הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מורד חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות הסכם קיבוצי

מחלוקת האם דייר שילם דמי וועד הבית

הרב עמוס ראבילו
כאשר דייר טוען ששילם דמי וועד הבית ויו"ר הוועד טוען ומסתמך על הפנקס שהדייר לא שילם- ידו של הוועד על העליונה, כיוון שהוועד הוא גוף ציבורי. אולם אם וועד הבית מאמין לדייר, זה חלק מסמכותם והם רשאים למחול על החוב הזה.

דייר שטוען ששילם מיסי וועד הבית, וועד הבית טוען שלא שילם

השאלה

אני זוכר ששילמתי רבעון אחד, ובאותו פעם כששילמתי הם אמרו שאין פנקס וישלחו קבלה בהמשך, ולמעשה שכחו, וטוענים כרגע שלא רשום ששילמנו, אבל אם אנו טוענים בוודאות הם מאמינים, מה עלי לעשות?

תשובה

אתה פטור מתשלום.

נאמנות הפנקס

שנינו במסכת שבועות מד:

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, וחנוני על פנקסו.

ופירש רש"י:

וחנוני על פנקסו - על מה שכתוב בפנקסו שהוא כותב עליה הקפות שהוא מקיף

מכאן עולה לכאורה שאכן יש נאמנות לחנווני על מה שרשם בפנקסו והוא יכול לתבוע ולהוציא ממון מיד הלקוח אם ישבע על מה שכתוב בפנקס. אך באמת אין הדבר כן כפי שמבואר בהמשך המשנה בדף מה.:

החנוני על פנקסו כיצד? לא שיאמר לו: כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז, אלא אומר לו: תן לבני סאתים חטין, תן לפועלי סלע מעות, הוא אומר: נתתי, והן אומרים: לא נטלנו - הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין;

ופירש רש"י מז:

לא שאמר לו כתוב על פינקסי כו' - אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן כו'.

כלומר דווקא אם יש רגלים לדבר והלקוח מודה שהוא נתן לחנווני נאמנות על העסקה, אבל אין לחנווני נאמנות גורפת מכוח פנקסו.

ונפסקה ההלכה ברמב"ם[1]

חנוני שהיה נותן לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ופורע לו ואמר לו בעל הבית תן לפועלים סלע או לבעל חובי מנה שיש לו אצלי ואני אתן לך והרי החנוני אומר נתתי והפועל או בעל חובו אומר לא לקחתי ... וכן החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית מה שטען שנתן שהרי הוא אמר לו ליתן

מכאן עולה שלא כל חנווני נאמן על פנקס שבו הוא רושם את ההלוואות שנתן ללקוחות, אלא רק אם יש לקוח שבאופן ספציפי נתן בחנווני וברישם שלו נאמנות מיוחדת אז יש לחנווני נאמנות.

אמנם, השולחן ערוך[2] פסק:

יש מי שאומר שאפילו אין החנוני טוען ברי שנתן, אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפועלים כך וכך, הרי הוא כברי, הואיל ויש רגלים לדבר, שהרי צוהו בעל הבית לתת לפועלים. (ויוכל לישבע על זה. והוא הדין דיוכל לישבע בכל דבר על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת).

הרי לפי דברי הרמ"א החנווני יכול להישבע על כל דבר הרשום בפנקסו שהוא אמת. אך אין דין זה קשור לנושא הנדון, הרמ"א פוסק שהפנקס יכול להיחשב כטענה וודאית ('ברי') על כל דבר שהוא סומך עליו שהוא אמת אך לא כתב שיש לפנקס נאמנות על אנשים אחרים.

ולכן פסק השולחן ערוך בסעיף הבא:

יש לדון על פי פנקס של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו, ואפילו להוציא מיתומים הקטנים, היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת

לכאורה השולחן ערוך קובע שניתן להוציא ממון על סמך הפנקס? אך אין הדבר כן, ניתן להוציא ממון מהאדם עצמו שכתב את הפנקס או מיורשיו הבאים מכוחו, אך לא מלקוח שלא שייך לעניין. וכך מבאר ר' עקיבא איגר את ההבדל בין סעיף ד וסעיף ה: בסעי' ד עסקנו במי שבא להוציא מחברו מכוח הפנקס אע"פ שאינו זוכר לטעון ברי. ולכן אמרנו שכוחו של הפנקס כטענת ברי. אבל פה באים לגבות מבעל הפנקס (מיורשיו) ולכן כיוון שכוחו להוות טענת ברי, בעל הפנקס הודה לטענת התובע, ולכן אפשר להוציא מהיתומים בלא שבועה.

והדברים מפורשים בפתחי תשובה (סק"ט) שהביא בשם הנודע ביהודה[3]:

ודבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא שאין פנקסו של ראובן מועיל לחייב את שמעון ואין פנקסו של אדם מועיל יותר מטענתו בעל פה בטענת ברי ואם הלה מכחישו כשם שטענתו בעל פה אינו מחייב את שכנגדו רק שבועה כך אין פנקסו מחייב את שכנגדו רק שבועה. ומה שמבואר בש"ע סימן צ"א סעיף ה' יש לדון ע"פ פנקסו וכו' שם מיירי שע"פ פנקס המתחייב מוציאין ממנו ע"פ פנקס שלו בעצמו דאי לאו שהיה חייב לא היה כותב בפנקסו שהוא חייב והוי פנקסו כמו הודאתו בע"פ ואף גם זה דוקא ברגלים לדבר. ומה שטען זה שכנגדו שם מדקאמר בש"ע ואפילו להוציא מהיתומים קטנים, וטען זה שכנגדו דמלשון זה משמע וכ"ש ממנו בעצמו, לא ידעתי מה הועיל בזה דג"כ הכוונה דאם נמצא בפנקסו של ראובן שכתב שהוא חייב מנה לשמעון וראובן טוען שאינו יודע אם הוא חייב לו חייב לשלם שכיון שכתב כן בפנקסו בודאי היה אז ברור לו שהוא חייב. והרי זה דומה למה שכתב רמ"א בסי' ס"ט סעיף ב' בהג"ה ולא מהני טענה זו אלא בטוען טענת ודאי ועיין בש"ך שם: ואמנם כל זה לפי הבנת זה שכנגדו אבל באמת מה שכתב המחבר ואפילו להוציא מהיתומים קטנים כוונתו לא מיבעיא מיתומים גדולים שנזקקין לנכסיהן אלא אפילו מיתומים קטנים שאין נזקקין לנכסי קטן מ"מ בדבר ברור כזה שמבואר בפנקסו נזקקין לנכסי קטן ולכן יפה פסק מעלתו. וכל דיין שרוצה להאמין לחנוני על פנקסו להוציא ממון אפילו בשבועה לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו וטועה בדבר משנה הוא. ואין חילוק בין פנקס לפנקס אפילו מה שקורין הויפט בוך אין לו שום יתרון בדיני ישראל

הרי לנו שאין לוועד הבית נאמנות יתירה מכוח הפנקס[4].

חיוב שבועה על הדייר

אם וועד הבית היה עומד על דעתו שלא שילמת אזי היה פה חיוב שבועה המוטל על הדייר, כי הרי יש פה טענה וודאית של וועד הבית על סמך הפנקס. אמנם, אף במקום שיש לפנקס נאמנות כטענת ברי זה רק אם זה פנקס כזה שבדרך כלל מיד (דהיינו באותו היום[5]) כותבים בו את החוב או מוחקים את החוב, נותנים קבלה, אך לפי מה שסיפרת ייתכן שלא מיד הם כותבים קבלה אלא פעמים לאחר זמן, ולכן אין להם נאמנות כלל, אף לא כטענת ברי.

אם יש להם נאמנות, מול טענת וועד הבית היתה טענה וודאית של הדייר ששילם, ובמקרה כזה יש מקום לומר שהדייר חייב שבועת היסת אם זה נראה בעיני בית הדין שדברי ועד הבית מבוססים. בימינו לא נשבעים היסת ומתפשרים על פדיון שבועה[6] (בדרך כלל שליש מהסכום).

וועד הבית כציבור וכמיסים מחייבים

כל מה שכתבנו לעיל נוגע לדין בין יחיד ובין יחיד. אך וועד הבית הוא גוף ציבורי, וככזה יש לו חולשה מובנית[7]. כיוון שכך, ראו חכמים צורך לחזק את הציבור ולתת לטענתם תוקף יותר מטענת היחיד הדן עימם, ואם תביעת וועד הבית ודבריהם נראים לבית הדין כצודקים על הדייר לשלם ורק אחר כך דנים האם אכן מגיע לו החזר והוא כבר שילם, או לא. וכך פסק הרשב"א[8] בתשובה:

כבר כתבתי שכלל דברים אלו אינן נוהגין על פי דיני התורה אלא לפי מה שנהגו ותקנו בכל מקום ומקום והכל לפי המנהג. ובאמת תקנת העולם הוא שלא יוכל כל אחד ואחד לומר לא אפרע עד שיצא הדין במה שאני טוען שאיני חייב שא"כ כל אחד ואחד יאמר כן ואין המס נגבה לעולם ונתת יד לרמאין. גם אנחנו פה כך תקננו שכל מי שטוען שאינו חייב יפרע מיד ואחר כך ידון.

עוד פסק ברמ"א[9]:

וכל זה מיירי ביחיד נגד יחיד, אבל יחיד נגד רבים, והוא מבני העיר, ... ואם יש חלוקים וטענות ביניהם, הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד, וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין. והא דנקראים מוחזקים לגבי יחיד, דווקא בענייני מסים.

הרי לן שוועד הבית שהוא גוף ציבורי, בענייני המיסים של וועד הבית יש להם מוחזקות, ובכל ויכוח בין הדייר ובין וועד הבית הוא נחשב מוציא מידי וועד הבית, ואם כן אפילו ללא נאמנות הפנקס יש לוועד הבית נאמנות ויכלו להישבע ולהיפטר[10].  אמנם כל זה אם אכן טענתם היתה וודאית, או הסתמכו על פנקס שהוא כטענה וודאית שמיד הם רושמים את התשלום ונותנים קבלה, אבל אם דוחים את הרישום- אין זו טענת ודאי.

מחילת וועד הבית

אולם, בגלל שוועד הבית אמר שאם אתה טוען בוודאות ששילמת הם מאמינים, אז אין לך חובה לשלם.

 

[1] מלוה ולוה פרק טז הלכה ה.

[2] חושן משפט סימן צא סעי' ד-ה.

[3] תניינא חושן משפט סימן טו.

[4] וראו פד"ר ח"ד עמודים 318-320.

[5] ש"ך חושן משפט צא כה, ונתיבות המשפט חידושים יט, וראו שו"ת אמרי יושר ח"א צא.

[6] שו"ע חושן משפט יב,ב.

[7] בבא בתרא כה: לא חמימא ולא קרירא.

[8] ח"ג שצח.

[9] חושן משפט סימן ד.

[10] ראו ספר דיני הבית המשותף עמוד 95.