהוא הצ'ק האחרון. האם במקרה של פגימה בשטר, כבר אינה קיימת חזקה אין אדם פורע תוך זמנו? חברי הביא כי "הטור בסימן פד סובר שבפוגם שטרו עדיין קיימת חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכן הוא ברמב"ם, אולם כתב שרה"ג חולק והמ"מ הסתפק בזה", ברכה מיוחדת נקבע כעת לבירור שיטתו של רב האי גאון, שממנה תוצאות לענייננו גם מצידה ההלכתי וגם הסברתי.

 

פטור שבועת הנוטלים בפריעה תוך זמנו

מחלוקת הרמב"ם ורה"ג ביחס לשבועה מלקוחות בתוך זמנו

הגמרא פוסקת "והלכתא כר"ל" שאין אדם נאמן לטעון שפרע תוך זמנו, ומוסיפה: "ואפילו מיתמי", וביארנו שבפריעה מיתומים יש צורך בחזקה, כדי לומר שאביהם לא פרע. לכן לא רק שהלווה עצמו אינו נאמן לטעון פרעתי תוך זמנו, אלא כאשר בא המלווה לפרוע את חוב האב מהיתומים, אם האב מת תוך זמנו, שאז האפשרות היחידה שהאב פרע היא שפרע תוך זמנו, הרי שאף שיש בדרך כלל שבועה דרבנן כשבא לגבות מיתומים, כאן פטור משבועה זו.

שבועה זו היא 'שבועת הנוטלים', והנה ישנן עוד כמה 'שבועות הנוטלים', ויש לעיין האם גם מלהישבע אותן תפטור החזקה של "א"א פורע תוך זמנו"? דבר זה לא התבאר בגמרא.

לדוגמה: ישנה שבועה דומה מאד לשבועה שבסוגיין, והיא "הבא להיפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה", ויש לעיין מה הדין כאשר בא לגבות מלקוחות, במקרה שהאפשרות היחידה שהיה פירעון היא רק תוך זמנו, כגון שמת הלווה תוך זמנו.

נחלקו בזה הראשונים. הרא"ש שם בב"ב כתב:

"ושטר בתוך זמנו הבא לגבות מן הלקוחות, כתב הרמב"ן בשם רב האי גאון דבעי שבועה".

לדעת הרמב"ן בשם רה"ג, הגמרא בדקדוק כתבה רק שבועה זו של הבא לגבות מנכסי יתומים, ולא שבועה אחרת, כי שאר השבועות יצטרך להישבע אף בתוך זמנו, וצריך ביאור מה ההבדל.

כמו כן ישנן עוד שבועות הנוטלים. הרמב"ם (הל' מלווה ולווה יד א) כתב:

"הפוגם את שטרו, או שעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלווה, והטורף מיד הלוקח, והנפרעים מן היורש בין קטן בין גדול - לא ייפרע אלא בשבועה כעין של תורה [ואומר] לו כשיתבע: הישבע ואחר כך תיטול. ואם היה החוב לזמן ותבע בזמנו ייפרע שלא בשבועה. עבר זמנו - לא יגבה אלא בשבועה".

אומר הרמב"ם שכל אלו נשבעים דווקא כשעבר הזמן, אך אם לא עבר הזמן לא צריך שבועה; מהיכן למד זאת? לכאורה מהגמרא שאמרה שאפילו במקום שנאמר דין שבועת הנוטלים, חזקה זו פוטרת ממנה.

מצינו עוד שבועה - כאשר הלווה טוען: "הישבע לי שלא פרעתיך", ואומר הב"י שלרמב"ם גם שבועה זו לא תהיה בתוך זמנו.

הטור (סימן פד) הביא בתחילה את הרמב"ם לגבי שבועת פוגם שטרו, ובהמשך כתב שרב האי גאון חולק על הרמב"ם, וסובר שגם בתוך זמנו צריך להישבע בזה:

"כתב הרמב"ם: אף על פי שפוגם שטרו, היה החוב לזמן ותבעו בתוך זמנו, נפרע בלא שבועה. עבר זמנו לא ייפרע אלא בשבועה. ורבינו האי כתב שאפילו בזמנו לא ייפרע אלא בשבועה".

בסוף הסימן מביא מקרה נוסף:

"עד אחד מעיד בשטר שהוא פרוע - לא ייפרע אלא בשבועה, וגם בזה כתב הרמב"ם שכשתבעו בתוך זמנו, שנוטל בלא שבועה, ורב האי כתב שצריך שבועה".

 

שאלות ותמיהות על דעת רב האי גאון

האם רה"ג חייב בשבועה תוך זמנו רק מלקוחות

השולחן ערוך (סימן פד ס"ב) פסק:

"במה דברים אמורים, כשעבר זמנו. אבל אם הוא תוך זמנו, אף על פי שפגם שטרו, יפרע שלא בשבועה; אלא א"כ טען הלווה: ישבע לי".

ותמה הסמ"ע (סק"ז):

"וקצת קשה על מור"ם למה לא כתב אדברי המחבר שיש חולקין, שהרי הטור הביא דעת רבינו האי באחרונה שחולק על זה"

יש לעיין אם כוונת הסמ"ע לשאול שמן הסתם פסק הטור כרה"ג, כפי שמשמע מאביו הרא"ש שנביא לקמן, או שלסמ"ע עצמו נראית יותר דעת רה"ג, ואם כן הדבר צ"ע, שהרי למדנו בסמ"ע שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו הינה בגדר אנן סהדי, וכפי שיתבאר בהמשך לא מסתבר שרה"ג למד כך.

מכל מקום, גם אם תמה הסמ"ע, אולם להלכה גם השו"ע וגם הרמ"א לא קיבלו את דעת רה"ג, וכפי שהערנו לא ברור כלל אם דעת הסמ"ע לפסוק כרה"ג, ואם כן, הרי שהדבר קשה וכפי שהערנו.

והנה הש"ך שם (סק"ב) כתב:

"ולי נראה עיקר כדברי מור"ם, ואדרבה איפכא קשיא לי על הטור, אנה מצא כן בשם רבינו האי, ואדרבה המעיין בבעל התרומות שער כא (ח"ה ס"ז) ובהרב המגיד פי"ד מהלכות מלווה (ה"א) ומביאו ב"י לעיל סימן עח (סעיף ה), יראה דמשמע דרב האי לא פליג [אלא] רק בלקוחות, אבל בפוגם שטרו ועד אחד, מודה".

הש"ך שואל על הטור, שבכל המקורות המביאים את דעת רה"ג (חידושי הרמב"ן שם בב"ב, והרא"ש בשמו, והמ"מ) מדובר על הבא להיפרע מן הלקוחות, שחייב שבועה, וחידש שחייב גם אם בא להיפרע תוך זמנו והחזקה לא תפטור. וזו לשון התשובה (תשובות הגאונים – הרכבי, סימן מג):

"וששאלתם, שטר היוצא בתוך זמנו, גובה מן המשועבדין מן הלקוחות בלא שבועה כדרך שגובה מן היתומים, או לא? כך ראינו שאינו גובה אלא בשבועה. צא וראה כי אחר זמנו אילו הודה הלווה שלא פרעו, אין נפרע אלא בשבועה, דאמרינן שמא עשו הלווה והמלווה שניהם קינוניא על נכסי הלוקח. וחזקה זו דאמרינן 'לא עביד איניש דפרע בגו זמניה' על הלווה ועל יורשיו הוא, אבל הלקוחות אין עליהן חזקה זו, שאם חושד הלוקח את המלווה ואת הלווה שמא כתב ללוות ולא לווה, יש לו להשביע את המלווה, כי ודאי הלווה את זה ולא נפרע ממנו כלום".

אך לגבי שאר שבועות לא מצאנו בזה דבר מרה"ג, ולכן הקשה הש"ך על הטור מניין למד ברה"ג להרחיב זאת לשבועות נוספות.

אם כן, מוספת היא דעת הש"ך, על דעת השו"ע והרמ"א, שלדבריו אף רה"ג לא חשב לומר שבפוגם שטרו תהיה שבועה בתוך זמנו.

והנה המגיד משנה (שם) כתב:

"פ"ק דבבא בתרא (דף ה, ב), נתבאר בגמרא שאם מת לווה תוך זמן, גובה מן היתומים שלא בשבועה. ודעת רבינו ז"ל שהוא הדין לכל השאר. וראיתי מי שחולק בדין הבא ליפרע מן הלקוחות, שאפילו תוך זמן אינו נפרע אלא בשבועה, דהא היכא דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה - גבי מיתמי בלא שבועה, וממשועבדים צריך שבועה; הכא נמי לא שנא. וכן מצוי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל".

נימוק זה שהביא המ"מ מתשובת רה"ג, לחלק בין שבועה מלקוחות לבין שבועה מיתומים, מוכיח לכאורה כדברי הש"ך, שרק בשבועה מלקוחות נאמרו דברי רב האי, וקשה מכך על הטור - כיצד למד בדעת רב האי שחייב גם בשבועות אחרות בתוך זמנו?

פש לנו לברר את שיטת רה"ג וכפי שהביאה הטור, וזאת כאמור שלא ככל הני רבוותא. ראשית אעיר כי במקום אחר נראה מדברי רב האי כהבנת הטור; בספרו 'משפטי שבועות' (או 'שערי שבועות') מביא את כל סוגי שבועות הנוטלים, ורק על שבועת גבייה מיתומים מעיר שבתוך זמנו אין צריך להישבע, משמע שסבר שעל שאר השבועות כן נשבע בתוך זמנו. וקשה, דאם אכן טעמו הוא כמובא במ"מ, כיצד הרחיב זאת ב'משפטי השבועות' גם על שאר שבועות הנוטלים?

 

סברת רה"ג ותמיהה עליה

כאמור, רה"ג בתשובתו מוכיח לחלק בין שתי השבועות, ממקרה שהודה הלווה בשעת מיתה שלא פרע; שואל עליו המ"מ:

"ואני אומר שאין הנידון דומה לראיה, דהתם בדין הוא שלא תועיל הודאה אצל לקוחות, משום חשש קנוניא, ואין בידו להפקיע הלקוחות, אבל גבי יורשים אין לחוש לקנוניא, שהרי בידו להפקיע ירושתם בלאו הכי. אבל בתוך זמנו, משום חזקה היא שאין אדם פורע תוך זמן, הילכך לקוחות ויתומים שוים. ודברים נראים הן, אבל אני חוכך בדין פוגם את שטרו, דהא איבטילא לה חזקה דאין אדם פורע לגבי האי, שהרי פרע והלה מודה לו במקצת, וצ"ע".

קושייתו היא שלכאורה החילוק בין המקרים נובע מדבר אחר, שלגבי גבייה מלקוחות לא מועילה הודאת הלווה, מפני שחיישינן לקנוניה, אולם על בניו אין אדם עושה קנוניה, ולכן מועילה ההודאה. אם כן מה שרה"ג בנה על החילוק הנ"ל להוכיח מזה כי שתי השבועות חלוקות, לא מובן, כי באמת לא חלוק דין השבועה בין השניים, אלא שבלקוחות אי אפשר לסמוך על ההודאה. (והנה במ"מ חזינן לסברא שאם פרע חלק, נפלה חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, ולכאורה יש לעיין מנין שאם היה לו לפרוע חלק מהחוב, יהיה לו מעות לפרוע גם את השאר, ועיין בזה להלן).

למרבה הפלא, רה"ג עצמו בתוך תשובתו שציטטנו לעיל (בחלק שהמ"מ לא ציטט) כשכותב את החילוק, מזכיר בעצמו את טעם חיישינן לקנוניה, שבגללו לא מהניא הודאת הלווה שלא להישבע ללקוחות, ועדיין מטעם זה אומר רה"ג כנ"ל, שיש חילוק בין שבועת הלקוחות ליתומים; אם כן התימה על רה"ג מתעצמת יותר.

 

הסבר הרא"ש ברה"ג ותמיהות עליו

הרא"ש בב"ב אומר סברא אחרת לבאר את רה"ג:

"ואפשר הא דחיישינן לפרעון טפי מביתמי, משום דאי איתא דפרע הוה פקיד בעידן דמית".

לפיו דווקא בבא לגבות מיתומים פטור משבועה, מפני שיש סברא לומר שבאמת אביהם לא פרע קודם מותו, דאם לא כן היה מודיע להם בשעת מיתה שכבר פרע, אולם בבא להיפרע מלקוחות אין אומדנא זו. מדוע? או בגלל שהלקוחות לא אמורים לדעת אם האב ציוה בשעת מיתה, או מפני שהאב אינו טורח לצוות לטובת לקוחות אלא רק לטובת בניו, אלו הטעמים שכתבו גם הסמ"ע והלבוש.

וצריך ביאור הסבר הרא"ש: אם אכן זו אומדנא כל כך טובה לפטור ביתומים משבועה, מדוע היא מועילה דווקא כשבא לגבות תוך זמנו, ולא במת האב לאחר הזמן? וכיצד סברא זו המובאת כטעם למה איננו חוששים שהחוב נפרע על ידי האב, מתיישבת עם דברי הגמרא שתלתה זאת בחזקה אין אדם פורע תוך זמנו?

יש שלמדו ברא"ש שכדי לפטור משבועה ליתומים יש צורך בצירוף של שתי אומדנות; ביתומים חז"ל חששו שהיה פירעון ולכן הצריכו שבועה, ורק צירוף שתי האומדנות יפטור משבועה, וכך רמוז בלשון הגמרא "ואפילו מיתמי" ששם חששו יותר. אך עדיין קשה, שהרי בגמרא כתוב כנימוק רק "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", ואילו לרא"ש חזקה זו לבדה אינה פוטרת אלא צירוף של שתי האומדנות, ואין לזה שום רמז בגמרא.

בנוסף לכך, שואל רע"א, דלפי זה יוצא שכשהאב מת ולא ידע קודם מותו שהולך למות, כגון שנפל עליו בית, שאז אין אומדנא זו שכתב הרא"ש - לכאורה יצטרך אז המלווה להישבע, שהרי לא די בחזקה אין אדם פורע תוך זמנו לבדה, ואילו ברא"ש קודם לכן מוכח לא כך, ושמיתומים תמיד לא נשבע!

כמו כן ניתן לשאול בדומה לרע"א אבל לכיוון השני: במקרה של לקוחות שכן תהיה קיימת האומדנא הזו, כגון כאשר ישנם גם יתומים וגם לקוחות, וקרקע היתומים נשתדפה, ולכן הולכים לגבות מלקוחות, ואם היה פורע היה אומר זאת לבניו, האם הדין יהיה אחר? (ועיין בפ"ח כאן אות ט).

 

יסוד שבועת הנפרע מנכסי יתומים

לרש"י שבועה זו בנויה על "טענינן ליתמי"

לעיל כבר נגענו בנקודה זו וכעת נרחיב. תוספות בב"ב שם דנו מהו המקור לתקנת "הבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה". לעומת זאת רש"י בכתובות (פז, א) סבר שאין זה תקנה בפני עצמו אלא מדין "טענינן ליתמי". במסכת שבועות (מא, ב) איתא שבתובע את חבירו בשטר, מעיקר הדין לא נאמן הלווה לטעון 'פרוע' שהרי "שטרך בידי מאי בעי", אך ישנה תקנת חכמים לפיה יכול הלווה לטעון כלפי המלווה "הישבע לי שלא פרעתיך", ואם לא ישבע לא יגבה, ומפרש רש"י בכתובות שטעם הדבר שאפילו בשטר היוצא על היתומים צריך שבועה, הוא ש"טענינן ליתמי" כל מה שהיה האב יכול לטעון, והרי האב היה יכול לטעון "הישבע לי שלא פרעתיך", ואנו טוענים זאת ליתמי, אך באמת אין תקנה בפני עצמה לשבועה זו, אלא טענינן להם את טענת האב, שהרי היתומים מצד עצמם לא יכולים לטעון שהיה פירעון.

אך שיטת תוספות בשבועות (מא, א ד"ה "וכי") היא, שאפילו בציור שהאב לא היה יכול לתבוע שבועה, לא יוכל המלווה לגבות מהיתומים ללא שבועה (והוכיחו זאת מהמשנה בכתובות, שאף אם מחל לאשתו על השבועה, בכל זאת לא תגבה מהיתומים ללא שבועה. נראה שהוכחתם מתבססת על ההנחה שכוח היתומים ב"טענינן" הוא בתולדה מהאב, ואם האב לא יכול להשביע, כבר לא שייך לומר טענינן, אך רש"י יסבור שליתומים כוח עצמי, ולא יכול האב להפסידם במחילתו). תוספות לומדים שזו תקנה מיוחדת לטובת היתומים שחששנו לפירעון, וכשאדם בא ליפרע מהם בשטר, אף שאי אפשר לטעון נגדו 'פרוע', בכל זאת חז"ל חששו לטובת היתומים, ותיקנו שבועה זו.

 

ביאור מחלוקת הרמב"ם ורה"ג באופן אחד

 

האם החזקה בסוגיין היא במקום שבועה או שהיא מסלקת את סיבת השבועה

נלמד כעת את יסוד השבועה בבא ליפרע מנכסי יתומים כדרכם של תוספות, לפיה חז"ל חששו שמא אביהם פרע, וננסה לבאר בפשטות את מחלוקת הראשונים, ואת הסבר הרא"ש.

באופן פשוט ניתן לומר, כי שורש מחלוקת הרמב"ם ורה"ג האם הגמרא נקטה רק אופן אחד של שבועת הנוטלים, והוא הדין בשבועות הנוטלים האחרות, לא תהיה שבועה בתוך זמנו, הוא כיצד לקרוא את דברי הגמרא כאן "ואפילו מיתמי". למד הרמב"ם שההלכה לפיה מלווה הבא לגבות חייב שבועה, קיימת רק כשבא לגבות מכוח שטר או עדות, שמעידים על חוב שהיה, אך אם הנטילה שלו כעת מחוזקת בחזקה, המתייחסת למצב כעת, ולפיה יש לו כרגע ממון אצל החייב לו - בזה לא תוקנה שבועת הנוטלים; או מפני שסבר שחזקה כזו היא במקום שבועה, או מפני שכשיש חזקה יש בירור שלא היה פירעון, וממילא אין סיבה להצריך שבועה. זהו העיקרון שמצא הרמב"ם בגמרתנו, והוא נכון מעבר לדין ר"ל העוסק רק בעניין פירעון תוך זמנו.

אולם רה"ג לומד את סוגיין בצורה מצמצמת, ולפיה חז"ל תיקנו לטובת היתומים לחוש שמא היה פירעון, אך כשיש חזקה היא מסלקת את החשש, ואם כן החזקה פגעה בסיבת השבועה. דין השבועה היה מבוסס על כך שחששו לפירעון, ואילו בתוך זמנו אין חשש זה, כדברי רש"י; א"כ במקרים של שבועות אחרות, שם סיבת השבועה שונה, כגון בפוגם שטרו, שהגורם לשבועה הוא שיש דררא של הודאה במקצת של המלווה התובע - כאן הסברא שאין אדם פורע תוך זמנו, לא תסלק את הסיבה לשבועה, מפני שהדררא הזו אומרת שלמרות שיש חזקה שלא פורע תוך זמנו, כאן הרי חזינן שחלק פרע למרות שזה תוך זמנו, ממילא חלה דררא גם על השאר, ומה תועיל החזקה?. כמו כן כשעד אחד מעיד שפרע, יש דררא שהיה פירעון, ולמרות שהחזקה אומרת שלא נפרע, הרי העד אומר שאף על פי כן היה פירעון, אז ודאי שצריך שבועה. אולם בבא ליפרע מנכסי יתומים אין דררא שהיה פרעון, דמהיכי תיתי, אלא שהחמירו חכמים לטובתם לחשוש שמא היה פירעון, ולכן בתוך זמנו לא חיישינן. אם כן נמצא שהגמרא דיברה רק על השבועה הזו שאינה מיוסדת על חשש פרעון.

נמצא שלרמב"ם לא בגלל שהחזקה פוגעת אצלנו בדררא המחייבת בשבועה, נפטר משבועה, אלא אף אם הייתה נשארת הדררא, אולם כשבא עם חזקה שמכוחה בא ליטול, לא נאמר דין שבועת הנוטלים. אך לרה"ג הסיבה שאצלנו אין שבועה היא כי החזקה פוגעת בסיבה המחייבת שבועה, וזה שייך רק כשאין חשש, אלא תקנת חכמים לחוש לפירעון, אך כשיש סיבה מיוחדת לחשוש – חיוב השבועה קיים למרות חזקה.

נמצא לפי דברינו שאף אם ננקוט בדעת רה"ג כפי שהבינה הטור, ששבועת פוגם שטרו תהיה גם בתוך זמנו, אין זה מפני שסבר רה"ג כי כאשר פרע חלק מהסכום כבר לא קיימת חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, דכאמור, קשה להבין סברא שכזו וכפי שכתבנו, אלא באמת קיימת החזקה, אלא שאף על פי כן קיים לפיו שבועה, שכן סיבת השבועה בפוגם שטרו קיימת, למרות החזקה, וכפי שביארנו ודו"ק.

 

החזקה יכולה לסלק את החשש הקטן ולא את החשש הגדול

והנה ביחס לשבועה של הבא ליפרע מנכסים משועבדים, שם חז"ל חששו לטובת הלקוחות שמא היה פירעון ולא שיש דררא שהיה פרעון, נמצא שזה לכאורה כמו בבא ליפרע מנכסי יתומים, אך בכל זאת סובר רה"ג שחשש זה קיים גם בבא ליפרע תוך זמנו. מדוע החזקה לא מסלקת את החשש כמו ביתומים? צריך לומר שאמנם חז"ל תיקנו שהבא להיפרע מנכסי יתומים ראוי לחוש שהיה פירעון, וכמו כן תיקנו לגבי נכסים משועבדים, אולם החשש גדול יותר בלקוחות, כפי שכעת נבאר.

 

כוונת הרא"ש לחלק בין תקנת החשש ביתומים לתקנת החשש בלקוחות

אומר הרא"ש שכשבאים לגבות מיתומים, החשש שפרע קטן יותר, כי האבא דואג לטובתם, וכמו כן הם יודעים מה שפקד, ואם היה פירעון היה האב אומר והם היו יודעים (עיין בסמ"ע ובש"ך בסימן עח סעיף ב, איזה מהטעמים עיקר), ואף שהחשש קל, חז"ל חידשו חשש וחיוב שבועה; אך בלקוחות החשש יותר גדול. אם כן נאמר שרק לגבי יתומים שבהם החשש קל יותר - חזקה יכולה לסלקו, אולם בגבייה מלקוחות שהחשש יותר גדול, מהיכי תיתי לומר שהחזקה מצליחה לסלק את החשש? לפי"ז אין כוונת הרא"ש לומר שמה שפוטר אצלנו משבועה הוא רק צירוף שתי החזקות יחד, כי האומדנא שהאב היה אומר לפני מותו, אינה חזקה דיה כדי לפטור משבועה; אלא רק בא להגדיר שהחשש ביתומים הוא יותר רחוק.

על פי זה מובן מה שמחלק רה"ג בין יתומים ללקוחות, ולפי סברתו אין ראיה מדין הגמרא ביתומים, לדין בלקוחות (ואף ידייק שדווקא נקטה הגמרא ביתומים, בהם החשש רחוק יותר, ולא נקטה בלקוחות, וכמ"ש הגר"א בסימן עח או"ק טו). מה שאין כן לפי הרמב"ם, שיסוד הגמרא אצלנו בא ללמד שבמקום חזקה שמורה שלא היה פירעון, אין שבועה - אין מקום לחילוקים. אם כן לרא"ש שסבר כרה"ג לא נאמר כלל שאין שבועה על פירעון בתוך זמנו, אלא נאמר דין מסוים על חשש פירעון ביתומים, שלגביו תיקנו חיוב שבועה, שחשש זה לא נאמר בתוך זמנו.

 

יישוב שאלת רע"א על הרא"ש

אם כן אפשר לומר כלפי שאלת רע"א, שכשחז"ל תיקנו שבועה על גבייה מיתומים, תיקנו מחמת אותו החשש שיש בדרך כלל ביתומים, וזה כאמור חשש קטן, שהרי בדרך כלל אדם יודע שהולך למות, ומצווה בשעת מיתה; לכן במקרה שנפל עליו הבית, לא תקנו חז"ל תקנה מיוחדת לגבי הבא לגבות מהם, אלא את אותה תקנה המתייחסת בכללות לכל היתומים. לכן לא נתייחס אחרת למקרה זה, לומר שכאן החשש לפרעון גדול יותר, ולא יסתלק על ידי חזקת אין אדם פורע תוך זמנו; אך בלקוחות בדרך כלל החשש יותר גדול, ומחמתו תוקנה השבועה, כך שלא תסתלק על ידי חזקה. וכך גם לגבי השאלה ההפוכה, כשלגבי לקוחות תהיה אומדנא שמן הסתם לא פרע, כמו שציירנו לעיל, האם כאן תוך זמנו נפטור משבועה? לא נראה, כי רה"ג דיבר בסתמא.

והנה אם לומדים ברא"ש שהפוטר הוא צירוף שתי האומדנות יחד, אכן קשה כנ"ל, אולם לפי מה שנתבאר לעיל שלא זו כוונת הרא"ש, אלא שבגלל שהחשש המחייב שבועה ביתומים הוא יותר קטן, רק עליו נאמר שמסתלק על ידי החזקה, אם כן בלקוחות בדרך כלל החשש יותר גדול, והתקנה הייתה שחשש זה מחייב שבועה, והוא כאמור קיים גם בתוך זמנו, ודרגת החשש המחייב בשבועה לא משתנה, גם כשהזדמנה אומדנא צדדית שמסתמא לא היה פירעון, וכיון שהמחייב יותר גדול, אומר רה"ג שמחייב זה לא מסתלק במקום חזקה.

לפי זה מתורצת שאלת הש"ך שהובאה לעיל, שהטור ילמד שרה"ג נגע רק בשבועת הנפרע מלקוחות, כי דווקא בהם היה מקום לדמות לבא ליפרע מנכסי יתומים, אולם בשאר השבועות היה פשוט לו שהחזקה אינה יכולה לסלק את החשש שיצר הדררא.

אולם כל זה ביארנו ללא שהתייחסנו לראיית רה"ג שהביאו הראשונים, כעת נפנה לעיין בראייתו, ונראה שיש לבארו באופן שונה, וגם את הרא"ש.

 

החילוק שעשה רה"ג בין לקוחות ליתומים כאשר הודה הלווה

 

האם תנהג שבועה מיתומים כשהאב הודה לפני מותו שלא פרע

לשיטת רש"י שהשבועה מיתומים היא מכוח טענינן, יש לעיין האם תהיה קיימת כאשר הלווה עצמו הודה לפני מותו שלא פרע. את עיקרון "טענינן ליתמי" ניתן ללמוד בשני אופנים (ונחלקו בזה הראשונים): אפשר לומר שזה כאילו האב טוען לטובת היתומים, ואפשר לומר שכל מה שהיה האב יכול לטעון, אנו שמים זאת בפי היתומים כטענה שלהם. אם נאמר שזו טענת האב לטובתם, ואנו כביכול מייצגים אותו, הרי שבמקרה הנ"ל כאשר האב עצמו הודה לפני מותו שלא פרע, אז אף אם לא נסמוך על הודאתו, מכל מקום ודאי שלא שייך לטעון ליתומים כאילו הוא טוען שפרע, כאשר הוא עצמו הודה שלא פרע!

אם כן, כעת נלמד שסבר רה"ג כרש"י בעניין זה, ששבועת הבא לגבות מנכסי יתומים היא מדין טענינן, ולכן נוקט שכשהלווה הודה לפני מותו, לא צריך להישבע המלווה כשבא לגבות מהיתומים; לא בגלל שסומכים על הודאתו, אלא גם אם לא היה דין הודאת בעל דין, כיוון שהודה אי אפשר לשים בפיו עבור בניו, טענה הפוכה ממה שהודה.

אך אם נלמד כדעת תוספות, שהשבועה כאן היא תקנת חכמים מחודשת, הרי שנצטרך לומר שאם האב הודה, המלווה לא ישבע, רק בגלל שאנו סומכים על הודאתו מדין הודאת בעל דין.

 

האם תנהג שבועה מלקוחות כשהלווה הודה לפני מותו שלא פרע

למה מלקוחות לא תועיל הודאת הלווה שפרע וצריך להישבע, לרה"ג?

אם למד רה"ג כתוספות, שהשבועה מיתומים ולקוחות היא תקנת חכמים מחודשת, נצטרך לומר שלא סמכינן על הודאתו ביחס ללקוחות, כי חיישינן לקנוניה. בב"מ דף יג נראה שהסיבה שהודאת בעל דין לא מועילה לגבות מלקוחות היא חשש קנוניה, וכך לומד הריטב"א שם, וכן ברמב"ם (הלכות מלווה ולווה ב ו) כתוב שבהודאת בעל דין לא גובה מלקוחות בגלל חשש קנוניה - "אין משגיחין על הודאתו שמא קנוניא הם עושין". ה'קצות' (סימן צט ס"ק ב) הביא כך בשם התומים, וחלק עליו, ונקט בפשיטות שלא צריך לזה, אלא לא גובים מהלקוחות מטעם שבהודאת בעל דין אינו נאמן לחוב לאחרים, ולא הזכיר את הרמב"ם ואת פשטות הסוגיה. ובאמת צ"ע על הסוגיה והרמב"ם למה צריכים לעניין הקנוניה, תיפוק ליה שהודאת בעל דין אינה מחייבת אחרים, וכפי שטען ה'קצות'.

בפשטות היה ניתן לומר שהגבייה מלקוחות הינה תולדה מדין חיוב הלווה, והרי על חיובו הוא נאמן, וממילא נאמן גם לעניין הלקוחות. אולם אם לא נרצה לומר כך, נאמר שכדי לחייב את הלקוחות אי"צ להגיע להלכה המיוחדת של נאמנות 'הודאת בעל דין כמאה עדים' שהיא באמת אינה מועילה לחוב לאחריני, אלא קיים דבר אחר שאינו דין נאמנות מיוחד ומחמתו היה ניתן לגבות מלקוחות לולא חשש קנוניה, ויש להגדיר מהו. נגדיר בשני סגנונות שונים.

ב'זכרון שמואל' לגר"ש רוזובסקי זצ"ל (סימן לט) מחדש שבכל הודאת בעל דין יש שני מרכיבים. ישנה הוכחה וראיה מעצם הודאתו, על כך שחייב, שהרי אם לא היה חייב לא היה מודה; ומלבד זה יש מרכיב נוסף של נאמנות כמאה עדים, והיא לא התחדשה במקום שחב לאחרים. הרמב"ם הוצרך לטעם חשש קנוניה, לא ביחס לנאמנות המיוחדת שיש להודאת בעל דין, שהיא נאמרה רק ביחס לעצמו וכטענת ה'קצות', אלא מצד המרכיב הנוסף של ההוכחה שיש בעצם הודאתו. הוכחה זו לכאורה קיימת גם כלפי הלקוחות, ומדוע לא נגבה מהם מחמת זה? לזה צריך את החשש לקנוניה, שמחמתו כבר אין ראיה מהודאתו, שכן ייתכן שהודה מפני שעשו קנוניה.

ואם תאמר, כעת שיש חשש קנוניה, ולכן אין ראיה מהודאתו ולא גובים מהלקוחות, כיצד גובים ממנו, הרי סוף סוף אין ראיה, שמא עשה קנוניה? לזה צריך את מרכיב הנאמנות, שכיוון שביחס לעצמו נתנה לו התורה נאמנות, לא ניתן לערער עליה מצד חשש קנוניה, כשם שאם באים עדים להעיד, איננו אומרים שמא עשו קנוניה, אלא רק במה שנוגע לסברת ההוכחה, אנו אומרים שאין הוכחה כי אולי עשו קנוניה.

אפשר לומר בסגנון שונה משל דברי הגרש"ר הנ"ל. הנה ברור הוא, שגם אם לא הייתה בתורה הלכה של נאמנות שיש להודאת בעל דין, הרי שאם נתבע הודה לתביעת התובע - עליו לשלם, שהרי לא רק שלא כפר בטענת התובע בברי, אלא אף לא טען טענת שמא, שגם אז ישנם כאלו המחייבים מול ברי של התובע, ואף לא שתק אלא הודה; וגם למאן דאמר 'לאו ברי עדיף', אומר המאירי בכתובות שזה מפני שגם טענת שמא היא טענה, אולם אם הוא מודה, ודאי שאין זה טענה, דאדרבה הוא מודה, ואם כן התובע זוכה מצד טענת הברי שלו, ולא מצד הודאת בעל דין.

כך נוכל לתרץ מדוע יש צורך להגיע לחשש קנוניה כדי לא לגבות מהלקוחות, וכך תירץ בקוב"ש לב"ב (סימן תרנב וסימן תרנו) את שאלת הקצות:

"וצ"ל דלגבי לקוחות הוי כאיני יודע אם פרעתיך. אלא דהיכא דאין הלווה לפנינו, טוענין להן שמא היה הלווה טוען ברי, וספק ברי אין דינו כשמא; אבל כשהלווה בפנינו ומודה, אף דלא מהניא הודאתו לגבי לקוחות, מכל מקום לא עדיף משמא, וממילא הלקוחות חייבין דבכהאי גוונא לא שייך לטעון להן, ולמאן דאמר חיישינן לקנוניה, טענינן ללקוחות שמא אי לאו קנוניה היה טוען ברי פרעתי".

אך אם נלמד כרש"י שחיוב השבועה הוא מדין "טוענים ללוקח", הרי שכלל לא נוכל לומר שבכהאי גוונא יישבע, שכן אף אם לא נאמין בהודאתו כלפי הלקוחות, כי חיישינן לקנוניה, אך איך ניתן לטעון בתור טענה שלו שפרע, כאשר הודה שלא פרע? זה הוקשה לרה"ג.

מזה הוכיח רה"ג שעל כרחך חלוקה תקנת השבועה בבא ליפרע מנכסי היתומים, שאותה למד כרש"י מדין טענינן ליתמי, מדין תקנת שבועה בבא ליפרע מלקוחות, מכוח ההוכחה הנ"ל; דאם היתה מדין טענינן לא הייתה נוהגת במקרה שהודה הלווה, ומכך שנוהגת בכהאי גוונא, למד רה"ג שבלקוחות זוהי תקנה העומדת בפני עצמה, שהבא ליפרע מנכסים משועבדים צריך להישבע, כמו שתוספות לומדים גם לגבי יתומים, מכוח ראיה זו.

