הרשם לקבלת עדכונים
פרשת ראה - מעמד הבינים והטייקונים
שעורים לפרשת ראה:
עבד לוה
הפרשה מלמדת אותנו לשמוט את החובות מקץ שבע שנים. בסמוך לכך, מצוה הפרשה לשלח את העבדים בשנה השביעית.
אין זו הפעם היחידה בתורה שבה נזכרו יחד העבד והלוה. גם בפרשת בהר עוסקת התורה בשמיטה וביובל. גם שם מדובר על שחרור הנמכר לאחיו. וגם שם נזכר הלוה כאחד הנמכרים. לכן כלל המדרש (קדושין כ., ומקורו בתוספתא ערכין ט) את הלוה ברבית עם מוכר עצמו ושדהו. (וראה על כך בדברינו לפרשת בהר). הגמ' שם מסתמכת על הפסוק במשלי "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה". אבל זה כמעט פשט פרשת בהר. העובדה שהפרשה כללה את פרשת אחיך הלוה ממך עם שחרור הנמכרים והשדות הנמכרים, מלמדת שהפרשה רואה בלוה סוג של עבד. כל מצוות פרשת בהר מנֻמָּקות באדנותו של ה' על הכל, אך הפסוק האומר זאת באריכות מרובה אמור דוקא לגבי הלוה. "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". גם פרשת ראה עוסקת בעבד הנמכר ובלוה. את הלוה צריך לשחרר מעבדותו מקץ שבע שנים, כשם שמקץ שלש שנים יש לתת את המעשרות לעניים. התורה מוסיפה ומלמדת שהאדם צריך לטפח הזדהות פנימית עם שתי המצוות האלה. לגבי שמיטת חובות אומרת התורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". לגבי שִלוח עבדים אומרת התורה: "לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים", ועוד מוסיפה התורה בשתי המצוות האלה שהם תגרומנה לברכת ה' וממילא לא יפסיד האדם מכך שהוא מקים אותן.
ואולם, יש הבדל גדול בין הצִווי לשלח את העבד בשנה השביעית, לבין הצִווי לשמוט את החובות מקץ שבע שנים. העבד משֻלָּח אחרי שש שנים מיום מכירתו. לכן מלכתחילה אפשר לראות את מכירתו כמכירה לשש שנים בלבד, המחיר מחֻשָּב אף הוא בהתאם, כפי שמדגישה התורה בפרשת בהר לגבי מכירת קרקע "אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואת הוא מכר לך". מראש הוא לא מוכר את השדה אלא את התבואות, והכסף ישֻלָּם בהתאם. לעמת זאת בשנה השביעית תשמוט גם ההלוואה שנִתנה יום אחד לפני השמִטה. ודוקא שם מצוה התורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". האדם מצֻוֶּה מלכתחילה לתת את כספו שלא ע"מ לקבלו בחזרה. אם אינו עושה כן, הוא נקרא בליעל.
התורה מלמדת אותנו שיש כמה סוגי עבדות. יש עבדות גלויה, שבה אדם מוכר את עצמו לעבד. התורה איננה מבטלת אותה, התורה רק מגבילה אותה בזמן. מדוע התורה אינה מבטלת אותה לגמרי? אולי כי בִטולה יגרום לעבד להיות שיך לעבדות הסמויה, המסֻכֶּנֶת יותר. העבדות הסמויה היא המסֻכֶּנֶת. כלפי חוץ האדם הוא בן חורין לכל דבר, אבל העובדה שהוא תלוי בחסדיו של בן המעמד הגבוה ממנו, עושה אותו עבד למעמד הגבוה. הזמן לשחרר אותו הוא בשנה השביעית, מבחינה זאת דומה שחרור העבדים לשחרור של היובל, הבא בשנה המקודשת, המלמד את האדם שלא לנצל את מעמדו הכלכלי הגבוה כדי לשעבד את אחיו לעבד. מי שאינו עומד במבחן הזה, נקרא בליעל. מכאן למדו חז"ל שאין השמיטה הזאת נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, וכחלק מדיני היובל.
גם בפרשת בהר וגם בפרשת ראה, יחד עם שחרור אחיך נזכרה ההלואה לאחיך, אל תנהג בו כעבד, אל תקח מאתו נשך ותרבית, ושמוט את חובו. אם אתה נושה באחיך אתה משעבד אותו, שחרר אותו בשנה השביעית. פרשת ראה עוסקת באחיך האביון. בפרשת ראה בד"כ כאשר התורה רוצה לומר עני היא אומרת גר יתום ואלמנה, אבל לענין שמטת חובות, גם פרשת ראה משתמשת בבִטוי אביון. לעניין שמטת חובות העני הוא לא הגר והיתום והאלמנה, אלא האביון. הגר היתום והאלמנה מבקשים מתנת חנם וצריך לתת להם. האביון הוא בן מעמד נמוך ממך מבחינה כלכלית. ואתה מלוה לו. מבחינה זאת, המצב מאז ועד היום לא השתנה בהרבה. לעשיר יש בבנק פלוס ולעני יש מינוס, ז"א שהעשיר הלוה לעני בתווך הבנק. הלוה משֻעבד למלוה. תפישת עולם זו באה לידי בטוי גם בכך שהתורה מלמדת אותנו את האידאל שעל פיו אנו נלוה לגויים והם לא ילוו לנו, ומתוך כך – ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו.
