הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע

לקיחת ציוד צבאי שמיועד לזריקה

הרב אלעזר גולדשטיין
אין לקחת ציוד צבאי העומד לזריקה כאשר ישנה פקודה האוסרת כך. ראשית כיון שהלכתית יש תוקף לפקודות הצבא, ובוודאי כשהפקודה עליה אתה מדבר נשענת על מציאות עגומה מאוד של לימוד זכות "לשאול" ציוד מהצבא כפי שרואים במציאות. מעבר לכך יש לראות את דרישת הצבא לזריקת הציוד כדרישה להשמדתו ולא כהפקר וממילא יש איסור גזל בלקיחתו. זאת לצד זה שראוי שהצבא ימצא דרכים למנוע בל תשחית.

השאלה

מה הדין לגבי ציוד של צהל המיועד לזריקה כגון אוכל או ציוד משרדי שנתבלה או שסתם רוצים להחליפו מכל סיבה שלא תהיה, כשהפקודות לגבי ציוד שכזה הם שאסור לקחתו הביתה וחייבים לזורקו, הסיבה לזה היא כדי שאותו חייל לא יחפש טצדקי כדי לזרוק להחליף ציוד כדי שיוכל לקחתו אליו לביתו. השאלה האם להקפדה כזאת יש גם משמעות הלכתית או רק תוקף של פקודות צהל, כלומר אף שלא נעשתה פעולת הפקר הרי זה דומה ל"סופי תאנים" שיש להם דין הפקר שהרי צהל לא מעוניין בציוד הזה יותר, אלא שאולי יש "שיור" של צהל לגבי אותו ציוד ואז זה פוגע בהפקר. אשמח לתשובה מנומקת עם מקורות. תודה רבה!

 

תשובה

שלום וברכה,

לפני שנבחן את סוגיית ההפקר יש לשלול את הגדרה שפתחת בה: "השאלה האם להקפדה כזאת יש גם משמעות הלכתית או רק תוקף של פקודות צהל..." אי אפשר להתייחס לשאלת דיני הפקר ללא הקביעה הברורה שמבחינה מעשית יש להתייחס לפקודות הצבא כחיוב מוחלט על החייל גם מבחינה הלכתית.

העיקרון שפקודה היא דבר מחייב מבחינה הלכתית מוסכם על כל הפוסקים שעסקו בסוגיות מלחמה, וראה לדוגמא דברי הרב יצחק קופמן (הצבא כהלכה, פרק ד, ב). הרב קופמן שם כותב שהיחס לפקודות הצבא חמור בהרבה מ"דינא דמלכותא" והדבר נובע מהגדרים ההלכתיים של סמכות המלך והשלטון ודיני "מרידה במלכות" על כך ראה את דברי הרמב"ם החמורים (רמב"ם מלכים ג, ח): "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך..." המשמעת בצבא היא כלי מרכזי מאוד ואם מותר לחייב אדם להסתכן ק"ו שניתן לתת פקודות כיצד לנהוג עם רכוש הצבא ויש להם תוקף.

 

לאור זאת נראה וודאי שאין שום מקום להתיר הלכתית לעבור על פקודות הצבא במקום של דבר הרשות כעין זה. מעבר לכך הפקודה עליה אתה מדבר נשענת על מציאות עגומה מאוד של לימוד זכות "לשאול" ציוד מהצבא כפי שרואים במציאות. באותה מידה שאסור לחייל לקחת שלל גם במקרה שההלכה המקורית הייתה מתירה זאת כך אסור לקחת דבר הנוגד את הפקודות גם אם חל עליו דיני הפקר.

הפקר בדבר שנמסר להשמדה

לבקשתך (להלכה ולא למעשה) נדון בעיקר הדברים: האם הצבא יכול להפקיר רכוש באופן שילך להשמדה ויהיה אסור לקחתו?

ראשית יש להתייחס לחומרה שבלקיחת רכוש מהרבים, בעבר התייחסנו לתופעה הצבאית של 'סחיבת' רכוש שנראה כהפקר (שו"ת משפטי ארץ (גזל), תשע"א, עמ' 168) בתשובה שם הועלו שתי נקודות חשובות: א. יש איסור גנבה אפילו על "כל שהוא"  (שו"ע חו"מ שנט, א) כלומר גם דברים שאובייקטיבית אינם חשובים אסורים לגנוב אותם כל עוד יש על זה הקפדה. ב. יש להתייחס לרכוש הרבים ביתר זהירות מאשר לרכוש היחיד  זאת כיון שהפוגע ברבים פוגע בכל אחד מהיחידים שבו (על פי שו"ת התשב"ץ חלק ד, סימן לג).