אם כן נמצא שלרה"ג דין "הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה", חלוק מדין זה אצל לקוחות, שכן זו תקנה מיוחדת שתיקנו לטובת הלקוחות, אך לא ביתומים. ולמה לטובת היתומים לא נתקן? הרא"ש כאן אומר (כמובא לעיל) שהחשש שהיה פירעון אצל לקוחות, גדול יותר מאצל יתומים, כי אם באמת היה פורע, היה אומר זאת לבניו לפני מותו, מה שאין כן ללקוחות לא היה רואה צורך לומר, או שאמר ולא הגיע לאזנם, ולפי דברינו כעת נאמר בכוונת הרא"ש כנ"ל, שגדר התקנות שונה בשניהם, שכשבאים לגבות מלקוחות, יש חשש יותר גדול לפירעון, ולכן שם יש תקנה עצמאית, ולכן גם אם הודה הלווה שלא פרע עדיין - הבא לגבות מהלקוחות יצטרך שבועה, ואף שהודה אין מכך ראיה, כי חיישינן לקנוניה; אך ביתומים אין תקנה עצמאית, אלא שטוענים להם את טענת האב, וזה לא שייך כאשר האב הודה, ואם כן לא קשה שאלת המ"מ.

 

הקשר לשבועה בתוך זמנו - סיום ביאור שיטת רה"ג

שאלת הקשר בין חיוב שבועה בתוך זמנו לחיוב שבועה כשהודה שפרע

בסוגייה בב"ב כתוב שהבא ליפרע מנכסי יתומים, כשלא הייתה הודאה, צריך להישבע אלא אם כן בא תוך זמנו, וסובר רה"ג שמלקוחות יצטרכו שבועה גם בתוך זמנו, כמו שמצינו חילוק לעניין המקרה הנ"ל שהודה הלווה. עד עתה ביארנו למה חלוקה התקנה מיסוד דינה להיפרע בשבועה בין מיתומים לבין מלקוחות, וממילא ישפיע ההבדל לגבי השאלה אם תהיה שבועה כשהודה, אך עדיין יש להבין כיצד זה משפיע גם על שבועה בתוך זמנו? הרי כתוב בגמרא שתוך זמנו יש חזקה שלא פרע, ואם כן למה בלקוחות לא נסמוך על חזקה זו?

 

גדר טענת "הישבע לי שלא פרעתיך"

צריך לומר שרה"ג למד שחזקה זו אינה בגדר אנן סהדי, דאם היא הייתה אנן סהדי, הרי שכבר כתבו תוספות בב"ב דף ב שמיגו לא היה מהני מולה, ואילו כאן הגמרא שואלת אי מהני מיגו, אלא מוכח שהיא פחות מאנן סהדי (ולעיל ביארנו כיצד תוספות מתמודדים עם קושי זה). אם כן, סבר רה"ג שחזקה זו לא יכולה לפטור משבועה, שהרי לשם כך נצרכת ראיה מוצקה; אך לגבי הבא להיפרע מנכסי יתומים, שבזה אין תקנה חדשה להישבע, אלא מצד טענינן "הישבע לי שלא פרעתיך", שחכמים תיקנו שיכול לטעון מול שטר, החזקה פוטרת משבועה. וכבר דנו לעיל בגדר טענה זו, האם היא כתביעה שתובע הלווה את המלווה להישבע, או שהצורך בשבועה נובע מעצם טענת הפירעון. מול שטר לא מהני פירעון לטעון "פרוע", כי "שטרך בידי מאי בעי", אולם תקנו חז"ל שאף על פי כן טענתו תועיל במקצת, לעניין שלא יוכל לגבות ממנו ללא שבועה.

והנה, מזה שאנו מוצאים בדברי רש"י וברה"ג שיש על זה דין "טענינן", מוכח כצד השני. שהרי "טענינן" שייך רק בטענות, ובשלמא אם "הישבע לי שלא פרעתיך" היא טענת פטור - טענה זו אמנם לא מועילה לפטור לגמרי, אך מועילה שבלא שיישבע יהיה פטור (אין הכוונה שטענת "פרעתי" לעצמה מחייבת את התובע שבועה, ללא שהלווה יטען "הישבע לי שלא פרעתיך", אלא עליו לטעון כך, אך זכותו היא מכוח טענת "פרעתי"), ואז שייך לומר שנטען ליתומים שהאב פרע, ויועיל לכך שהתובע יצטרך שבועה. אך אם נלמד שזו תביעה לשבועה, מה שייך טענינן, הרי אין טענינן על תביעות? ומזה שמבואר ברש"י ששייך טענינן על זה, מוכח שאצל האב תביעת "הישבע לי" היא מזכות הטענה.

לעומת זאת שיטת תוספות היא שעצם הצורך בשבועה ליתומים אינו מיוסד על 'טענינן', ואם תקנת שבועה ליתומים לא תוקנה, כאשר בא לפרוע תוך זמנו, עך כרחך זה כי יש לנו חזקה חיובית שאומרת שלא פרע תוך זמנו.

כעת נבין מדוע אומרת הגמרא, לדעת רה"ג, שבתוך זמנו לא תנהג השבועה, למרות שאין החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו בגדר אנן סהדי - כי השבועה בנויה על טענת "הישבע לי שלא פרעתיך", שבנויה על טענת "פרעתי", שכביכול טוען האב עבור היתומים, אולם בתוך זמנו טענת "פרעתי" היא טענה גרועה, וממילא בפשטות אם יטען אותה האב מול התובע, לא יוכל לחייבו שבועה, וממילא אין כאן כלל טענינן. רק את זה מצאנו כאן בסוגיה, ולא שחזקה זו פוטרת משבועה (ולפי זה לשון "חזקה", כאן הפוטרת משבועה, אינה בדווקא). אך ביחס לשבועה ללקוחות, שלגביה הוכיח רה"ג שיש תקנת חכמים עצמאית של שבועת הנוטלים, שחז"ל חששו לפירעון - הרי שאם בתוך זמנו נפטור משבועה, נצטרך לומר שמסתמכים על החזקה כמו הוכחה, שפוטרת משבועה, ואת זה אומר רה"ג שלא מצינו. זה הקשר בין הדברים שאמר רה"ג, וכך יש לבאר ברא"ש, שבעצם התכוון ליסוד הזה לחלק בין שני גדרי התקנות.

אם כן פשיטא כמו שאומר הטור, שגם בפוגם שטרו וכדומה, שכל אלה תקנות חז"ל עצמאיות להצריך שבועה, לא נפטור משבועה בתוך זמנו, כי כאמור לא מצינו לפי רה"ג שחזקה תפטור משבועה, ואתי שפיר איך רה"ג מכוח החילוק בין יתומים ללקוחות, הוציא את כל הנ"ל.

אולם מה שהנחנו שמכיוון שבתוך זמנו טענת "פרעתי" היא טענה גרועה ולא פוטרת את הלווה וממילא אם יטען אותה האב מול התובע לא יוכל לחייבו שבועה ולכן אין על מה לעשות טענינן, אינו פשוט כלל, כפי שנברר כעת.

 

האם יכול הלווה לומר הישבע לי שלא פרעתיך תוך זמנו

 

לפי תוספות לא יכול הלווה לתבוע מהמלווה שבועה בתוך זמנו

האם בתוך זמנו, אף על פי שאינו נאמן לטעון שפרע, מכל מקום יוכל לטעון "הישבע לי שלא פרעתיך"?

תוספות (שם בב"ב ד"ה "אע"ג") מסתפקים בזה, ומוכיחים שלא יכול, כמו שלא יכולים היתומים להשביעו; שהרי אם כן גם ליתומים יהיה צריך המלווה להישבע כי נטען להם כך במקום אביהם, ואילו בסוגייתנו מבואר שגובה ללא שבועה. וכך דעת הרמב"ן והר"ן.

 

מרה"ג נראה שיכול לטעון כך בתוך זמנו

מה יהיה לדעת רה"ג בנידון זה?

על פי מה שהבאנו לעיל, שדברי רה"ג אמורים ביחס לכל השבועות, ולא חילק בין תוך זמנו ללאחר זמנו, ותמיד עליו להישבע, ורק ביחס לנפרע מהיתומים מחלק - אם כן נמצא לכאורה שגם ביחס ל"השבע לי שלא פרעתיך", לא מחלק רה"ג בין תוך זמנו לאחר זמנו, ולכן נראה בדעתו שלא כתוספות, וגם בבא לגבות בתוך זמנו, יכול לתבוע הלווה מהמלווה "השבע לי שלא פרעתיך". אך אם כן קשה על הסברנו לעיל, שהרי אמרנו שרה"ג למד שחזקה אינה פוטרת משבועה (והראיה לכך היא שסבר שגם בתוך זמנו חייבים שבועה בשבועת פוגם שטרו), אלא שבתוך זמנו אין דין טענה של "הישבע לי", וממילא אין טענינן, אך כעת אנו אומרים לא כך, אלא שהאב יכול לטעון, ואם כן מדוע לא טענינן כן ליתומים?

כך יש לדייק לא רק מכך שרה"ג לא החריג את טענת "הישבע לי שלא פרעתיך" בתוך זמנו, משאר השבועות, אלא גם נראה כך ברא"ש שהביאו ונראה שמסכים עימו, שהבא להיפרע מלקוחות בתוך זמנו, צריך להישבע, ומיד אחר כך כתב שאם בא להיפרע מהלווה עצמו תוך זמנו, צריך לישבע היסת - "ואי טעין פרעתיך בתוך זמני, אף על גב דאין נאמן - ייראה שצריך לישבע שבועת היסת, כיון שטוען טענת ברי", ויש לעיין לאיזו שבועה התכוון הרא"ש.

הטור העמיד את המחלוקת בשאלה האם כשבא לגבות מהלווה עצמו בתוך זמנו, חייב המלווה שבועה, שהרי"ף רימ"ג והרמב"ם סוברים שלא, והרא"ש סובר שכן. על איזו שבועה הטור דיבר? יש מפרשים שבועת "הישבע לי שלא פרעתיך", וכך למד ההג"א כאן ברא"ש, אבל הב"ח והש"ך בסימן עח והגר"א אומרים אחרת.

לשון הרא"ש, שהיא מקור הטור, היא - "שבועת היסת", ומשמע שאין זה שבועת הנשבעים ונוטלים של "הישבע לי שלא פרעתיך" (בייחוד שהרא"ש עצמו בשבועות פרק ו סימן י, כתב ששבועת "הישבע לי שלא פרעתיך" אינה כשבועת היסת, אלא היא שבועה חמורה ומצריכה נקיטת חפץ), ואומר הש"ך (סימן עח ס"ק טו) כלל - אין שבועת היסת ליטול ממון, אלא רק להיפטר מממון, ועל פי זה מפרש שהרא"ש מתכוון שגובים מהלווה, ואחר כך יתבע הלווה את המלווה על זה שלדבריו שילם לו פעמיים, ועל זה אומר הרא"ש שיישבע המלווה שבועת היסת להיפטר. מחדש הש"ך שאם בא בתוך זמנו המלווה לא צריך לישבע, אלא שאחרי שהמלווה גבה, יאמר לו הלווה גבית ממני שלא כדין, כי פרעתיך כבר, ואז המלווה יצטרך להישבע היסת.

ומוסיף הש"ך שנראה לו שגם הרי"ף ותוספות לא חולקים על הרא"ש בזה, שאחר שגבה יוכל הלווה להשביעו שבועת היסת (ולא כדברי הטור), אלא שלא יכול לתבוע שיישבע המלווה לפני הפירעון, אבל לאחר שפרע יכול לתובעו שישבע (שלא כגר"א בסימן עח ס"ק יז, שכתב שחזקה זו היא כעדים, ופטור אף משבועת היסת, וכ"כ הב"ש באה"ע סימן צו סק"ח. וצ"ב, מדוע בעניין חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, שבגללה פטור משבועה בבא לגבות מיתומים, לא מצא הגר"א הכרח לומר שחזקה זו כעדים, ורק מעניין הפטור משבועת היסת הכריח שהחזקה כעדים? כי מעצם זה שאין שבועה אין ראיה שהחזקה כעדים, אלא רק אין חשש, אך לפטור משבועת היסת בעינן חלות בירור, וכאן מצא הגר"א שהחזקה כעדים), וכך מכריע הש"ך להלכה.

וצריך ביאור, אם הרי"ף ודעימיה למדו שחזקה פוטרת מכל השבועות, למה לא תפטור משבועת היסת? עיין בספרנו "שערי-עיון" לב"מ (חלק א עמוד שסב) בבירור שיטת בעל התרומות שכתב שאף שעד המסייע פוטר משבועה, מכל מקום אינו פוטר משבועת היסת, וזה מטעם שהיא נתקנה בגלל "אין אדם תובע אלא אם כן יש לו", למרות שאין דררא שהנתבע משקר, אם כן גם אם יבוא עם כל הפטורים, אך משבועה זו לא נפטר. בדרך כלל חיוב שבועה נובע מכך שיש חשש שהטענה אינה נכונה, וצריך לאמת את הטענה בשבועה, אך בשבועת היסת אין סיבה לומר שהנתבע לא צודק, אלא יש חזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו. מה משמעות חזקה זו? לא להחיל חששות על השני, אלא שחייבים להתייחס לטענתו, ויש לדרוש בירור נגד הטענה. אם כן מה יעזור עד המסייע, הרי אין ריעותא בטענת הנתבע? זו שבועה יחידה שגם בטענה טובה נזקקים לה, והטור חלק עליו שם מסיבה אחרת, עיי"ש. זה יהיה הביאור בש"ך, שלפטור משבועת היסת צריך יותר מבשאר שבועות. אין אדם פורע תוך זמנו, ואמנם אין חשש פירעון, וטענת המלווה טובה שלא נפרעתי, אך סוף סוף צריך בירור מול טענה, שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו.

אך הוקשה לו, דאף שיהיה חיוב שבועת היסת, אבל בפועל יש כאן חזקה ומדוע יצטרך להישבע? ומתרץ שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, מחשיבה את המלווה למוחזק בממון (לשיטתו שאין החזקה בגדר אנן סהדי), ולכן בכל זאת בעינן שבועת היסת, כמו שבחזקת ג' שנים נשבע היסת. נראה מדבריו שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, אינה הוכחה שלא פרע, ושעל פיה מוציאים ממנו ממון, כרע"א וחת"ס שראינו בתחילת דברינו, אלא מסלקת את ספק הפרעון, וממילא לא צריך המלווה להביא ראיה. ומוסיף הש"ך שבחוב שאין סיבה להסתפק שנפרע, רואים את המלווה כמוחזק; לא צריך לומר שהראיה היא השטר, אלא אני רואה את המלווה מוחזק, וממילא אינו צריך להביא ראיה, אלא הלווה. זו תוספת הבנה בשיטה השנייה, בהבנת עצם דברי ר"ל שהעמדנו בתחילת הדברים.

והנה פשט הש"ך לכאורה דחוק, ובייחוד שהטור מעתיק את דברי הרא"ש, ולא כתב שזו שבועת היסת, אלא "ישבע", ואם הפשט היה כש"ך היה הטור צריך להעתיק "היסת" (וההג"א כותב שבועת "הישבע לי שלא פרעתיך" וקורא לזה 'היסת').

אחרי שמביא הרא"ש את רה"ג שמלקוחות צריך שבועה, אומר שמהלווה עצמו תוך זמנו צריך לישבע, ואמרנו שלכאורה זו שבועת "השבע שלא פרעתיך", ועל פי זה שואל הרא"ש למה מיתומים יגבו ללא שבועה, הרי נטען להם? והנה מצינו בו מחד כרה"ג שחזקה של תוך זמנו לא פוטרת משבועה, וביארנו שביתומים החזקה רק לא מאפשרת לטעון את הטענה של "הישבע לי שלא פרעתיך" ולא שמהווה תחליף לשבועה כמו לפי הרמב"ם; אם כן למה לא יצטרך להישבע כשבא לגבות מיתומים? כעת נדון בכוונת תשובת הרא"ש לשאלה זו.

 

הסבר רה"ג - יכול לטעון הישבע לי אך לא טענינן ליתמי

 

מדוע לא נעשה טענינן על השבעת המלווה שבועת היסת

נתחיל בהסבר, בהנחה שהשבועה לה הרא"ש מתכוון שיכול הלווה להשביע את המלווה, היא שבועת היסת. מדוע לא יוכלו היתומים להשביע את המלווה שבועת היסת לאחר שיגבה מהם?

הגר"א (סימן עח אות טז) הוכיח שרק שבועת היסת נשבע תוך זמנו, כי אם חייב שבועת המשנה, אם כן נעשה טענינן ליתמי. מדויק בו שעל שבועת היסת לא שייך טענינן, מה הסברא בכך?

צריך לומר כי בשבועת היסת המחייב הוא "חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו", ובעינן תביעה, ולכן אם האב לא טוען, לא שייך לעשות ליתמי טענינן, כי אין בהם כלל את המחייב, כי אף אם נעביר להם את טענת האב, מכל מקום הם אינם תובעים, וממילא אין כאן את אותה החזקה.

 

"הישבע לי שלא פרעתיך" זו טענה לא שכיחה

אם נלמד ברא"ש שאין כוונתו לשבועת היסת כש"ך, אלא על "הישבע לי שלא פרעתיך", וניתן לבאר שמה שכתב הרא"ש "אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק", כוונתו היא שלא משביעים מספק, ואין כאן מי שיטען; אך מכל מקום למה לא עושים טענינן על "הישבע לי שלא פרעתיך"?

למה כשבאים לגבות מהלווה תוך זמנו, יכול הלווה לטעון ולהשביע את המלווה? הרי אמרנו שבמקום חזקה של אין אדם פורע תוך זמנו הטענה אינה טענה! צריך לומר שבאמת גם בתוך זמנו הוי טענה, אך ליתומים לא נטען כי טענה דלא שכיחא לא טענין ליתמי. וכן כתב בסמ"ע (סימן עח ס"ק י). אם כן באמת החזקה לא מונעת את הטענה, והלווה עצמו יכול לטעון כן, אך ליתומים בעינן לטענינן, וכיון שלא עביד איניש דפרע בגו זימניה, זו טענה דלא שכיחא ולא טענינן לה.

אולם הרמב"ן בב"ב מביא את רה"ג ומסכים עימו, למרות ששיטתו ב'מלחמות' בסוף 'המוכר את הבית' שטענינן אף טענה דלא שכיחא, ואם כן ברמב"ן לא נוכל לבאר כך. ולא נוכל לפרש בדעתו שגם כשהלווה עצמו יטען "הישבע לי שלא פרעתיך" לא נקבל טענתו, שכן כאן בחידושיו בפירוש ממאן בהוכחת תוספות לכך, שאם באים לגבות מהלווה תוך זמנו, לא יוכל לטעון "הישבע לי שלא פרעתיך", מכך שלא טענינן ליתמי, כי טוען שגם אם האב יכול להשביעו מפני שטוען ברי, מכל מקום אצל היתומים אין טענה.

 

טענינן אינו יוצר ברי

ניתן להבין שכוונתו של הרמב"ן היא שאפשר לומר טענינן, אולם טענינן לא יוצר טענת ברי וממילא אינם יכולים להשביע על ידי כך, כי כדי להשביע צריך ברי. אך ברא"ש (תחילת פ"ב בכתובות) כתוב שטענינן הוי כברי, ואם כן בדעתו נבאר כדרך הקודמת - מצד שאין הטענה שכיחה. אולם בקוב"ש (ח"ב סימן ה) כתב שכוונת הרא"ש רק שטענינן אינו שמא, לעניין להחשיב זאת כ'ברי ושמא', אך אינו ממש ''ברי' אלא 'ספק ברי', ואם כן לפיו נוכל לבאר ברא"ש שאף הוא מסכים שעושים טענינן, אך אי אפשר לחייבו שבועה על ידי כך כי אינו ברי, וזו תהיה כוונתו במילים "אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק".

 

אין טענינן על תביעות

יש לעיין איך האב יכול היה לחייב שבועה בטענה זו, הרי היא טענה גרועה ורק כשהטענה היא טובה אלא שיש ראיה נגדה, מצינו שיכול הלווה לחייב שבועה את המלווה? (כמו במקרה שטוען פרעתי לאחר זמני, אך השטר ביד המלווה, ומכל מקום אין זו ראיה גמורה, כי אפשר שהשהה השטר בידו עד שישלם הלווה שכר הסופר).

כמו כן, המרדכי כאן אומר (וראינו לעיל שנפסק ברמ"א), שאם הלווה אומר "מחלת לי" אינו נפטר בכך, כי הלוואה אינה עומדת למחילה; אך הרמב"ן כתב בתשובה (סימן כט) שאם אומר הישבע לי שלא מחלת לי, יוכל לחייב שבועה, כמו שיכול לומר הישבע לי שלא פרעתיך. בהגהות רע"א לשו"ע (סימן פב) מביא את דברי הרמב"ן, ומקשה עליו דאם כן מדוע בסוגייתנו נפרע מיתומים ללא שבועה, הרי לכאורה נטען להם במקום אביהם שהחוב נמחל, וכך המלווה יצטרך להישבע? והרי לעניין מחילה אין חילוק בין תוך זמנו לאחר זמנו, וכבר ראינו לעיל שלרמב"ן יש 'טענינן' גם לטענה לא שכיחה.

ראינו לעיל שאת "הישבע לי שלא פרעתיך" ניתן ללמוד כתביעה ולא כטענה, ולפיכך בכוחה לחייב שבועה אף על פי שבתור טענה אין לה תוקף. אם כן שמא נתרץ את קושיית רע"א, ונאמר שכך למד הרמב"ן, ועל 'תביעה' אין כלל 'טענינן', אלא רק על טענות.

אולם קשה לתרץ כך, שהרי הרמב"ן אצלנו מזכיר את נידון תוספות אודות "האי מאן דמפיק שטרא אחבריה בתוך זמנו ואמר לו אישתבע לי שלא פרעתיך" וכו', ומעלה סברה שאינו יכול להשביעו כי אם כן היינו טוענים כך גם ליתומים, כדברי תוספות. אם כן מבואר בו שזו טענה ולא תביעה, ועל אף היותה טענה גרועה מחייבת שבועה.

 

הטענה אינה טובה ורק הוודאי שלו הופכה לטענה

כיוון נוסף ניתן לומר ולבאר על פיו את רה"ג, הרמב"ן, והרא"ש, שטענת מחילה אינה טענה כלל, ומה שאומר הרמב"ן שיכול לומר "הישבע לי", הוא מפני שהלווה תמיד טוען בברי, וכך הברי שלו משווי ליה טענה ולכן ניתן לחייב שבועה, אך בטענינן זה לא קיים ואתי שפיר, ובזה אף מיושבת קושיית רע"א על הרמב"ן.

איך אפשר לומר שטענינן נחשב ברי? אלא, לא כתוב ברא"ש שזה ודאי, אלא שזה ברי. ברי ושמא הן הגדרות הטענות, ועל פיהן מודדים את חוזק הטענה. אמר הרא"ש שטענינן נידון כטענת ברי; לא שהספק הפך ודאי, אלא כוח הטענה הוא ככוח טענת ברי, שכך תיקנו את הטענינן, שיהא לו משקל של טענת ברי. אך אצלנו העניין אחר, שבשביל לטעון "הישבע לי שלא פרעתיך תוך זמנו", לא צריך טענת ברי אלא ודאות, כדי לחייב שבועה בטענה גרועה, צריך שהנתבע "יצעק" שהוא פרע, דהיינו את מציאות הוודאי שבדבר, ולא מספיק שיש לטענה תוקף של ברי. לכן לא יעזור 'טענינן', כי אף שיש תוקף של טענת ברי, אך אין את מציאות הברי, שהרי היתומים מסופקים, ולכן "לא משבעינן מספק" כלשון הרא"ש.

טענת פרעתי תוך זמנו אינה טענה כלל, אלא שכוח הוודאות משווי לה טענה, כעין סברת "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", וזה מועיל לעניין שיוכל לתבוע ממנו שבועה. כשבא המלווה לגבות מיתומים בתוך זמנו, אין ליתומים כוח זה, ואף טענינן לא מועיל לכך, ולכן אי אפשר לחייבו שבועה.

דוגמה לדבר: תוספות בכתובות (צב, ב ד"ה "דינא") אומרים:

"וכן היורשים, מספק אינן יכולים לטעון 'מזויף הוא', על שטר שהוציאו על אביהן, אף על פי שאין בעל חוב יכול לקיימו, ואל תתמה אם כן לא שבקת חיי לכל בריה, שהרי מן התורה אין צריך שום שטר קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין... הלכך כי תקינו רבנן קיום כנגד טענת מזויף, הני מילי כי אמר לווה דקים ליה בגויה, אבל ביתמי ולקוחות כנגד טענת זיוף, לא הצריכו חכמים עדי קיום, הואיל ולא קים ליה בגויה אם הוא מזויף אם לאו".

היינו, לפי דרכם למרות שיש כאן 'טענינן' הוא אינו מצריך קיום, וזה חיסרון במחייב לקיים, שלא כדרכם בב"מ (יג, ב ד"ה) שאין כלל 'טענינן' בכהאי גוונא. נראה שסברתם היא שמה שטענת מזויף כנגד שטר מצריכה קיום, אין זה דין בהלכות טענות, שבעינן 'טענה' כדי ליצור עירעור, אלא מציאות החשש שנוצרה על ידי שטוען מזויף היא המערערת, לכן לא שייך ש'טענינן' יצריך קיום, כי אין די בזכות טענה לטעון מזויף, אלא צריך מציאות שמעוררת חשש, ואם כן אף אם נעשה 'טענינן', החשש שבדרך כלל טענה ממשית יוצרת, כאן לא יווצר, כי בפועל אין מי שעומד וזועק חמס נגד השטר, שזעקתו והתנהגותו הכואבת תעורר אותנו באמת לחשוש, ותהיה לנו רק את הטענה, ללא האפקט שלה.

כמו כן, הבאנו לעיל שתוספות בכתובות (יט, א ד"ה "מודה") הקשו על מאן דאמר 'מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו', למה לא יהיה נאמן לטעון פרוע, במיגו שהיה טוען מזויף, ותירצו שירא לומר מזויף, ובשם רש"י תירצו דדבר תורה אין צריך קיום, דעדים החתומים וכו', ורבנן הצריכו קיום רק בטענת מזויף, וכאן אינו טוען מזויף. וצריך ביאור מה תירצו בזה, הרי זו גופא הייתה שאלתם, דאף שאינו טוען מזויף אלא פרוע, למה לא נאמין לו במיגו דמזויף?

נראה לבאר שזו כוונתם, שרק אם בפועל נוצר חשש, יש צורך לקיים את השטר, והחשש נוצר כאשר בפועל טוען וזועק 'מזויף'. לכן מיגו לא יעזור ליצור את מציאות החשש, שיוצרת טענת מזויף, דלא עצם טענת מזויף מצריכה קיום, אלא האפקט שלה, והוא אינו קיים במיגו (בתחילה חשבתי שייתכן שזו הכוונה של הקוב"ש חלק ב, בהסבירו את תירוץ תוספות, שטענת זיוף זו טענה מיוחדת, שרק אם טוען אותה מצריכים קיום, ולא כשיש עליה מיגו, ושמא כוונתו לדברינו, שעניינה לא הטענה לעצמה אלא המצב המציאותי שיוצרת; אך באמת נראה בדבריו כוונה אחרת, שזו סברא בכוח הטענה, שכל עוד אינו טוען אותה, אין לו את כוח הטענה של מזויף, וצ"ע). ועיין עוד בספרנו 'שערי עיון' לגיטין עמוד פט חיזוק לפשט זה, מדוע נראה לשלול הבנה אחרת בתוספות שם.

 

היוצא מכל הדרכים הנ"ל בשיטת רה"ג, שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, אינה הוכחה כלל, אלא רק מגרעת לטענה, וממילא לא שייכת כאן השבועה, ואף שהאב יכול להשביעו בטענה זו, היתומים אינם יכולים; או מטעם שאין טענינן על טענה זו, או אף אם יש אך אין בכוחה להשביעו. והנה לפי רש"י ביארנו לעיל, שבחלק השני של הסוגיה התחדש שיש כאן חזקה, והיא זו שפוטרת משבועה, ואף על פי שהשבועה כלפי היתומים מבוססת על טענינן, יסבור רש"י שהאב היה נאמן לטעון הישבע לי שלא פרעתיך, שאף שטענה גרועה אינה טענה לפטור, מכל מקום היא טענה לחייב שבועה, וטענינן אותה ליתומים. לכן בעיקרון הם יכולים להשביע, אלא שבאה החזקה ופוטרת משבועה.

אמנם יש לעיין, דאם החזקה מצליחה לפטור משבועה כלפי היתומים, למרות הטענינן, מדוע אצל האב לא יכולה לפטור משבועה (הרי אם הייתה פוטרת לא היינו עושים טענינן)?

 

האם בתוך זמנו גובים מיתומים קטנים

שני דינים נאמרו ביתומים: האחד, שהגובה מהם חייב שבועה, וזה גם ביתומים גדולים; והשני - שאין נפרעים כלל מיתומים קטנים, ונחלקו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בטעם הדבר. לפי ר"ה בריה דרב יהושע שכמותו ההלכה, הטעם הוא ש'חיישינן לצררי', דהיינו שמא האב התפיס בחייו צרורות למלווה, ואף על פי שיש כאן לפנינו שטר שאביהם לווה נתנו להם אפשרות לחכות עד שיגדלו, ויהיו בני דעת, ואולי אז ימצאו עדים או ראיות. ונחלקו הראשונים האם גם בתוך זמנו נאמרה ההלכה שאין נזקקים לנכסי יתומים.

תוספות אצלנו (ד"ה "ואפילו מיתמי") סברו כרבינו יונה שדין זה שלא גובים מיתומים קטנים, נאמר גם בתוך זמנו. והרי אין אדם פורע תוך זמנו? תוספות כתבו שחיישינן לצררי, ורבינו יונה פירש (והרא"ש הביאו) שאמנם חשש פירעון אין תוך זמנו, אך חשש לצררי יש, כי משכון בעלמא נותן אפילו בשעת הלוואה, ובזה ביאר למה נקט ר"ה בריה דרב יהושע שהטעם שלא נזקקים לנכסי יתומים קטנים הוא משום צררי, ולא משום חשש פירעון - לחדש שלא גובים גם תוך זמנו. הרא"ש עצמו חולק וסובר שחשש צררי גם כן לא נאמר בתוך זמנו, ואפילו לאביי ורבא אין חשש זה, דרק מעות אם הזדמנו לו פורע תוך זמנו, אך לא הולך ונותן חפצים לפני שיתבענו, ודין אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים

הקשו הראשונים על הרא"ש, שאם לא נאמר בתוך זמנו הדין שלא גובים מיתומים קטנים, למה הגמרא אמרה "ואפילו מיתמי, ואף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה"? היה לגמרא לומר שאף על גב שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים כלל, מכל מקום בתוך זמנו זה שונה (וזו הייתה באמת הוכחת תוספות), אלא ראיה מכאן שדין זה נאמר גם בתוך זמנו. בתוס' רא"ש דוחה זאת, ועונה שהגמרא משמיעה חידוש יתר גדול, שגם שבועה אין.

לכאורה לא מובן מה שאלו הראשונים, הרי הגמרא באה לחדש שאין דין שבועה בתוך זמנו. וודאי לא התכוונו לומר שהיה לגמרא לומר את שני החידושים, גם שגובה מיתומים קטנם וגם שאין צריך שבועה, שהרי דחו שלא היינו יודעים שפטור משבועה. אלא על כרחך שאלתם הייתה, שתכתוב הגמרא רק את החידוש של יתומים קטנים. ואם כן, מה העדיפות של חידוש זה על פני החידוש האחר?

לפי הרמב"ם אין מקום כלל לשאלת הראשונים, כי לפיו כתוב כאן בגמרא יסוד, שאם יש למלווה חזקה שמגיע לו החוב, אין דין שבועה ואין זה עניין דווקא ליתומים; ממילא לא שייך לשאול מדוע לא הזכירה הגמרא דין אחר, שנוגע לגבייה מיתומים. אולם לפי הרא"ש שכוונת הגמרא לומר שאפילו חשש שתיקנו לטובת היתומים, לא קיים במקרה של תוך זמנו, שייך לשאול למה הגמרא משמיעה דווקא על החשש של השבועה, ולא על החשש שמעכב את הגבייה מקטנים, ונבין ממילא שגם לגבי החשש האחר של השבועה החזקה גוברת, וענו שבעניין השבועה יש יותר חידוש, שאפילו אינו צריך שבועה.

 

היוצא למקרה שלפנינו

לאחר שניסינו להכנס לכבשונה של סוגיה ולענפיה, אציין בסכומו של דבר את הנקודות ההלכתיות אשר מתוכן יש לבוא ולפטור את האיש.

  1. אין במנהגו של האיש לפרוע תוך זמנו, כפי שעלה בדיון, לשמוט את חזקת אין אדם פורע תוך זמנו לגביו. אמנם חלקו הפוסקים האם ולמה שייכת החזקה במקום בהם לא "לחוץ" האדם הקובע זמן, על הכסף, אולם לכולי עלמא קיימת הסברא שאם קבעו זמן בגלל שהיה הצד הקובע לחוץ על כספו, לא יפרע תוך זמנו, כי לחוץ על הכסף, וזו סברא פשוטה. נמצא שבמקרה שלנו שהאיש קבע זמן, וודאי כדי להשיג את הכסף עד אותו תאריך, הרי שהסברא האומרת שאינו פורע תוך זמנו היא לכולי עלמא, בגלל שהיה לחוץ על הכסף וחשש שלא ישיג קודם זמן זה (אמנם גם לשיטות כי מעבר לכך קיימת סברא מצד מנהג העולם, מכל מקום לא באו לשלול לסברה שאין אדם פורע קודם הזמן שהיה זקוק לכסף, כפי שהביא לידי בטוי בכך שקבע זמן, אלא טוענים שגם כשאינה קיימת, עדיין יש לחזקה אין אדם פורע תוך זמנו) וממילא מה יתן לי ומה יוסיף מה שפרע האיש תוך זמנו בשנים שעברו, אם לא ברור לי שבתשלום האחרון אכן לא היה לחוץ על הכסף, ומחמת זה לא יפקע תוך הזמן? כאמור זו סברא פשוטה, ותמה אני איך רוצה עמיתי ללמוד אחרת.