הפרשה מאריכה להבדיל בין אחיך לבין הנכרי. את הנכרי תגש. ובמקום אחר – לנכרי תשיך. אם ישראל ינהגו זה בזה כאחים, ילוו זה לזה גם כאשר הם יודעים שזה ישמט, וכו', אז יזכו למשול בגויים.
בב"ב י. שאל טורנוסרופוס את ר"ע למה אנו מפרנסים עניים שהקב"ה גזר עליהם שיהיו עניים. לדברי טורנוסרופוס, הדבר דומה למי שיאכיל את עבדו של המלך שהמלך גזר לא להאכילו. ר"ע השיב לו שהדבר דומה למי שהאכיל את בנו של המלך כשהמלך כעס עליו. מכלל דברי ר"ע עולה שהמאכיל עני גוי אכן עובר על דברי המלך. עליו אי אפשר לומר שהוא האכיל את בנו של המלך.
מטרת הפרשה היא דאגה לצרכי מעמד הבינים. אם הטייקונים יראו את עצמם כאחים של בני מעמד הבינים, ובני מעמד הבינים יראו עצמם כאחים של האביונים, הם יוכלו למשול בגויים רבים, ובהם לא ימשלו. בדרך זו, אע"פ שלא יחדל אביון מקרב הארץ, בך לא יהיה אביון.
הברכה שורה בארץ
הפרשה פותחת בברכה וקללה, ומלמדת שלברכה והקללה יש מקום. הר לברכה והר לקללה. ולכאורה אחרי כמה פסוקים עוזבת התורה את הברכה והקללה ועוברת לעסוק בענינים אחרים, שבמרכזם המקום אשר יבחר ה', שהוא הנושא החוזר לארך כל הפרשה. הפרשה פותחת ואומרת שלא לזבוח בכל מקום אלא במקום אשר יבחר ה', ומשם ואילך היא עוסקת במצוות הקשורות לאותו מקום.
ואולם, המתבונן רואה שאין זה כך. גם הברכה חוזרת שוב ושוב לארך כל הפרשה. המצוה במקום אשר יבחר ה' היא "ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך", ואילו בשאר המקומות: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך". הדרך אל המקום אשר יבחר ה' יכולה להיות רחוקה "כי יברכך ה' אלהיך", לעניים יש לדאוג "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה", ואולם אם נקים את המצוות "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה", "כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו". ואין לחשוש שמא יחסר אם נתן לאביון, להפך, זה יביא את ברכת ה' "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך", ומה יש לתת לו? "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו". ואם תעשה כן - "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה". ברכת ה' מתגלה בשדה עם עונות השנה, ולכן בבואה אנו מצֻוִּים: "ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך". וגם באספנו מן הגרן והיקב, באספנו את ברכת ה', מצֻוִּים אנו: "שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך", ומה נביא לה'? "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך". מלבד הפסוקים האלה יש עוד פסוקים שבהם נאמר שה' ייטיב לנו אם נשמור את מצוותיו, בלי להזכיר את השרש ב.ר.ך. אבל מהפסוקים האלה אנו למדים שיש מקרים שבהם בעקבות הברכה אנו מצֻוִּים במצוה, ולא רק בעקבות המצוה תבא ברכה, אלה הם שני גורמים המזינים זה את זה ושניהם יחד מאפשרים את המשך חיי המצוה והברכה בארץ.
הפרשה לא באה רק לתת מקום לברכה ומקום לקללה לצֹרך מעמד חד פעמי בכניסה לארץ. הפרשה באה ללמד שה' בוחר לו מקום, ורק הקִשור למקום שהמיוחד בו הוא בחירת ה', הוא הנותן ברכה בכל הארץ, שגם בה ובנו בחר ה'. אנו הולכים אחר ה' כאברהם שהלך למקום לא ידוע, הארץ אשר אראך, אחד ההרים אשר אמר אליך. גם כאן אנו הולכים אל מקום שיִחודו בכך שאותו יבחר ה', הוא יודיענו בעתיד היכן המקום. יחודו של המקום הוא בחירת ה', ה' מביא את הברכות אל הנבחר, בתנאי שהוא ידע שהברכה שזכה בה – ברכת ה' היא ומהמקום שבחר ה' היא באה. בזכות הבחירה היא באה ולכן אל ה' יביאנה.