 

אתה הבאת שני מקורות לבירור הסוגיה: דין "שיור בקניין", ודין "סופי תאנים".

לגבי דין "שיור", אכן הגרז"נ גולדברג (תחומין ו, עמ' 207, וראה גם כאן) כתב שדיני זכויות יוצרים יכולים לקבל תוקף הלכתי עם נגדיר את דרישת שמירת הזכויות כ"שיור בקניין" שעיקרו שניתן להקנות לאדם חפץ עם תנאי שלא יעברו לפלוני וכד'. אולם נראה שבמקרה שלנו אין זה רלוונטי, כיון שבשונה מדין שמירה על זכויות, אין כאן תנאי מפורש שאילו היה, היו  צריכים לנסחו ולהגדירו. 

מאידך, הבעיה כאן הרבה יותר פשוטה שהרי לא נעשה כאן כל קניין – החפץ לא נמסר לבעלות אף אחד והוא נשאר שייך לצבא כל הזמן. ואכן נראה שהצבא לא מפקיר את הדברים אלא כל השינוי בחפץ הוא הדרישה להשמידו. ואכן דין זה יכול להילמד מדין "סופי תאנים" אך לאיסור ולא להיתר! 

דין סופי תאנים מקורו בגמרא בפסחים (ו ע"ב): "סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן - אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין משום גזל ופטורין משום מעשר!" לפי דברי הגמרא גם "סופי תאנים" כלומר התאנים האחרונים שעל העצים, שאדם רגיל לא מקפיד עליהם אם בעל הבית מקפיד הם אינם הפקר. ונראה פשוט שכל עוד אדם לא רוצה להפקיר דבר גם אם כל אחד אחר היה מפקיר הוא אינו הפקר. ממילא במקרה שלנו יש לומר שהצבא לא הקנה דבר זה לאף אחד אלא רק ייעד את הדברים להשמדה שהרי הוא ניסח לדבריך פקודה האוסרת לקחת את זה כלומר שאין זה הפקר אלא חפץ להשמדה.

תשובה נוספת שעסקנו בה בעבר שקרובה לשאלתך הייתה לגבי לקיחת חפצים שנועדו להשמדה לאחר בדיקת מכון התקנים (שו"ת משפטי ארץ (גזל), תשע"א, עמ' 181), ושם הובא שמכיוון שהחוזה בין מכון התקנים לבעלי המוצר כולל את חובת השמדת המוצרים ממילא הם אינם הפקר ואסורים בשימוש למרות שאין להם דורש. גם כאן, כל עוד החפץ נשאר בשטח הצבא אין מקום לומר שהוא נקנה לאחרים אלא רק שהתקבלה הוראה להשמידו.

הגדרה מפורשת כזאת מובאת בשו"ת בית הלוי (חלק א סימן כד): "דאפי' אם משליך דבר לאיבוד רק אם יש לו איזה רצון ותכלית באיבודו לא נעשה הפקר וקודם שנעשה ונגמר רצונו הם שלו עדיין." והוא מדייק דין זה במקורות נוספים, וכן כתב בחשוקי חמד (בבא קמא כ ע"ב).

בל תשחית

מעבר לכך אין לראות במקרה זה איסור 'בל תשחית' כפי שהביא בחשוקי חמד שם: "אין איסור של בל תשחית, מפני שעושים כן לתועלת, וכעין זה מצינו בתענית (דף כ ע"ב) שרב הונא השליך אוכל לים, ולא חילקם לעניים, כדי שלא להכשילם לעתיד".

אולם כל זה מתייחס לשאלה הפרטית של החייל, אך כפי שסיימנו בתשובה על מכון התקנים, ראוי שהמפעלים עצמם ובמקרה הזה צה"ל יחפש פתרונות למנוע "בל תשחית", ולכן ראוי שינסו למצוא דרך למחזר את הדברים או להעבירם לנזקקים היכן שהדבר אפשרי שהרי מדובר בכמות משמעותית שהיה ניתן להציל (יש לציין שהיו נסיונות בעבר למסור את הדברים לאירגוני צדקה אך היה בעיות וחששות מפני תקלות בריאותיות שוודאי חייבות להלקח בחשבון כחלק מראיה מערכתית).

 

על אף זאת כפי שכתבתי לעיל מבחינת החייל הפרטי אסור לו לקחת את הדברים לביתו, וכל שכן שאסור הדבר, כאשר פעולה זאת נוגדת פקודות מפורשות.

 

התשובה נערכה בסיוע הרב חיים בלוך.