העדר שטר ביד האשה (הצ'ק), אשר לטענתה האיש לא הפקיד אותו בידה כלל. בכהאי גוונא לא נאמרה כלל החזקה, כמבואר בחו"מ סימן מא, ובסימן עח. הצ'ק הוא הוא השטר, ולא הסכם הגרושין. האיש לטענתו מסר בידיה את כל הצ'קים עם חתימת ההסכם. האשה טוענת לחובו של האיש, אולם לא מציגה לפנינו כל צ'ק, שלכאורה קיבלה בעת הגרושין. טענתה היא שאמנם האיש רשם צ'קים, אולם אלו מעולם לא נמסרו לידה אלא... לידי אביו - "היו אצלו בידיים אצל אביו, לא היו מעולם אצלי", כמובן שספור זה תמוה מאד הוא, לשם מה נכתבו הצ'קים אם לא כדי למסור לה? ומה הטעם למסרם לאביו? (ואם באשה המתקדשת מצינו בגמרא קדושין ח, ב "התקדשי לי במנה... תנם לאביך וכו' כל שכן באשה המתגרשת שלא סמכה דעתא אאביו) ובייחוד שהייתה עם עו"ד, הרי שהדבר יותר מתמוה.

מיגו של האיש, שנאמן לומר שפרע תוך זמנו, במיגו של טענת פריעה אחר זמנו, שהרי התביעה כעת, הדיון נערך ביום ל' בסיון התש"פ (22/06/2020) היא לאחר זמן הפירעון אשר נקבע ביניהם.

אף אם יש כאן "פוגם שטרו", שכן האשה מודה במיסרון כי אינה יודעת כמה מהסכום האחרון נפרע, ונראה שמודה שחלק מהחוב האחרון נפרע אלא שאינה יודעת כמה, ובציור זה יש פגימה על השטר שהוא הצ'ק האחרון, עדיין קיימת כאן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. הרחבנו להוכיח שאף משיטת רב האי גאון אין סתירה לדבר.

טענת האשה אינה טענת "ברי" אלא טענת "שמא", ובכהאי גוונא אי אפשר להוציא מהנתבע הטוען ברי, אמנם יתכן כי חלק מטענתה (שלא ברור שעורו) הינו טענת ברי, מכל מקום וודאי שאין זה על כל הסכום, ואיננו נדרשים להכנס חלקו בשל הטעמים האחרים.

לכן למסקנה לא ניתן להוציא מהאיש דבר בתביעה זו.

הרב פנחס מונדשיין - דיין

 

הרב שניאור פרדס – אב"ד:

חזקה אין אדם פורע תוך זמנו

טענות ומענות הצדדים ★ הנידון ההלכתי ★ גדר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו – רוב גמור שיש בו בירור שכלי ★ טעם החילוק בין תוך זמנו לסתם הלואה ★ חזקה אין אדם פורע תוך זמנו בזמן בית דין ★ סתם הלוואה תוך שלשים יום ותפס המלוה ★ האם מעיקר הדין חייב לפרוע בסתם הלואה גם בתוך השלושים יום ★ ביאור הדבר אברהם בדעת הב"ח והתומים ודעת החולקים ★ דעת הגאונים החולקת כי גם בסתם הלואה חזקה שלא פרע בתוך ל' יום

קביעת מקרה דנן כתביעה בטענת שמא ★ חזקה אין אדם פורע תוך זמנו בטענת ברי ושמא ★ מחלוקת התומים ונתיבות המשפט בטענת שמא ושמא ★ שיטת השער משפט ★ שיטת התפארת יעקב ★ הכרעת הנחל יצחק בדין שמא ושמא כדעת התומים ★ טענת שמא בצירוף "שטר" ו"חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" יחד ★ הדין בנידון שלפנינו

עבר זמנו וטוען פרעתי בתוך זמנו ★ חזקה אין אדם פורע תוך זמנו בריעותא ★ כשיש רווח ללוה מתשלום קודם זמנו האם אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו

דין "נאמנות" ★ האם בנידון דנן נחשבת כבאה ב'נאמנות' נגד עדים ★ טענת שמא של התובע כאשר יש לו "נאמנות" ★ דין הפוגם שטרו כאשר יש "נאמנות" ★ ספק האם אכן קבלה האשה "נאמנות" ★ ספקות בלשון שטר חוב או שטר מחילה ★ הכרעת הדין בכוונת ההסכם שלפנינו ★ דין מרומה – מקור הדין ★ אי תגובה כנגד טענה הנטענת

 

טענות ומענות הצדדים

הצדדים התגרשו בתאריך כ"א באייר תשע"ה (10/5/2015). הסכם הגירושין שביניהם נחתם על ידי הצדדים, נתקבל קניין אגב סודר, וקבל תוקף של פסק דין בתאריך ח' באייר תשע"ה (27/4/2014).

בסעיף 7 להסכם הגירושין נאמר:

7. איזון משאבים בין הצדדים

א. לצורך ביצוע איזון משאבים מלא, סופי, שלם ומוחלט בין הצדדים הוחלט, הוסכם והוצהר בין הצדדים כי בכפוף לקבלת הסך של 258,000 ₪ (מאתים חמישים ושמונה ₪) (להלן: "סכום האיזון") אשר ישולמו באופן אשר יפורט להלן, האישה מוותרת בזאת על כל טענה ו/או דרישה רכושית ו/או כספית ו/או עסקית מהבעל מכל מין וסוג שהוא:

1. במעמד חתימת הסכם זה מאשרת האישה כי קיבלה לידיה מאת הבעל את הסך של 36,000 ₪.

2. במעמד סידור הגט ימסור הבעל לידי האשה 35 שיקים מעותדים המשוכים לפקודתה בסך של 3,000 ₪ כל אחד ובסך הכל סך של 108,000 ₪, כאשר הראשון ישא את התאריך 10/3/2015 וכל יתר 34 השיקים יעותדו מדי חודש בחודשו לאחר מכן.

3. מוסכם על הצדדים כי סך של 114,000 ₪ נוספים ישולמו בשישה המחאות בנקאיות לפי הפירוט שלהלן:

א. שיק אחד על סך 10,000 ₪ לפקודת האישה במועד אישור ההסכם בבית הדין.

ב. שיק שני על סך של 20,000 ₪ לפקודת האישה זמן פירעון 31/12/15.

ג. שיק שלישי על סך של 20,000 ₪ לפקודת האישה זמן פירעון 31/12/2016.

ד. שיק רביעי על סך של 20,000 ₪ לפקודת האישה זמן פירעון 31/12/2017.

ה. שיק חמישי על סך של 20,000 ₪ לפקודת האשה זמן פירעון 31/12/2018.

ו. שיק שישי על סך של 24,000 לפקודת האישה זמן פירעון 31/12/2019.

ב. מוסכם כי הבעל יוכל להקדים את התשלום לאישה בהתאם לשיקול דעתו, באופן מלא או בחלקים, וכל תשלום יאושר בחתימת ידה של האישה ויקוזז מסך התשלומים המפורט בסע' 7א' לעיל".

בתאריך 8/1/20 הגישה האשה תביעה, ובה טוענת כי האיש לא שילם לה את התשלום האחרון בסך 24,000, שזמן פרעונו נקבע בהסכם לתאריך 31/12/2019.

התקיים דיון בתאריך ל' בסיון תש"פ (22/6/2020). תביעת האשה מתייחסת לצ'ק השישי שבסעיף 7,3ו על סך 24,000 ₪, שמועד פרעונו היה בתאריך 31/12/2019. לדבריה לא פרע האיש חוב זה. לטענתה, הצ'קים שבסעיף זה לא ניתנו לה, אלא הוכנו ונשארו אצל האיש, והיא הייתה צריכה לחתום כאשר הייתה מקבלת את הסכום במזומן, והצ'ק היה ונשאר אצל האיש. היא מודה שקבלה את כל הכספים עד למועד זה, אולם תביעתה על הצ'ק האחרון בלבד. האשה מודה שהייתה מקבלת את הכסף לפני מועד הפירעון, כי מצבה הכלכלי היה קשה, ואף הייתה מפחיתה לו מהסכום כדי שיפרע לה מוקדם מהמועד שנקבע בסעיף בהסכם הגירושין. לדבריה "תמיד היה מביא לי לפני הזמן, והייתי חותמת שהביא לי, אבל זה (כלומר, הצ'ק האחרון) לא הביא לי".

האשה מודה שפנתה אליו גם ביחס לצ'ק האחרון, אבל לדבריה אמר שאין לו כסף. האיש הציג התכתבות בינו לבין האשה שלושה שבועות טרם מועד הפירעון האחרון, בו היא כותבת לו "יש לנו צ'ק 31/12, לא זוכרת אם לקחתי משם סכום כלשהו".

בית הדין שאל פעמים אחדות את האשה כיצד אז לא זכרה אם שילם לה משהו מהסכום, וחצי שנה לאחר מכן בתביעתה, וכן בדיון עצמו, טוענת בוודאות שלא שילם. האשה בתשובותיה סתרה את עצמה, כאשר פעם אמרה שאינה יודעת, ופעם אמרה שהיא יודעת. להלן נצטט את הדברים מפרוטוקול הדיון, בפרק העוסק בהגדרת טענתה כטענת שמא.

האיש טוען כי האשה משקרת. ראשית, החוב בצ'ק השישי עמד על 20,000 ₪ כמו שאר חמשת הצ'קים. ולמרות שנקוב בהסכם שם סך 24,000 ₪, לטענתו פרע 4,000 ₪ עוד ביום חתימת ההסכם מחוץ לאולם.

לדבריו, גם מסר לה מחוץ לאולם את 35 הצ'קים מסעיף 7א2, ואת ששת הצ'קים שבסעיף 7א3. הצ'קים נמסרו לידה כמו שסוכם, וכשם שבסעיף 3 נכתב כי "במעמד סידור הגט ימסור הבעל לידי האשה 35 שיקים... ובסה"כ 108,000 ₪", כך גם בסעיף שאחריו "מוסכם על הצדדים כי סך 114,000 ₪ נוספים ישולמו בשישה המחאות בנקאיות לפי הפירוט דלהלן...", הכונה שימסרו לידיה באופן מיידי. המחאות אלו הם "נוספים" כלשון ההסכם, ולכן אין הבדל ביניהם, וגם הם נמסרו לאשה.

עוד טוען האיש "הגיוני שאני בהסכם גירושין שאני צריך לתת צ'קים ואני אחזיק אצלי? עו"ד שלה מטומטם?".

לטענתו כאשר שילם לה את התשלומים הקודמים לחוב עליו הם דנים, חלקים חלקים, ופרש את תשלומי אותו חוב, אזי השאיר לה את הצ'ק בשל כך, ורק החתים אותה על חלקי התשלום, אולם כאשר שילם לה את כל הסכום, ולטענתו הקדים לה גם את הצ'ק האחרון תמורת הורדת סך התשלום והפחתתו לסך 15,000 ₪, כפי שעשה גם בתשלומים הקודמים, וכפי הודאתה של האשה, אז לקח את הצ'ק אליו, ומשום כך לא החתים אותה כלל, שהרי הצ'ק עצמו עבר אליו, לדבריו היה ביניהם מנהג מקובל כאמור, שהתשלום יוקדם ובמקביל יופחת. לדבריו בצ'ק האחרון איימה עליו שאם לא יקדים לה את התשלום ובהפחתה, תפרוט את הצ'ק תמורת 10,000 ₪ ו"גברתנים" יבואו לפדות את הצ'ק ממנו, ומשום כך שילם 15,000 ₪ והקדים לה כבקשתה.

בית הדין חקר את האיש על העובדה שלא ענה דבר על ההתכתבות של האשה, בה כתבה שאינה זוכרת אם קבלה משהו מהתשלום האחרון, והרי תגובתו הייתה צריכה להיות מיידית, כי שילם לה כבר את התשלום הזה. הסברו של הבעל היה "לא עניתי כבר הבנתי שעשתה לי תרגיל", "באותו ערב פניתי לעו"ד", "מה אגיד לה גם את הצ'ק של 2018 שילמתי בנובמבר 2017", ולדברי בא כוחו "הטלפון הראשון היה אלי, והבין שכלתה אליו הרעה מאז הוא מחפש את הצ'ק...", והוא לא ענה ששילם כי "פחד שכל מילה שיגיד (תהיה לרעתו)".

לטענתו מכיוון שהודתה שניסתה להקדים התשלום המדובר, תמורת הפחתה של התשלום, הרי הדבר מאשש את ההתנהלות הקבועה.

הנידון ההלכתי - טענת פרעון בתוך הזמן

במסכת בבא בתרא (ה, א) מובא:

"אמר ריש לקיש, הקובע זמן לחבירו (פרש"י: במלוה שהלוהו), ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו, עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר, איזיל איפרעי היכי דלא ליטרדן...

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי כאביי ורבא. מר בר רב אשי עבד כר"ל. והלכתא כר"ל, ואפילו מיתמי (אם מת הלוה בתוך זמנו, גובה חובו מן היתומים בלא שבועה, ולא חיישינן דילמא פרעיה). ואף על גב דאמר מר, הבא ליפרע מנכסי יתומים, לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה".

והנה עיקר הנידון שלפנינו עוסק בטענת האיש כי פרע את חובו לאשה על פי בקשתה, לפני שהגיע הזמן הכתוב בהסכם, בו הוא מחוייב לפרוע, וטענתו זו עומדת לכאורה בניגוד לחזקה המבוארת כאן בסוגיא, כי "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", ועל כן בדרך כלל טענת לוה כי פרע לפני זמן הפרעון, אינה מתקבלת, נקדים ונרחיב בסוגיא זו וטעמיה, ואחר כך נשוב לבחון האם דין זה שייך בנידון דנן, בנוסף יובאו בהמשך צדדים הלכתיים נוספים.

גדר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו – רוב גמור שיש בו בירור שכלי

בעיקר גדרה וטעמה של הלכה זו, כי 'חזקה' אין אדם פורע תוך זמנו, ובמה עדיפה חזקה זו, על פני כל 'רוב', אשר אין בכוחו להוציא ממון, כתב רבי שמעון שקאפ בספר שערי ישר (ש"ג פ"ג) בתוך דבריו בזה"ל:

"... דהנה בעל כרחך גם שמואל מודה דאיכא רובי דאזלינן בתרייהו גם בדיני ממונות, דהרי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הוא גם כן ענין רוב, דעל פי רוב אין אדם רגיל לשלם תוך זמנו, וכן כל כהאי גוונא, אלא דרוב כזה הוא כעין ראיה ועדות קצת, דהמיעוט בזה הוא מיעוטא דמיעוטא, והוכחה כזו מהני גם בדיני ממונות, ודין הרוב דמהני באיסורין הוא אף באופן שההוכחה קלה וקלושה, כגון אם יהיו חמשים קונים לשחיטה וחמישים ואחד קונים לרדיא, ומתחשב על פי דין תורה לרובא לרדיא על ידי איש אחד העודף, דמהתורה ליכא חילוק בכמות העודף של הרוב על המיעוט...

עיקר החילוק של דיני ממונות מאיסורין הוא מהטעם... דבדיני ממונות בעינן הוכחה מוסכמת על פי השכל, וכל זמן דליכא עדים או ראיה מוכחת על פי שכל, אין להוציא ממון מיד המוחזק, מחמת דבדיני ממונות גדול כח הזכות של המוחזק על פי דרכי השכל, ובאיסורין לא בעינן הוכחה, רק חוק התורה הוא ליזל בתר רובא, בין שיהיה הרוב כפול שבעתים, ובין אם יהיה רק חלק אחד מאלף בעודף, ועל זה אמר שמואל דבאיסורין אזלינן בתר רובא, כלומר רוב של תורה, אבל בממון לא אזלינן בתר רוב, דרוב של תורה אינו מכריע נגד המוחזק, ובדיני ממונות הוא מטעם הוכחה ולא מדיני אחרי רבית להטות... ובזה יובן מה דנאמר לענין פורע תוך זמנו בלשון "חזקה", ולא בלשון "רוב", להסביר שהטעם בזה שלא מדין רוב, רק משום הכרת השכל, שמוחזק לן שכן הוא שאין אדם פורע תוך זמנו".

ובשיעורי רבי שמואל רוזובסקי למסכת בבא בתרא שם (סי' קיד) באר כדרכו של השערי ישר וז"ל:

"בפשוטו מבואר דהאי חזקה אלימתא היא טובא לאפוקי ממונא, ואף על גב דודאי איכא מיעוטא דאינשי דפרעי תוך זמנו, ואם כן הא לא עדיף האי חזקה מרוב, ואין הולכין בממון אחר הרוב, מכל מקום יש לומר דהכא שאני, דהכא על ידי הרוב נעשה לן חזקה המבררת, והיינו דהוי רוב גמור אשר יש בו בירור שכלי, ולא דמי לשאר רובא שאינו מטעם בירור שכלי, אלא מגזירת הכתוב דאחרי רבים להטות – בין ברובא דאיתא קמן ובין ברובא דליתא קמן – ובזה הוא דאמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב, אבל ברוב מעליא שיש בו בירור שכלי, בזה יש לומר דשפיר מהני להוצאת ממון, אף על גב דלא הוי בירור מוחלט, דהא סוף סוף איכא מיעוטא דמיעוטא דפרעי... ואמנם לא כל החזקות שוין בזה, דמצינו חזקות המועילות רק לאיסורין ולא לממון, וכגון ההיא דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני דמכח חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה נאמנת ומותרת לינשא, ואפילו הכי מבואר ברמב"ם... דאינה נוטלת אלא עיקר כתובה... ומוכח על כל פנים בדעת הרמב"ם, דאף דחזקה דאינה מעיזה מהניא לדבר שבערוה, מכל מקום לממון לא מהניא, דחזקה זו אינה אלא כעין רוב, דלא מהני לממון. אכן מכל מקום חזקה דאינו פורע תוך זמנו, יש לומר דעדיף מרוב, ומפקינן ממון על פיה, וכמו שנתבאר".

בכדי לברר עוד את טעם הדין דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, נביא כמה מפרטי הדינים בזה, וכך נברר את טעמי הדין והנפקא מינה מהם.

טעם החילוק בין תוך זמנו לסתם הלואה

בחידושי הרשב"א למסכת בבא בתרא שם כתב:

"הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, אינו נאמן, ולואי שיפרענו בזמנו, פירש גאון ז"ל דוקא קובע, אבל בסתם מלוה, אף על גב דאמרינן סתם מלוה ל' יום, וכדתניא בפ"ק דמכות (ג, ב) המלוה את חברו סתם, אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום, אפילו הכי אם אמר פרעתיך תוך ל' יום נאמן, דכיון שלא קבע לו זמן ל' יום בפירוש, מכסיף ופרע תוך ל', והיינו דקאמר הקובע זמן, ואילו אפילו בסתם מלוה כן, לישמעינן בסתם מלוה וכל שכן בקובע..."

ובעליות דרבינו יונה לבבא בתרא שם כתב:

"ואם לא קבע לו זמן, אלא סתם הלוה לו, ואמר ליה בתוך שלשים יום פרעתיך, נאמן, אף על פי שאמר סתם הלואה שלשים יום, כיון שלא פירש לו המלוה זמן, לא נתיאש מן הפרעון בתוך שלשים יום, והלוה בוש ממנו שמא צריך הוא למעות".

והנחלת דוד שם (בד"ה ומדברי) כתב בזה"ל:

"ומדברי הנימוקי יוסף למדתי, דסברתו בזה הוא משום דלאו כולי עלמא דיני גמירי, ואפשר דלא ידע הך דינא דסתם הלואה שלשים יום, כיון דהוא עצמו לא קבע זמן, ולכן שפיר עביד דפרע, מה שאין כן בקובע בעצמו זמן, דודאי ידע דחבריה לא יוכל למתבעיה תוך זמנו, לכך חזקה דלא פרע תוך זמנו..."

והנה הסמ"ע (סי' עח סק"א) כתב בסברת הדין בדרך אחרת, וז"ל:

"הקובע זמן לחבירו כו', דוקא בקבע לו זמן, דגילה הלוה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן, מה שאין כן בסתם הלואה, וכמו שכתבו המחבר והטור בסוף סימן זה".

ובשו"ע שם סעי' ח נפסק:

"הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, היינו דוקא בקובע זמן, אבל בסתם הלואה אף על פי שזמנה שלשים יום, נאמן לומר פרעתיך בתוך שלשים יום".

וכתב שם הסמ"ע (סקי"ט) וז"ל:

"היינו דוקא בקובע זמן כו', הטעם כבר כתבתי בריש סימן זה, דכיון דביקש מתחילה זמן מהמלוה, גילה דעתו שצריך להמעות עד סוף הזמן, ועיין מה שכתבתי בפרישה ובסמ"ע בסימן סה מזה (פרישה סעיף ח וסמ"ע סקי"ז)".

ובבאר הגולה ציין לתשובת הרא"ש (כלל עו סי' ג) שכתב את סברת הסמ"ע, בזה"ל:

"ששאלת ראובן שהוציא שובר, וכתוב בו ששמעון מחל כל תביעות ממון שהיה לו עליו עד היום הזה, ושוב הוציא שמעון שטר שראובן חייב לו מנה, וזמן השטר והשובר ביום אחד, וראובן אומר ששטרו מאוחר, יראה לי דיד בעל השטר על התחתונה. אף על גב דאמרינן (ב"מ יז) המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו זמנו [בו ביום] יחזירנו לבעלים וכו', אי משום פריעה לפריעה בת יומא לא חיישינן, הני מילי התם דליתיה ללוה קמן ואמר פרעתי וממני נפל, שהמלוה תובעו, דמסתמא לא חיישינן לפריעה בת יומא, אבל אי איתיה קמן לוה ואמר פרעתי וממני נפל, לא מהדרינן למלוה. וכל שכן בנדון זה שיש שובר ביד ראובן שמוכיח שפרעו. ואף על גב דסתם הלואה שלשים יום, לא אמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, אלא בקובע זמן, שידע שלא היה יכול לפרעו קודם הזמן, אבל בסתם הלואה זימנין דמיתרמי ליה זוזי, ופרע אפילו בו ביום. ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל".

והקצות החושן שם (סק"ח) חלק על הסמ"ע בטעם הדין וז"ל:

"כתב בסמ"ע (סקי"ט), דוקא בקובע זמן, דביקש מתחילה זמן מהמלוה, גילה דעתו שצריך לו עד הזמן ע"ש. ואין זה עיקר הטעם, דהא שכירות ופדיון הבן גבי מת האב תוך שלשים (ב"מ קב, ב) וכותל חצר (ב"ב ה, ב) בכולהו לא גלי אדעתיה, ואפילו הכי אמרינן בהו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אבל עיקר החזקה הוא מכח מנהג, דאין נוהגין לפרוע תוך זמנו, וגבי תוך שלשים דסתם הלואה המנהג לפרוע תוך שלשים, ומשום הכי לא שייך ביה חזקה דלא עביד אינש, וכן משמע מדברי נימוקי יוסף (ב"ב ג, א בדפי הרי"ף) וז"ל, ופירשו רב האי גאון והרי"ף בתשובה דהיינו דוקא בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן, אבל בסתם הלואה אף על גב דקיימא לן בפ"ק דמכות (ג, ב) דסתם הלואה שלשים, היינו דלא ניתן ליתבע, אבל ודאי עביד אינש דפרע בגויה, כיון דלא קבע זמן בפירוש, וע"ש. והיינו משום דעבד אינש דפרע בגויה, וחזקה דתוך זמנו תליא במנהג העולם בסדרי הפרעון שיש להם.

ומדברי הנימוק"י שכתב בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן, מוכח דאפילו קובע זמן לאחר הלואה אמרינן חזקה, ומוהרשד"ם בחלק חו"מ סימן רח נסתפק היכא דהגיע הזמן והמלוה נתחסד עם הלוה להאריך עוד הזמן, אם שייך ביה חזקה, והובא בש"ך (סק"ב), ותא שמע מנימוקי יוסף".

חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ב'זמן בית דין'

הש"ך (סי' עח סקי"ט) כתב:

"כתב הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים, גבי הא דאמרינן התם (דף מ ע"א בש"ס) גבי קנין אי כמעשה בית דין דמי וז"ל, פירוש, משום דקיימא לן מעשה בית דין כמאן דכתב דמי וטריף ממשעבדי, ומכל מקום יכול למימר פרעתי, ואפילו קבעי ליה בי דינא זמן, דעביד איניש דפרע בגו זימניה דבית דין, וכדאמרינן בפרק שנים אוחזין (ריש דף יז) בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, דחיישינן דילמא פרעיה, עכ"ל.

משמע דסבירא ליה דדוקא בקובע זמן לחבירו אמרינן אין אדם פורע תוך זמנו, אבל לא בבית דין שקובעים זמן, ולא ידעתי מנא ליה הא. ומה שהביא מפרק שנים אוחזין לאו ראיה היא כלל, דהתם לא קבעי ליה בי דינא זמן, אלא אמרו לו חייב אתה ליתן לו או צא תן לו מיד, וצ"ע".

והקצות החושן (סק"ט) כתב שם:

"אבל בסתם הלואה - והיכא דהיה לו קביעת זמן מבית דין, וטוען פרעתי תוך זמן בית דין, כתב הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים (ב"ב מ, א ד"ה ואי) דנאמן. והטעם נראה דקביעת זמן שיש לו מן המלוה, אפילו אית ליה זוזי בידיה, אין צריך לפרוע עד הזמן, ומשום הכי לא עביד דפרע תוך זמנו, אבל קביעת זמן בית דין אינו אלא כדי להמציא לו מעות, ואם היה ידוע שיש לו מעות בביתו, לא היו נותנין לו זמן בית דין, ומשום הכי כל דאתרמי ליה זוזי אפילו תוך קביעת זמן בית דין, נתחייב לסלק לו, ואף על גב דהוי מצי לאשתמוטי ולומר אין לי, הרי זה כמלוה על פה דמצי כפר ליה, ואפילו הכי כל שיודע שחייב, בודאי פורע, והכי נמי כל שיודע דאית ליה זוזי, אינו יוצא ידי חובתו עד שישלם לו, וכל אימת דאית ליה זוזי היינו יומא דמשלם זימניה.

ולפי זה בפשרנים שקבעו זמן לתועלת הלוה, ואפילו אית ליה זוזי אינו צריך לפרוע עד הזמן שקבעו הפשרנים, אם כן ודאי שייך ביה חזקה דקובע זמנו, וזה ברור".

והנתיבות המשפט חידושים (סקט"ז) כתב:

"היינו דוקא בקובע [לו] זמן. דאם נותנין לו זמן בית דין, אף דהוא שואל זמן בית דין, מכל מקום נאמן לומר פרעתי תוך זמנו. (אורים ותומים אורים סקכ"ד). ועיין ביאורים (סק"י), דפשרנים שקבעו זמן על פי פשר, הוי כמו נתחסד עמו המלוה, שכתב הש"ך (סק"ב) דהוי כטוען פרעתיך תוך זמנו. ובשכירות וכותל חצר, כיון שאין החיוב ברור, הוי תוך זמנו אפילו בלא קביעת זמן".

ובנתיבות המשפט ביאורים (סק"י) כתב:

"דוקא בקובע זמן, עיין ש"ך ס"ק יט עד בית דין שקבעו לו זמן. ועיין בתומים (סקי"ב) שכתב הטעם, משום דהבית דין אין קובעין לו זמן, רק למי שאין לו מעות, אבל כשיש לו מעות מחויב לשלם תיכף. ולפי זה, בפשרנים שקובעין זמן על פי פשר הוי כמו נתחסד עמו המלוה, שכתב הש"ך (סק"ב) דהוי תוך זמנו. והנה, הא דבעינן קביעת זמן הוא דוקא בהלואה שנתחייב מיד, אבל בדבר שלא נתחייב עד אחר זמן כגון בפדיון הבן ובשכירות הבית ובכותל חצר שנפל, הוי תוך זמנו אפילו בלא קביעת זמן, ופשוט הוא".

להלן יובאו גם דברי התומים בענין זה.

סתם הלוואה תוך שלשים יום ותפס המלוה

בשו"ע חו"מ (סי' סז סעי' יד) נפסק:

"הקפת (פי' שקנה באמנה) חנות, אינה משמטת. ואם זקפה עליו במלוה, משמטת. הגה, ומקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו (טור והרא"ש פרק השולח). ויש אומרים דמקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד (מרדכי פ' הנשבעין)".

והתומים שם (סקט"ז) כתב:

"ובזו היה לכאורה נדחה דינו של הב"ח (סעיף יג) דסבירא ליה במלוה סוף שביעית, אף דסתם הלואה שלשים יום, ואם כן הוה ליה כמלוה עד לאחר שביעית, מכל מקום משמט, הואיל ולא קבע זמן. וראיה שלו מהך דשוחט הפרה דאם חודש מעובר נשמט, הא הוה ליה סתם הלואה שלשים יום. ולפי מה שכתבנו... אם כן נסתר ראיה שלו.

אך מכל מקום לדינא נראה דבריו נכונים... דכך מפורש בירושלמי (שם) דקתני התם, מה תלמוד לומר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, דלא תאמר כל שלשים אינו רשאי לתובעו, לאחר שלשים בהשמט כספים הוא ולא יגבנו, תלמוד לומר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ופריך לא כן אמר רב וכו' המלוה את חבירו על מנת שלא יתבענו שביעית משמטתו וכו', עכ"ל... הפירוש כך, דהוה אמינא בהלוהו סמוך לסוף שביעית בפחות משלשים יום, והא אף על פי דכל שלשים אינו רשאי לתובעו, מכל מקום לאחר שלשים דכבר עברה סוף שביעית יהיה בהשמט כספים, ואף על פי שלא היה יכול לתבוע כל שלשים, לכך נאמר שנת השבע שנת השמיטה, דוקא שכל שנה היה ראוי להשמט, יצא זה שלא היה ראוי להשמט, כי כל שלשים יום לא ניתן לתבוע ואינו ראוי להשמט, ועל זה פריך דבאמת ליתא לדין זה דמה בכך דכל שלשים יום אין רשאי לתובעו, מכל מקום שורת הדין דשמיטה נוהג בו, דהא אמר רב על מנת שלא יתבענו מכל מקום שביעית משמטתו, ואם כן הוא הדין לסתם הלואה, וזה ברור ונכון בפירושו. ואם כן למסקנא דינו של הב"ח אמת ומבואר בירושלמי.

וצריך לומר גם כן דאף על גב דסתם הלואה שלשים יום, מכל מקום אי תפיס המלוה משל לוה לא מפקינן מיניה, כיון דקובעו זמן, ודו"ק".

הרי כי לשיטת התומים אף שהדין הוא שסתם הלואה שלושים יום, ואי אפשר לתבעו קודם לכן, מכל מקום אם תפס המלוה מיד הלוה בתוך שלושים יום, מהני, וזהו הטעם ששביעית משמטת סתם הלואה, בשונה מהלואה בתוך זמנה שאינה משמטת. דבריו הובאו אף בחידושי הגרע"א בסי' עג (ס"ב), אף שבמנחת חינוך (מצוה תעז אות ח) תמה עליו מאוד.

האם מעיקר הדין חייב לפרוע בסתם הלואה גם בתוך השלושים יום

והנה התומים (סי' עח סקי"ב) כתב בענין מחלוקת הרמב"ן והש"ך שהובאה לעיל, האם נאמן לומר פרעתי בתוך זמן בית דין, וז"ל:

"הא דאמרינן וכו', וכתב הרמב"ן בחדושיו לבבא בתרא דף מ (ע"א ד"ה ואי לאו), דאפילו נותנים זמן בית דין, מכל מקום יכול לומר פרעתי תוך זמן בית דין. והש"ך (סקי"ט) דחה ראיה שלו, וכתב דדין זה צריך לעיון.

והנה לברר דין שלו צריך חקירה, מה הטעם במלוה לחבירו סתם, אף דיש לו זמן ל' יום, מכל מקום יכול לטעון פרעתי. והנה הסמ"ע בריש סימן (סק"א) נתן טעם, דבקובע זמן הרי מגלה דעתו מתחילה עד הזמן צריך למעות, ואם כן אמרינן חזקה דלא פרע תוך זמן, מה שאין כן בסתם הלואה ל' יום, דאין כאן גילוי דעת מתחילה דצריך למעות עד ל' יום. ודברים אלו הם בתשובות הרא"ש כלל עו סימן ב, ע"ש. אם כן לפי זה בתובע הוא מבית דין זמן ל' יום, והבית דין נותנים לו, הרי גם כן גילוי דעת דנצרך לזוזי עד היום ההוא, וגם כן חזקה דלא פרע תוך זמן, כמו בקובע זמן...

... צריך לומר בדעת הרא"ש, דכי בעינן גילוי דעת דאיצטריך לזוזי, אבל לא בסתם הלואה, היינו היכי דחיובו ברור, ואמרינן דעביד דפרע גו זמנא, אבל בדבר שאפשר שלא יתחייב כלל, כמו בכתובה דאולי תמות בחייו, או הבית בשכירות דאולי יפול הבית וכדומה, כמו שכתבו התוספות בשמעתא הנ"ל (ד"ה כי היכי), בזו אפילו בסתם בלי גילוי דעת לא פרע תוך זמנו, וכן בכותל אולי לא יבנה. ולפי זה... בשכירות, דשם אפילו בסתם שכירות דהוא ל' יום, מכל מקום לא פרע גו זמנא...

