הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג חוות דעת לועדת שרים לחקיקה טוהר המידות צנעת הפרט תעודות רשמיות של גוים כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית

פרשת ראה - כיצד להמשיך את חיי המדבר בארץ

שעורים לפרשת ראה:

מעמד הבינים והטייקונים

כיצד להמשיך את חיי המדבר בארץ

פרשתנו, ככל ספר דברים, מכינה את ישראל לכניסה לארץ. בארץ שונות ההלכות מאלה שנהגו במדבר. כי בארץ לא כל אחד יכול לבוא בכל עת אל המשכן. כלשון הפרשה: כי ירחק ממך המקום.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא פרשית בשר תאוה. הפרשה הזאת מאד מזכירה את הפרשיה בפרשת אחרי מות, שאמרה (לפחות לפי אחד הפירושים) שאסור לשחוט בהמה אלא במקדש, וכן עסקה באִסור לאכול דם, גם של חיה, אע"פ שאינה קרבה במשכן. גם הפרשיה שלנו עוסקת באִסור לאכול דם, אלא שהיא אומרת שאם ירחק ממך המקום אשר יבחר ה', אפשר לשחוט בהמה בכל מקום, כמו חיה, ובלבד שלא יאכל את דמה.

הפרשה מלמדת שחיי המדבר נמשכים גם בארץ. המצוות שנהגו במדבר נוהגות גם בארץ, אך צריך להתאים אותן למסגרת של החיים בארץ. במדבר מראה כבוד ה' נִכר לעין, וישראל אוכלים מידו של ה' מן. ואף את בהמותיהם אין הם יכולים לאכול אלא משֻלחנו של ה'. בארץ ההנהגה היא לכאורה הנהגה טבעית. אנו רחוקים ממקום השכינה ואוכלים כדרך הטבע. אי אפשר להביא כל בהמה אל המשכן. הפרשה מדגישה שאף בארץ אין אנו אוכלים אלא מידו של ה'. פעמים רבות מודגש בפרשה שכל מה שיש לנו הוא אשר יברכך ה' אלהיך. כהמשך לפרשה הקודמת שמלמדת לא לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. ממונך וחילך לא רכושך הוא אלא אשר ברכך ה' הוא. אין אנו מתכלכלים מן מיד ה' דבר יום ביומו, אך אנו מתכלכלים מיד ה' דבר שנה בשנה בגשם, בארץ אשר עיני ה' בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. לא כל בהמה שאנו אוכלים אנו אוכלים משֻלחן גבוה, אך העדר כֻלו שיך לה' וחיב בבכורה ובמצוות נוספות האמורות בפרשה, ללמדך שהוא שיך לה'. לא כל יום מורגש שהוא נִתן מה', אך השנה כֻלה, הארץ כֻלה כמערכת, נִתנת לנו מיד ה'. אין זכר בפרשה לכך שהבכור נאכל ע"י הכהנים ואין בה מעשר ללוי או לכהן, לא זה דגשה של הפרשה. ההדגשה של הפרשה היא על כך שהעדר או השדה הם קרבן במקום אשר יבחר ה', המקום גורם. כמו שבמדבר כל אכילה באה ממשכן ה', בארץ כל אכילה באה ממקום ה', מקדושת הארץ וקדושת המקום. לכן הפרשה איננה מזכירה מקדש או משכן שאנו בונים, אלא מקום שה' בוחר. ה' עושה את הקדושה וה' עושה לנו את החיים ומכלכל אותנו. הזִקה הישירה לה' שיש במדבר קימת גם בארץ אע"פ שבארץ היא פחות גלויה ונראית דרך הטבע. ההנהגה בארץ היא לראות את ה' בדרך הטבע.

