תביעה כנגד מזכירות ישוב עקב תיווך לקוי

 בס"ד כסליו תשס"ג

בית דין לממונות - איתמר

תביעה כנגד מזכירות יישוב עקב תיווך לקוי

רקע כללי:

בתחילת שנת תשס"ג, נחתם חוזה עבודה בין מזכירות הישוב לבין קבלן הסורגים מר ש.מ. לפי חוזה זה אמור הקבלן לבצע התקנת סורגים לכל תושב איתמר המעונין בכך לפי סקיצה ידועה מראש. הפרויקט יזום  וממומן ברובו (70% מהעלות) ע"י מועצה אזורית שומרון .

טענת התובע (=התושב):

הזמנתי סורגים במסגרת פרויקט מיגון בתי איתמר של מועצה אזורית שומרון בידיעה שהמחיר הינו לפי מטר מרובע ככתוב בחוזה.

הטענות שלי כנגד המזכירות הן כדלהלן:

א,  אצלי בבית ישנם חלונות גדולים יותר מהסטנדרט. הציפיה שלי הייתה שאני אקבל את הסורג באותו יחס בין הפלחים (פסי חיזוק למוטות הסורגים)  כמו שמצוייר בסקיצה.

בפועל הרווח שקיבלתי בין מוט למוט בסורג שייצר הקבלן, גדול באופן לא פרופרוציונלי לפי המצוייר בסקיצה שצורפה לחוזה. הקבלן טוען שמכיוון שבסקיצה שמצויירת בחוזה מופיעים רק שני פלחים לכן זה מה שהוא מחוייב לשים ולא יותר. הטענה שלי כלפי המזכירות היא שסעיף זה בחוזה עליו חתמה המזכירות לוקה בחסר.

ב,  בשעת הביצוע הקבלן דרש תוספת תשלום עבור חיזוק לכל חלון מפאת גודלו. הקבלן טוען שהמזכירות סכמה אתו בע"פ שעל חלונות גדולים מהרגיל יוסיף התושב עוד 100 ש"ח עבור חיזוק. יוצא אם כן שהמזכירות הסכימה על דבר שאינו כתוב בחוזה.

ג, לפי המצוייר בסקיצה שבחוזה מוטות הסורגים שבתוך המסגרת אינם מחוברים למסגרת עצמה, דבר המפחית מיעילות הסורג, לכן יוצא שסעיף זה בחוזה עליו חתמה המזכירות לוקה בחסר.

ד, בשעת הביצוע הקבלן דרש תוספת תשלום עבור סורג נפתח מעל גודל מסוים. לסורג נפתח כפי שמצוין בחוזה ישנו מחיר מסוים ללא חילוק בגודל.

החלון - לפי האמור בחוזה החלון הנפתח מורכב מדלת אחת העומדת על שני צירים. בפועל עשה הקבלן סורג עם שתי דלתות וארבעה צירים ודרש על כך תוספת תשלום מכוח הטענה שהוזכרה לעיל שלטענתו קיבלה גיבוי מהמזכירות.

סיכום:

מכל האמור לעיל יוצא שהמזכירות כשלה:

א,  בעשיית חוזה לקוי שבגינו הפסדתי איכות.

ב,  בהסכמה עם הקבלן על תוספות שכר, שלא כאמור בחוזה ועל גבם של התושבים.

טענת הנתבע (=מזכירות הישוב, ע"י המזכיר):

ראשית כל המועצה מימנה את רוב העבודה (70%) . כל העניין יצא ביוזמת המועצה. המועצה הוציאה מפרט מסוים לפי המלצות בעלי מקצוע עם צירוף הסקיצות. המועצה קבלה הצעות מחיר והעבירה את ההצעות אלינו למזכירות כדי שאנחנו נחליט.

המזכירות בדקה במשך שבועיים את כל ההצעות ולקחה את ההצעה הזולה ביותר.

המחיר עליו סוכם עם הקבלן, אמנם נעשה לפי מטר מרובע, אך המפרט איננו לפי מטר מרובע.