... נראה טעם אחר לחלק, והוא מה שהעליתי לעיל בסימן סז (תומים סקט"ז) בסתם הלואה ל' יום, אי תפס משל לוה בתוך זמן לא מפקינן מיניה, דאין הזמן רק דאין בית דין נזקקין לו עד זמן ההוא, דאולי לית ליה זוזי, דמאן דיזיף לאו לאטמוני גו ביתא יזיף, אבל ביש לו, חיוב גברא עליו לפרוע, ולכך אי תפיס לא מפקינן מיניה, ולכך שביעית משמטו כמו שכתבתי לעיל, ולכך יש לומר, אולי הוה ליה זוזי ויפה עשה דסילק חיובו ופרע, או אולי תפס המלוה משלו והוצרך להניחו בידו לפרעון, מה שאין כן בקובע זמן דאין חיוב עליו לפרוע אפילו ביתו מלא זהב וכסף, ואי תפיס מפקינן מיניה כדלעיל בסימן סז (שם), ולכך אין שביעית משמטתו, וכן בכתובה דלא ניתן לפרוע כלל עד אחר גירושין או מיתה, וכן בשכירות דאין חיוב כלל עליו עד לבסוף, דאיכא למאן דאמר דאין התחלת מלוה כלל עד לבסוף, כדפליגי אי ישנה לשכירות מתחילה עד סוף וכו', ואי תפיס משכיר מוציאין מידו לכולי עלמא, אם כן הוה ליה כקובע זמן ולא עביד לפרוע תוך זמן, ואפילו בסתם שכירות, דכיון דהוי כשכרו על שלשים יום, חזר הדין דשכירות אין חיוב עליו כלל עד סוף זמן השכירות, ואי תפס המשכיר מפקינן מיניה, דכללא הוא דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, ולא דמי סתם שכירות לסתם הלואה, דשם סתם הלואה עיקרו לזמן פרעון, אבל כאן סתם שכירות הוי שלשים יום עיקרו שישתמש בו, ופרעון הדרן לכללא דאינה משתלמת אלא בסוף אפילו יש לו אלפים, וחזקה אין אדם פורע...

ומעתה דינו של רבינו הרמב"ן אמת ויציב, דבית דין שנותנים לו זמן ל' יום הוא באין לו זוזי, אבל ביש לו זוזי וכי יתנו הבית דין זמן, והבית דין נותנים זמן מבלי לנגוש אותו, אבל על הלוה חיוב גברא לשלם לו כל רגע כשמעות מוכן בידו, דהא המלוה לא נתן לו זמן בטובו כלל, ואם כן אם יזדמן לו מעות פשיטא דפורע תוך זמנו, ופשוט ונכון..."

ובאורים (סקכ"ד) סיכם וכתב:

"היינו דוקא בקובע זמן וכו', עיין תומים (סקי"ב) שכתבתי ב' טעמים, או משום דבקובע גילה דעתו דבתוך זמן לית ליה מעות, מה שאין כן בסתם הלואה, או דבסתם הלואה אי תפס משל חבירו בתוך זמן אין מוציאין, מה שאין כן בקובע זמן, עיין שם באריכות. גם העליתי בזה כדברי הרמב"ן (בחי' לב"ב מ, א ד"ה ואי לאו) דאם נתנו לו בית דין זמן בית דין, אף דהוא שואל זמן בית דין, מכל מקום נאמן לומר פרעתי תוך זמנו... ".

ביאור הדבר אברהם בדעת הב"ח והתומים ודעת החולקים

והדבר אברהם (ח"א סי' לב) כתב:

"בסתם הלוואה התעוררתי... דכיון דקיימא לן סתם הלוואה ל' יום, אם כן בהלוה מראש חודש אלול ואילך, לא הגיע זמן הפירעון אלא אחר ראש השנה של שנה השמינית, ואין שביעית משמטתו, דהוי כמלוה את חבירו לעשר שנים, שאין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו, דלא קרינן ביה השתא לא יגוש, כמבואר בחושן משפט (סי' סז סעי' י).

אבל אין זה מעלה ארוכה שהרי כתב הב"ח שם (אות יג) דסתם הלוואה של שלשים יום שביעית משמטת, דקרינן ביה לא יגוש, דדוקא במלוה לזמן קבוע לא קרינן ביה לא יגוש ולא בהא...

אכן באמת טעמא בעי אמאי לא יהיו ל' יום של סתם מלוה כקביעת זמן ומאי שנא.

ונראה לי לבאר קצת. דאמרינן במכות (דף ג, ב) מנא הא מילתא דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה, דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע, איני יודע שהיא שנת השמיטה, אלא מה תלמוד לומר שנת השמיטה, לומר לך יש שמיטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו המלוה את חברו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות מל' יום. חזינן מזה דהא דסתם הלואה ל' יום, אינו משום דהוי כמי שקבע לו זמן פירעון אחר ל', אלא דלעולם זמן פרעונו גם לפני ל', אלא דגזירת הכתוב הוא, ודררא דאיסורא בדבר, שאינו רשאי לתובעו תוך ל', והוא עניין שמיטה קטנה. אלא דשמיטה גדולה דהיינו שנת השבע משמטת לגמרי, ושמיטה זו משמטת רק זמן הפרעון תוך ל', אבל מצד החוב עצמו אין הכי נמי דזמן פרעונו גם תוך ל'.

ובזה מוטעם לן מה שכתבו הראשונים ז"ל ונפסק בשו"ע חו"מ (סי' עח סעי' ח) דהא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, היינו דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלוואה, אף על פי שזמנה ל' יום, נאמן לומר פרעתיך בתוך ל' יום, ולהנאמר לעיל הוא מוסבר יפה, דמצד החוב עצמו אין כאן קביעת זמן, אלא שדין שמיטה על המלווה שלא יוכל לתובעו תוך ל'. ומשום הכי אינו נידון כתוך זמנו דעלמא, שלא חל עליו חיוב פירעון כלל. וכיון שכן, החוב עצמו ישנו בנגישה, אלא שדין השמיטה של ל' יום מעכבו שאינו רשאי לתבוע...

...בשמיטה של שנת השבע איכא תרי מילי, חדא דאסור לתבוע משעברה שמיטה ואם תבע עבר בעשה ולא תעשה, ועוד דאפקעתא דמלכא הפקיעה את החוב ונפטר הלוה מלשלם ואם גבה המלוה בעל כרחו, הרי זה גזל בידו. אבל בשמיטת תוך ל' יום יש לומר שאינו אלא באיסור דנגישה אבל לא נפקע זכות חובו ותביעתו תוך ל', והוי דומיא דשנת השביעית עצמה קודם סופה, שלדעת הרא"ש ועוד רבוואתא, אסור לתובעו ועובר בלאו, אבל עדיין (חסר: לא) נפקע הממון, שאינה משמטת אלא בסופה, והכי נמי תוך ל' וכדאמרינן, שאינו רשאי לתובעו תוך ל', אבל אם תפס באמת מהני, עי' באורים ותומים (סי' סז סקט"ז)... ואם כן כיון דגוף החוב לא נפקע שפיר משמט, מה שאין כן בקבע זמן שאין חיוב תשלומין כלל בתוך הזמן אינו משמט. זהו מה שנראה לי ליישב קצת דעת הב"ח בחילוקו של דבר מסברא...

ועל פי זה נראה, דיש מקום לומר דאליבא דהב"ח נמי יש חילוק בין מלוה בשטר למלוה על פה, דסתם מלוה בעל פה שביעת משמטת, וסתם מלוה בשטר אינה משמטת כשהגיעה שמיטה בתוך ל'. דאמרינן התם במכות תנא המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום, סבר רבה בר בר חנה קמיה דרב למימר, הני מילי במלוה בשטר דלא עבד אינש דטרח דכתב שטר בציר מל' יום, אבל מלוה על פה לא. אמר ליה רב, הכי אמר חביבי אחד המלוה בשטר ואחד המלוה בעל פה...

ונראה ... דאפשר כרבה בר בר חנה שהוא מצד הסברא דלא עבד איניש דטרח דכתב שטר בציר מל' יום, אבל במלוה על פה דלא שייך האי טעמא הוצרך לקרא, דגזירת הכתוב הוא דיש שמיטת ל' יום... מסברא בודאי יש לחלק בין מלוה בשטר דאיכא טירחא בכתיבת השטר, ובין מלוה על פה דליכא להך טירחא. ואם כן אפשר דלמסקנא נמי קיימא סברא דרבה בר בר חנה, דלא עבד אינש דטרח לבציר מל' יומין, וקרא אצטריך למלוה על פה.

ולפי זה נמצא דבמלוה בשטר איכא תרי טעמי שלא יהיה רשאי לתובעו תוך ל'. חדא, מגזירת הכתוב. ואידך, משום סבר אדרבה בר בר חנה. אבל במלוה על פה משום סברא ליכא ומשום גזירת הכתוב איכא. ואם כן במלוה על פה שפיר איכא למימר דשביעית הבאה בתוך ל' משמטת לפי שהחוב מצד עצמו אין זמן פרעונו קבוע לאחר ל' יום וישנו בלא יגוש, אבל במלוה בשטר דמצד הסברא נמי ידעינן שנתן לו זמן ל' יום, ואם כן הוי ממש כקבע לו זמן לאחר שביעית, אין שביעית משמטתו, ועל מלוה בשטר באמת ליכא ראיית הב"ח..."

בדומה לזה כתב בחידושי רבי נחום פרצוביץ (ב"ב ה, א אות צז) בביאור דברי התוספות שם, בשני אופנים, וז"ל:

"תוד"ה הקובע זמן לחבירו, אור"י דדוקא קובע זמן אבל בסתם הלוואה לא חשיב ליה תוך שלשים תוך זמנו, בביאור סברת התוס' נראה... וביותר נראה דאיכא חילוק בין חוב תוך זמנו לסתם הלואה בתוך ל' יום, דבחוב שקבע לו זמן אית ליה ללוה זכות להשתמש במעות לזמן, וליכא חיוב כלל לפורעו בתוך הזמן, מה שאין כן בסתם הלואה איכא חיוב גמור לפרעו בתוך ל', והא דהמלוה אינו רשאי לתבעו, הוא רק מילתא דאיסורא דאסור למלוה לתובעו בתוך ל', וכן הוא לשון הגמרא במכות שם "שאינו רשאי לתבעו" והרי זה דומיא דשמיטת כספים. ומהאי טעמא פשוט דלא שייך בזה החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, דכיון שהלוה עצמו מחויב לפרעו בתוך ל' ודאי עביד דפרע בתוך ל'...

(מכתב יד רבינו): עוד יש לומר, דסתם הלוואה בתוך ל' יום הוי כ"יומא דמשלם" אריכתא, דכמו דביומא דמשלם איכא חיובא כבר מתחילת היום, ואף על פי כן הלוה מצי לדחותו לסוף היום, הוא הדין נמי בסתם הלואה בתוך ל', ונפקא מינה בזה לענין תפיסה, דבחוב תוך זמנו לא מהני תפיסה. ולפי מה שנכתב נראה דבסתם הלוואה תוך ל', מהניא תפיסה".

אמנם בסוף דבריו מסיק הדבר אברהם דלא כשיטת הב"ח והתומים, וז"ל:

... אך באמת ראיית הב"ח אינה מוכרחת כמו שכתב באורים ותומים והשער משפט (סי' סז) עיי"ש. אמנם בכל זאת העלה האורים ותומים להלכה כהב"ח, וכתב שכן נראה מהירושלמי. אבל המעיין בירושלמי... יראה דאדרבא לכאורה משמע משם להיפוך, דלא כהב"ח. וכן מצאתי בספר נועם ירושלמי מכות, שכתב דמירושלמי מוכח דלא כהב"ח, אלא דסתם הלוואה דינה כקבע זמן לאחר שביעית ואינה משמטת, והוא כמו שכתבנו ודלא כהאורים ותומים.

ומצאתי מפורש בתורת רבותינו הראשונים ז"ל דלא כהב"ח והוא בחידושי הר"ן לשבת... ומעתה כיון שנדחו דברי הב"ח וסתם הלוואה שפגע בה סוף שביעת בתוך ל' אינה נשמטת..."

נמצא שהב"ח והתומים סוברים שהגדרת דין סתם הלוואה שלושים יום, היא שמכח דין התורה רק אין את היכולת לתובע לתבוע, אולם מצד הנתבע כל רגע ורגע נחשב כזמן פירעון, וכאשר יש לו ממון חייב הוא להשיב מייד, אלא שאין למלוה זכות תביעה. ולכן שביעית משמטת את ההלואה הזו אף שזמן שלשים היום מסתיים לאחר תום השנה. ומשום כך גם לא שייכת בו חזקת אין אדם פורע תוך זמנו.

אולם דעת הדבר אברהם והנועם ירושלמי, כמבואר בר"ן במסכת שבת, שהתורה הפקיעה לא רק את זכות התביעה בסתם הלוואה ל' יום, אלא אף קבעה שזמן הפירעון הוא בתום שלשים יום. וממילא שביעית באמת אינה משמטת את סתם ההלוואה שלשים יום, שמסתיימים לאחר תום השנה. ולשיטתם הטעם של הראשונים וההלכה שאין חזקה של אין אדם פורע תוך זמנו בסתם הלוואה, הוא לא מטעם הדבר אברהם בשיטת הב"ח והתומים, אלא מטעמים אחרים, כמובא בשם הרא"ש הרשב"א רבינו יונה הסמ"ע והקצוה"ח.

דעת הגאונים החולקת כי גם בסתם הלואה חזקה שלא פרע בתוך ל' יום

והנה, מצינו שיטות הגאונים הסוברים כי גם בסתם הלוואה ל' יום אמרינן חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, דהנה במסכת כתובות (כ, א) מובא:

"תנו רבנן, כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא, והוא, שזוכרה מעצמו. רבי יוחנן אמר, אף על פי שאין זוכרה מעצמו".

והרי"ף שם (ז, ב) הביא את פירוש רב האי בסוגיא בזה"ל:

"תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים, פירש רב האי ז"ל כגון שיש בידו עדות בקנין, ונשתהה לזמן מרובה, ואחר כך תבעו מלוה לכתוב לו אותה עדות בשטר, או שתבעו להעיד לו בה בבית דין, הרי זה כותב לו עדותו על השטר, או מעיד לו בה בבית דין, אפילו לאחר כמה שנים, ואינו חושש שמא נפרע אותו החוב או שמא נמחל".

והרי"ף שם הכריע שלא כדעתם בפירוש הסוגיה, אלא כדעת מקצת גאונים החולקים עליהם, וסוברים שאם עבר זמן אין העדים יכולים לכתוב שטר, דחישינן שמא בינתיים פרע את החוב.

וכתב שם הר"ן (ד"ה ולפיכך) וז"ל:

"ולפיכך הכריע הרב ז"ל כדברי מקצת הגאונים ז"ל, שסוברים דבענין זה אין כותבין ונותנין, שכך מצאו להם בתשובות שאלה, לא שנא שכיב מלוה ולא שנא שכיב לוה, כל דסמיך לקנין כותב, אבל ודאי משך מילתא, ולא תבעי ליה למכתב, איכא למיחש דילמא פרע. ומכל מקום כתבו הם זכרונם לברכה, דכל סתם הלואה מקמי דלשהה שלשים יום, כותבין ונותנין".

ובהמשך שם (ד"ה ולענין) כתב הר"ן:

"ולענין מה שכתבו מקצת גאונים זכרונם לברכה דכל סתם הלואה מקמי שלשים יום כותבין ונותנין, דסבירא להו לפי שיטתם ז"ל דהיינו טעמא, משום דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, וכל הנך שלשים יום גו זמניה אקרי, אין כן דעת רבינו האי גאון ז"ל, שהוא סובר דלא אמרינן הכי אלא בקובע זמן, אבל בסתם הלואה אף על פי שלא ניתן ליתבע תוך שלשים יום, לאו תוך זמנו מיקרי, לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי".

ובביאור דעתם נביא את המשך דברי הדבר אברהם שם, שכתב בזה"ל:

"אבל לכאורה נראה דמאי דדרשינן מקרא דיש לך שמיטה אחרת שהיא כזו, לאו דרשה גמורה היא, דיש ענין שמיטה חדשה, אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן היא, ועיקר הטעם הוא רק מסברא, דבציר מתלתין יומין לא קבע אינש זמן פרעונו, וכשם שסבר רבה בר בר חנה למימר במלוה בשטר, הכי נמי לדידן גם במלוה על פה מסברא הוא.

דבשו"ע חו"מ (סי' עג סעי' א) פסק דהא דאינו רשאי לתובעו תוך ל', הוא במקום שאין להם מנהג, אבל במקום שיש להם מנהג, רשאי לתובעו אפילו בתוך שלשים, והוא נובע מתוספתא (ב"מ ריש פרק ו) המלוה את חבירו סתם אין פחות מל' יום, ובמדינה שהיא נוהגת פחות מכן או יתר על כן, אין משנין ממנהג המדינה. ואי אמרת שהוא מדין תורה כענין שמיטה, אם כן מה זה ענין למנהג המדינה, אטו יש כח במנהג המדינה לעקור דבר מן התורה, הרי אין מנהג המדינה שייך אלא בדיני ממונות ולא באיסורין. אלא על כרחך דקרא אסמכתא בעלמא הוא, ועיקר טעמא הוי רק מסברא, דמסתמא על דעת ל' יום הלוהו, והלכך בדאיכא מנהג המדינה לא שייך לומר דעל דעת כן הלוהו, דאדרבא בודאי על דעת מנהג המדינה הלוהו".

והנה, נראה כי אותם גאונים הסוברים שגם ביחס לסתם הלוואה שלשים יום שייכת חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, טעמם כי זמן ל' יום אינו שונה מכל קביעת זמן הלוואה, וכאשר לווים בסתמא, כוונתם באומדנא ברורה לשלשים יום, וממילא דין הלוואה זו כקובע זמן להלוואתו, ודינו שחזקה אינו פורע תוך זמנו. אולם שאר הראשונים סוברים שהוא זמן מדרשא דאורייתא, ולא משום שנחשב כקביעת זמן באומדנא, ומשום כך סברו שעביד איניש דפרע בתוך זמנו ומהטעמים הנזכרים.

ובדבר אברהם יישב שם את הערותיו, מהא דמהני מנהג לתבוע בתוך ל' יום, וכתב שלא קשה מזה גם אם הדין של סתם הלוואה שלשים יום הוא מהתורה, וכתב שם בהמשך בזה"ל:

"... דלעולם הויא דרשה גמורה, ומדאורייתא אינו רשאי לתובעו תוך ל' יום, אבל כל זה הוא רק בסתם הלואה שלא פירש, אבל על פירש והתנה לא קאי קרא, ורשאי לתובעו תוך ל', ומשום הכי מהני נמי מנהג המדינה דמשווי ליה כמי שפירש והתנה..."

הארכנו ביסוד טעמה וגדרה של חזקה זו, אשר מונעת מהלוה לטעון כי פרע את חובו קודם שהגיע זמנו, ואשר לכאורה מטעם זה גם בנידון דנן, לכאורה לא תתקבל טענת הבעל, כי פרע לאשה את התשלום האחרון לפני זמנו, אך להלן יתבאר שבנידון שלפנינו אין הדין כן, ומכמה טעמים.

קביעת מקרה דנן כתביעה בטענת שמא

המקרה שלפנינו עוסק לכאורה בטענת שמא מטעם התובעת. נצטט מהפרוטוקול כדי לבסס קביעה זו.

וכך נאמר שם:

"ביה"ד: הוא מראה שזה מסרון דצמבר 2019, ואת אומרת שלא זוכרת אם לקחת סכום

האישה: אני לא יודעת אם משכתי, אני לא קיבלתי, אני אומרת שלא יודעת אם לקחתי בעבר.

ביה"ד: אז איך היום את יודעת לומר שלא שילם כלום, את באותו תאריך אומרת לא יודעת?

האישה: אני לא באמת זוכרת אם לקחתי ממנו, אני בטוחה שלא לקחתי את הסכום, לא רוצה גזל, אני רוצה שתגיד לי...

ביה"ד: לא קיבלנו תשובה. אם את לא יודעת, אז איך את אומרת שלא קיבלת שקל?

האישה: לא יודעת, אני בטוחה שלא קיבלתי, אני חתמתי על הכל אז שיראה לי, לא היו הצ'קים אצלי...

... ... ביה"ד: עוד לא שמענו תשובה, את אומרת שלא קיבלת, כאן את אומרת לא זוכרת?

האישה: בגלל שלקחתי ממנו כל הזמן לפני הזמן אז לא יודעת אם קיבלתי 100 לפה או לשם.

ביה"ד: אז אומר שנתן?

האישה: אז שיראה הוכחות.

ביה"ד: הראיה שלו שחלק מהכסף ודאי שילם, כי עובדה ששאלת.

האישה: אבל לא שילם

ביה"ד: אולי בגלל שהתשלומים לא נעשו בצורה מסודרת, אז התבלבלת, את לא זוכרת, אולי שנה לפני זה הוא טוען שקיבלת, ואז את לא זוכרת?

האישה: קיבלתי את שנה לפני זה בשנה קודמת.

ביה"ד: אבל הנה את רושמת 05/12 3 שבועות לפני מועד הפרעון, את אומרת אני צריכה את הכסף.

האישה: אני לא זוכרת כמה נתן לי, לא יודעת אם נתן לי משם את הכסף, מתוך 20

ביה"ד: אז איך את יודעת עכשיו שלא קיבלת?

ב"כ הבעל: הודתה גם שזה 20 לא 24, הנה פלטה האשה, ישתבח שמו לעד

ביה"ד: שוב נשאל, שאת התשלום הזה לא קיבלת, את כותבת שבועיים לפני זה שאת לא זוכרת, אז את לא זוכרת, אולי קיבלת משהו, אז איך אחרי שאת לא זוכרת, חצי שנה אחרי זה את זוכרת שבוודאות לא קיבלת, או שאולי את לא בטוחה היום?

האישה: אני יודעת שלא קיבלתי מהצ'ק הזה, כי ביקשתי ממנו לפני הרבה זמן לפני

ביה"ד: מתי?

האישה: 15/04/2019, לפני.

ביה"ד: ואחרי יותר מחצי שנה, את אומרת לא זוכרת.

האישה: אז ביקשתי שיקדים ואמר שאין לו, אז אמרתי שאני מוכנה לרדת ל 15 אש"ח רק תביא, כי אני זקוקה.

ביה"ד: אז למה בדצמבר את לא אומרת לו לא שילמת לי כלום אז תשלם לי, לטענתך את זוכרת?

האישה: אני בטוחה שלא לקחתי..."

נמצא כי האשה כתבה בפירוש שלשה שבועות קודם למועד החוב, שאינה יודעת אם האיש שילם חלק מהחוב הרלוונטי. בית הדין שב ושאל על הסתירה, כיצד היא בדיון ובתביעה תובעת את החוב בוודאות. והאשה בתשובותיה שבה וסותרת את עצמה שהיא אינה יודעת, ואולי הוא שילם לה "מאה ₪ פה ושם", ומצד שני היא אומרת שהיא בטוחה שהוא לא שילם.

לעניות דעתי יש לראות את תביעתה כתביעת שמא (ראו את ההדגשות בציטוט הנ"ל מהפרוטוקול). ובמיוחד מכיוון שהאשה נראית מבולבלת, סותרת את עצמה, עניין שמבסס את חוסר ידיעתה. להלן נתייחס לעובדה זו מהיבט נוסף – "דין מרומה".

חזקה אין אדם פורע תוך זמנו בטענת שמא

כתב הדרכי משה (חו"מ סי' עח סק"א) וז"ל:

"בתשובת המרדכי ריש בבא בתרא (סי' תסח)... כתב... אפשר דלא אמרינן חזקה זו אלא כשהתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא..."

והנה, בשו"ע (שם סי' עח סעי' א) נפסק:

"הקובע זמן לחבירו, ותבעו תוך הזמן, ואמר ליה, פרעתיך, אינו נאמן, דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו... ואפילו מיתמי, שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים, אפילו קטנים, נפרעים מהם בלא שבועה, אם היה מלוה בשטר, או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהם בדין ונתקבל העדות בפניו, דבמלוה על פה נמי איתא להאי דינא..."

והסמ"ע (סק"ב) כתב:

"ותבעו תוך הזמן כו', היינו כשהתובע טוען ברי, אבל לא כשטוען שמא..."

והש"ך (סק"א) כתב ביחס לדברי הסמ"ע בזה"ל:

"ובאמת במרדכי שם מספקא ליה, וגם משמע שם דלא פסק דהנתבע פטור, אלא בצירוף טעמים אחרים ברורים, ולא סמך על זה לחוד, וז"ל, ועוד חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אולי לא מהניא ליה אלא היכא דאיכא ברי וברי, אבל הכא טוענים היורשים שמא. ועוד, דדבר פשוט הוא דהכא דמי לתבעוהו אחר זמנו כו', עיין שם. וגם בדרכי משה העתיק לשון המרדכי, אפשר דלא אמרינן חזקה זו כשטוענים שמא כו', עיין שם.

וגם באמת נראה לפי עניות דעתי עיקר לדינא, דאפילו כשטוענים היורשים (-של התובע) שמא, שייך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. והכי מוכח בתשובת הרא"ש (חזה התנופה סי' נא) שהביא הטור לעיל סימן עא סעיף כא, גבי יורשי ראובן שתבעו לשמעון בשטר, שמת ראובן תוך הזמן כו', וז"ל, ואף על גב דהקובע זמן לחבירו אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן, כיון שיש עדים שפרע, אין להכחיש העדים בשביל חזקה זו, והעדים צריכים דרישה וחקירה כו', ע"ש".

נמצא שלדעת הש"ך בניגוד לדעת הסמ"ע, כשהיורשים של התובע טוענים שמא, אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו.

והנה, הקצות החושן (שם סק"א) פסק כהש"ך וכתב ביחס לדבריו, וז"ל:

"ודבריו נכונים, דודאי טענינן ליורש כל מה דאביהן מצי למיטען, ואין זה טענת שמא אלא כמו טענת ברי, דהא טענתא דאביהן טענינן להו".

להגדרת הקצות החושן, טענת שמא של יורשים, הופכת לטענת ברי מדין "טענינן", ולפי הגדרה זו מסתפק הקצוה"ח מה הדין כאשר המלוה עצמו טוען טענת שמא, וכך כתב:

"אלא בזה ראוי לספק, היכא דהוא עצמו טוען ספק מהו, מי נימא כיון דמלוה טוען שמא אינו נוטל, וכמבואר בסימן נט בשטר, או נימא כיון דחזקה דתוך זמנו עדיפא משטר, דהא בשטר צריך שבועה, ותוך זמנו אין צריך. ומדברי הש"ך נראה, דלא בא לחלוק על הסמ"ע אלא בשמא דיורשין".

נמצא לדבריו שהש"ך חלק על הסמ"ע רק בטענת שמא של יורשים, משום שלשיטתו דינה כברי מדין טענינן, אולם אם המלוה עצמו מסתפק, וטוען טענת שמא, בכהאי גוונא לא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, והלוה לא יתחייב לשלם את החוב.

אולם בהמשך תולה הקצות החושן שאלה זו בטעמים לדין אחר עיין שם, ומסיק:

"מיהו לפי מה שכתבנו בסימן נט (סק"א) טעמא דידן דאין המלוה נוטל בטוען שמא... הוא משום ברי ושמא ברי עדיף וע"ש, ואם כן אפשר דאמרינן נמי בתוך זמנו ברי ושמא ברי עדיף, או אפשר כיון דחזקה דתוך זמנו אלים טובא, מהני למלוה אפילו בטוען שמא, וצריך עיון".

ובהמשך מעלה הקצוה"ח עוד מקרה חדש, כאשר שניהם טוענים שמא, וכתב כך:

"מיהו בטוענין שניהן שמא המלוה והלוה, לא גרע חזקה דתוך זמנו משטר, דנוטל המלוה במלוה בשטר בטוענין שניהן שמא, כיון דלא שייך ברי ושמא ברי עדיף. ועיין מ"ש בסימן פד (סק"א)".

והנה, התומים (סק"א) נקט כדעת הש"ך בטענת שמא, ובאר שגם הסמ"ע לא נחלק עליו, וכך כתב:

"אינו נאמן דחזקה וכו', וכתב הסמ"ע (סק"ב), דהני מילי כשתובע טוען ברי דלא נפרעתי, אבל לא בטוען שמא. והש"ך (סק"א) כתב, דלא ברירא ליה הך דינא במרדכי (ב"ב סי' תסח), ומספקא ליה ולא סמך על הך טעמא לחוד, כי אם בצירוף טעמים אחרים, וכן משמע מתשובת הרא"ש (הובא בתשובות שבסוף ספר חזה התנופה סי' נא, ובמהרי"ק סי' סז) בטור סימן עא אות כא, דאף ביורשים יש להם חזקה הנ"ל.

ואמת דיבר, רק הכל ביורשים דאינם יודעים אם פרע לאביהן, אם כן אין השמא גרוע כלל, דלא הוה ליה למידע אם פרע לאביהן, וטענינן ליתמי כל מה דהוה אביהן מצי למטען, ולא נגרע כח החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אבל אם תובע גופיה טוען איני יודע אם פרע, והוא הוה ליה לידע ומידק, פשיטא דשמא כזו מגרע חזקה הנ"ל, כמו אם נאבד, דאפילו תוך זמן לא יחזיר כמבואר לעיל (סי' סה ס"ו) משום דאיתרע, ומכל שכן ריעותא כזו דאינו יודע אם קיבל פרעון, וליתא לחזקה כלל, ומזו איירי הסמ"ע ולא קשיא מידי".

נמצא שלדעת התומים, מה שכתב הסמ"ע שבטענת שמא אין חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, היינו רק כאשר המלוה עצמו טוען שמא, משום שהשמא שלו הוא שמא גרוע, שהרי היה לו לדעת אם נפרע או לא, אולם ביורשים ששמא שלהם הוא שמא טוב, שהרי לא היה להם לדעת, בכהאי גוונא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, והלוה חייב. והש"ך עוסק ביורשים הטוענים שמא, כמבואר בדבריו, וטענינן להו, בניגוד לסמ"ע שעוסק במלוה עצמו, ואין בו דין טענינן והשמא שלו גרוע. אמנם אם השמא של המלוה אינו גרוע, בכהאי גוונא לא איתרע חזקה וכדלהלן.

ומוכיח התומים את דעתו שביורשים לא הורעה חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, וז"ל:

"וגבי יורשים לכאורה יש ראיה דלא איתרע החזקה, דהא בגמ' (בבא מציעא קב, ב) מייתי ראיה דאין אדם פורע תוך זמנו, מן עד שלשים יום בחזקת שלא נתן, והא התם הכהן התובע טוען שמא, כי איך אפשר לו לטעון ברי שלא נתן, אולי נתנו לכהן אחר בסוף עולם על ידי שליח וכדומה, דהא איכא כהני טובי בעולם, אלא דבהך שמא דלא הוי ליה לכהן למידע, לא איתרע חזקה הנ"ל, והוה ליה כמו יורשים".

כדי לבאר את ראיית התומים נביא את מקור הדברים דהנה, במסכת בבא מציעא (קב, ב - קג, א) איתא:

"בעו מיניה מרבי ינאי, שוכר אמר נתתי (פרש"י: שכר שנה), ומשכיר אמר לא נטלתי, על מי להביא ראיה. אימת, אי בתוך זמנו (שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והוא ביום אחרון של שנה), תנינא, אי לאחר זמנו, תנינא. דתנן, מת האב בתוך שלשים יום, בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר שלשים יום, בחזקת שנפדה (סתמיה פדוי, דפדאו האב בזמנו) עד שיאמרו לו שלא נפדה (השכינים, ידוע לנו שלא פדאך אביך, שהוא צוה בשעת מותו, וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה, דכהן לאו בעל דינו הוא, דאי בעי אמר ליה, לדידך לא יהיבנא, אלא לכהן אחר, ולהכי תני עד שיאמרו לו, ומשיאמרו לו, המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו... ובבכורות תני לה גבי בכור, דכתיב ביה: מבן חדש תפדה, הלכך, מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו, הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו, וחייב הבן לפדות עצמו)..."

הרי שדימתה הגמ' חשש פריעת חוב תוך הזמן, לחשש פדיון הבן תוך הזמן, אף ששם הכהן אינו יכול לטעון בברי שהאב לא פדה את בנו בתוך הזמן, שהרי כמה כהני איכא בכל העולם, ואינו יודע אם לא קיבלו דמי הפדיון מהאב, ומוכח מזה שגם בכל חוב אין צורך שהתובע יטען בברי שלא נפרע, בכדי לחייב מכח חזקה זו, אלא שאם המלוה עצמו אינו יודע אם נפרע, יש בכך ריעותא לטענתו, אבל אם התובעים הם יתומים ולא אמורים לדעת, דומים הם לכהן שאינו יכול לדעת, ושפיר גובים על ידי החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו.

אמנם התומים שם דחה את הראיה וז"ל:

"מיהו יש לדחות, דבכהאי גוונא דאפשר דלא יתחייב כלל ליתן, אלים חזקה דאין אדם פורע, ואפילו בשמא אמרינן, ועיין מה שכתבתי לקמן (סק"ז וסקי"א) בזה, אבל על כל פנים בכהאי גוונא גבי שכירות, דגם כן הוי סברא זו, שמא יפול הבית, כמו שכתבו התוס' (שם ד"ה בחזקת שלא נפדה), ליכא ספיקא ביורשים".

נצטט את דברי התוספות המצויינים בדברי התומים. דהנה, התוספות (שם קב, ב) ד"ה בחזקת שלא נפדה, כתבו בזה"ל:

"ואם תאמר, לאביי דאמר בפרק השותפים (בבא בתרא ה, א ושם ד"ה ובא) עביד איניש דפרע בגו זמניה, אמאי הוי בחזקת שלא נפדה, ויש לומר דהתם הוי טעמא כי היכי דלא לטרדן, והא לא שייך בפדיון הבן, שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה. אבל קשה דאם כן, היכי מייתי הכא מיניה ראיה לשוכר דשייך טעמא דלא לטרדן.

אלא יש לומר דלהכי הוי בחזקת שלא נפדה, לפי שירא שימות הבן, או יתעכלו המעות תוך שלשים, דאין בנו פדוי, כדאמר רבא בפרק יש בכור (בכורות מט, א ושם). ושוכר נמי ירא להקדים השכר, פן יפול הבית, או יפול ביתו של משכיר עצמו ויוציאנו. דאמר ליה לא עדיפת מנאי כדאמרינן לעיל (קא, ב)".

הרי שחילקו התוספות בין חוב של פדיון הבן או שכירות, שהחייב חושש לפרוע שמא לבסוף יתברר כי כלל אינו מחוייב בחוב זה, או שלא יועיל הפרעון שפרע כעת, ובזה אינו פורע תוך הזמן לכולי עלמא, כמבואר שם בב"מ, לבין חוב רגיל שבו נחלקו אמוראים בסוגיה בב"ב, ועל פי זה כתב התומים, כי יתכן שרק בחוב של פדיון הבן או שכירות, נוכל להוכיח משם שגובים אף בלי טענת ברי של התובע, ואילו בחוב רגיל אין ראיה לכך.