משה מדבר כאן אל דור שנולד לתוך מציאות שבה המן יורד דבר יום ביומו. הדור הזה יכול לחשוב שגם המן הוא דרך הטבע שהרי דרכו לרדת מדי יום. אך הוא יודע שהמן הוא נס. אדם שנולד במדבר, יכול לומר שאין להביא ראיה מן המן לקיומו של ה', הלא המן הוא תופעת טבע המתחדשת מדי יום. באותה מדה, אדם שנולד בארץ עלול לחשוב שהגשם הוא סתם תופעת טבע. אבל כשם שדור המדבר יודע שהמן בא מאת ה', כן עלינו לדעת בארץ שהגשם הוא נס והוא מתת ה' לנו, ושהכל מאת ה'. במדבר לקט ישראל מָן מִן השמים ששה ימים, ביום הששי לקט כפול, וביום השביעי לא לקט. בארץ לוקט ישראל את לחמו ממטר השמים שש שנים, בשנה הששית לוקט כפול, ובשנה השביעית אינו לוקט. במדבר השכינה מתגלה במחזור יומי, בארץ השכינה מתגלה במחזור שנתי. במדבר יש לתת לה' מכל בהמה ובהמה ובארץ יש לתת לה' מכל עדר ועדר. אבל גם בארץ, כל החיים מְחֻבָּרים אל המקום אשר יבחר ה'. ארץ שבה נראית השגחת ה' כבמדבר היא מקום הקֹדש, ולכן ההדגשה של הפרשה היא על המקום אשר יבחר ה', מקום הקֹדש. בארץ אין אנו רואים נסים גלויים מדי יום, אך דוקא משום כך עלינו להאמין ולהתחזק באמונתנו שכל שאנו רואים הוא דבר ה' ומי שאומר דברים אחרים יומת.

כלומר: העקרונות של החיים בארץ הם אותם עקרונות של החיים במדבר, אלא שהתורה מתאימה אותם לחיים בארץ. החיים בארץ הם המשך של המדבר.

הפרשה סובבת סביב המעבר ממשכן למקום אשר יבחר ה'. אומר ה', בארץ התרתי בשר תאוה, אך לא התרתי דם וזביחה לשעירים וע"ז, האמורות בפרשית שחוטי חוץ שבפרשת אחרי מות. התרתי בשר תאוה, אך לא מאכלות אסורות. התרתי בשר תאוה, אך לא זביחה בחוץ. התרתי בשר תאוה, אך לא זביחה לע"ז ולא ע"ז. אלא את כל קרבנותיך וחגיך תעשה במקום אשר יבחר ה'. זוהי פרשת ראה, שפותחת במקום אשר יבחר ה', ואח"כ מזהירה מפני זביחה בחוץ, מפני ע"ז, מפני מאכלות אסורות, ומצוה על החגים.

בארץ, עבודת ה' היא בגדולה. אדם עובד לא במן היורד במחזוריות של יום אלא בגשם היורד במחזוריות של שנה. והוא נכנס לבית ה' שלש פעמים בשנה. אדם מקריב לא חלק מכל בהמה אלא חלק מכל העדר, ומביא לה' תרומה מתבואתו השנתית. הארץ כֻלה עובדת את ה', ומתקשרת אל המקום אשר יבחר ה', שהוא הנושא החוזר לארך כל הפרשה.

כבר אחרי מעמד הר סיני נאמר: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ". לא מדובר כאן על מזבח הנחֹשת, מדובר כאן על מזבח אדמה או מזבח אבנים של בית עולמים. אם כך למה נאמר את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך. זה מתאים למדבר, שבו לא רק העולות והשלמים קרבים אלא כל הצאן והבקר נזבחים על מזבח ה', אבל למה זה נאמר על מזבח האבנים? מכאן אנו למדים שגם בארץ נזבח הצאן והבקר על מזבח ה', כלומר: נציגי הצאן והבקר: הבכור והמעשר.

 

התורה באה לחדש וללמד מהו העקרון של חיי המדבר שיש לישמו בארץ. עלול אדם לטעות ולחשוב שהערך שמלמדת התורה בפרשת אחרי מות הוא שחשוב שיהיה לכל אדם משכן בהשג ידו. ואם כך – בארץ יש לבנות משכן בכל מקום. פרשתנו מלמדת שזאת הבנה מוטעית. הערך שהתורה עומדת עליו הוא שיש משכן מרכזי אחד שבו שורה השכינה, ואנו צריכים לבוא אליו, לא להביא אותו אלינו.  האדם צריך להביא את עצמו אל השכינה, לא להביא את השכינה אליו.