השינוי היחיד שאישרנו לו לבצע הוא לגבי סורגים נפתחים מעל הגודל הסטנדרטי. גורמי המועצה שקבעו את המפרט לא לקחו בחשבון שבסורג נפתח מעל גודל מסוים חייבים להתקין שתי דלתות כדי לשמור על יעילות הסורג.

המזכירות התמקחה עם הקבלן ובסוף אשרה לו לקחת תוספת בסכום מסוים על סורג נפתח כפול.

לכן אם יש טענות על המפרט, המזכירות איננה הכתובת אלא המועצה.

לגבי הטענות על כך שבסקיצה שבמפרט המוטות שבסורג אינם מחוברים למסגרת, אני יכול לומר שהמחשבה של אנשי המועצה הייתה מצד אחד לעשות מפרט זול השווה לכל נפש ומצד שני שהמיגון יוכל לעכב מחבל הרוצה לחדור לבית ולא יותר מכך.

כל ההצעות שקבלנו התייחסו לאותו מפרט. אני באופן אישי הלכתי לגורמי ביטחון שקבלו ממנו עבודות והיו מרוצים מעבודתו.

לגבי הטענה על תוספת 100 ש"ח לחיזוק חלונות שמעבר לגודל הסטנדרטי, דבר זה אם נעשה לא נעשה על דעת המזכירות.

צריך לזכור שהמזכירות נמצאת בתמונה רק מפני שהיועץ המשפטי של המועצה לא אישר למועצה להתקשר ישירות עם הקבלן, ולכן אנחנו לקחנו זאת על עצמנו לתווך בשם המועצה בין הקבלן לתושבים.

לגבי הטענה למה המזכירות לא בדקה בעצמה את המפרט, הסיבות הם:

א,  הציבור רצה את העבודה במהירות ולכן היה עלינו לסמוך על אנשי המקצוע של המועצה.

ב,  בכל מקרה האחריות על נושא המפרט הוטל על המועצה בלבד.

עוד נקודה שכדאי לזכור זה שגם אם תושב יצא קצת נפסד לדעתו, אין שום פרופורציה בין הנזק לבין המימון הגדול שהוא קיבל מהמועצה.

על השאלה למה כעת אנחנו לא מבקשים מהמועצה שתיתן תוספת מימון לתושב בעל חלונות גדולים שרוצה להוסיף "פלחים":

א,  איש מקצוע מהמועצה שראה את המפרט, לא ראה בעיה בפרט זה.

ב,  יש אמון בין המזכיר למועצה שהמזכיר לא בא למועצה על כל בעיה קטנה, אחרת המועצה עלולה לסרב על דברים משמעותיים יותר.

עדות הקבלן:

המזכירות קבלה מפרט מפורט וברור מגוף בינוי ותכנון במועצה.

לאחר שזכיתי במכרז וקבלתי את הפרוייקט, ניסיתי לטעון בפני המזכירות שהמפרט כפי שהוא אינו טוב ולוקה בחסר. המזכירות לא קבלה את טענותי וקבלה בכל זאת את המפרט כמו שהוא.

לגבי סוגר נפתח בחלון גדול מעל הגודל הסטנדרטי, היו דרושות שתי כנפיים נפתחות ולא כנף אחת, בגלל הכובד שעלול לעקור את הסורג ממקומו.

משמעות העובדה שבעה"ב לא היה מודע לפרטי החוזה שחתם עם הקבלן

לגבי אחת מטענות התובע שהחוזה מקפח זכויותיו ויכולתו לקבל עבודה וכי הוא בתום לב חתם על חוזה מתוך ציפיה שלא תהיה הצמדות פורמאלית למסמך שעליו הוא חתם.

הנה בכעין זה מובא בתשובות הרמב"ן המשולבות בתוך תשובות הרשב"א (חלק ז' ס' עז') ביחס לאדם שהודה בחתימת ידו ע"ג שטר הכתוב בשפה לועזית ושם נוקט הרמב"ן בראשית דבריו בהנחה שכל מי שחתם בוודאי קרא על מה שהוא חותם ולכן חתימתו מחייבתו לקיים כל מה שבשטר וממשיך שם הרמב"ן שגם כשהמלווה מודה לו שאינו יודע לקרות ולמרות שיש עדים שחתם מבלי לקרות את תוכן השטר מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו כי כיוון שלא חש לקרותו סמך על הסופר, וכל הסומך על נאמנות אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר או יכתוב מי שהחותם סומך עליו.