ומסיים התומים בחילוק נוסף, כי גם כאשר התובע עצמו מסופק, שבזה לשיטתו איתרע החזקה ואינו גובה, מכל מקום אם גם הנתבע מסופק אם פרע, בכהאי גוונא אין כאן ריעותא ולא חישינן לפרעון, וז"ל:

"ועיין מה שכתבתי לקמן בס"ק יא, דיש לומר דלכך לא איתרע, הואיל גם הנתבע טוען שמא".

ובאורים (סק"א) סיכם בזה"ל:

"ותבעו תוך הזמן וכו', דוקא תובעו בברי, אבל אם אין טוען ברי לא מהני הך חזקה, סמ"ע (סק"ב). ועיין בתומים (סק"א) דוקא אם התובע עצמו מספקא ליה, אבל אם יורשיו תובעים, כיון דלא הוה ליה למידע, אם הוא דבר שאפשר שלא יגיע לכלל חיוב כלל, אפשר דלכולי עלמא אמרינן חזקה אין אדם וכו', אבל בדבר שחיובו ברור, נסתפק במרדכי (בבא בתרא סי' תסח)".

נמצא לסיכום, כי דעת התומים שבתובע עצמו שטוען שמא, לא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, אלא אם כן גם הנתבע מסופק, שאז חוזרת החזקה וגובים בה.

אולם ביורשים תובעים בטענת שמא, שאז השמא הוא שמא טוב, דלא הוה ליה למידע, במקרה כזה אם יתכן שהחוב לא יגיע לכלל חיוב כלל, בכהאי גוונא יתכן שלכולי עלמא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. אבל בחוב שחיובו ברור, נסתפק המרדכי.

מחלוקת התומים ונתיבות המשפט בטענת שמא ושמא

בספר נתיבות המשפט (ביאורים סק"א) הביא את דברי התומים, וחלק עליו במקרה של טענות "שמא ושמא", וז"ל:

"עיין תומים (סק"א) דביורשים דלא הוה להו למידע, אמרינן בהו חזקה אפילו בברי ושמא, אבל אם המלוה גופיה טוען שמא, איתרע חזקה, רק אם גם הנתבע טוען שמא, לא איתרע החזקה.

ולפי עניות דעתי נראה, דבשמא ושמא לא אמרינן חזקה, דהא חזקת הגוף אלים טובא כמו שכתב הרמב"ן, ואפילו הכי לא אמרינן חזקת הגוף בטענת שמא, כמבואר בכתובות עו (ע"א) גבי מנה לאבא בידך ובכמה דוכתי, ומכל שכן בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, דהיא חזקה בינונית, דלא מהני בטענת שמא. וכן חזקת ג' שנים דהיא חזקה אלימתא, ואין מוסרין אותו לשבועה כמבואר בסימן קמ (סעיף ב), ואין מועיל בטענת שמא, דהוי חזקה שאין עמה טענה, ואם כן הוא הדין הכא בשמא ושמא לא מהני. והא דמהני בשטר בשמא ושמא, כמבואר בסימן נט (ש"ך סק"א), דבשטר לא ריע טענתיה דמלוה כל כך, דסמיך אשטריה ולכך אינו זוכר".

נמצא שבטענת שמא ושמא בחזקת אין אדם פורע תוך זמנו, לדעת התומים לא הורעה החזקה אף שלתובע הוא שמא גרוע, וכך היא דעת הקצוה"ח שהבאנו לעיל, ודימה לדין המובא בסימן נט שהתובע חוב בשטר, יכול לגבות כאשר שניהם אינם יודעים אם נפרע. אולם דעת הנתיבות המשפט שהחזקה הורעה, ורק בשטר שטענת השמא של התובע לא הורעה כל כך, כיון שסומך על השטר, ומשום כך אינו זוכר, או אז גובה אף בשמא ושמא.

ובנתיבות המשפט חידושים (סק"א) סיכם:

"ותבעו תוך הזמן, דוקא תבעו בברי, אבל אם אין טוען ברי לא מהני הך חזקה. סמ"ע (סק"ב. או"ת אורים סק"א). ועיין ביאורים (סק"א), דאפילו שניהם טוענין שמא, לא מהני חזקה דתוך זמנו. ודוקא אם התובע עצמו מספקא ליה, אבל אם יורשיו תובעים דלא הוה להו למידע, אם הוא דבר שאפשר שלא יגיע לכלל חיוב כלל, כגון בפדיון הבן או בכותל שנפל, אפשר דלכולי עלמא אמרינן חזקה אין אדם כנ"ל, אבל בדבר שחיובו ברור נסתפק במרדכי (ב"ב סי' תסח). או"ת (אורים סק"א)"

לסיכום דברי נתיבות המשפט נמצא כי:

  1. ביורשים שטענת שמא אינה גרועה, אף בברי ושמא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו.
  2. בטענת שמא של המלוה, השמא גרוע ולא אמרינן חזקה זו.
  3. בשניהם טוענים שמא לא אמרינן חזקה זו לדעת הנתיבות המשפט. אולם לדעת התומים והקצוה"ח גם בטענת שמא ושמא איתרע החזקה.
  4. במלוה בשטר בטענת שמא ושמא, לא איתרע החזקה לכולי עלמא, משום שמה שאינו זוכר הוא משום שסומך על שטרו (נראה שהגדרת הדבר שהשמא אינו גרוע).
  5. ביורשים תובעים בטענת שמא שהוא שמא טוב, יש לחלק בין מקרה שאפשר שלא יגיע לכלל חיוב, שאז אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ובין מקרה שחיובו ברור, שבו הסתפק המרדכי.

שיטת השער משפט

בשער משפט שם (סק"א) כתב:

"ותבעו תוך הזמן, הסמ"ע (סק"ב) כתב בשם המרדכי (בבא בתרא סי' תסח) דהיינו דוקא כשהתובע טוען ברי, אבל לא כשטוען שמא, והש"ך (סק"א) השיג עליו דמדברי תשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' עא משמע דאף ביורשים שטוענים שמא, גובים בתוך זמנו, וגם המרדכי לא פסק כן אלא בצירוף טעמים אחרים ע"ש.

והנה לשיטת הסמ"ע משמע, דאף יורשים הטוענים שמא אינם נוטלים בתוך זמנו, דהא המעיין במרדכי יראה שכתב דינו לענין יורשים.

ובאמת הדבר תמוה מאוד, דהאיך יעלה על הדעת דיורשים אינם נוטלים בתוך זמנו, דהא מוכח דהחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו עדיפא משטר, דבשטר צריך המלוה שבועה כשהלוה טוען אשתבע לי דלא פרעתיך, ובתוך זמנו גובה אף מיתמי בלא שבועה, הרי דתוך זמנו עדיף, וכן כתבו התוס' (ב"ב ה, ב ד"ה אף על גב יע"ש), ואם כן כיון דקיימא לן בסי' קה ס"ה דיתומים שהוציאו שטר חוב נוטלים בלא שבועה מן הלוה, אף שטוען פרעתי, אם לא דאמר אשתבע לי, וכמבואר בש"ס בפרק הכותב (פח, א)... אם כן כל שכן כשהיורשים באים לגבות בתוך זמנו, דעדיף משטר דנוטלים בלא שבועה, ואף יורשים מן היורשים גובים בתוך זמנו בלא שבועה, וכמבואר בטור בסימן קח ס"ד להדיא..."

השער משפט כתב לבאר את שיטת המרדכי בארבעה דרכים, עי"ש, ולבסוף מסיק וז"ל:

"ואם כן השתא לענין דינא, כיון דמסתימת כל הפוסקים נראה דאינו נאמן לומר התניתי עמך לפרוע בתוך זמני, אם כן פשיטא דיורשים גובים בתוך זמן מן הלוה בלא שבועה כלל, וכן יורשים מן היורשים.

אך כל זה ביורשים, אבל במלוה ולוה גופייהו, אם שניהם טוענים שמא, בזה הדין ברור דהתובע נוטל בלא שבועה, דהא אף בשטר ושניהם אינם יודעים אם הוא פרוע, מבואר בסי' פב ס"ב דגובה בו, וכל שכן בחזקה דתוך זמנו דאלים טפי משטרא.

אך אם המלוה טוען שמא, והלוה טוען ברי שפרע בתוך זמנו, בזה יש להסתפק, דלא דמי ליורשים דלא הוה להו למידע, מה שאין כן מלוה גופיה איתרע טענתיה במה שטוען איני יודע, ואינו יכול ליטול מספק, ודמי לשטר חוב שהוציא המלוה, ולוה טוען פרעתי והמלוה אומר איני יודע, דמבואר בסי' נט דאינו גובה בו דאיתרע שטרא, והוא הדין לענין תוך זמנו נמי איתרע החזקה.

ואין להוכיח מדברי הרמב"ם (פי"ד ממלוה ה"א) והמחבר בסי' פד ס"ב דפוגם שטרו והוא תוך זמנו נוטל בלא שבועה, אלמא אף דטעמא דפוגם הוא משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק, ורמי שבועה עליו כי היכי דלידוק, ואם כן הוי כטוען הלוה ברי והמלוה שמא, ואפילו הכי נוטל המלוה בלא שבועה, זה ליתא דשאני התם דליכא ריעותא כלל, דהא המלוה טוען ברי שלא נפרע, אלא דאנן אמרינן דלא דייק, ויכול להיות שהוא זוכר וברי מעליא הוא, לכך בתוך זמנו גובה בלא שבועה, מה שאין כן היכא שטוען בפירוש שאינו יודע, איתרע החזקה דתוך זמנו, וברי דהלוה עדיף ופטור, וצ"ע לדינא".

נמצא לסיכום שיטת השער משפט כי:

  1. יורשים גובים בתוך הזמן מן הלוה בלא שבועה כלל, וכן יורשים מן היורשים.
  2. אבל במלוה ולוה גופייהו, אם שניהם טוענים שמא, בזה הדין ברור דהתובע נוטל בלא שבועה.
  3. כאשר המלוה טוען שמא והלוה טוען ברי שפרע בתוך זמנו, בזה יש להסתפק, דלא דמי ליורשים דלא הוה להו למידע, מה שאין כן מלוה גופיה איתרע טענתיה במה שטוען איני יודע, ואינו יכול ליטול מספק. וצריך עיון לדינא.

שיטת התפארת יעקב

בתפארת יעקב שם (סק"א) כתב:

"עיין סמ"ע (סק"ב) דוקא שהתובע טוען ברי, ולא כשטוען שמא, והוא מהמרדכי ריש בבא בתרא (סימן תסח) דרכי משה (סעי' א). ועיין ש"ך (סק"א) שהשיג על זה, והביא ראיה מתשובות הרא"ש דלעיל סימן עא (סעיף יא). ובאמת אין כל כך ראיה למעיין שם.

אך קשה דהא ודאי חזקה עדיף משטר, דבשטר אפשר דאפשיטי דספרא זייר ליה, ולכך אינו גובה אלא בשבועה אם טוען השבע לי, ובהך חזקה גובה בלא שבועה, כמ"ש התוספות ריש בבא בתרא (ה, ב) ד"ה מי אמרינן, אם כן כיון דקיימא לן אם הוציאו היורשין שטר, והוא טוען שפרע, נשבעין שלא פקדנו ונוטלין, אם כן כל שכן בהך חזקה, דגובה אפילו בלא שבועה.

לכך נראה דהמרדכי גם כן לא אמר אלא בשכיר, דלאו חזקה אלימתא הוא כמו בהלואה, וכמו שכתב שם המרדכי להדיא, דאנן סהדי דכמה מלמדים נוטלין שכרן בתוך הזמן, לכך לא טענין ליורשין להוציא ממון בטענת שמא, בחזקה גרוע כזו, מה שאין כן בהלואה לכולי עלמא מהני חזקה ביורשין, דכל שכן הוא משטר כנ"ל..."

לשיטתו של התפארת יעקב, דעת המרדכי נאמרה רק בשכיר, שבו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היא חלשה, משום שמצינו שכירים רבים שמקבלים שכרם גם בתוך זמנם, בכהאי גוונא טענת שמא מרעה את החזקה, אולם בהלוואה גם בטענת שמא חייב הלוה, דאין אדם פורע תוך זמנו.

ונמצא שפסק כדעת הש"ך, שבטענת שמא אף כנגד ברי, גובה את חובו, מטעם חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ודלא כדעת הסמ"ע.

הכרעת הנחל יצחק בדין שמא ושמא כדעת התומים

כתב הנחל יצחק שם (סעי' א ענף א) בזה"ל:

"והנה התומים (בס"ק א) כתב לחלק, דשאני יורשים דלא הוה ליה למידע, על כן גובין (מהם), מה שאין כן במלוה טוען שמא, דהוה ליה למידע, על כרחך איתרע טענתו דאינו גובה ע"ש. ובאמת לפי מה שכתבתי בספרי נחל יצחק (סי' נט אות א סעיף א ענף א) דאף בשטר דטוען המלוה שמא, היכא דלא הוה ליה למידע, דמוציאין מן הלוה, וכמו שהוכחתי שם, אם כן כל שכן בחזקה דתוך זמנו דעדיפא מן שטר, וודאי דמהני החזקה דתוך זמנו אף בטוען שמא, היכא דלא הוה ליה למידע.

אכן היכא דהוה ליה למידע, בזה אמרו שם גבי שטר דהמלוה טוען שמא, דאינו גובה אם הלוה טוען ברי, אבל אם הנתבע גם כן טוען שמא, לא איתרע החזקה דהשטר, אם כן כל שכן בחזקה דתוך זמנו דעדיפא משטר, וודאי דגובין אף דהמלוה טוען שמא, כיון דהנתבע טוען גם כן שמא, דכמו דאלימא לן מעלת השטר בשניהם טוענים שמא, כל שכן דאלים לן מעלת החזקה דתוך זמנו אם שניהם טוענים שמא".

ובהמשך הביא שם את דברי הנתיבות המשפט החולק, והכריע שלא כדעתו וז"ל:

"והנתיבות (סק"א) כתב להוכיח דבשמא ושמא לא אמרינן חזקה דתוך זמנו, דהא חזקת הגוף אלים טובא, ואפילו הכי לא אמרינן חזקת הגוף בטענת שמא, ומכל שכן בחזקה דתוך זמנו עכ"ל.

ותמהני על ראייתו, דהא חזינן דחזקה דתוך זמנו עדיף מחזקת הגוף, דאלו חזקה דתוך זמנו מוציא ממוחזק בברי וברי, כמבואר ברפ"ב דכתובות (טז, א) דבברי וברי לא אמר רבן גמליאל עיי"ש בפני יהושע, ועל כן נדחה ראייתו. ועל כן הדין נותן דבשניהם טוענים שמא מהני החזקה דתוך זמנו כמו בברי וברי.

אבל בתובע טוען שמא ונתבע טוען ברי, בזה אינו גובה, והטעם הוא הכל משום סברת הסמ"ע דסי' נט (סק"א) דברי ומוחזק עדיפא משטר, והוא הדין דעדיפא מחזקה תוך זמנו. ועיין באור זרוע (סי' תשס) ובתה"ד (סי' רז) שכתבו לחלק בין חזקה תוך זמנו ובין אוקי אחזקה, וקצרתי".

נביא את דברי הסמ"ע המצויינים בדברי הנחל יצחק, דהנה בשו"ע חו"מ (סי' נט סעי' א) נפסק:

"מלוה שהוציא שטר חוב מקויים, וטוען הלוה שהוא פרוע, והמלוה אומר איני יודע, אינו גובה בו".

והסמ"ע שם (סק"א) כתב:

"אינו גובה בו, דכיון דהלוה טוען ברי והמלוה שמא, אוקמינן ממונא בחזקת מריה".

אבל כאשר שניהם טוענים שמא, כתב הש"ך שם (סק"א):

"וטוען הלוה שהוא פרוע כו', בתשובת מהרשד"ם (חו"מ) סי' מ דף לב ע"א דקדק, דדוקא כשהלוה טוען ברי, אבל אם טוען שמא, אף על פי שגם המלוה טוען שמא, לא מבטלינן שטרא מספק. ויפה כיון בדינא, ולא הוצרך להביא ראיה מכאן, שכן מבואר להדיא לקמן סימן פב סעיף ב ע"ש. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן עה ס"ק סה".

ובשו"ע המצויין בש"ך שם (סי' פב סעי' ב) נפסק:

"ואם השטר מקויים וטוען הלוה פרעתי כולו, או מקצתו, והמלוה אומר לא נפרעתי כלום... ואם טען השבע לי שלא פרעתיך, משביעין אותו בנקיטת חפץ, ויטול. והוא שיטעון הלוה ברי שהוא פרוע, אבל אם בא בטענת שמא, לא משביעינן ליה כלל, אפילו אם גם המלוה משיב איני יודע, אם הוא פרוע".

וכתב שם הסמ"ע (סקי"ד):

"אפילו אם גם המלוה משיב איני יודע אם הוא פרוע, ולא דמי למה שכתבו הטור והמחבר בסימן נט דבאומר המלוה איני יודע דאינו גובה, דהתם טוען הלוה ברי שפרוע הוא".

טענת שמא בצירוף 'שטר' ו'חזקה אין אדם פורע תוך זמנו' יחד

הנה, במקרה בו התובע טוען טענת שמא, אבל יש לו גם שטר וגם חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, יש לדון האם בצירוף שני טעמים אלו, יגבה המלוה מהלוה גם בטענת שמא.

במקרה זה נחלקו הנחל יצחק והש"ך, וכך כתב שם הנחל יצחק:

"ולפי זה הדין נותן דבמלוה שהוציא שטר בתוך זמנו וטוען איני יודע, והלוה טוען ברי, דיש לעיין בזה, דהא חזינן דחזקה דתוך זמנו עדיפא ממעלת ברי ושמא, דהא בברי ושמא אין מוציאין ממוחזק, ואילו בתוך זמנו מוציאין ממוחזק, אף בעל פה ובטוענים ברי וברי, וכמו כן עדיפא מעלת שטר ממעלת ברי ושמא, וכיון דבשטר או בחזקה תוך זמנו לבד הוא מוציא מהלוה בטוענים שניהם ברי וברי, רק היכא דחסר ליה טענת ומעלת ברי אינו גובה בו, ולכן היכא דיש כאן שטר וחזקה תוך זמנו ביחד, בזה אף בטוען המלוה שמא, יש לומר דנוטל, דהא מעלת חזקה תוך זמנו עדיפא מרובא, דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובתוך זמנו גובין, וכיון דרוב עדיף ממעלת ברי, כמו שכתב הפני יהושע רפ"ב דכתובות (שם) על תוס' ד"ה כיון דרוב נשים בתולות נישאות כו', דרוב עדיף מן ברי ושמא ע"ש, וכן כתב ההפלאה שם, אם כן כל שכן לחזקה תוך זמנו דעדיפא מרובא, וודאי דעדיפא ממעלת ברי ושמא, וכל שכן היכא דלא בעי ברי ושמא רק סגי בברי וברי ומוציאין, וודאי דבזה סגי מעלת חזקה תוך זמנו.

ועל כן בשטר וחזקה תוך זמנו ביחד, הדין נותן דאף במלוה טוען שמא גם כן גובין על ידי זה, וכעין מה שכתב הפני יהושע רפ"ב דכתובות, דכמו דעל ידי ברי ושמא בצירוף אוקי אחזקה מוציאין מן המוחזק, דהוא הדין היכא דרוב מסייע להתובע, דיש לו אוקי אחזקה וברי וברי, דעל ידי הרוב הוי כמו ברי ושמא, דאז מהני אוקי אחזקה עכ"ל. וכל שכן היכא דסגי בברי וברי, דוודאי מצרפין מעלת חזקה תוך זמנו דעדיפא מרובא, לצירוף מעלת שטרא בידי מאי בעי, להוציא מהמוחזק.

ואף דמן הש"ך בסי' הנ"ל ס"ק הנ"ל לא משמע כן, דהא הוכיח מתשובת הרא"ש וטור דסי' עא דביורשים מהני חזקה תוך זמנו אף בטוענים שמא, מהא שכתבו שם בשטר שהוציאו יורשים בתוך זמנו כו', ולפי מה שכתבנו אין זה ראיה משום דהא התם היה חזקה תוך זמנו בצירוף שטר ביחד, דכהאי גוונא מהני אף בתובע טוען שמא אף היכא דהוה ליה למידע מטעם הנ"ל, ועל כרחך מוכח מהש"ך דלא מחלק כן. ועם כל זה לדינא נראה כמש"כ דהסברא נותנת כן...

... ומכל מקום לדינא קשה לסמוך על זה ולהוציא ממון, כיון דמהש"ך (בסי' עח ס"ק א) במה שהוכיח מתשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' עא (סעיף יא) לחזקה דתוך זמנו, ולא מחלק דשאני התם בתשובת הרא"ש דהוה ליה שטר וחזקה תוך זמנו, מוכח דסבירא ליה שלא לחלק בזה, ועל כן אין להוציא ממון בחזקה ושטר ביחד, אם המלוה טוען שמא, ומכל מקום אם תפס אין להוציא מהמלוה אף דטוען שמא, כיון דהחזקה דתוך זמנו והשטר מסייע לו, ולכל הפחות הוי זה ספיקא דדינא על פי כל מה דנתבאר".

נמצא לסיכום שיטת הנחל יצחק:

  1. בתוך זמנו כאשר המלוה והלוה טוענים טענת שמא, וטענת שמא של המלוה היא טענת שמא גרועה, דהוה ליה למידע. לדעת הנתה"מ איתרע טענתו ואין גובה. דעת הנחל יצחק (כדעת התומים וקצוה"ח) שבכאי גוונא גובים ולא איתרע חזקה אין אדם פורע תוך זמנו.
  2. אם הוא תוך זמנו ו שיש לו שטר, והתובע טוען שמא, והנתבע טוען ברי, אינו גובה, משום דברי ומוחזק עדיף על שטר וכן עדיף על חזקה זו.
  3. בצירוף חזקה של אין אדם פורע תוך זמנו ושטר שבידו, יחדיו. וטוען התובע שמא והנתבע טוען ברי, דעת הנחל יצחק שבכהאי גוונא מעיקר הדין גובה המלוה. דעת הש"ך שאינו גובה. הכרעתו הסופית של הנחל יצחק שלדינא קשה להוציא ממון כנגד הש"ך, אולם אם תפס המלוה, אין מוציאין מידו.

ובערוך השולחן (סעי' ג) כתב:

"חזקה זו לא אמרינן רק כשהתובע טוען ברי שלא נפרע ממנו, אבל כשטוען שמא איתרע תביעתו, ואז כשטוען פרעתי בתוך הזמן, נאמן אף בלא שבועה, דאין נשבעין על טענת שמא (נ"ל), ודווקא בתובע עצמו, אבל יורשיו אף כשטוענין שמא אמרינן בהו חזקה זו, דבתובע עצמו הוי ריעותא כשטוען שמא, דאיך אינו יודע אם נפרע אם לא נפרע, אבל היורשים אין להם לדעת בעסקי מורישם, ולכן אפילו טענת שמא שלהם טענה טובה היא, ואמרינן חזקה זו וחייב לשלם (אורים ותומים)".

הדין בנידון שלפנינו

והנה, בנשוא פסק הדין, לפי מה שנתבאר לעיל כי טענת האשה דינה כטענת שמא, הרי נמצא כי המלוה – התובעת – האשה טוענת שמא, והלוה – הנתבע – האיש טוען טענת ברי, ועוד שטענת השמא של האשה היא טענת שמא גרועה, שהרי היא המלוה, והיה לה לדעת אם נפרעה. ובכהאי גוונא לכל הדעות לא ניתן לגבות בטענת שמא כזו, נגד טענת ברי של הבעל, למרות שהטענה היא שהחוב נפרע בתוך זמנו.

גם מעבר לכך, נראה כי בנידון דנן אי אפשר לחייב את האיש, מטעם חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, מטעמים נוספים, וכפי שיבוארו להלן.

עבר זמנו וטוען פרעתי בתוך זמנו

המקרה דנן הרי עוסק בחלף זמן רב ממועד הפרעון, כך שיכל לטעון כי פרע בהגיע הזמן, והיה נאמן בטענה זו, אלא שבפועל האיש טוען פרעתי תוך זמנו. נושא זה הוא ספק במסכת בבא בתרא שם, וכך מובא שם:

"איבעיא להו, תבעו לאחר זמן, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, מהו. מי אמרינן, במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר (פרש"י: אי בעי אמר ליה פרעתיך בזמני, הילכך כי אמר ליה נמי פרעתיך בתוך זמני, נאמן בשבועה). או דילמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר (כיון דמוחזק לן דאין אדם פורע בתוך זמנו, לא אמרינן במקום דאיכא חזקה דמרעיה לדבוריה, מה לי לשקר וליהמנוהו)".

וכתב שם הרי"ף (ג, ב מדפי הרי"ף) בזה"ל:

"אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו, אינו נאמן, ולואי שיפרענו בזמנו. והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי. ואף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה.

איבעיא להו תבעו לאחר זמנו, ואמר ליה פרעתיך תוך זמנו מהו. מי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה או לא, ולא איפשיטא. וכל כהאי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. הילכך משתבע שבועת היסת דפרעיה ומיפטר".

והטור חו"מ (סי' עח) כתב:

"תבעו ביום שנשלם בו הזמן בסופו, נאמן לומר פרעתיך היום, דעביד אינש דפרע ביומא דמישלם זימניה, ואם כן כי אמר נמי בסוף היום פרעתיך תוך זמני, נאמן במיגו דפרעתיך היום".

והבית יוסף שם כתב:

" ... אם תבעו בסוף היום, מגו דאי בעי אמר פרעתי בתחלת היום ומהימן, כדמוכח בסוגיא דהשואל דעביד אינש דפרע ביום משלם זמניה, כי אמר פרעתיך בתוך זמני מהימן...

וכתב עוד בעל התרומות בשער טז (שם סי' ז) שאם תבעו אחר זמנו, או בסוף יום שנשלם בו זמנו, וטען שפרעו בזמנו, נשבע הלוה היסת ונפטר עכ"ל.

ונראה לי דהא דנשבע הלוה היסת, היינו במלוה על פה בעדים, אבל במלוה בשטר אפילו עבר זמנו נשבע ונוטל כדין שאר שטרות".

ובשו"ע חו"מ (סי' עח סעי' ד) נפסק:

"וכי אמר בסוף היום, פרעתיך תוך זמני, נאמן, במגו דפרעתיך היום".

ושם סעיף ה נפסק:

"תבעו אחר זמנו, או בסוף יום שנשלם זמנו, וטען שפרעו בזמנו, נשבע הלוה היסת, ונפטר".

וכתב הש"ך (סקי"ח) וז"ל:

"שפרעו בזמנו, אפילו תוך זמנו".

ובס"ק יט כתב הש"ך וז"ל:

"נשבע הלוה היסת ונפטר, במיגו דאי בעי אמר פרעתיך אחר זמנו, והוא בעיא בש"ס אי אמרינן מיגו במקום חזקה ולא איפשטא, ופסקו הפוסקים קולא לנתבע. ולפי זה אם תפס המלוה אפילו בעדים, לא מפקינן מיניה, אם הוא בהנך גווני דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא, וכמו שכתבתי בספרי תקפו כהן סי' עה, ע"ש. עוד נפקא מינה אם תפס שלא בעדים, דאין צריך לישבע, מטעם דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו..."

ובשער משפט שם (סק"ח) כתב:

"נשבע הלוה היסת ונפטר, משום דנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתיך אחר זמנו, והוא בעיא בש"ס אי אמרינן מיגו במקום חזקה, ולא איפשטא ונקטינן קולא לנתבע. ולפי זה אם תפס התובע אפילו בעדים מהני תפיסה, כן כתב הש"ך (סקי"ט).

ונראה דהוא הדין היכא שאין עדים בהלואה, דמבואר בס"א דנאמן במיגו דלא היו הדברים מעולם, אף בתוך זמנו, תליא נמי באיבעיא זו, דאי לא אמרינן מיגו במקום חזקה לא מהימן, ומהני תפיסת התובע, וכן משמע מדברי התוס' (ה, א) ד"ה ובא בזמנו והרא"ש שם (סי' ט), וכן נראה מדברי הש"ך בסק"ה להדיא.

ואף דהש"ך בסי' עא סק"ד העלה דאף דלא אמרינן מיגו במקום נאמנות, משום דהוי כמיגו במקום עדים, מכל מקום אם יש לו מיגו דהיה כופר גוף הנאמנות, מהני, מכל מקום הכא בתובעו אחר זמנו וטוען פרעתי בתוך זמנו, דלא איפשטא בש"ס, אף על גב דהוי מיגו אלימתא, דיכול לומר פרעתי אחר זמני, והוי כמו הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כמו שכתב הש"ך בסי' קח סק"ז, ואפילו הכי מספקא לן אי מהני המיגו, ועל כרחך דחזקה דתוך זמנו אלים טובא, אם כן הוא הדין אם יש לו מיגו דלהד"ם, נמי לא מהני. וכן מוכח בתוס' דכתובות דף יט ע"א (ד"ה חזקה) דאי לא אמרינן מיגו במקום חזקה, אף מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר נמי לא מהני ע"ש..."

ובשו"ע שם (סעי' א) נפסק:

"הקובע זמן לחבירו, ותבעו תוך הזמן, ואמר ליה, פרעתיך, אינו נאמן, דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו... אם היה מלוה בשטר, או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהם בדין ונתקבל העדות בפניו, דבמלוה על פה נמי איתא להאי דינא, ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעות הזמן, שאם אין עדים, נאמן בשבועת היסת, במיגו דלא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו".

וכתב הש"ך שם (סק"ה) בזה"ל:

"ובלבד שיש עדים כו'. דין זה למדו התוספות (ב"ב ה, א ד"ה ובא) והרא"ש (שם פ"א סי' ט) ופוסקים מלקמן סעיף ה, ועיין מ"ש שם (סקי"ט) ותלמוד לכאן".

וכוונתו כמבואר בדברי השער משפט הנ"ל, שאם תפס התובע אף בלא עדים, מהני.

ובספר ערוך השולחן סיכם את הדינים העולים וז"ל:

"אמרו רבותינו ז"ל חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ולואי שיפרע בזמנו. לפיכך הקובע זמן לחבירו להלואתו, ותבעו תוך זמנו ואמר לו פרעתיך, אינו נאמן, ואף שבועה אין לו על המלוה, רק חרם סתם (טור), ואף שיש מי שחולק בזה כמ"ש בסעי' ד, מכל מקום כן עיקר לדינא.

ואין חילוק בזה בין מלוה בשטר למלוה בעל פה, אם יש עדים על ההלואה. אבל אם אין עדים, נאמן לומר פרעתי, במיגו דהיה כופר ההלואה, או שהיה אומר שהוא אחר הזמן. ואף על גב דהוה מיגו במקום חזקה, מכל מקום אינה חזקה אלימתא דתבטל המיגו, דלפעמים כשיש להלוה מעות, וחושש שאחר הזמן יהיה דחוק למעות, פורע בתוך זמנו כדי שלא יטרידנו המלוה אחר הזמן. וכן אם תבעו אחר הזמן, ואמר פרעתיך בתוך זמנו, נאמן בכל ההלואות, במיגו דאמר פרעתיך לאחר הזמן. ובשטר בעדים כשהשטר הוא ביד המלוה, אינו נאמן לומר פרעתי אף אחר הזמן, ואין ביכולתו רק לחייב את המלוה שבועה, כמ"ש בסי' פב. אבל בשטר בחתימת ידי הלוה, נאמן לומר פרעתי אחר הזמן כמ"ש בסי' סט..."

מעתה עולה לדינא, כי במקרה דנן בו עומדים אנו זמן רב אחר זמן הפרעון, ודאי שנאמן לטעון שפרע בתוך הזמן, גם אם טענה זו היא נגד החזקה כי אין אדם פורע תוך זמנו. זאת מלבד מה שיתבאר להלן כי במקרה שלפנינו לא ברור כי ישנה לחזקה זו, כפי שנבאר.

חזקה אין אדם פורע תוך זמנו בריעותא

והנה, במקרה דנן אין חולק על כך שהתשלומים שקדמו לתשלום הסופי, שולמו עוד טרם זמנם. נמצא שהצדדים הורגלו לשלם תוך הזמן, ויש לדון אם בכהאי גוונא טענת פרעתי שוב תוך הזמן, היא טענה טובה.

יצויין כי גם בעל פתחי חושן (ח"י פי"א עמ' רט) הסתפק בדין זה, וכתב:

"ויש לעיין באדם שמוחזק ורגיל לפרוע תוך זמנו אם אמרינן ביה חזקה זו".

וביותר יש לדון כאן, כיון שהאשה הייתה לחוצה להשגת הכספים, עוד טרם הגיע מועד פרעונם, והיא התכתבה עם האיש בבקשה שיפרע לה קודם הזמן, והיא תפחית לו מסך החיוב בשל כך. כפי שהומצאה לבית הדין ההתכתבות בה האשה בקשה ממנו לשלם לה קודם הזמן, גם לגבי החוב נשוא הדיון.

כל זאת ועוד כי בהסכם הגירושין עצמו בסעיף מיוחד, הועלתה האפשרות של פירעון קודם הזמן של צ'ק במלואו או חלקו, וכך נכתב שם בסעיף 7ב:

"מוסכם כי הבעל יוכל להקדים את התשלום לאישה בהתאם לשיקול דעתו, באופן מלא או בחלקים, וכל תשלום יאושר בחתימת ידה של האישה ויקוזז מסך התשלומים המפורט... לעיל".

נמצא שבמקרה דנן יש ריעותא בחזקת אין אדם פורע תוך זמנו, וביותר בכהאי גוונא אשר גם ישנו רווח לאיש כאשר יפרע תוך זמנו, משום שהאשה הפחיתה בסכום החוב עבור הקדמת התשלומים.