ומוסיפה התורה ואומרת: לא רק אל המקום אשר יבחר ה', גם אל אחיך האביון. יברכך ה' אם תתן לו ולא תתנשא עליו.
פרשתנו עוסקת בבחירה, בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. הבחירה באה עם הברכה, כמו שאנו רואים בפרשת תולדות ובעוד מקומות. ועם זאת: הברכה באה בעקבות שמירת המצוות, וכן שמירת המצוות באה בעקבות הברכה.
זכור את אלהיך ואת ענייך
הפרשה פותחת בפרשיה המלמדת שאין להקריב לה' בכל מקום, ואין ללמוד מהגויים להקריב בכל מקום, אין לעשות לה' כאשר עשו הגויים לאלהיהם אלא יש לאבד את כל המקומות ולהקריב לה' רק במקום אחד. הצווי הזה מחייב התמודדות עם השאלה מה לעשות אם המקום ירחק ממך, לכן מפצלת התורה את הצווי לשנים: את קדשיך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה' ושם תאכל אותם ותתן לגר, ליתום ולאלמנה, את בשר תאותך אכול בשעריך כחולין: הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל. ובלבד שלא תלמד מהגויים. בשני מקומות נאמר כאן שאת הקדשים יש לשאת אל המקום אשר יבחר ה', ובשתי הפעמים נאמר שיש לתת מהם גם לגר, ליתום ולאלמנה. קֹדש מתקדש לא רק במתן לה' אלא גם במתן לגר, ליתום ולאלמנה. נמצאו בפרשיה זו שלשה נושאים (מלבד הנושא המרכזי: העבודה המרֻכֶּזֶת במקום אשר יבחר ה'): האִסור ללמוד מהגויים, בשר תאוה, והנתינה לגר, ליתום ולאלמנה. שלשת הנושאים האלה עומדים בבסיס הפרשה כֻלה: תחלה עוסקת הפרשה באלה שעלולים ללמד את ישראל לעבוד ע"ז, ובצווי להרגם. אח"כ עוסקת הפרשה באִסור והתר בהלכות בשר חולין, בעלי החיים הכשרים ושאינם כשרים. כאן נלמד האִסור כשעִקרו אִסור האכילה, שלא כבפרשת שמיני שם עִקר האִסור הוא דיני טומאה. גם אִסור גדי בחלב אמו נזכר כאן כשעִקרו אכילה. לא כבספר שמות שבו עִקר האִסור הוא הבִשול (כך אפשר להסיק מההקשר שבו נאמר האִסור בשני המקומות). אח"כ עוברת הפרשה לעסוק במעשר ובכור. גם אותם יש להעלות למקדש ולאכלם בקדושה, וכי ירחק ממך המקום או כי יהיה בהם מום תאכלם בשעריך כחולין ולא כקֹדש. לכן עוברת הפרשה לעסוק בהלכות אביונים. תן להם מהמעשר בשנה השלישית, בתורת חולין, שמוט את חובם, הלוה להם, ואם ימָכרו לך – שלחם לנפשם בשנה השביעית והענק להם. את ברכת ה' אלהיך תן לא רק לה' אלהיך אלא גם להם. סיום הפרשה הוא בשלשת הרגלים. את כֻלם יש לעשות במקום אשר יבחר ה'. בפסח לא נזכר הגר היתום והאלמנה; הוא אינו נאכל אלא למנוייו (והוא לא בא בעקבות קציר או אסיף, כך שאין מה לחלוק לעני את ברכת ה'). אבל בשני הרגלים האחרים – העניים נזכרים בהרחבה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, לכן כאשר אתה חוגג – זכור את העניים שבזמנך. (התורה משוה בין עני ובין עבד. טבעו של העני שהוא משתעבד למי שיש לו יותר כסף. כך זה עד היום, גם אם אין גופו מכור, כפי שבארנו לעיל).
יש בספר דברים סדרה ארוכה של מצוות הבאות לצין את שמחת האדם באִסוף תבואתו. בכל המצוות האלה מזכירה התורה לתת למי שאין לו. כך נזכרה בפרשתנו מצות מעשר שני. כמו כן חג הסכות נזכר בפרשתנו כחג שכל מהותו ותפקידו הוא שמחה לפני ה' על התבואה שנתן לנו ושאנו אוספים. לא נזכרו בפרשתנו הסֻכות שישבו בהן ישראל בצאתם ממצרים, נזכר רק האסיף והצווי לשמוח לפני ה' בתבואה. כך הוא גם בפרשת כי תבא, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה', וכן וִדוי מעשרות. כל המצוות האלה כוללות ביאה לפני ה' עם התבואה, ע"מ לשמוח בה לפני ה'. מעשר שמעשר האדם ואוכלו בעצמו, אבל לפני ה'. חג שכֻלו חג אסיף וכו'. בכל אלה, גם השמחה והאכילה הן מצוות. ובכל אלה, אנו מצֻוִּים לתת גם לגר, ליתום ולאלמנה.