וכן פסק להלכה השו"ע (חו"מ מה', ג') "הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של גויים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו". וכן ביחס למגרש את אשתו שמסרב לקיים את החיובים שקיבל עליו בכתובה בטענה שלא ידע על מה חתם פסק בשו"ע (חו"מ סא', יג') "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו." (יע"ע עמק המשפט ח"א דיני חוזים והסכמים סימן יט' וכן סימן מ' סעיף ג') ופשוט שרק אם יוכח שבחוזה נכתב אחרת לגמרי ממה שכתוב ועל פה הרי זו תרמית וגם לפי מנהג מדינה צריך לנהוג לפי המסוכם בעל פה ולא לפי הכתוב בחוזה, וכן אם כותב החוזה הכנים סעיפים בלתי הגיוניים בצורה קיצונית ואין בעולם מי שמתנה תנאים כאלה הרי החוזה פגום בחוסר תום לב ואינו מחייב את החותם עליו או לחלופין צריך לפצות את הנתבע.

לאור כל האמור לעיל מכיוון ששני הצדדים פעלו בתום לב לכן חתימת בעה"ב מחייבת אותו גם אם הוא טוען שהחוזה מפלה אותו וגורם לו להוסיף עוד כסף עקב העובדה שיש בביתו חלונות הגדולים מהרגיל.

בנוסף לאמור לעיל התובע לא טען לבטל את העסקה להחזיר את הסורגים ולקבל כספו בחזרה אלא עקרונית מעוניין בקיום העסקא ורק רוצה לשפר את רמת המוצר שקיבל או לקבל החזר על הכסף שנאלץ להוסיף הנה בזה מצאנו בשו"ע (חו"מ קלב', ד') "אין מחשבין פחת המום אפ' מכר לו כלי שווה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר הילך איסר פחת המום שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה, וכן אם רוצה הלוקח ליקח פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזר לי מיקחי" ולפי זה גם בנידון דידן מכיוון שבעל הבית לא גרם לביטול ההסכם עקב המום שמצא בעבודה לכן ידו על התחתונה.

דרך ההכרעה כאשר יש עמימות בחוזה

לפי דברי הקבלן הוא התריע בפני מי שערך את החוזה שכדאי לפרט יותר את תנאי החוזה כדי למנוע אי הבנות, אך המזכיר הסביר כי בגלל לחץ האירועים והעובדה שמדובר בביטחון הישוב ומיגונו השתדלו לסיים במהירות האפשרית את ניסוח החוזה ובלבד שהקבלן יכנס בהקדם לעבודה. ואכן הנחיית השו"ע היא שלכתחילה יש לנסח חוזה עד כמה שאפשר עם פירוט מירבי כדי להסתלק מהדינים והטענות (חו"מ רטז' א-ב).

 אמנם במקום שיש ספק ועמימות בניסוח שטר מכירה הרי אם יש מנהג באותו מקום הלך אחר המנהג ואם אין מנהג ידוע הלך אחר לשונות בני אדם ובמקום שגם לשון בני אדם אינו ברור יש ללכת אחר הכללים שקבעו חז"ל מה נכלל במכירה ומה אינו נמכר (רמב"ם סוף פכו' מהלכות מכירה, שו"ע רטו, ח פתחי חושן בדיני קנינים פיד' הב') בהתייחס למקרה הנידון מכיוון שקשה לקבוע בצורה מדויקת מה המנהג או משמעות לשון בני אדם עלינו להידרש לכללים שקבעו חכמינו ובמקרה דנן מכיוון שהתובע שילם בעצם את חלקו והקבלן כבר מוחזק בכסף הרי המוציא מחבירו עליו הראיה (ב"ק מו:) וכל עוד התובע לא יביא ראיות חותכות לחיוב המזכירות או הקבלן הרי ידו על התחתונה. ועוד שהחוזה כשלעצמו שאינו מתיחס למצבו המיוחד של התובע ולא מעניק לו התחשבות מיוחדת וגם התובע טען שהמזכירות כשלה בעצם ניסוח החוזה אבל מאחר וכבר חתם עליו הרי תנאיו מחייבים אותו וכפי שהוכחנו לעיל.  