נברר את דין ריעותא בחזקה זו. דהנה, בשו"ע חו"מ (סי' מא סעי' ד) נפסק:

"מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר, ואבד השטר, והרי העדים קיימים, אף על פי שקנו מידו, אם טען שפרע הרי זה נשבע היסת. ואפילו היה החוב לזמן, ועדיין לא הגיע זמנו להפרע, הואיל וכתבו לו שטר ואינו בידו, אם טען הלוה פרעתיו, נאמן, ונשבע היסת שפרעו, שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו. ואפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר, והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי, אף על פי שהוא בתוך זמנו, נשבע היסת ונפטר, שכיון שאין השטר ביד המלוה, אין שם חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, אבל אם הפקידו המלוה אצל אחר, והוא יוצא מתחת ידי הנפקד, אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממני נפל ואתה מצאתו, ואף על פי שלא הפקידו אצלו בעדים..."

והש"ך שם (סקי"ט) כתב:

"מי שהיה לו חוב כו'. אלו הם דברי הרמב"ם בספי"ד (הי"ג) ופרק כג מהל' מלוה (הי"א). והראב"ד בפרק כג השיג עליו וכתב שזהו תימה, מאחר שהוא תוך זמן למה לא יגבה ויכתוב שובר. גם בפי"ד כתב הראב"ד, אין דין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהא יטול... והרב המגיד האריך שם לתמוה על הראב"ד, שהרי כולה סוגיא דפ"ק דמציעא (טז, ב) והמשניות (יב, ב כ, א) מוכיחות דאפילו תוך זמן אין מחזירים שטר שנפל לא למלוה ולא ללוה. וכן כתב הרמב"ן (ב"מ ז, ב ד"ה והא) והרשב"א (שם ד"ה רבינא) והמפרשים ז"ל. כל שכן כאן שהלוה טוען פרעתי. וכל שכן שאבד השטר לגמרי שאין המלוה נאמן.

והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה הרמב"ם דין זה בהוראת רבותיו, ואין להתעקש ולומר דדין נפילה אינו בתוך זמן, שראיות מוכיחות יש בש"ס דאפילו בתוך זמן הוא, וכמ"ש המפרשים הנ"ל, עכ"ד... וגם מה שכתב בספר גדולי תרומה שער כב דהוראת רבותיו היה בתוך הזמן דלא משמע בש"ס מידי, דיש לומר דדוקא בנפל לאחר זמנו אין מחזירין השטר. אין זה אלא פתלתול ועקש, דודאי דברי הרב המגיד נכונים בזה, דכולה סוגיא דפ"ק דמציעא מוכח דאפילו תוך זמנו אין מחזירים למלוה בנפל... וכן כתב הנימוקי יוסף רפ"ק דמציעא שם וז"ל, וטעמא דמילתא [דכיון] דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ומשום הכי לא איתרע משום נפילה, אבל בשטר חוב אמרינן לקמן דאפילו תוך זמנו דלא עביד איניש דפרע, איתרע משום נפילה ולא יחזיר למלוה, דחיישינן לפרעון משום דניתן לגבות בודאי זימנין דמקדים לוה ופרע בגו זימניה, הלכך חיישינן, עכ"ל. וזה ברור.

אבל לפעד"נ שהרב המגיד וכל האחרונים לא ירדו לסוף דעת הראב"ד והרמב"ם, דודאי גם הראב"ד מודה דשטר שנפל איתרע אפילו גו זמניה דחיישינן לפרעון, ואפילו הלוה מודה חיישינן לקנוניא וכמו שמוכיחים כל הסוגיות דלעיל, וכמ"ש כל הפוסקים הנ"ל... רק הראב"ד משיג על מ"ש הרמב"ם בפי"ד (ממלוה), והרי העדים קיימים כו', וכן כתב עוד הרמב"ם בפרק כג, אף על פי שעדיו קיימים כו' ואפילו היה החוב לזמן ואינו גובה בעדים אלו כלום, אלא אם הלוה אומר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן, עכ"ל.

ועל זה משיג הראב"ד דכיון שהעדים קיימים לפניו ואומרים שהוא תוך זמן, דל שטרא מהכא, לא יהא אלא המלוה חבירו בעדים, שאינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן, וכדאיתא בש"ס (ב"ב ה, ב) וכל הפוסקים לקמן (ריש) סימן עח, וכל הסוגיות שבפ"ק דמציעא לא מיירי אלא לענין דאיתרע שטרא, דהיינו לטרוף מלקוחות בשטר, או אפילו לגבי דידיה, כשאינן כאן העדים לפנינו שמעידים על ההלואה ועל הזמן, וזה לא בא לזכות אלא מכח השטר, אבל כאן שהעדים קיימים ואומרים שהלוה לו לזמן פלוני, למה לא יגבה מאחר שהוא תוך זמן... דבא בשם רבותיו לומר שאפילו העדים קיימים ואומרים לפנינו שהלוה לו לזמן, אינו גובה בעדותם כלום, וחידוש גדול הוא.

ונראה שגם הטור (סעיף ט-י) אפשר דס"ל כהראב"ד [ודלא כנראה מב"י וב"ח], שהרי כשהביא דברי הרמב"ם, לא הביא דבריו שכתב, והרי העדים קיימים כו'. ולכאורה נראה השגת הראב"ד נכונה בזה.... ומכל מקום לענין דינא נראה דעת הבעל התרומות שם כהרמב"ם... וצריך לומר לסברתם דאף על גב דבלא שטר אינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו, הכא גרע, כיון שהעדים עשו שטר, נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר, וכיון שנפל איתרע לה ההלואה גופה, והלכך אפילו העדים קיימים נאמן לומר פרעתי. וכן כתב הרשב"א בתשובות סי' אלף עג הובאה בב"י לעיל סימן לט מחודש יד, שאפילו העדים מעידים שהוא תוך זמנו, נאמן לומר פרעתי, משום דריע טענתו של מלוה כשלא הוציא שטר, ופסקו המחבר לעיל סימן לט סעיף ה, וזה דעת המחבר כאן. אבל אין דין זה מוכרח בש"ס ושאר פוסקים, וצ"ע לדינא, דיש לומר דמצי למימר המוחזק קים לי כהראב"ד ודוק".

והנתיבות המשפט חידושים סקכ"ג כתב:

"בתוך זמנו. והראב"ד (פי"ד ממלוה הי"ג ופכ"ג שם הי"א) חולק, וסבירא ליה דכשהעדים קיימין אמרינן דל שטרא מהכא, וגובה בעדים האומרים שהוא תוך זמן. וסיים הש"ך (סקי"ט) דהמוחזק יכול לומר קים לי כהראב"ד".

ובערוך השולחן (סקי"א) כתב:

"מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר, ובא ואמר שאבד השטר, אם אין לו עדים על זה שאבדו, ואין עדים בכאן שיודעים כלל מהשטר, אם הלוה אומר לא היו דברים מעולם, שלא היה כלל שטר ממני, ולא לויתי ממך מעולם, נאמן וישבע היסת.

אבל אם יש עדים שהיה לו שטר כזה, והלוה אומר לא היו דברים מעולם, הוחזק כפרן על פיהם, וצריך לשלם. אבל אם אומר פרעתי, נאמן בשבועת היסת, אפילו עדי השטר עצמם קיימים, ואפילו קנו מידו בעת ההלואה, ואפילו היה השטר לזמן ועדיין הוא בתוך הזמן, שגם במלוה בעל פה אינו נאמן לומר פרעתי, מכל מקום כאן שהיה לו שטר ואינו תחת ידו, ואין לו עדים שנאבד, גרע טפי, שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך לא שמרו, ולכן נשבע הלוה היסת ופטור.

ויותר מזה, אפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר, שאותו האחר מצאו, וטוען הלוה ממני נפל אחר שפרעתי, אף על פי שהוא בתוך זמנו, נשבע היסת ונפטר, שכיון שאין השטר ביד המלוה, לא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, דכיון דנפל איתרע ליה, וגרע ממלוה על פה. אבל אם הפקידו המלוה אצל אחר, והשטר יוצא מתחת ידי הנפקד, אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממני נפל ואתה מצאתו, ואף על פי שלא הפקידו אצלו בעדים, ואף על גב שאינו שליש ממש, דהא המלוה לבדו הפקיד אצלו, מכל מקום נאמן במיגו שהיה מחזיר להמלוה, וכמו שיתבאר בסי' נו".

ובשו"ע חו"מ סי' עח (סעי' ז) נפסק:

"מי שיש לו שטר על חבירו לפורעו לזמן פלוני, ואבד ממנו, ותבעו תוך זמנו, וכן אם השטר יוצא מתחת ידי אחר, וזה תובעו תוך זמנו, והלה טוען ממני נפל ופרעתיו, לא אמרינן בכי הא אין אדם פורע תוך זמנו בסימן מא".

ובשו"ע החדשים ציינו עוד לחו"מ סי' לט סעי' ה. שם נפסק:

"העדים אינם צריכים להיות מזומנים, אבל מכל מקום אין יכולים לכתוב לו שטר כשהזמין אחרים בקנינו, דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, הני מילי דמיחדי ועשאן שלוחים. אבל אם העידו בעל פה, עדותם עדות אם כפר זה בעיקר הדבר. אבל באומר פרעתי, נאמן, ואפילו תוך זמנו, משום דריע טענתו של מלוה כשלא הוציא שטר. אבל אם לא היה קנין ולא שטר, והעידו שהוא תוך זמן, גובה על פיהם (וע"ל ריש סימן ע)".

ומקור הדין הוא בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף עג) שכתב בזה"ל:

"... ולא עוד אלא שהעידו שהוא תוך זמנו, נאמן לומר פרעתי, משום דריע טענתו של מלוה בשלא הוציא שטר. ודמיא למצא שטר חוב בשוק, דאפילו כתיב ביה הנפק ואפילו תוך זמנו לא יחזיר, דכל שנפל הורע כחו. והכא נמי כל דליתיה לשטריה הורעו טענותיה..."

ובבאר הגולה (שם אות ג) הביאו בקצרה וכתב:

"וכתב (הרשב"א) שהוא דומה למצא שטר חוב בשוק (בבא מציעא טז, ב) דאפילו הוא מקויים ואפילו תוך זמנו, לא יחזיר, דכל משנפל הורע כוחו והכי נמי וכו'".

כאמור במקרה דנן ישנה ריעותא גדולה כמבואר, וממילא חזקת אין אדם פורע תוך זמנו הורעה, ונאמן לטעון פרעתי, גם אם טוען שפרע בתוך זמנו.

כשיש רווח ללוה מתשלום קודם זמנו האם אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו

בפתחי תשובה (סי' עח סק"ב) כתב:

"עיין בתשובת שמן רוקח ח"א סי' עז שנשאל בראובן שתבע לשמעון חוב תוך זמנו, והשיב פרעתיך פורתא פורתא, כדי שלא תהיה עלי כנושה לגבות כל החוב בבת אחת, והורה מורה אחד דלא שייך בזה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, דהואיל דטב הוא ללוה לפרוע לאחדים, זימנין דפרע תוך זמנו, ואיזה חכמים פקפקו בזה.

והשיב, דבספר באר יעקב (חו"מ) סימן עח הביא בשם ספר ברית שלום דף מט (דרשות עה"ת פרשת יתרו ד"ה ומעתה נבוא) דכתב להדיא כמו סברת החכם הנ"ל, דאם טוען פרעתיך תוך זמני זוזא זוזא, לא שייך בזה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, וחלק עליו והוכיח מסוגיא דב"ב דף ה ע"ב דאין לחלק.

והוא ז"ל כתב דמסוגית הש"ס שם אין סתירה לזה, אך נראה דדין זה תליא במחלוקת הפוסקים, אי טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא, דאי טענינן אף מילתא דלא שכיחא, אם כן מוכח דליתא להאי דינא, דאם איתא, יקשה היאך גובין אפילו מיתמי בלא שבועה כו'.

אמנם בירושלמי ריש פרק ב דכתובות מבואר דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא כו', ובעל כרחך לחלק דהיכא דלא שכיחא כלל, כולי עלמא מודים דלא טענינן, ודלא כנראה מהש"ך סימן סט ס"ק כו, דלפי דבריו תיקשי על הפוסקים אלו מדברי הירושלמי הנ"ל (עיין מ"ש לקמן סימן קל סעיף ז ס"ק ב), ולפי זה יש לקיים האי פיסקא דספר ברית שלום הנ"ל לכולי עלמא, ולומר דזה נחשב לא שכיחא כלל, בהצטרף גם הסברא דמסתמא לא יקבל המלוה, ולכן לא טענינן ליתמי, עכ"ד ע"ש".

והנה, בנידון דנן, הרי האיש שילם פחות מחובו, בכל פעם ששילם מוקדם ממועדי הפרעונות, ואם כן יש לו רווח ועדיפות לשלם תוך הזמן בשל כך, ולפי השיטות שבכהאי גוונא אין חזקה של אין אדם פורע תוך זמנו, הרי כי יהיה נאמן לטעון פרעתי תוך הזמן.

ונראה להוסיף, כי לפי דבריו שהאשה לחצה אותו לשלם לה תוך הזמן בשל קשייה הכלכליים, והרי אף היא מודה בזה, הרי כי גם הלחץ הזה שנמנע ממנו בתשלומיו, הוא גם רווח. ובמיוחד כאשר לטענתו איימה עליו שתעביר את הצ'קים לפריטה חיצונית, ולצורך פרעונם יבואו אליו "גברתנים" כפי שלטנתו ציטט מדברי האשה, וודאי יש באן רווח גדול בפריעת תוך הזמן כדי להימנע מזאת, ואמנם טענה זו לא הוכחה, אבל על כל פנים זה ודאי שדחקה בו לפרוע, ויכול לטעון שפרע כדי למנוע מעצמו הטרדות אלו.

מעין סברא זו מצינו בגמ' בטעמם של אביי ורבא, הסוברים שאדם עשוי לפרוע בתוך זמנו "כי היכי דלא ליטרדן", ואף להלכה דלא קיימא לן כוותיהו, מכל מקום מצינו בדברי הש"ך (סי' עח ס"ק יב) שחידש כי במלאכה המתחלקת לחלקים רבים, וחייב לפרוע בסוף כל חלק וחלק, יכול לטעון שהעדיף כבר לשלם הכל מראש, ולא להיות מוטרד על ידי הפועל בכל פעם ופעם.

הש"ך כתב כן על דברי הרמ"א (סי' עח ס"א) אשר כתב, וז"ל:

"מיהו אם שכרו לכתוב לו ספר, כמה קונטרסים, כל קונטרס מיד זמנו הוא. והוא הדין בכל מלאכה המתפרדת בכיוצא בזה (מרדכי ריש ב"ב)".

וכתב עליו הש"ך (ס"ק י"ב):

"כל קונטרס מיד זמנו הוא. לכאורה משמע דרצה לומר דאחר כל קונטרס נאמן לומר פרעתיך... אבל באמת נראה לפי עניות דעתי דאפילו על שאר הקונטרסים שלא כתב עדיין, נאמן לומר בסוף הזמן פרעתיך מתחילה בעד כולם, דהכי מוכח לפי עניות דעתי בש"ס ריש פ"ק דבתרא (ה, ב), דפריך התם אריש לקיש דאמר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ממתניתין דקתני בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, היכי דמי, אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני, פשיטא בחזקת שנתן, אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני, אלמא עביד איניש דפרע בתוך זימניה, שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא... אלא ודאי הכי פירושו, לפי דריש לקיש ואביי ורבא פליגי, דריש לקיש סבירא ליה חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ואביי ורבא קאמרי התם דעביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמי ליה זוזי אמר איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן, כלומר שלא יטריד אותי המלוה בהגעת הזמן, ופריך ממתניתין לריש לקיש, ומשני שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא, כלומר נהי דריש לקיש פליג אאביי ורבא, היינו בהלואה כיון דאינו צריך לשלם לו אלא בסוף הזמן, משום טרדא דיום אחד לא עביד איניש דפרע קודם זמנו, אבל הכא כל שפא ושפא זימניה הוא, ויש לו טרדא בכל שפא ושפא, אם כן עביד איניש דפרע מעיקרא בעד כל הכותל כי היכי דלא לטירדיה בכל שפא ושפא, כן נראה לפי עניות דעתי ברור פירושא דשמעתא.

ואם כן הוא הדין בקונטרסים, הואיל וכל קונטרס זמנו הוא, עביד איניש דפרע מעיקרא בעד כל הקונטרסים, כי היכי דלא ליטרדיה בכל קונטרס... מיהו בטור לקמן סימן קנז סעיף כד לא משמע כן... ומכל מקום לענין דינא נראה לפי עניות דעתי ברור כמו שכתבתי, ודוק".

ובנתיבות המשפט (סק"ד) ביאר דבריו, וז"ל:

"כל קונטריס. עיין ש"ך ס"ק יב. ולכאורה יש ללמוד מדבריו, שאם הלוה לו מנה ליתן לו בכל שבוע עשרה זהובים, שיהיה נאמן לטעון פרעתיך בתוך הזמן, כמו בקונטרס. וזה אינו, דדוקא בדבר שאין לו זמן קבוע ושמא יגמור הכל ביום אחד או בשני ימים, לכך שייך שלא יוטרדן, דבכל יום איכא ספק שמא יגמור, אבל בדבר שיש לכל פרעון זמן קבוע, הוי כמו הרבה הלואות שכל אחת על זמן קבוע, דאין נאמן לטעון פרעתי תוך זמנו".

הרי כי לשיטת הש"ך במקום בו יש ללוה טרדה רבה, גם להלכה יכול הלוה לטעון, שמחמת כן העדיף לפרוע אף בתוך הזמן.

ומעתה נראה כי אף על פי שאין דברי הש"ך מוסכמים, כפי שכתב בעצמו כי הטור חולק עליו, ואף משמעות הרמ"א שם שלא כדבריו, ועי' גם בנתיה"מ שם, מכל מקום עדיין יתכן לומר כי כאשר עינינו הרואות שאכן האיש הוטרד רבות בענין הפרעון, אולי בכהאי גוונא כולי עלמא יודו, כי נאמן הוא לטעון שפרע בתוך זמנו.

נצטט מהתכתבות הצדדים מתאריך 17/10/19:

"האשה: 500 ₪ אני מורידה לך כי אתה מקדים לי. אני ליד הבית שלך. תוכל לרדת? אני אחתום לך שהבאת לי את כל המזונות. תביא לי 2000 ו500 לא צריך. אוותר כי הקדמת לי. אני ליד הבית שלך.

האיש: אין לי.

האשה: גם לא 800? אולי תוכל להפקיד לי בחשבון? ואבוא לחתום?

האיש: אין לי.

האשה: אתה יודע מה, אני מוכנה לוותר על 500 ₪. תביא לי 2000 ואחתום לך. אני פשוט חייבת להפקיד בבנק".

הרי כי אכן האשה הפצירה בו מאוד להקדים תשלומים, ואף הסכימה להפחית לו בשל כך סכומים משמעותיים, כפי שנאמר גם בדיון, ואם כן לאיש היה ענין לשלם בתוך הזמן, גם בכדי להוריד מהלחץ של האשה עליו, וגם כדי להרויח את סכומי ההפחתה.

ובספר דברי גאונים סי' לט אות ז כתב:

"עיין בשו"ת פני משה ח"א סימן נ, והובא דבריו בשו"ת לב שלמה בליקוטי חו"מ שבסוף הספר הנ"ל על סי' עח, שכתב דהיכא דטוען שפרעו תוך הזמן מחמת שהמלוה מחל לו איזה זהובים מהחוב עבור זה, הלוה נאמן, ולא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, כיון שהרויח קצת בפירעון עכ"ל.

ולפי עניות דעתי צריך עיון, כיון דאנן קיימא לן בסי' עח דביש לו מגו נאמן אף בתוך זמנו, כיון דהוא איבעיא דלא איפשיטא. אם כן יהא נאמן תמיד בתוך זמנו, במגו דאי בעי אמר פרעתיך תוך זמנו, מחמת שמחלת לי איזה זהובים. ואין בידי ספר פני משה לעיין בטעמו. אולם יש ליישב קצת על פי מה שכתב דודי זקני בקצות החושן סי' הנ"ל סק"ה ודו"ק".

ונראה כי במקרה שם שלא ידוע שהפחית לו מחובו, אולי יחשב המיגו כמגו דהעזה וכיוצא בזה, שלא היה טוען טענה לא שכיחה כל כך, ואף יתכן שאי אפשר בכלל לטעון טענה כזו שהמלוה הסכים למחול חלק מהחוב, כמו כל טענת מחילה שאי אפשר לטעון בלא מיגו, ולא מצינו חילוק בין מחילת כל החוב למחילת מקצתו.

אולם במקרה דנן שמוכח בוודאי שכך התנהלו העניינים בקביעות, שהאשה הפחיתה לו מחובו, כדי שיקדים את מועד הפירעון, בכהאי גוונא וודאי יהיה נאמן לטעון טענה זו, גם ביחס לתשלום האחרון.

מכל האמור עולה כי אי אפשר לחייב את האיש מכח החזקה כי אין אדם פורע בתוך זמנו, וזאת מכמה וכמה טעמים, הן משום שהכרענו שטענת האשה דינה רק כטענת שמא, והן משום שכעת אנו עומדים לאחר זמן הפרעון, ונאמן לטעון פרעתי קודם הגעת הזמן, במיגו שהיה טוען כי פרע בזמן או לאחריו, ועוד כי בעיקר ה'חזקה' יש לפקפק בנידון דנן, משום שיש בה ריעותא, אחרי שכך נהגו בפרעונות הקודמים, ואף בפעם הזו ידוע לנו כי האשה בקשה שינהג כך שוב, וכבר בשעת חתימת ההסכם דנו מראש באפשרות זו של הקדמת פרעון, ועל כולנה משום שיש לאיש רווח בהקדמת הפרעון, הן משום ההפחתה בסכום הפרעון שקיבל בכל פעם שהקדים לשלם, והן משום מניעת הטרדתו על ידי האשה שהפצירה בו מאוד שיקדים ויפרע לה לפני הזמן הכתוב בהסכם.

כל זאת מצד עצם טענותיהם של האיש והאשה, אמנם יש לדון בדבר מכיוון אחר, מדיני נתינת "נאמנות", שיתכן כי נתן האיש לאשה כפי שיתבאר.

דין "נאמנות"

והנה, במקרה דנן נכתב בהסכם הגירושין כמצוטט לעיל סעיף 7ב בזה"ל:

"מוסכם כי הבעל יוכל להקדים את התשלום לאישה בהתאם לשיקול דעתו, באופן מלא או בחלקים, וכל תשלום יאושר בחתימת ידה של האישה ויקוזז מסך התשלומים המפורט... לעיל".

נמצא כי הוסכם בין הצדדים כי כל תשלום בין תשלום צ'ק במלואו ובין בחלקים, מתחייבים הצדדים שהדבר יאושר בחתימת ידה של האשה. ונמצא כי אם לא יציג האיש את חתימת ידה, לכאורה תוכל האשה לגבות את החוב. והגדרת סעיף זה היא לכאורה כי ניתנה "נאמנות" לאשה לטעון שלא נפרעה, אם לא יציג האיש את חתימת ידה לכל פירעון שהוא.

בהמשך נשוב לדון אם אמנם לשון ההסכם כמצוטט, משמעותה וכוונתה לתת "נאמנות" לתובעת או לא. אולם ראשית נביא את מקורות דין נאמנות והשלכותיו על מקרה דנן.

דהנה, במסכת שבועות (מא, ב) מובא:

"אמר רב פפי משמיה דרבא, הלכתא, המלוה את חבירו בעדים, צריך לפורעו בעדים. ורב פפא משמיה דרבא אמר, המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים, צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, נאמן. ההוא דאמר ליה לחבריה, כי פרעתין, פרעין לי באפי ראובן ושמעון, אזל ופרעיה באפי תרי מעלמא (פרש"י: וזה אומר עדי שקר הם). אמר אביי באפי בי תרי אמר ליה, באפי בי תרי פרעיה. אמר ליה רבא, להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון, כי היכי דלא נדחייה".

והתוספות שם כתבו:

"אזל פרעיה באפי סהדי אחריני, פי' בקונטרס וזה אומר עדי שקר הם. ואם תאמר, ואיך נאמן לומר שמשקרין. ויש לומר דכיון דאמר באפי ראובן ושמעון, בעי למימר (הלוה למלוה) מהימנת לי כל היכא דאמרת לא פרען, עד דפרענא באפי ראובן ושמעון כדלקמן.

ומיהו הא דקאמר בסמוך להכי קאמר באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה, לא אתי שפיר לפירושו, דמה דיחוי שייך כיון דמייתי סהדי, והוה ליה למימר כי היכי דלא למיפטר אי אייתי סהדי אחריני.

לכן נראה לר"י דמיירי דקאמר פרעתיך באפי סהדי והלכו להם למדינת הים. ויש פירושים שכתוב בהן כן, וגם רבינו חננאל פירש כן".

וכתב הטור (חו"מ סי' ע סעי' ז-ט) בזה"ל:

 "אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אחרים ומתו, או הלכו למדינת הים, אינו נאמן, שמפני זה ייחד עדיו, שלא יוכל לדחותו ולומר פרעתי בפני אחרים [והלכו להם]. ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שיחדת ומתו או הלכו למדינת הים, נאמן בשבועה, שהרי אמר שקיים תנאו...

ואם פרעו בפני עדים אחרים והם בפנינו ומעידים שפרעו, וכן אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני עדים תלמידי חכמים או רופאים, והלך זה ופרעו בפני אחרים, בהא איכא פלוגתא, לרש"י אינו נאמן וכן דעת רב אלפס. ולדעת רבינו חננאל והרמב"ן נאמן, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל".

נמצא שלדעת רש"י והרי"ף אם פרע בפני עדים אחרים, נאמן המלוה לטעון שהם עדי שקר, וכי נתן לו הלוה נאמנות לטעון שלא נפרע, עד שיעידו אותם שני עדים שציין בפירוש. אולם לדעת רבינו חננאל הרמב"ן והרא"ש נאמן לטעון שפרע בפני עדים אחרים.

וכתב הבית יוסף שם:

"אמר לו אל תפרעני וכו', שם (מא, ב) ההוא דאמר לחבריה, כי פרעת לי לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון, אזל ופרעיה באפי סהדי אחריני. אמר אביי באפי סהדי אמר ליה באפי סהדי פרע ליה. רבא אמר להכי אמר ליה ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה. וידוע דהלכתא כרבא.

ופירש רבינו חננאל (שם) דהני מילי כשאין אותם עדים בפנינו, ומשום הכי מחייבין אותו לפרעו מיד, אבל אי איתנהו קמן פטור. וכן אם פרעו מיד ואחר כך באו אותם עדים והעידו שכבר פרעו, מחזיר לו מעותיו. וכן דעת הרמב"ם פרק טו ממלוה ולוה (ה"א). וכתב המרדכי (סי' תשעא) שכן דעת רבינו האי (ספר המקח שער יג).

והרי"ף (כא, א) דחה פירוש זה ומפרש שאפילו באו עדים והעידו שפרעו, לא מהימני, דכיון דאמר ליה לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון, הא איפסילו להו שאר אינשי לאותו עדות, וכן דעת רש"י (שם ד"ה אזל), והביא הרי"ף כמה ראיות לדבריו, ודחו אותם הר"ן (שם ד"ה ההוא) והרא"ש (פ"ו סי' יד - טו), והעלו כדברי הרמב"ם.

והראב"ד (שם) הכריע כהרי"ף וסתר הרב המגיד (שם ה"ב) דבריו... ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים לדעת רבינו חננאל והרמב"ם, הכי נקטינן...

בסימן שאחר זה (ס"ח) כתבתי בשם הרשב"א (ח"א סי' תתקכב) דפריעה בפני בית דין מהניא, וכן כתב שם רבינו בשם ה"ר ישעיה, ונתן טעם לדבר, דנהי שהתנה עליו שלא יהו עדים נאמנים, על בית דין לא התנה".

בעקבות דבריו אלו נפסק בשו"ע (סי' ע סעי' ד) כדעת הרמב"ם ורבינו חננאל וכסיעתם, בזה"ל:

"אמר לו, אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ואמר לו, פרעתיך בפני אחרים, אם באו אותם אחרים והעידו שפרעו בפניהם, פטור... ואם מתו או הלכו למדינת הים, אינו נאמן. ואם אמר, פרעתיך בפני פלוני ופלוני שייחדת ומתו או הלכו למדינת הים, נאמן בשבועה, שהרי אמר שקיים תנאו..."

אמנם הש"ך שם (סקט"ז) הסתפק בהכרעה זו, וכך כתב:

"אם באו אותם אחרים כו', באמת צריך לי עיון בדין זה, כי נראה לפי עניות דעתי עיקר בש"ס כהרי"ף (שבועות כא, א מדפי הרי"ף) וה"ר יוסף הלוי (שם מא, ב) ורש"י (שם ד"ה אזל פרעיה) וסיעתם וכמו שאבאר, וגם ראיתי גדולי הפוסקים שסוברים כן, מה שלא הביאם בית יוסף כלל, הלא המה ה"ר זרחיהו הלוי בספר המאור (שם כב, א מדפי הרי"ף) והרמב"ן בספר המלחמות (שם), וכן בהגהת אשר"י פרק שבועת הדיינים (סי' יד) כתב וז"ל, וכן הלכתא כרב אלפס ופירש"י ולא כמיימוני, עד כאן לשונו".

ובהמשך יישב הש"ך את קושיית הרמב"ם והצדיק יישוב הראב"ד, וז"ל:

"ולענין מה שהקשה הרמב"ם פט"ו מהל' מלוה (ה"ב) על זה וכתב שהיא טעות גדולה, שהרי באו עדים והעידו שבפניהם פרעו ואין כאן בית מיחוש. יפה תירץ הראב"ד בהשגות (שם ה"א) וז"ל, [כ]שאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, באמת נראין דברי הרב ז"ל [ר"ל הרי"ף] דאמר פסלינהו לכולי עלמא לגבי האי פרעון, וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה, מצי אמר סיטראי נינהו, והתימה שתמה זה החכם על זה, ואמר שאפילו אמר בפני פלוני ופלוני, אם יבואו עדים שפרעו בפניהם אין כאן בית מיחוש, ותמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבי תרי שיפרענו פעם אחר פעם, אלא אם יש לו שטר יקרענו, ואם אין לו שטר יכתוב לו שובר בכתב ידו, וזהו תקנתו לכל ענין, עכ"ל. ובב"י (סעיף ז) כתב שהרב המגיד (שם ה"ב) סתר דברי הראב"ד. ועיינתי בהרב המגיד וראיתי שאין סתירתו נכונה לפע"ד ודברי הראב"ד נראין".

עוד הוסיף הש"ך ליישב את קושיית המגיד משנה על הראב"ד, וז"ל:

"והנה ז"ל הרב המגיד, אני תמה בדברי הר"א ז"ל שאמר, נראין דברי הרב ז"ל דאמר פסלינהו לכולי עלמא גבי האי פרעון, וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר (ליה) סיטראי נינהו, ע"כ. והנה אלו שתי טענות נראות כסותרות זו את זו, דאם איתא דפסלינהו, אפילו לא מצי אמר סיטראי נינהו, וכגון שמעידים שמחמת הלואה שהתנה עליו פרעו, חוזר וגובה אותם, דהוה ליה כמאמינו כל זמן שלא יעידו אותם פלוני ופלוני, ואם תמצי לומר דטעמא דעדים אחרים אינם נאמנים, משום דמצי אמר מלוה סיטראי נינהו, כל זמן שהעדים מעידים שעל אותה הלואה פרעו דלא מצי אמר סיטראי, לא יחזור ויגבה. והנה הרב ז"ל ארכבה אתרי ריכשי, לפי שהוקשה לו איך נפסול אנחנו עדים, והוא לא הזכיר כלל פיסולם, גם לא הזכיר נאמנות כלל. עוד כתב, והתימה שתמה זה החכם ואמר שאפילו אמר בפני פלוני ופלוני כו', ובאמת רבינו לא תמה אלא בדין הראשון, לפי שעשו דין מלוה זו כדין מלוה בשטר, והוא תימה באמת, עכ"ל הרב המגיד...

ולפי עניות דעתי דברי הראב"ד נכונים, וכונתו דלא תיקשי שהרי העדים לפנינו ומעידים שפרעו, ועל זה כתב דכיון דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, הוה ליה כאילו פסל כל העדים לגבי האי פרעון, והוה ליה כאילו האמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא, כל זמן שלא יעידו פלוני ופלוני [וכן הוא בהרי"ף והר"ן (שם כא, א מדפי הרי"ף) טעם הדבר שנפסלו כל העדים חוץ מאלו, ע"ש]".

בהמשך דבריו באר הש"ך את הצורך בתוספת הראב"ד שהמלוה טוען "סיטראי", בזה"ל:

"ומה שכתב הראב"ד מצי אמר סיטראי נינהו, היינו אפילו מעידים העדים שמחמת ההלואה שהתנה עליו פרעו כו', מצי אמר סיטראי והעדים הם עדי שקר, שהרי פסל כל העדים לגבי האי פרעון, [והוי כאילו הימניה מעיקרא כשיכחיש העדים ויאמר סיטראי, ועיין לעיל סימן נח סקי"א]. ולא אתא אלא לאפוקי כשטוען המלוה לא היו דברים מעולם דאינו נאמן, דנהי דהוה ליה כהאמינו כבי תרי ופסל כל העדים שיעידו על פרעון זה, מכל מקום הלא יוכל הלוה לפרעו בבית דין, ויתבענו אחר כך ויאמר לו תן לי המעות שלקחת ממני, ואם יכפור הרי יביא עדים, דנהי דעל הפרעון לא יהיו העדים נאמנים, מכל מקום ודאי יהיו נאמנים שקיבל המעות ממנו, דאטו בשביל שפסל כל העדים לפרעון זה, יהיו כל העולם נפסלים לו לכל הענינים, הלא לא פסלם אלא לגבי האי פרעון, ומה ישיב המלוה על זה, אם יודה לדברי העדים ויאמר קיבלתי, בעל כרחו יחזור וישלם לו, ואם יכפור, הרי העדים לפנינו ואמרו שקיבל ממנו מעות, וודאי דפלגינן דיבורייהו... ואם כן בעל כרחך יחזור וישלם לו, ואם כן הפוכי מטרתא למה לן, אלא ודאי כשטוען המלוה לא היו הדברים מעולם פטור הלוה, אבל כשטוען סיטראי נאמן, דאף על פי שיאמרו העדים שקיבלם בפירוש על חוב זה שהתנה עליו, יוכל הוא לומר קיבלתי על חוב אחר, ואלו העדים שאומרים שקיבלתי על חוב זה עדי שקר הם, שהרי פסל כל העדים שיעידו על פרעון זה חוץ מפלוני ופלוני שהתנה, וטענת סיטראי בעצמה מעליותא היא אף על גב דלית ליה מיגו דלהד"ם, דכיון דהוה ליה כאילו הימניה להכחיש העדים שיעידו על האי פרעון, הרי הוא מכחישם ואומר סיטראי, ועל זה האמינו מתחילה, וכמ"ש לעיל סימן נח סקי"א, ע"ש...

