משפט אלוקי וצדק אנושי חלק ב'

<- לשיעור הקודם | לשיעור הבא ->

לפנים משורת הדין וכופין על מידת סדום

1.                   בבא מציעא ל, ב

דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. - אלא דיני דמגיזתא (=דיני הגויים) לדיינו? - אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

2.                   רמ"א חושן משפט יב, ב

ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי, ויש חולקים.

3.                   שולחן ערוך חושן משפט שיח, א

 השוכר רחים מחבירו שיטחן לו עשרים סאה בכל חדש בשכרו, והעשיר בעל הרחים והרי אינו צריך לטחון שם, אם יש לשוכר חטים שצריך לטחון לעצמו או לאחרים, כופין אותו ליתן דמי טחינת עשרים סאה, שזו מדת סדום היא. ואם אין לו, יכול לומר: אין לי דמים והריני טוחן לך כמו ששכרתי, ואם אין אתה צריך, מכור לאחרים.

"הישר והטוב" – צדק אנושי במקביל לחוק התורה

4.                   דברים פרק ו, יח

ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטבה אשר נשבע ה' לאבתיך.

5.                   רמב"ן דברים ו, יח

ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד...

ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר.

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט, טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח)... וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (בבא  מציעא קח, א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו, ע"א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

6.                   שו"ת אפרקסתא דעניא ד, חו"מ, רצ

דיש לפנים משורת הדין ויש ג"כ לפנים מן היושר... דהחלוקה תלויה במהות וערך האדם. וי"ל דבאדם גדול וחסיד מפורסם מה שאצל מעלתו לפנים משורת הדין הוי לגבי' דינא ממש, דהיושר אצלו כדין יחשב, דאיהו אית ליה למיעבד לפנים מן היושר. וכמו כן יש לומר לפי גודל מעלת האדם, הולך וגדל אצלו מדות הלפנים משורת הדין ולפיהו יש לו להתנהג.

7.                   מלבי"ם ביאור המילות איוב ח, ג

המשפט הוא כפי הדין, והצדק הוא לפי היושר לפנים משורת הדין בהשקף על העת והמקום והנדונים.

8.                   שו"ת דברי מלכיאל ב, קלג

ולשון (=פשר אשר) קרוב לדין, בא למעט לפי שיש עוד דרך שלישי לפשר ע"פ יושר. כגון שע"פ דין מגיע לו הכסף אבל ע"פ יושר אין ראוי שיקחנו. וכעין הא דאיתא בב"מ דף פ"ג ע"א שאמר רב לרבב"ח שימחול לשכיריו דמי היזקו וישלם להם שכר פעולתם משום למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור. וזה יש לצרף בפשרה. אכן כשמתנה בפירוש קרוב לד"ת אין לצרף זה. ודרכי במקום שאני רואה שהיושר רחוק מן הדין אני אומר להם שיסמכו שאגיד להם דעתי ע"פ יושר ולא בלשון פשרה.

9.                   חידושי הרי"מ חו"מ סימן יב, בסוף חו"מ חלק ד

הפשרה אינו כפי שירצה ...דפשרה צריך הכרע דעת ועל כרחך שהוא נוטה למי שנוטה היושר יותר כך מפשרין...

10.               מאזנים למשפט סימן יב, ס"ק ג

...היכי שגם מן הצד הישר והטוב ליכא צד לזכות המתחייב, וכל עין ישפוט בצדק שאין לזה שום זכות, אז אין לרדוף אחר הפשרה שהרי היא כרודף לעשות עוול ומזיק לזה הזוכה על חינם...

11.                הראי"ה קוק שו"ת אורח משפט חו"מ א

שאם יראו שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין, שאז כיון שיש בידם לעשות פשרה, יש מצוה דצדק צדק תרדוף בין לדין בין לפשרה.

12.               חזון איש, אמונה וביטחון, עמ' כא-כב

חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר. כיצד? אמרו (בבא בתרא כא ע"ב), דבמלמדי תינוקות אין טענה של פסקת לחיותי. הרי שיש בעיר מלמדים מתפרנסים מעמלם, ולפתאום באו מלמדים אחרים מעיר אחרת, וכטבע בני אדם אינם שבעים רצון מהישנות, קפצו כולם על האורחים החדשים, ומלמדי העיר נזוקו...

עכשיו שההלכה הכריעה ד"קנאת סופרים תרבה חכמה", ויסוד הזה נעלה מחיותא דאנשים פרטיים, הנה האורחים הבאים עשו כהלכה, והקמים כנגדם שופכים דם נקיים...

וכשאמרו בגמרא (בבא בתרא שם): "ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב", נכללה בהוראה זו הרבה הלכות מוסריות אשר תפגשנה מתוצאות ההלכה.

תקנות חכמים

13.               רמב"ם ממרים א-ב

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל...

כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה... ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות...

14.               בבא מציעא לה, א

אמרי נהרדעי: שומא הדר עד תריסר ירחי שתא. ואמר אמימר: אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדר לעולם. והלכתא: שומא הדר לעולם. משום שנאמר ועשית הישר והטוב. 

15.               בבא מציעא קח, א

אמר רב יהודה אמר רב: האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי - חציפא הוי, סלוקי - לא מסלקינן ליה. ורב נחמן אמר: נמי מסלקינן, ואי משום דינא דבר מצרא - לא מסלקינן ליה. נהרדעי אמרי: אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה, משום שנאמר ועשית הישר והטוב בעיני ה'.

16.               רש"י שם

ואי משום דינא דבר מצרא - אם אינן לא אחים ולא שותפים, אלא מכח מצרנות באין על המחזיק ואומרים: אנו היינו מצפים לקחתה, שאנו צריכין לקרקע, וטוב לכל אחד לקנות בסמוך לו ולא ליקח במקום אחר.

לא מסלקינן ליה - דלא איכפת לן לדינא דבר מצרא כלל.

ועשית הישר והטוב - דבר שאי אתה נחסר כל כך, שתמצא קרקעות במקום אחר, ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקין.

17.               בבא בתרא מח, ב

ואמר אמימר: תליוה וקדיש - קדושיו קדושין. מר בר רב אשי אמר: באשה ודאי קדושין לא הוו, הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה.

18.               משנה שביעית י, ג

פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט) 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו' התקין הלל לפרוזבול.

19.               שולחן ערוך חו"מ צז, א

מצות עשה להלוות לעניי ישראל, והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה, וקרובו עני קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת, ואפילו עשיר שצריך להלוות, מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו.

20.               בבא מציעא מז, ב

אמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה.  

21.               בבא בתרא קמד, א

אמר מר זוטרא, הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא... דאמר רב: מנה לי בידך תנהו לפלוני, במעמד שלשתן - קנה.

22.               רשב"ם שם, ד"ה קנה

קנה - כך תקנו חכמים לפי שהדבר תדיר הוא בין הבריות ולא הזקיקו חכמים להקנות בקנין ובעדים.

23.               שו"ת הרא"ש קז, ו

כל זה סברתי והארכתי להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות פעמים באומד הדעת ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת ופעמים על דרך פשרה.