מידת האחריות של המזכירות בניסוח החוזה שבין הקבלן לתושבים

המזכירות הוסמכה ע"י המועצה האיזורית לתווך בין המועצה האיזורית, הקבלן ותושבי הישוב לגבי ניסוח החוזה וכן לגבי ביצועו. טענת התובע היתה כי המזכירות קבעה חוזה שאינו מיטיב עמו ואינו מתחשב במי שיש לו חלונות גדולים וזה לכאורה כנזכר בשו"ת הריבש (סימן תעז') "אין הקהל יכולין לעשות חוק או תקנה שלא כדין כנגד שום יחיד מן הקהל" וכן קבע הרשב"א "אם היה אחד בעיר שלא רצה באותו תנאי אינו בכלל תנאם שלא כמינו של קהל לגזול את ממונו של זה וליקח אותו לעצמן" (שו"ת רשב"א ה', קעח' וכן הוא בטור חו"מ ס' נז').

אכן נראה שכוונת פוסקים אלה היא דווקא במקרה שמתקנים תקנה מיוחדת בכוונה להפסיד לאחד מן הציבור שאז תקנתם בטילה, אבל במקרה שמתקנים תקנה כללית לטובת הציבור ללא כוונה מיוחדת להפסיד לאחד אלא שבמשך הזמן אפשר שיגרם על ידי זה הפסד ליחידים אז התקנה נשארת בתוקפה. (עפ"י "טובי העיר" הלכות נבחרי ציבור מכון המשפט פרק יז' סעיף ד' ובהערות שם) וכן כתב בספר נחלת שבעה (סימן כז' אות יג') "אם נעשה תקנה כללית שאינו רווחה להאי ופסידא להאי בכיון, רוצה לומר מנהג עוקר הלכה" וכעין זה כתב גם המבי"ט (א, רלז' ד"ה "עוד") לכן נראה שהמזכירות שפעלה בתוך מסגרת תקציבית מסוימת שנקבעה לה ע"י המועצה האיזורית וקבעה חוזה שנותן בסיס עם מכנה משותף רחב להיטיב עם כלל הציבור וכל ניסיון לתת מעמד מועדף ליחידים, כגון התובע, היה בא על חשבון הציבור. גם המגמה לנסח ולפעול לפי חוזה הכולל יחידים חריגים, היה מעכב את תחילת העבודה שהיתה אמורה להתבצע בדחיפות ולכן אין לקבל את טענת התובע שהמזכירות כשלה בקביעת תנאי החוזה.

סיכום

התברר כי החוזה אשר נקבע ע"י המזכירות היה הוגן ונעשה בהתחשבות עם המכנה המשותף הרחב של התושבים ולכן יתכן ויחידים חריגים יצטרכו להוסיף מעט מכספם אבל גם הם זוכים לסיוע משמעותי מצד המועצה ואכן לא ראינו שהתובע רצה לחזור בו מההסכם

ומה גם שאפילו אם לא הבין כל כך את המשמעות חתימתו והסכמתו בכל זאת היא מחייבת אותו ולכן התרשם בית הדין שכל הצדדים פעלו בתום לב, אך עקב לחץ העשייה וסיבות נוספות, נוצרה אי בהירות מסוימת אשר בעקבותיה הרגיש התובע שהוא ניזוק. כמו כן, במכלול הראיות והעובדות לא נמצאה עילה לחייב את המזכירות או הקבלן  ולכן אין מקום לתביעה.

ובאנו על החתום פה במתא איתמר

_________                          _______                            ________

הרב נתן חי אב"ד                     הרב צבי פרג                      הרב יעקב כהן