והא דאמרינן (לקמן סימן עא סעיף ה) דבנאמנות כבי תרי אין צריך לשלם לו, אף אם תבעו אחר הפרעון, היינו נמי דוקא כשטוען סיטראי, כן נלפע"ד ברור. ומ"ש הרב המגיד, והנה הרב ז"ל ארכבה אתרי ריכשי...

ואחרי שביררתי בס"ד שאין בסתירת הרב המגיד כלום בדברי הראב"ד, נראה עיקר בש"ס כהרי"ף והראב"ד וסיעתם... ואף על פי שאין אני כדאי להכריע בין ההרים הגדולים, ובפרט שהבעל העיטור דף סו ע"ב (אות ח חוב ח"ב) והסמ"ג (עשין צד) והראב"ן סי' מג ושאר פוסקים נמי ס"ל כהרמב"ם והרא"ש (שם פ"ו סי' יד טו) והתוס' (שם ד"ה אזל) והר"ן והרב המגיד, מכל מקום נלפע"ד אי תפס התובע אפילו בפני עדים, מצי למימר קים לי כהרי"ף ורש"י והר"י הלוי והראב"ד והרז"ה והרמב"ן והגהת אשרי. ואולי גם המחבר אי הוה ידע דהרז"ה והרמב"ן והגהת אשרי מסכימים לדברי הרי"ף וסיעתו, לא הוה פסק בפשיטות כדברי הרמב"ם, והיה מביא גם כן סברתם כאן בשו"ע, שהרי לא הביאם בספרו ב"י כלל. וגם אילו הרגיש שאין בסתירת הרב המגיד כלום, היה מודה מקצת לדברי הראב"ד. ואנחנו אחרי שזכינו תודה לאל לברר דברי הראב"ד וזכינו לראות כמה אשלי רברבי דמסייע ליה, פשיטא דמצי אמר התופס קים לי כוותייהו. מיהו היינו דוקא כשטוען המלוה סיטראי, אבל כשטוען להד"ם ובאו עדים שפרעו בפניהם, פטור לכולי עלמא, וכמ"ש...

ונראה דאם אותם פלוני ופלוני הלכו למדינת הים, וזה מביא עדים שפרעו בפניהם, נאמן אף להרי"ף וסיעתו, דנהי דפסלינהו לכולי עלמא לבר מהנך סהדי, היינו כל כמה דלא מקיים לתנאו, אבל כי מסהדי סהדי אחריני דפרעיה קמי פלוני ופלוני, הרי קיים תנאו, והרי מתו או הלכו למדינת הים, וכן כתב הרמב"ן בספר המלחמות (שם כב, א מדפי הרי"ף)... כן נלפע"ד".

נמצא לסיכום כי דעת הש"ך שמעיקר הדין קיימא לן כהראב"ד וסיעתו, שאם באו עדים אחרים שהעידו שפרע לו, נאמנים אם טוען טענת "סיטראי", ולכן למרות ש"אינו כדאי לחלוק ולהכריע בין הרים גדולים", הרי על כל פנים אם תפס המלוה אף בעדים, אין מוציאין מידו, שהרי יכול לטעון קים לי כהראב"ד וסיעתו.

ומכל מקום גם לדעת הש"ך, אם לא יטען המלוה סיטראי, אלא יכחיש שלא נפרע, לכולי עלמא ואף לראב"ד, הלוה יהיה פטור ולא תועיל גם תפיסת המלוה.

והתומים (אורים שם סקי"ד) כתב:

"שפרעו בפניהם פטור. זהו לשיטת הרמב"ם (פט"ו ממלוה ולוה ה"א) ומחבר דסבירא להו דיכול לומר פרעתיך בפני עדים ומתו, אם כן אמרינן דלכך ייחד לו עדים כדי שלא יהיה יכול לומר פרעתי בעדים ומתו, אבל לא עלה ברוחו לפסול העדים כשהם מעידים בבית דין שפרע. אבל לדעת הרי"ף (שם כ, ב) וסיעתו דאינו נאמן בלאו הכי לומר כן, על כרחך צריך לומר דפסלינהו לאינך עדים, ולכך אף דמעידים דפרעו לא מהימני. מיהו כתב הש"ך (סקי"ד) דהיינו דמלוה טוען סטראי, ואף על גב דעדים אלו אומרים על חוב זה פרע, פלגינן דיבורא, אבל אם המלוה מודה דאין לו עליו חוב רק זה, וטען סהדי שקרי נינהו, אף להרי"ף אינו נאמן לאחזוקי סהדי בשקרא".

ובנתיבות המשפט חידושים (סקי"א) כתב:

"שפרעו בפניהם. זהו לשיטת הרמב"ם (פט"ו ממלוה ה"א - ב) והמחבר דסבירא ליה לעיל (סעיף ג) דיכול לומר פרעתיך בעדים ומתו, אם כן הכא אמרינן דלכך ייחד עדים כדי שלא יהיה יכול לומר כך, ולא רצה כלל לפסול עדים. אבל לדעת הרי"ף שהביא הש"ך לעיל בס"ק הסמוך דאינו נאמן בלאו הכי לומר כן, עכצ"ל שהיתה כונתו בתנאי זה שהותנה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני לפסול שאר עדים, ולכך אף שמעידים עדים אחרים שפרעו לא מהימני. ומיהו כתב הש"ך (סקט"ז) דהיינו שהמלוה טוען סיטראי, ואף על גב דעדים אלו אומרים דעל חוב זה פרע, פלגינן דיבורא. [אבל] אם המלוה מודה דאין לו עליו חוב רק זה, וטוען סהדי שיקרי נינהו, אף להרי"ף אינו נאמן להחזיק סהדי לשיקרי. (או"ת אורים סקי"ד)".

האם בנידון דנן נחשבת כבאה ב'נאמנות' נגד עדים

והנה מעתה יש מקום לדון במקרה דנן, כי מכיוון שהצ'קים היו בידה של האשה, והיא השיבה אותם לאיש רק לאחר פירעונם המלא, אזי במקרה דנן ישנה הוכחה שהאיש שילם את חובו, ומשכך גם אם כוונת הסעיף (7ב) לתת לאשה נאמנות כל זמן שלא יציג את חתימתה המאשרת את הפרעון, הרי גם בנאמנות, אם באו עדים אחרים ואמרו שהוא פרע, מהני. ואם כן גם אם לא הוצגה חתימת ידה על התשלום, הרי יש הוכחה אחרת. וכאן לכולי עלמא מהני עדות אחרת, שהרי כאן לא נטענה טענת סיטראי.

אך יש לפקפק בטענה זו מכמה טעמים.

ראשית, יש להסתפק האם הראיה שהחוב נפרע מכך שהצ'קים לא אצלה, היא ראיה גמורה כמו עדים המעידים על פרעון.

זאת משום שנאמנותם של שני עדים היא מוחלטת, ולא יתכן להכחישם, ולכן תמהו הראשונים על שיטת רש"י והרי"ף כאמור, כיצד יוכל המלוה לטעון שלא קיבל פרעון, נגד עדותם של שני עדים, ולכן הוכרח הש"ך ליישב ולחדש, שגם לשיטתם שהמלוה נאמן גם במקום עדים, הכוונה היא שנאמן רק אם טוען טענת סיטראי.

לעומת זאת במקרה דידן, כאשר האשה טוענת שלא קבלה כסף לפרעון, למרות שהצ'ק אינו נמצא אצלה, גם אם יש כאן ריעותא בטענתה, וכמו שמצינו בכמה מקומות (ויובא להלן) שמלוה שהשטר אינו בידו, הרי זה נחשב כריעותא בטענתו, מכל מקום עדיין אין כאן ראיה מוחלטת כי החוב נפרע, ויתכן שאם האשה התובעת קבלה "נאמנות", נאמנת לטעון שלא נפרעה, ואין זה כטוענת נגד עדים.

ועוד שהרי כאמור לשיטת הש"ך אף כאשר יש עדים, עדיין יכולה לטעון סיטראי, והכי נמי יכולה לטעון כל טענה אחרת, כגון כאן שטוענת שבפועל בניגוד למסוכם מראש לא קיבלה לידה צ'קים אלו (וכן יכלה לטעון כל טענה אחרת, כגון שהחזירה לו אותם קודם הפרעון, מאיזה טעם שלא יהיה, או שנאבדו וכדומה, אלא שטענות אלו לא נטענו על ידה).

והרי בהסכם שנחתם על ידה, לא נכתב כי הצדדים מאשרים שהצ'קים נמסרו, אלא רק כי סוכם ש"במעמד סידור הגט ימסור הבעל לידי האשה 35 שיקים", הרי כי הבעל התחייב למסור את הצ'קים מייד במעמד החתימה, אבל אין לפנינו כל עדות או חתימה המאשרת שכך אכן נעשה.

ובפרט כאשר גם לטענת הבעל המובאת לעיל, ההסכם לא בוצע ככתבו וכלשונו, שהרי לטענתו מייד במעמד החתימה שינו מההסכם, והבעל נתן לה 4,000 ש"ח במזומן, ובצ'ק האחרון רשם רק סך 20,000 ש"ח, ולא 24,000 ש"ח ככתוב בהסכם.

זאת ועוד, שבאמת לא כתוב במפורש שהצ'קים ימסרו מייד אלא בסעיף 7א2 העוסק ב-35 הצ'קים החודשיים, אבל בסעיף 7א3 העוסק בששת הצ'קים הנוספים, שבאחרון שבהם עסקינן כעת, לא כתוב במפורש שהם ימסרו מייד, ואף שאכן כך מסתבר, וכך דקדק הבעל בטענותיו מהלשון "נוספים" המשווה אותם לצ'קים הקודמים, אבל אין הדברים מפורשים, בכדי שנוכל לומר שטענתה כעת תחשב כטענה נגד עדים.

ולכן מכל הטעמים שנתבארו, נראה כי למעשה אין לדון את האשה ולהחשיבה כבאה ב"נאמנות" נגד עדים, אלא שעדיין נראה כי לא תועיל לה הנאמנות שקבלה מטעם אחר, כפי שיתבאר.

טענת שמא של התובע כאשר יש לו "נאמנות"

כפי שבארנו לעיל, נראה כי טענת האשה בנשוא פסק הדין, מוגדרת כטענת שמא. נברר מהי ההלכה במקרה בו ישנה "נאמנות" למלוה התובע, אלא שטענתו היא רק טענת שמא.

דהנה, בשו"ע חו"מ (סי' נט סעי' א) נפסק:

"מלוה שהוציא שטר חוב מקויים, וטוען הלוה שהוא פרוע, והמלוה אומר איני יודע, אינו גובה בו. ואם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני בברי שאינו פרוע, חוזר וגובה בו".

והסמ"ע שם (סק"א) באר את טעם הדין בזה"ל:

"אינו גובה בו, דכיון דהלוה טוען ברי והמלוה שמא, אוקמינן ממונא בחזקת מריה".

ובלשון הנחל יצחק שציטטנו לעיל, הביא את עיקר דברי הסמ"ע בזה"ל:

"... והטעם הוא הכל משום סברת הסמ"ע דסי' נט (סק"א) דברי ומוחזק עדיפא משטר, והוא הדין דעדיפא מחזקה תוך זמנו".

והש"ך שם (סק"א) כתב:

"וטוען הלוה שהוא פרוע כו', בתשובת מהרשד"ם (חו"מ) סי' מ דף לב ע"א דקדק, דדוקא כשהלוה טוען ברי, אבל אם טוען שמא, אף על פי שגם המלוה טוען שמא, לא מבטלינן שטרא מספק. ויפה כיון בדינא, ולא הוצרך להביא ראיה מכאן שכן מבואר להדיא לקמן סימן פב סעיף ב ע"ש. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן עה ס"ק סה".

והקצות החושן שם (סק"א) הביא שבמקור הדין בדברי בעל התרומות הטעם שונה, אולם להלכה הטעם הוא כנזכר, וז"ל:

"אומר איני יודע, בבעל התרומות (שער נג ח"א סי' א) הביא שני דיעות בזה, והכריע דאינו גובה, משום דדמי לחשוד דאפיק שטרא, משום שאינו יכול לישבע. אבל אנן קיימא לן דאינו גובה, ולאו מטעמיה, כיון דקיימא לן (בסימן פב סעיף ח) דחשוד גובה בלא שבועה, אלא הטעם הוא משום דברי ושמא סברי רב הונא ורב יהודה ברי עדיף (כתובות יב, ב), אלא דאנן קי"ל (בסי' עה סעי' ט) דפטור, ומשום דחזקת ממון עדיפא מברי ושמא, והכא (כלומר, כשהתובע – המלווה טוען שמא והלוה הנתבע טוען ברי) דמסייע ברי לחזקת ממון דלוה, ברי ושמא ברי עדיף (כלומר, ואינו גובה המלוה את חובו).

והכי מוכח מפרק קמא דכתובות דף יב (ע"ב) גבי משארסתני נאנסתי דנאמנת, משום דברי ושמא ברי עדיף, ופריך שם לרב נחמן ממתניתין דנאמנת. ומשני, שאני הכא דקא מסייע לה חזקה דגופא, אלמא היכא דהוי חזקה מסייע, אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אפילו להוציא, ומכל שכן הכא דלוה טוען ברי והמלוה שמא, אף על גב דאיכא שטרא, כיון דחזקה דממונא מסייע לברי, אמרינן ברי ושמא ברי עדיף לאורועי שטרא, ועיין מ"ש בסימן צב סק"י.

ונראה ראיה דאין המלוה גובה בטוען שמא, מהא דאמרינן פרק הכותב (כתובות פז, ב) בטעמא דפוגמת צריכה שבועה, משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק, והתם ודאי למשקר במזיד לא חיישינן, וכמו שכתבו תוספות שם (ד"ה דמיפרע) דלא מהימן במגו דאינו פוגם, משום דטעמא [הוא ד]לא דייק ע"ש, ואם כן מוכח דהיכא דהמלוה הוא מסופק בפירעון אינו גובה, דאם גובה בספק, נהי דלא דייק ויאמר בפני הבית דין דאינו יודע, נמי גובה, ושבועה זו מה טיבה וק"ל".

הרי כי הדין הוא שכאשר התובע טוען שמא, ואינו יודע אם נפרע, והנתבע טוען בברי שפרע, הדין הוא שברי ושמא ברי עדיף, ואינו יכול לגבות, אפילו כשיש לו שטר.

והנה התומים שם (אורים סק"א) התייחס למקרה של תובע שיש לו נאמנות, אבל הוא בא בטענת שמא, וכתב:

"אינו וכו', כיון דהלוה טוען ברי והמלוה שמא, בזו לכולי עלמא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, כיון דלא שייך ביה המוציא מחבירו עליו הראיה, ואפילו יש נאמנות בשטר, דבאמת הימניה והא אמר איני יודע, כנה"ג (הגב"י אות א)... ואם גם הלוה טוען שמא, יבואר לקמן בסי' פב (סעיף ב) דגובה בו אפילו בלי שבועה".

נמצא שבאמת נאמן התובע כשטוען שמא כאשר ישנה "נאמנות", אלא שנאמן שהוא באמת אינו יודע, ובאינו יודע הדין הוא שלא יוכל לגבות את חובו.

כך גם כתב בשמו בנתיבות המשפט חידושים שם (סק"א) בזה"ל:

"בו וכו', דברי ושמא ברי עדיף, כיון דלא שייך המוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו יש נאמנות בשטר, כיון דאמר איני יודע... ואם גם הלוה טוען שמא, גובה בו בלא שבועה. (או"ת אורים סק"א). ואם מת הלוה, גם כן אינו גובה כשטוען שמא. אבל במקום דלא הוה ליה למלוה לידע, כגון שעשה המלוה שליח ולא מסר לו שטרו, ומסופק אם פרע לשליח, גובה מיורשי הלוה..."

כך גם כתב בערוך השולחן שם (סעי' א) בזה"ל:

"מלוה שהוציא שטר חוב בעדים, ומקויים מבית דין, או שיכול עתה לקיימו, וטוען הלוה שהוא פרוע, והמלוה אומר איני יודע, אינו גובה בו אפילו כשיש נאמנות בשטר, דברי ושמא ברי עדיף, ואף על גב דבטוען מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, לא אמרינן ברי עדיף כמו שכתבנו בסי' עה, התם דלהוציא ממון לא אמרינן ברי עדיף, אבל להחזיק מה שבידו אמרינן ברי עדיף..."

נמצא כי כיון שהתובעת בנידון דנן נחשבת לכאורה כתובעת בטענת שמא, היא לא תוכל לגבות מהאיש, אף שיש לה לכאורה "נאמנות" כנזכר.

דין הפוגם שטרו כאשר יש "נאמנות"

במקרה דנן האשה תובעת את התשלום האחרון בסך 24,000 ₪. מנגד טען האיש שסך 4,000 ₪ מהם שולמו במועד חתימת ההסכם מחוץ לביה"ד ונשאר חוב של 20,000 ₪ ככל החובות המנויים בסעיף זה. האשה בהמשך הדיון פלטה שהחוב הנידון הוא רק 20,000 ₪ וב"כ האיש עורר את הדבר וטען שבדבריה נשמע שהודתה האשה על סך 4,000 ₪ מתוך סך התביעה שולמו וכי האשה מצידה לא הגיבה דבריו ולא סתרה אותם למרות הערת בא כח האיש ולמרות שהתבטא על משמעות הודאתה זו בנוסח: "ישתבח שמו לעד" וכדלהלן.

וכך נאמר בדיון:

"האישה לשאלת בית הדין: אני מבקשת צ'ק שהיה צריך להביא 31/12/2019, 24 אש"ח...

הבעל: ... זה היה 20 אש"ח, לא 24, מה שמופיע בהסכם, פה כשהתגרשנו הבאתי לה 4 אש"ח במזומן ליד עו"ד שלנו אלטרזון, וערבה, ואז 5 צ'קים של 20 אש"ח, שקר ראשון, שקר שני שלא קיבלה את הכסף, כן קיבלה...

האישה: אני לא זוכרת כמה נתן לי, לא יודעת אם נתן לי משם את הכסף, מתוך 20

ביה"ד: אז איך את יודעת עכשיו שלא קיבלת?

ב"כ הבעל: הודתה גם שזה 20 לא 24, הנה פלטה האשה, ישתבח שמו לעד

נמצא שהאשה הודתה לכאורה, כי 4,000 ₪ שולמו כבר מהחוב הרלוונטי, הנקוב בהסכם על סך 24,000 ₪. מקרה זה הינו פוגם שטרו, אשר דינו להשבע שבועת הנוטלין, וללא השבועה לא ניתן לחייבו. אולם מנגד ישנה כאן לכאורה "נאמנות" שנתן האיש לאשה, כי כל זמן שלא יגיש את חתימתה על התשלום, חייב בפירעון החוב. נברר את דין "פוגם שטרו" אל מול וכנגד דין "נאמנות". דהנה, בשו"ע חו"מ (סי' פד סעי' א) נפסק:

"הפוגם שטרו, לא יפרע אלא בשבועה, אף על פי שלא טען הלוה, השבע לי. כיצד, הרי ששטרו אלף זוז, וטען הלוה, פרוע כולו, והמלוה אומר, לא נפרעתי אלא מקצתו, לא יפרע את השאר, אלא בשבועה כעין של תורה. אפילו היו עדים בשעת הפרעון, או שכתב לו שובר במה שפרע. ולא אמרינן אם איתא דפרע טפי, בעדים הוה פרע ליה, כדפרעיה מעיקרא, או היה כותב לו שובר. ואפילו דקדק לצרף בחשבונו אפילו פחות משוה פרוטה, לא אמרינן כיון שדקדק כל כך, קושטא קאמר. ואם יש בו נאמנות, אף על פי שלא פירש בין בכולו בין במקצתו, נוטל בלא שבועה".

מקור הדין בשו"ת הרא"ש (כלל פז סימן ה) שכתב בתוך דבריו וז"ל:

"ועוד ילמדנו רבינו, בענין שטרי חובות שכתוב בהן נאמנות, שנהגו לכתוב בעת פריעת החוב מקצת החוב, ביני שיטי, נפרע משטר זה בדרך הלואה כך וכך, וכונתם שלא יראה כפוגם שטרו...

תשובה, שטר חוב שיש בו נאמנות אף אם נפרע מקצתו ונפגם, מפני זה לא הפסיד הנאמנות שלו. והא דתנן הפוגם את שטרו לא יפרע אלא בשבועה, היינו שטר שאין בו נאמנות, אבל שטר שיש בו נאמנות, אין פגימתו מבטלת הנאמנות. ומה שנהגו לכתוב ביני שיטי לשון הלואה (וכוונו שלא יהא כפוגם שטרו) לא היו צריכין אלא לרוחא דמילתא עושין כן..."

וכך כתב הטור שם בזה"ל:

"במה דברים אמורים כשאין בו נאמנות, אבל יש בו נאמנות, אף על פי שלא פירש בין בכולו בין במקצתו, אלא האמינו סתם, נאמן ונוטל בלא שבועה".

והבית יוסף הביא מחלוקת הראשונים בדין זה, וז"ל:

"במה דברים אמורים בשאין בו נאמנות וכו', נאמנות דמהני מבואר בסימן עא (ס"א). וכתוב בספר התרומות שער כא (שם סי' ב) ודוקא דליכא נאמנות בשטרא בכולו כמקצתו, אבל אי הימניה, הכל לפי תנאו, והיכא דכתיב בשטרא מהימנת עלי לומר לא נפרעתי, ולא כתב בכולו כמקצתו, איכא מאן דאמר דיד בעל השטר על התחתונה, ובכולו דלא מרע לשטריה הימניה, אבל במקצתו דפגים ליה, איתרע ליה שטרא ולא הימניה, ואי טעין לוה דפרעיה כוליה, וטעין מלוה שאינו נפרע כי אם מקצתו ,משתבע מלוה ושקיל. ואיכא מאן דאמר דכל דכן הוא, דכיון שהאמינו בכולו כל שכן במקצתו, ואנן כסברא בתרא מסתברא לן, והאריך הרבה בראיות. וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל פז סימן ה".

וכתב הסמ"ע (סק"ו) בזה"ל:

"בין בכולו בין במקצתו, הטעם, דסתם נאמנות הוא דמאמינו בכל ענין".

והתומים כתב שם (אורים סק"ה) וז"ל:

"בין בכולו וכו', דסתם נאמנות מועיל להכל, ובפרט דאין להשביע מספק, ועיין בעל התרומות שער כא ח"ד (ס"ג)".

ורבי עקיבא איגר בהגהותיו שם לשו"ע כתב:

"ואם יש בו נאמנות אף על פי שלא פירש, נ"ב בת' הר"א ששון סי' פב כתב דיכול המוחזק לומר, קים לי כהפוסקים דאם לא פירש חייב לישבע בפוגם".

והתפארת יעקב על שו"ע שם (סק"ד) כתב:

"בין בכולו בין במקצתו נוטל בלא שבועה, כן כתב בעל התרומות (שער כא חלק ד סימן ב), והאריך הרבה שם, ולדעתי דין זה צ"ע וכמו שאבאר, וז"ל בעל התרומות שם, והיכא דכתב מהימנית עלי אמר לא נפרעתי, ולא פירש בין בכולו ובין במקצתו, דהא איכא מאן דאמר דיד בעל השטר על התחתונה, דבכולו דלא מרעי ליה שטרא הימניה, אבל אי פגום ליה דאיתרע שטרא לא הימניה, ואיכא מאן דאמר דכל שכן הוא, דהשתא כשיש כפירה גדולה ביניהם מהימן מלוה, כשיש כפירה מועטת לא כל שכן, הילכך לכל דבר נכנס לשון הנאמנות, ואנן כסברא בתרא מסתברא לן, וסוגיא דשמעתא דפרק הכותב (כתובות פו, ב) הכי מוכח וכו' עכ"ל.

ולכאורה תמוה האי קל וחומר, דאנן הכי קאמרינן, דלא הימניה אלא במילתא דתליא בנאמנות של זה באמת ושקר, אבל במקצתו דלא דייק, והוא סובר שבאמת לא נפרעתי יותר, אהא לא הימניה, דאי לא רמי עליה שבועה לא דייק, ויסבור באמת הדין עמו, וזה ברור..."

ולאחר אריכות דבריו סיים בזה"ל:

"... אך עדיין יש לדחות לפי הנ"ל, דוודאי כל מה שאינו סובל לשון הנאמנות בעצמו, שפיר אמרינן דמסתמא מכל דבר פטרו, כמו כתב לה נדר ושבועה, מה שאין כן חילוק שסובל לשון הנאמנות בעצמו, כיון שאומר מהימנת עלי, ובמקצתו לא שייך מהימנת עלי, שפיר יש לומר כסברא קמייתא בבעל התרומות, ודין הטור ומחבר צ"ע".

נראה כי אמנם נשאר בצריך עיון, אך לא חלק להדיא על הטור והשו"ע. בכל מקרה וודאי ההלכה כדעת כל הפוסקים.

ולכן במקרה דנן בו נכתבה לכאורה "נאמנות" בהסכם וכפי שבארנו, אזי לא ניתן לטעון שכיון שהאשה הודתה ששולמו 4,000 ₪ מחוב זה עליו דנים הצדדים, אם כן היא פגמה שטרה, ובכדי שישלמו לפוגם שטרו את שארית החוב, נדרש הוא להשבע שבועת הנוטלין, שכן במקום נאמנות נאמן התובע אף אם פגם שטרו.

ובנידון דנן הדין כן לכולי עלמא, שהרי פרשו בהסכם שנדרשת חתימת ידה בין בתשלום החוב במלואו ובין במקצתו.

אולם להלן נבהיר כי היא גופא אם להחשיב סעיף זה כ"נאמנות", הוא ספק גדול, ואם כן האיש מוחזק בכספו גם מדין פוגם שטרו, שמבלי שבועת המשנה לא תוכל להפרע.

יש להוסיף שהסברא בחילוק, והשוני בין שני הדינים "פוגם שטרו" כאשר יש "נאמנות", ובין טוען טענת "שמא" בנאמנות, היא כפי שבואר, שבטענת שמא באמת יש לו למלוה נאמנות, אלא שנאמן רק שאינו יודע, בניגוד לפוגם שטרו, שהתובע טוען טענת ברי, ובשל הנאמנות שקבל, נאמן בטענת ברי.

וכעין זה כתב בספר קובץ שיעורים (בבא בתרא אות תסא) על כל דין ברי ושמא, בזה"ל:

"... מקשין העולם, ליהמניה לשמא, במיגו דיכול לטעון ברי, ומתרצין דאפילו נאמינו שאינו יודע, אכתי ברי ושמא עדיף..."

ספק האם אכן קבלה האשה "נאמנות"

והנה בלשון הסעיף שניתן לפרשו כ"נאמנות" נכתב:

"מוסכם כי הבעל יוכל להקדים את התשלום לאישה בהתאם לשיקול דעתו, באופן מלא או בחלקים, וכל תשלום יאושר בחתימת ידה של האישה, ויקוזז מסך התשלומים המפורט בסע' 7א' לעיל".

ויש להסתפק אם כוונת הסעיף שהתשלום לא יאושר אלא בחתימת יד האשה. כלומר לפי זה כוונת הסעיף היא לא רק באופן חיובי אלא אף על דרך השלילה, כי לא יאושר התשלום אלא בחתימת יד האשה, ואז תהיה כוונת ההתנייה כדין "נאמנות", כדוגמת מקרה הגמרא, בו הותנה כי לא יפרע הלווה אלא בפני שני עדים.

אולם מנגד יתכן כי כוונת ההתנייה היא רק לחזק את הצורך של האשה לתת בידו ראיה לפירעון, ומשום כך לא הותנה בדרך שלילה אלא בדרך חיובית.

עוד יתכן לפרש כי ההדגשה על חתימת ידה, באה בעיקר בתשלום חלקים מהחוב של כל שנה, מכיוון שבכהאי גוונא הרי האשה לא משיבה את הצ'ק, שהרי האיש חייב לה עוד מהחוב הספציפי של אותה שנה, ומשום כך נדרשת הייתה חתימתה, אולם כאשר האיש משלם בבת אחת את כל התשלום של אותה שנה (מופחת בשל ההקדמה), או אז די בהשבת הצ'ק לאיש ללא חתימה.

כל זאת במיוחד לאור העובדה שהסעיף הרלוונטי נכתב ביוזמת ולטובת האיש, שהרי נכתב בו שהאיש לפי שיקול דעתו רשאי להשיב מוקדם ממועד הפירעון.

ומכל זה נמצא כי ספק לנו בכוונת סעיף זה.

ספקות בלשון שטר חוב או שטר מחילה

והנה, בשו"ע חו"מ (סי' מב סעי' ח) נפסק:

"בכל הני דאמרינן לעיל שיד בעל השטר על התחתונה, אי תפס (- המלוה בעל השטר) מטלטלים, לא מפקינן מיניה. הגה, וכל שכן שאומרים בשובר יד בעל השטר על העליונה, הואיל והוא מוחזק (נימוקי יוסף פרק גט פשוט בשם הרא"ה). דלא כיש חולקין ואומרים דאפילו בשובר אמרינן ידו על התחתונה (שם בשם הריטב"א תלמידו)".

נמצא שכשיש ספק בכוונת לשון השטר, כאשר על ידי השטר ניתן להוציא ממון, והספק הוא על ממון מסוים אם גם הוא נכלל בכוונת השטר, הדין הוא ש"יד בעל השטר על התחתונה", ולא ניתן להוציא ממון מהמוחזק מספק.

לעומת זאת מבואר בשו"ע - "יד בעל השובר על העליונה", כלומר כאשר אדם פרע את חוב השטר, וקבל שובר שכתוב בו שהוא פרע את חובו, וישנו ספק בלשון השובר אם נפרע ממון מסויים, יד בעל השובר על העליונה, ולא ניתן להוציא ממנו ממון.

וכתב הש"ך שם (סקי"ח) וז"ל:

"דלא כיש חולקים כו'. ז"ל דרכי משה (סעיף יא - יב), כתב מהרי"ק שורש ז (ענף א), אפילו כשהוא מוחזק, אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחויב בדין, אומרים יד בעל השטר על התחתונה, ע"כ, וכן כתב נמוקי יוסף פרק גט פשוט (ב"ב עו, ב מדפי הרי"ף) בשם הריטב"א, אמנם כתב שם דהרא"ה חולק וסבירא ליה דאם בעל השטר מוחזק, כגון בשובר, ידו על העליונה, עכ"ל ד"מ. גם בבדק הבית (סוף סעיף יג) תמה על מהרי"ק איך חולק על הפוסקים דאי תפס לא מפקינן מיניה. גם בספר לחם משנה (פט"ו ה"ג) מהל' מלוה הניח דברי מהרי"ק בתימה, ע"ש שהאריך.

ולפי עניות דעתי לא קשה מידי, וליכא כאן פלוגתא כלל בין הפוסקים, דמהרי"ק קאי שם על מי שהיה חייב בלא השטר לפרוע לצדקה לפי ממונו, ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבויים כלום רק שוה בשוה מחמת שהוזכר בשטר שביניהם דבהוצאת צדקה יפרע כל אחד בשוה, ועל זה כתב מהרי"ק שם, דאין פדיון שבויים בכלל צדקה, ואמרינן יד בעל השטר על התחתונה, ואף על גב דהוא מוחזק, שהרי אין חזקתו כלום, מאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו, אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תורה, עכ"ל. ר"ל כיון דבלא השטר הוא חייב בודאי לפי ממונו, שהרי אינו טוען שאתם עשיתם עמי בפירוש לפרוע שוה בשוה גם בפדיון שבוים, רק שאומר כיון שעשיתם עמי שטר לפרוע שוה בשוה לצורך צדקה, גם פדיון שבויים בכלל, אם כן מה יועיל לו תפיסתו, הרי הוא חייב בודאי בלא שטר, ואיך יפקיע את עצמו מכח ספק שבשטר, אין ספק מוציא מידי ודאי.

אבל כאן שהמלוה אומר שחייב לו בודאי, אם כן גם בלא שטר חייב לו לדברי המלוה, פשיטא דאי תפס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה כיון שטוען ברי, וכן בשובר שהלוה אומר אפילו בלא שובר אינו חייב לו, אמרינן יד בעל השובר על העליונה, כיון שהוא מוחזק.

וכן מה שכתבו הרא"ש (בתשובה כלל עו סי' ד) והמחבר לקמן סימן מג סעיף כז, דאם היה כתוב בשובר שמחל לו כל תביעות שהיה לו עד עכשיו הוי ספק, ומספיקא לא מפקינן ממונא, היינו גם כן שבעל השובר טוען שמחל לו בפירוש גם שטר זה, ודוק. וכן הריטב"א בנמוקי יוסף שם מודה דאמרינן בשובר ידו על העליונה כיון שהוא מוחזק, ולא פליג התם אלא בכתוב בו דינרין, דלא דיינין דינרין טובי משום דלשון דינרין משמע רק ב', וכן כתבו הרב המגיד (פכ"ז ממלוה הט"ז) והמחבר בסעיף יב בדינרין גם בשטר שתפס דמפקינן מיניה. תדע דאם לא כן למה הביא הנמוקי יוסף שם פלוגתייהו בברייתא דדינרין, הוה ליה לכתוב כן מיד לעיל מיניה במתניתין דזוזי ק' דאינון ל' סלעין, אלא ודאי כמו שכתבתי, ע"ש ודוק".

ובנתיבות המשפט ביאורים שם (סק"ח) כתב:

"דלא כיש חולקין, עיין ש"ך סקי"ח שמישב דעת מהרי"ק (שרש ז ענף א) דסבירא ליה דלא אמרינן יד בעל השובר על העליונה, הוא משום דמיירי בטוען שמא... אמנם עיקר דברי הש"ך תמוהין...