זו מצוה וזה שכרה?
נאמר בפרשת ראה שהמלוה חייב לשמוט את חובו בשנה השביעית. מצוה זאת היא חלק מקבוצה גדולה של מצוות, שבהן התורה מִעטה את כֹחו של הנושה לגבות מהלווה. התורה צותה לא להיות לו כנושה, ולשמוט את חובו. התורה אסרה לבוא אל ביתו של הלווה ולגבות ממנו בכח. להבדיל מחייבים אחרים, כגון מי שהזיק או מי שצריך לשלם לשכיר, שבהם התירה התורה לבוא אל ביתו של החייב ולגבות ממנו בכח (ב"מ קטו., רמב"ם מלוה ג ז), וכן להבדיל מנִזָּק ושכיר וכיו"ב, שרשאי התובע לתקוף את הנתבע ולגבות את חובו, וודאי להבדיל מגנב שאם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כב ב), כי אפילו גופו ערב לגנבתו. להבדיל מכל אלה, הלוה אינו מסור ביד המלוה לתפוש את גופו (רמב"ם מלוה ב א, חו"מ צז טו).
עוד לומדת הגמרא (ב"מ קיג:) שאף כשבאים בית הדין לגבות, הם מניחים ביד הלוה את כלי ביתו ותשמישו ולא מוכרים אותם לגביית החוב. התורה הרעה את זכותו של המלוה לא רק מתובע גניבה אלא אף מנִזָּק, שמהתורה דין הניזקין לגבות בעידית, כלומר: הם גובים מהנכסים הטובים יותר של המזיק, ואילו דינו של המלוה מהתורה בזיבורית (גיטין ה א). יתרה מזאת, להבדיל מגנב, נִזָּק, מעסיק, ושאר חייבים שהתורה האריכה בביאור חיובם לשלם, אין בתורה צִווי מפורש על הלוה לפרוע את חובו. אמנם אנו לומדים זאת מן הכלל, מכלל שאמרה תורה שלא יגבה את הרִבית נמצא שאת הקרן יגבה, ומכלל שאמרה תורה שלא יגוש בשביעית נמצא שלפני השביעית יגוש; ואולם לא למדנו זאת ממקום שבו באה התורה ללמדנו שיגבה, כנזיקין וגנב, אלא ממקום שבאה התורה ללמדנו שלא יגבה, ומכלל לאו אתה שומע הן.
מסתבר שטעם הדבר הוא שלהבדיל מגנב שחטא חטא חמור, וראוי שאפילו גופו ישתעבד כדי לתקן את מה שעשה, ולהבדיל ממזיק שאמנם לא התכוון להזיק אך הזיק, הלוה לא חטא. התורה עצמה מנמקת זאת בפרשת השבוע, באמרה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך...". המציאות בעולם היא שיש אביונים שצריכים הלואה; אֵרע שהוא אביון ואתה עשיר, ובה במידה יכול היה להיות הפוך. הלווה אינו אדם רע, דרכו של עולם הוא ולא ראוי שעני יִלָּחץ ע"י אחיו.
אמנם יש לשאול על כך שאלה גדולה: אמנם נכון שמבחינת החייב יש מקום להחמיר דוקא על מזיק וגנב ודומיהם ולהקל על הלוה, אבל מצד הנושה נראה הדבר הפוך: הנִזָּק והתובע גניבה לא עשו שום מצוה; אֵרע הדבר ונגרם להם נזק. אך המלוה הלא עשה מצוה. ונשאלת השאלה: זו מצוה וזה שכרה? הזהו גמולו של האיש שעשה לחברו טובה והלווהו את כספו, שינעלו את הדלת בפניו ויִקשה עליו לקבל בחזרה את כספו, ואולי לא יקבלנו כלל?
השאלה מתעצמת כאשר אנו רואים בפרשתנו שמי שאינו מלוה מפני השמיטה הקרבה נקרא בליעל. ויש לשאול: וכי בליעל הוא? הוא אינו רוצה להלוות מפני שהוא יודע שאם ילוה יפסיד את כל כספו. מפני כך נקרא בליעל? ועוד - כשהתורה כה מחמירה עם המלוה, וכי אין חשש שהעשירים יֵרתעו ולא יקיימו עוד את המצווה הזאת?
על כך עונה התורה בפרשתנו: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך". כלומר: אל תדאג לכספך, כי ה' ידאג להשיבו אליך אם תקיים את מצוותיו.