ומכל מקום העיקר כהש"ך דאין ראיה ממהרי"ק לפי מה שכתבתי לעיל בכללי תפיסה (כלל יא), דכל שבא לזכות מכח הלשון ויש ספק בהלשון, אינו זוכה כלל, מה שאין כן בסימן מג שיש ספק במעשה, אם השטר קודם או השובר קודם, מהני מטעם מוחזק..."

ובנתיבות המשפט (חו"מ סוף סימן כ"ה) קיצור כללי דיני תפיסה סעיף יא, כתב:

"ספק לשון בשובר, כשהוא שובר של פרעון אמרינן ביה יד בעל השובר על העליונה, אפילו הלוה טוען שמא והמלוה ברי. דתפיסת ההלואה שתחת יד הלוה, מיקרי תפס קודם שנולד הספק. אבל אם הוא שובר של מחילה, ובא לזכות מכח הלשון, יד בעל השובר על התחתונה. אבל בספק דתרי ותרי או שיש ספק במעשה ולא בלשון, כגון בהא דסימן מג (סעיף כז) בשובר שכתוב בו "עד עכשיו", ולא נודע אם השובר קודם או השטר קודם, אף בשובר של מחילה פטור הלוה".

לדברי הנתיבות המשפט יש הבדל בין "שובר של פירעון" בו נכתב שההלוואה נפרעה, ובין "שובר של מחילה", שבו נכתב שהמלוה מוחל ללוה על ההלוואה. בשובר של פירעון, נאמר יד בעל השובר על העליונה, והוא מוחזק עוד קודם שנולד הספק. אולם בשובר של מחילה, ויש ספק בכוונתו, המלוה – הבעל חוב – בעל השטר, הוא המוחזק ויד בעל השובר על התחתונה.

ובביאורים שם באר והרחיב בזה"ל:

"ובספק לשון במחילה, והוא (זה שמחלו לו) בא לזכות מכח אותו הלשון, חייב. וראיה ממה שכתב הרמ"א בסימן סה סעיף כג כשאומר שטר אחד מחול, שהקטן מחול. והטעם דכל שקונה מחמת הלשון, אינו קונה רק מה שהוא ברור בלשונו ולא מה שיש בו ספק, דכמו בנדרים אמרינן דלא מחית איניש נפשיה לספיקא, ומהאי טעמא באומר לפני פסח, אינו אסור רק עד שיגיע (נדרים סא, א), והמקדיש חיתו ובהמתו, לא הקדיש הכוי (שם יח, ב), וכבר כתבתי במקום אחר הטעם בזה, דאין כוונת האדם בלשונו, רק על דבר הברור שבמשמעות לשונו, ולא על משמעות הספק שבלשונו, דלא מחית איניש נפשיה לספיקא.

ושטרות אנו למדין מנדרים כמבואר בש"ס נדרים (סג, א). ותנן נמי (ביכורים פ"ב מי"א) דהכותב חיתו ובהמתו לא כתב הכוי, והוא מהאי טעמא, ועיין ש"ך סימן מג סקמ"ה, משום הכי במוחל ויש ספק בלשונו, לא קנה רק דבר הברור שבלשונו.

ואתי שפיר הא דחושן משפט סימן מג בשובר שכתוב בו שמחל לו עד עכשיו, והיה הספק אם היה השטר קודם או לא, דהשטר בטל אף דמחילה היא ובטל מספק, ובסימן סה גבי שטר אחד מחול, הקטן מחול. והטעם פשוט, דבסימן מג אין הספק בלשון, דאם השטר קודם ודאי בטל, רק שהספק במעשה אם הוא קודם, וכיוון דבהלוואה שבידו, הוי כתפס קודם שנולד הספק דזכה בתפיסתו, מה שאין כן בהספק בלשון דהוא מטעם המבואר. ובזה נתבאר מה שכתבתי בפנים".

ועיין בפסקי דין רבניים ח"ה עמ' 217 בפסק בית הדין הגדול, בפני כבוד הדיינים הגר"ע הדאייא, הגרי"ש אלישיב, והגר"ב זולטי זצ"ל שהביאו את דברי הנתיבות המשפט.

והנה, מצינו עוד ראיה לדין ספק מחילה. דהנה, הבית יוסף אבהע"ז סי' צג (סעי' י-יב) כתב:

"כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח, אם תבעה הנדוניא, ואפילו נפרעה ממנה, אינה מפסדת מזונות, ותהא ניזונת משום מנה מאתים ותוספת, משום דמזוני בתר עיקר כתובה גריר. כן כתבו המפרשים בשם הרשב"א, וכן נראה פי"ח מהלכות אישות עכ"ל.

ומשמע שאף על פי שנדונייתה מאה מנה ולא תבעתה, כיון שתבעה עיקר ותוספת, שוב אין לה מזונות, דנדוניא הרי היא כחוב דעלמא ואינה ענין למזונות. וכן נראה מדברי הריטב"א (צז, ב סוף ד"ה גירסת) שאכתוב בראש סימן קג".

לדעת הריטב"א והרשב"ץ, נדוניא הינה חוב בעלמא ואין תביעתה גורמת להפסד מזונות. ואם תתבע האלמנה את העיקר והתוספת, אבדה מזונותיה, גם אם לא תבעה את הנדוניא, ואפילו הנדוניא היא מאה מנה. מנגד מצינו שיטות אחרות.

דהנה, בדרכי משה (שם אות ז) כתב:

"אמנם בשם תשובת הרשב"א (ח"ו סי' ה) כתב (הבית יוסף עצמו בהמשך דבריו וכדלהלן) דאוכלת בשביל הנדוניא. וכתב עוד (שם), ואף אם תמצא לומר דאינה אוכלת בשביל הנדוניא, מכל מקום אם מחלה מקצת לבעלה, אמרינן דמקצת שמחלה היינו הנדוניא, ושיירה לעצמה עיקר הכתובה ולא אבדה מזונות, ולא אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה, דאדרבה הבעל נקרא בעל השטר וידו על התחתונה, דהרי בודאי חייב לה מזונות והוא בא ליפטר ממנה מכח המחילה שלה, ועליו לברר מה מחלה וכו'".

ובהמשך כתב שם הבית יוסף את דברי הרשב"א הנ"ל, בזה"ל:

"... כתב הרשב"א בתשובה (שם), קרוב הדבר שכל שלא מחלה כל מה שכתוב בכתובתה, לא מחלה מזונותיה, ואין אומרים שהמזונות תלויים בעיקר הכתובה בלבד, שהם מנה ומאתים, וכל שמחלה מנה ומאתים אבדה מזונותיה, שהרי אפילו לא מחלה מה שהוסיף לה יותר על מנה ומאתים, לא אבדה מזונותיה, ואף על פי שאין התוספת מעיקר תקנת חכמים, אף אנו נאמר כן בנדוניא. ואי נפשכם לומר דשאני תוספת דאמר רבי ינאי תוספת כתובה ככתובה, יש לומר דאף נדוניא בכלל דברי רבי ינאי. וכן פירשו קצת מפרשים.

... ועוד מה שטען הטוען שמן הסתם ידה על התחתונה שהיא קרויה בעל השטר, מסתברא דבמקום הזה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה, לפי שהבעל לא פרע לה כלום והיא משלה היא מוחלת...".

והם הם הדברים.

הכרעת הדין בכוונת ההסכם שלפנינו

מעתה במקרה שלפנינו, בו כאמור יש להסתפק בכוונת הכתוב בסעיף המדובר, כי האשה תאשר בחתימתה את קבלת התשלומים.

האם הכונה היתה לומר כי כל עוד לא יציג הבעל את חתימתה, תהיה נאמנת לומר שלא קבלה תשלום, למרות שהצ'ק אינו בידה, ואזי נמצא כי האשה קיבלה דין "נאמנות", כדוגמת מקרה הגמרא, בו הותנה כי לא יפרע הלווה אלא בפני שני עדים, או שכל הכונה היתה רק לטובת הבעל, לחיב את האשה לתת בידו ראיה, ולאשר בחתימתה את התשלומים.

ועוד ניתן לומר שאף אם כן ניתנה כאן נאמנות לאשה, והותנה כי האיש לא יהיה נאמן לטעון לפרעון בלא הצגת חתימה מהאשה, מכל מקום יתכן לפרש כי ההדגשה על חתימת ידה, באה רק ביחס לאפשרות של תשלום חלקים מהחוב של כל שנה, שבכהאי גוונא הרי האשה לא משיבה את הצ'ק, שהרי האיש חייב לה עוד מהחוב הספציפי של אותה שנה, ומשום כך נדרשת הייתה חתימתה, אולם כאשר האיש משלם בבת אחת את כל התשלום של אותה שנה (מופחת בשל ההקדמה), או אז די בהשבת הצ'ק לאיש ללא חתימה.

ולאור כל מה שהבאנו, עולה כי מכיוון שתנאי כזה שהאיש לא יהיה נאמן על פרעון בלא חתימה, פירושו התחייבות של האיש לשלם שוב, גם כאשר לטענתו פרע כבר את החוב, הרי בכל ספק בלשון וכוונת השטר, "יד בעל השטר על התחתונה", כאשר האשה היא שבאה להוציא ממון מהבעל.

ולא עוד אלא אפילו אם היתה האשה מוחזקת בממון, מכל מקום כיון שהספק כאן הוא בלשון שטר ההתחיבות עצמו, הרי נתבאר מדברי הנתיה"מ שבכהאי גוונא אינו מדין ספק, אלא הוא דין ודאי שאין השטר פועל מה שאינו נכלל בוודאות בלשונו, ואם כן כאן נפסוק בתורת ודאי כי ההסכם לא נתן לאשה "נאמנות", לכל הפחות כאשר לטענתו נפרע כל החוב, והצ'ק אינו בידה.

דין מרומה – מקור הדין

והנה, גם אם נאמר שמקרה דנן אינו בכלל טענת שמא, וכי לפחות מחלק מהסכום המדובר ברי לה לאשה שלא קבלה אותו, מכל מקום נראה כי האשה וודאי מבולבלת, ואינה יודעת כמה קיבלה מהאיש. ובנוסף, טענת האשה כי הצ'קים שנכתבו נותרו בידי האיש, נראית בלתי אמינה לחלוטין, וכי לשם מה יכתוב האיש צ'קים שלא נמסרים לאשה. כל המקרה המדובר יוצר מצב שבית הדין אינו יכול להוציא את האמת לאור, ומביא אותנו לכעין דין "דין מרומה", וכדלהלן.

דהנה, במסכת שבועות (ל, ב - לא, א) למדו דין זה מהפסוק (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק, וז"ל הגמ':

"מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק".

והובא בשו"ע (חו"מ סי' טו ס"ג) וכך נפסק שם:

"הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה, לא יאמר, אחתכנו ויהיה הקולר (פירוש שלשלת העון) תלוי בצואר העדים. כיצד יעשה, ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות.

הגה, ומכל מקום אין דינו כדיני נפשות שאם אמר באחד מן החקירות אינו יודע, שיתבטל העדות, אלא רצה לומר שיחקור בדין מרומה כל מה שאפשר (ריב"ש סימן רס"ו). אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אף על פי שאינו יכול לפסלן, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו, וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים [מ.]ם ללב.

וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה".

לשון השו"ע מקורו מדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כד ה"ג) ושם נוסף בזה"ל:

"כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים [מ.]ם ללב, והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא".

בהבאת פסוק זה מדגיש הרמב"ם, כי על אף שבדרך כלל תפקידו של בית הדין הוא לדון ולפסוק, ואינו רשאי להסתלק מהדין, ישנם מקרים חריגים, אשר בהם נאמר "כי המשפט לאלוקים הוא" ולא לבני האדם, ואין להם לעסוק בהם.

ובשו"ע סעי' ד שם נפסק:

"במה דברים אמורים, כשהתובע רמאי. אבל כשהנתבע רמאי, אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו. ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבנו, אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו. הגה, ובדרך זה יוכל הדיין לומר לנתבע גם כן שלא יתן לו זמן עד שיעמיד ערבות, כי אין לדיין באלו הדברים רק מה שעיניו רואות (מהרי"ק שורש י"ד). ויכול אפילו להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין, אם עושה כדי לברר האמת (שם שורש קפ"ו)".

מקור חילוק זה בין תובע רמאי לנתבע רמאי הוא בדברי הרא"ש (סנהדרין פרק ד ס"א) וז"ל:

"והא דאמרינן פרק שבועת העדות (ל:) דדין מרומה אין לדונו כלל משום דכתיב (שמות כג ז) מדבר שקר תרחק, תירץ רבינו מאיר דהיינו כשהתובע טוען ברמאות, אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענתו, והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות, ואין יכול הדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור הדיין יפה לבטל רמאותו".

קושיית הרא"ש היא שבגמ' בשבועות מבואר שבדין מרומה אסור לדיין לפסוק, אלא יסתלק מן הדין, ואילו בסנהדרין (לב, ב) אמרו שבדין מרומה צריך הדיין לעשות דרישה וחקירה כדי לברר האמת (בניגוד לדין הרגיל שבדיני ממונות אין צריך דרישה וחקירה).

על כך תירץ הרא"ש בשם רבינו מאיר (המהר"ם מרוטנבורג) ששונה הדין כשהנתבע רמאי מאשר כשהתובע רמאי, ובגמ' בשבועות מדובר כשהתובע רמאי, ועל זה אמרו שהדיין יסתלק מן הדין, ולא ידוננו, ובכך לא תצלח רמאותו בידו, אבל כאשר הנתבע הוא הרמאי, הרי אם בית הדין יסתלק מן הדיון ולא יפסוק, הרי נמצא שהרמאי הרויח והצליח להמנע מחיובו, ועל זה אמרו בסנהדרין שאין לדיין ברירה אלא לדרוש ולחקור היטב עד אשר תצא האמת לאור.

כאמור גם במקרה שלפנינו, נראה כי האשה בתשובותיה וגירסאותיה הסותרות, מונעת מבית הדין את הדרך לבירור האמת, ויש בכך טעם נוסף להמנע מלחייב את האיש, מלבד כל מה שנתבאר כי יש מקום לפטרו גם מדינא.

אי תגובה כנגד טענה הנטענת

במקרה דנן האשה פנתה אל האיש בהודעה כתובה שהיא אינה זוכרת כמה הוא שילם לה מהסכום האחרון והאיש לא השיב לה ולא הגיב. לדבריו, הוא חשש לענות מפני הפחד מהתרגיל שהיא מכינה לו.

על פי הדין אכן האיש לא היה חייב לענות לאשה, ואין באי תגובתו כדי להוכיח דבר כנגדו, וכדלהלן.

דהנה, בשו"ע חו"מ (סי' פא סעי' ז) נפסק:

"הא דמהני אתם עדי, דוקא כשתבעו מנה ואמר ליה הן, ואחר כך אמר אתם עדי, ושתק ליה. אבל אם אמר לו מנה לי בידך, והלה שתק, ואמר התובע לעדים אתם עדי, ושתק הנתבע, אין שתיקתו כלום, דלא הוי שתיקה כהודאה אלא כשהודה לו תחלה ואמר ליה הן, וכשאמר התובע אתם עדי, שתק, אבל כששתק מתחלה ועד סוף, יכול לומר, לא חששתי להשיבך. הגה, מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חבירו, בפני אבי הבן, ואבי הבן שתק, שתיקה כהודאה דמיא. ואף על פי שלא דבר האב כלום, דהוי ליה לאב לאסוקי אדעתיה ולמחות (מרדכי פ' זה בורר ע"ל ר"ס שלו), וכמו שיתבאר בסמוך סעיף יג".

וכתב הש"ך (סקי"ז) וז"ל:

"לא חששתי להשיבך... כתב בפסקי מהר"מ רקנטי סימן תכג וז"ל, פסק ריא"ז (פסקי ב"מ סי' קיט) דשתיקה כהודאה דמיא, וכל היכא דיש לתלות שתיקתו בעבור שחשב בלבו מה לומר, לא אמרינן ששתיקה כהודאה, והכל כפי מה שבית דין יכולים להבין דעתו של שותק, כך דנין, ע"כ. וכן כתב בהגהת אשר"י פרק המפקיד (סי' ח) בשם אור זרוע באורך יותר, וע"ש. ויש סעד לזה ממאי דאמרינן התם בש"ס פרק המפקיד דף לז ע"ב, ומאן דאמר הלה שותק שתיקה דהכא לאו כהודאה, מצי אמר ליה האי דשתיקי לכל חד וחד דאמינא האי הוא, וע"ש..."

הרי כי שתיקת הנתבע אינה בהכרח ראיה על הודאה, והדבר תלוי בהבנת בית הדין האם השתיקה סבירה בנסיבות המסוימות שלפניהם, כאמור במקרה שלפנינו נראה כי אכן אין באי תגובתו הודאה כל שהיא, ומתקבלת טענתו כי חשש להשיבה, שמא היא זוממת משהו בהודעה זו.

 

המסקנות ההלכתיות העולות מפסק הדין

  1. "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", ועל כן בדרך כלל טענת לוה כי פרע לפני זמן הפרעון, אינה מתקבלת.
  2. עיקר גדרה וטעמה של הלכה זו, כי 'חזקה' אין אדם פורע תוך זמנו, ועדיפותה על פני כל 'רוב', אשר אין בכוחו להוציא ממון, כתבו הגר"ש שקאפ והגר"ש רוזובסקי כי היא רוב גמור שיש בו גם בירור שכלי, ולא רק מדין רוב שגזרה התורה, שהוא מועיל רק באיסורים.
  3. לדעת רוב הראשונים וכך נפסק להלכה, לוה שלוה בסתם בלי קביעת זמן לפרעון, למרות שהדין הוא כי "סתם הלואה שלושים יום", מכל מקום יכול לטעון שפרע בתוך הזמן.
  4. בטעם הדבר כתבו רבינו יונה והרשב"א ד"כיון שלא פירש לו המלוה זמן, לא נתיאש מן הפרעון בתוך שלשים יום, והלוה בוש ממנו שמא צריך הוא למעות". ובנחלת דוד הוסיף על טעם זה כי מדברי הנימוקי יוסף נראה כי זה בנוי על כך שלאו כולי עלמא דינא גמירי, ואולי אינו יודע הדין דסתם הלואה שלשים יום, כיון שהוא עצמו לא קבע זמן, ולכן יתכן שפרע בתוך הזמן.
  5. הסמ"ע כתב בסברת הדין דרך אחרת, שדוקא אם הלוה קבע לו זמן, וגילה דעתו כי הוא צריך את המעות עד שיכלה הזמן, אינו פורע קודם לכן, מה שאין כן בסתם הלואה, וכך מבואר בתשובת הרא"ש.
  6. בקצות החושן שם כתב שלא זה עיקר הטעם, אלא עיקרו משום המנהג, שאין דרך בני אדם לפרוע תוך הזמן שקבעו, ולכן בסתם הלואה שאנשים כן נוהגים לפרוע בתוך הזמן, נאמן לטעון כי גם הוא נהג כן.
  7. עוד כתב הקצות החושן, כי מדברי הנמוקי יוסף מבואר כי גם אם בשעת הלואה לא קבע זמן פרעון, אלא רק לאחר זמן נקבע, עדיין חזקה כי אינו פורע תוך זמנו, ודלא כמהרשד"ם שנסתפק במלוה שנתחסד עם הלוה להאריך לו זמן, דשמא בכהאי גוונא לא נאמרה החזקה.
  8.  כאשר בית דין נתנו לחייב שלושים יום לפרוע מדין זמן בית דין, כתב הרמב"ן שבזה נאמן לומר שפרע בתוך הזמן, הש"ך הניח דין זה בצ"ע, אבל בקצות החושן ונתיבות המשפט פסקו כן, ומשום שאם יש לו מעות בתוך הזמן, ודאי חייב לפרוע מיד.
  9. ולכן דין זה הוא רק בזמן בית דין, אבל פשרנים שקבעו זמן לתועלת הלוה, ואפילו אם יש לו מעות אינו חייב לפרוע בתוך הזמן, בזה חזקה שאינו פורע קודם זמנו.
  10. בדמי שכירות ובדמי בניית כותל חצר, כיון שאין החיוב ברור וסופי, הוי תוך זמנו אפילו בלא קביעת זמן.
  11. לשיטת התומים אף שהדין הוא שסתם הלואה שלושים יום, ואי אפשר לתבעו קודם לכן, מכל מקום אם תפס המלוה מיד הלוה בתוך שלושים יום, מהני, מכיון שרק המלוה לא יכול לתבעו, אבל הלוה מצידו אם יש לו מעות צריך לפרוע גם קודם, וזהו הטעם למה שכתב הב"ח ששביעית משמטת סתם הלואה, בשונה מהלואה בתוך זמנה שאינה משמטת. דבריו הובאו אף בחידושי הגרע"א, אף שבמנחת חינוך תמה עליו מאוד.
  12. אולם דעת הדבר אברהם והנועם ירושלמי, כמבואר בר"ן במסכת שבת, שהתורה הפקיעה לא רק את זכות התביעה בסתם הלוואה ל' יום, אלא אף קבעה שזמן הפירעון הוא בתום שלשים יום. וממילא שביעית באמת אינה משמטת את סתם ההלוואה שלשים יום, שמסתיימים לאחר תום השנה.
  13. מצינו שיטות הגאונים הסוברים כי גם בסתם הלוואה ל' יום אמרינן חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, וטעמם כי זמן ל' יום אינו שונה מכל קביעת זמן הלוואה, וכאשר לווים בסתמא, כוונתם באומדנא ברורה לשלשים יום, ודינו ככל קובע זמן להלוואתו.
  14. דעת הסמ"ע כי כל הדין שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, נאמר רק כאשר התובע טוען ברי, אבל לא כשטוען שמא. והש"ך חולק כי אם היורשים של התובע טוענים שמא, אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו.
  15. בקצות החושן הסכים עם הש"ך כאשר היורשים תובעים, משום שטענינן ליורשים, ונחשבים כבאים בטענת ברי. אולם אם המלוה עצמו מסתפק, וטוען טענת שמא, נסתפק הקצות החושן, והניח בצ"ע.
  16. דעת התומים שבתובע עצמו שטוען שמא, לא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. אולם ביורשים תובעים בטענת שמא, שאז השמא הוא שמא טוב, דלא הוה ליה למידע, במקרה כזה אם יתכן שהחוב לא יגיע לכלל חיוב כלל, בכהאי גוונא יתכן שלכולי עלמא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. אבל בחוב שחיובו ברור, נסתפק המרדכי.
  17. אם המלוה והלוה שניהם טוענים טענת שמא, והחוב הוא תוך זמנו, לדעת התומים והקצוה"ח לא הורעה החזקה אף שלתובע הוא שמא גרוע, ודימו לדין המובא בסימן נט שהתובע חוב בשטר, יכול לגבות כאשר שניהם אינם יודעים אם נפרע. אולם דעת הנתיבות המשפט שהחזקה הורעה, ורק בשטר שטענת השמא של התובע לא הורעה כל כך, כיון שסומך על השטר, ומשום כך אינו זוכר, או אז גובה אף בשמא ושמא.
  18. שיטת השער משפט כי יורשים גובים בתוך הזמן מן הלוה בלא שבועה כלל, וכן יורשים מן היורשים. אבל במלוה ולוה גופייהו, אם שניהם טוענים שמא, התובע נוטל בלא שבועה. כאשר המלוה טוען שמא והלוה טוען ברי שפרע בתוך זמנו, בזה יש להסתפק, דלא דמי ליורשים דלא הוה להו למידע, מה שאין כן מלוה גופיה איתרע טענתיה במה שטוען איני יודע, ואינו יכול ליטול מספק. וצריך עיון לדינא.
  19. לדעת התפארת יעקב, דעת המרדכי נאמרה רק בשכיר, שבו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היא חלשה, משום שמצינו שכירים רבים שמקבלים שכרם גם בתוך זמנם, בכהאי גוונא טענת שמא מרעה את החזקה, אולם בהלוואה גם בטענת שמא חייב הלוה, דאין אדם פורע תוך זמנו.
  20. הכרעת הנחל יצחק בדין שמא ושמא כדעת התומים והקצוה"ח שהלוה חייב לפרוע, ולא חישינן לפרעון בתוך זמנו, ודלא כנתיה"מ.
  21. במקרה בו התובע טוען טענת שמא, אבל יש לו גם שטר וגם חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, נחלקו הש"ך והנחל יצחק האם בצירוף שני טעמים אלו, יגבה המלוה מהלוה גם בטענת שמא. דעת הנחל יצחק שבכהאי גוונא מעיקר הדין גובה המלוה. דעת הש"ך שאינו גובה. ולדינא הכריע הנחל יצחק שקשה להוציא ממון כנגד הש"ך, אולם אם תפס המלוה, אין מוציאין מידו.
  22. תבעו לאחר זמן הפרעון, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, לא נפשט בגמ' אם נאמן במיגו שיכל לטעון כי פרע בתוך זמנו, ולהלכה מספק פטור הלוה. אבל אם תפס המלוה אף בלא עדים אין מוציאין ממנו.
  23. כמו כן אם אין עדים על קביעת הזמן, נאמן לטעון שפרע למרות שהוא תוך הזמן, במיגו שהיה טוען כי לא קבעו זמן או שכבר עבר הזמן ופרע, וגם בזה אם תפס התובע אף בלא עדים, מהני.
  24. יש לדון באופן שהצדדים הורגלו בעבר לשלם תוך הזמן, האם בכהאי גוונא טענת פרעתי שוב תוך הזמן, היא טענה טובה. גם בעל פתחי חושן הסתפק בדין זה.
  25. וביותר יש לדון כאשר ידוע כי המלוה היה לחוץ להשגת הכספים, עוד טרם הגיע מועד פרעונם, ובקש מהלוה לפרעו קודם הזמן, וכל שכן כאשר מראש דנו בהסכם עצמו באפשרות כזו של פרעון לפני הזמן, ויש כאן ריעותא בחזקת אין אדם פורע תוך זמנו.
  26. דעת הרמב"ם והשו"ע כי מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר, ואבד השטר, אם טען שפרע הרי זה נשבע היסת. ואפילו אם החוב הוא תוך זמנו, מכיון שה'חזקה' הורעה, הואיל וכתבו לו שטר ואינו בידו, ואנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו.
  27. וכתב הש"ך כי לשיטתם כן הדין אפילו אם העדים קיימים לפנינו ואומרים שהוא תוך זמן, ובזה נחלק עליהם הראב"ד, והמוחזק יכול לומר קים לי כהראב"ד.
  28. נחלקו הפוסקים אם הלוה טען כי פרעו בתוך הזמן מעט מעט, כדי שלא יצטרך לפרעו הכל בבת אחת, האם נטמן בטענה זו.
  29. ולפי זה אם בכל פעם ששילם הלוה מוקדם מהזמן, הפחית לו המלוה מסכום החיוב, עבור הקדמת הפרעון, נמצא כי יש לו רווח ועדיפות לשלם תוך הזמן בשל כך, ולפי השיטות שבכהאי גוונא אין חזקה של אין אדם פורע תוך זמנו, הרי כי יהיה נאמן לטעון פרעתי תוך הזמן.
  30. כמו כן נראה כי אם ידוע לבית הדין כי המלוה לחץ אותו מאוד להקדים את הפריון, יוכל לטעון שפרע בתוך זמנו בכדי להמנע מלחצים אלו.
  31. אף שלהלכה לא קיימא לן כאביי ורבא, הסוברים שאדם עשוי לפרוע בתוך זמנו "כי היכי דלא ליטרדן", מכל מקום מצינו בדברי הש"ך כי במלאכה המתחלקת לחלקים רבים, וחייב לפרוע בסוף כל חלק וחלק, יכול לטעון שהעדיף כבר לשלם הכל מראש, ולא להיות מוטרד על ידי הפועל בכל פעם ופעם.
  32. ואף על פי שאין דברי הש"ך מוסכמים, כפי שכתב בעצמו כי הטור חולק עליו, ואף משמעות הרמ"א שם שלא כדבריו, ועי' גם בנתיה"מ שם, מכל מקום עדיין יתכן לומר כי כאשר עינינו הרואות שאכן הלוה הוטרד רבות בענין הפרעון, אולי בכהאי גוונא כולי עלמא יודו, כי נאמן הוא לטעון שפרע בתוך זמנו.
  33. נחלקו הפוסקים מה הדין כאשר הלוה טוען שפרעו תוך הזמן, מחמת שהמלוה מחל לו מעט מהחוב עבור זה, האם הלוה נאמן.
  34. ונראה כי כאשר לא ידוע שהפחית לו מחובו, יתכן שאי אפשר לטעון טענה כזו שהמלוה הסכים למחול חלק מהחוב, כמו כל טענת מחילה שאי אפשר לטעון בלא מיגו, ולא מצינו חילוק בין מחילת כל החוב למחילת מקצתו. אולם כאשר מוכח בוודאי שכך התנהלו העניינים בקביעות, שהמלוה הפחית לו מחובו כדי שיקדים את מועד הפירעון, בתשלומים הקודמים, בכהאי גוונא וודאי יהיה נאמן לטעון טענה זו.
  35. לוה שנתן למלוה "נאמנות" לטעון כי החוב לא נפרע, אלא אם כן יפרענו בפני פלוני ופלוני, לדעת רש"י והרי"ף אם פרע בפני עדים אחרים, נאמן המלוה לטעון שהם עדי שקר, וכי נתן לו הלוה נאמנות לטעון שלא נפרע, עד שיעידו אותם שני עדים שציין בפירוש. אולם לדעת רבינו חננאל הרמב"ם הרמב"ן והרא"ש נאמן לטעון שפרע בפני עדים אחרים.
  36. בשו"ע נפסק כדעת הרמב"ם ורבינו חננאל וסיעתם, אמנם דעת הש"ך כי מעיקר הדין קיימא לן כהראב"ד וסיעתו, שאם באו עדים אחרים שהעידו שפרע לו, נאמנים אם טוען טענת "סיטראי", ולכן למרות ש"אינו כדאי לחלוק ולהכריע בין הרים גדולים", הרי על כל פנים אם תפס המלוה אף בעדים, אין מוציאין מידו, שהרי יכול לטעון קים לי כהראב"ד וסיעתו.
  37. ומכל מקום גם לדעת הש"ך, אם לא יטען המלוה סיטראי, אלא יכחיש שלא נפרע, לכולי עלמא ואף לראב"ד, הלוה יהיה פטור ולא תועיל גם תפיסת המלוה.
  38. כאשר התובע טוען שמא, ואינו יודע אם נפרע, והנתבע טוען בברי שפרע, הדין הוא שברי ושמא ברי עדיף, ואינו יכול לגבות, אפילו כשיש לו שטר. מכיוון שאף על פי שהוא נאמן, מכל מקום נאמן הוא שבאמת אינו יודע, ובאינו יודע הדין הוא שלא יוכל לגבות את חובו.
  39. כך גם כאשר יש לתובע "נאמנות", מכל מקום אם טענתו היא רק טענת שמא, אינו יכול לגבות את החוב בטענת שמא.
  40. בשו"ע נפסק כי ה"פוגם שטרו" ומודה כי מקצתו פרוע, מכל מקום אם יש יש לו "נאמנות", נוטל בלא שבועה.
  41. רבי עקיבא איגר הביא ממהר"א ששון שיכול המוחזק לומר בזה קים לי כדעת החולקים, שאם לא פירש לו להדיא להאמינו אף במקצת, אינו נוטל בלא שבועה, ואף בתפארת יעקב נשאר בזה בצ"ע, ומכל מקום נראה כי למעשה לא חלק על הטור והשו"ע. ובכל מקרה וודאי ההלכה כדעת כל הפוסקים המחייבים.
  42. כאשר יש ספק בכוונת לשון השטר, כאשר על ידי השטר ניתן להוציא ממון, והספק הוא על ממון מסוים אם גם הוא נכלל בכוונת השטר, הדין הוא ש"יד בעל השטר על התחתונה", ולא ניתן להוציא ממון מהמוחזק מספק.
  43. לעומת זאת "יד בעל השובר על העליונה", כלומר כאשר אדם פרע את חוב השטר, וקבל שובר שכתוב בו שהוא פרע את חובו, וישנו ספק בלשון השובר אם נפרע ממון מסויים, יד בעל השובר על העליונה, ולא ניתן להוציא ממנו ממון.
  44. הש"ך ונתיה"מ חילקו בין "שובר של פירעון" בו נכתב שההלוואה נפרעה, שבו יד בעל השובר על העליונה, והוא מוחזק עוד קודם שנולד הספק. לבין "שובר של מחילה", שבו נכתב שהמלוה מוחל ללוה בשובר זה על ההלוואה, שאם יש ספק בכוונתו, המלוה – הבעל חוב – בעל השטר, הוא המוחזק ויד בעל השובר על התחתונה.
  45. אף בפסקי דין רבניים בפסק בית הדין הגדול, בפני כבוד הדיינים הגר"ע הדאייא, הגרי"ש אלישיב, והגר"ב זולטי זצ"ל הביאו את דברי הנתיבות המשפט.
  46. בגמ' בשבועות מבואר שבדין מרומה אסור לדיין לפסוק, אלא יסתלק מן הדין, ואילו בסנהדרין אמרו שבדין מרומה צריך הדיין לעשות דרישה וחקירה כדי לברר האמת. ופירש הרא"ש בשם רבינו מאיר (המהר"ם מרוטנבורג) וכך נפסק להלכה, שכאשר התובע רמאי, על זה אמרו שהדיין יסתלק מן הדין, ולא ידוננו, ובכך לא תצלח רמאותו בידו, אבל כאשר הנתבע הוא הרמאי, הרי אם בית הדין יסתלק מן הדיון ולא יפסוק, יצא שהרמאי הרויח והצליח להמנע מחיובו, ועל זה אמרו בסנהדרין שאין לדיין ברירה אלא לדרוש ולחקור היטב עד אשר תצא האמת לאור.
  47. שתיקת הנתבע אינה בהכרח ראיה על הודאה, והדבר תלוי בהבנת בית הדין האם השתיקה סבירה בנסיבות המסוימות שלפניהם.

נפסק:

לא ניתן אפוא לחייב את האיש בתביעה זו, ותביעת האשה נדחית.

הרב שניאור פרדס – אב"ד

נפסק:

לא ניתן אפוא לחייב את האיש בתביעה זו, ותביעת האשה נדחית.

 

ניתן ביום י"ט באב התש"פ (09/08/2020).

 

הרב שניאור פרדס – אב"ד

הרב פנחס מונדשיין

הרב בצלאל ווגל