עם ישראל צריך להיות מאוחד כֻלו סביב מקום שכינה אחד. התורה לא באה לדאוג לכך שלכל אדם ואדם יהיה משכן לצדו. התורה אומרת שהשכינה שורה במקום אחד, כל אדם מכַוֵּן את עצמו לשם, ויתר על כן: כל העם הוא גוף אחד שעובד את ה' כאחד (וכפי שהרחבנו בפרשת במדבר). הרצון לבנות משכן בכל מקום, אינו רחוק מהרצון לעבוד עבודה זרה, שעליו מדברת התורה מיד. עבודה זרה היא רצון לענות על צרכיו הרוחניים של האדם הפרטי בכל מקום. התורה מלמדת שהמטרה היא לא לענות על צרכיו הפרטיים של האדם הפרטי, אלא לבנות עם סביב השכינה.

אולי משום כך העבודה הזרה תופשת מקום כה מרכזי בפרשה. הפרשה פותחת ב"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". לכאורה, המקבילה ל"אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם", היא "אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם", אולי גם "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם", אבל למה התורה מצמצמת את החטא לעבודה זרה? ובהמשך, המסית לעבוד אלהים אחרים, איזו סרה דבר על ה'? הלא לא אמר דבר על ה'? (ובפרט לאור העובדה שישראל פוסחים על שתי הסעפים כדברי אליהו). אלא זה הענין. מי שעובד ע"ז, גם אם הוא עובד במקביל את ה', לא באמת עובד את ה'. הוא לא מכיר ברבונותו של ה' על העולם. הוא מחפש הנאות רוחניות. מי שמטרתו להשיג את צרכיו הרוחניים כשלעצמו, סר מעל ה'. הוא לא מכַוֵּן את עצמו אל ה', אלא הופך את ה' לאמצעי לעבודת עצמו.

עבודת ה' בארץ ישראל היא לא עבודתו של האדם היחיד העובד את ה'. היא עבודתו של העם העובד את ה'. לכן, כל העם מרֻכָּז סביב מקום אחד, שאותו בוחר ה', ושם העם עובד את ה'. מוקד העבודה הוא ה' ולא האדם הפרטי. הענין בעבודת ה' הוא שהעם יעבוד את ה'.

 

 

הפרשה עוסקת בשאלה איך נעבוד את ה' כאשר נהיה בארץ, וירחק ממנו המקום אשר יבחר ה'. השאלה הזאת היא שאלה חשובה, כי היא מביאה לבירור השאלה מהי עבודת ה'.

כפי שבארנו לעיל, אילו עבודת ה' היתה עבודתו של כל יחיד ויחיד, היה ראוי שכל יחיד יבנה לו מזבח ויעבוד את ה'. אבל הפרשה באה ללמד שלא זה העניין. חשיבותה של עבודת ה' היא בכך שעם ישראל עובד את ה'. אנו לא באים לתקן כל יחיד ויחיד. אנו באים לתקן את העולם. העולם יעבוד את ה'.

לכן, אדם לא צריך להביא את ה' אליו. הוא צריך להביא את עצמו אל ה'.

משום כך נזכר כאן גם נושא העבודה הזרה, שהתורה מחמירה בו מאד ומצוה להרוג את כל מי שמסית ומדיח לעבוד עבודה זרה. העבודה הזרה דומה מאד מבחינה זאת לעבודה בבמות. מי שדואג לחויה הרוחנית של הפרט יכול לזלזל בחשיבותה של הבאת האדם אל אלהיו, ולומר שאין משמעות לשאלה את מי יעבוד האדם והיכן. אלא שהתורה לא דואגת לחויה הרוחנית. היא דואגת לעבודת ה'.

וכאשר דואגים לעבודת ה', ובפרט כאשר דואגים לכך שהעולם יעבוד את ה', אין מקום לאמירה שכל אדם יעבוד כראות עיניו ובמקום שיחפוץ. המטרה היא לא האדם הפרטי ולא חוויותו הרוחנית. כאשר זה הנושא, מי שמבקש להדיחך לעבוד עבודה זרה, דִבֶּר סָרָה עַל ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ. מי שמסית, בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה’ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. יתכן מאד שהוא פוסח על שתי הסעיפים ומבקש להמשיך לעבוד גם את ה', אבל זה לא חשוב. מתברר שעבודת ה' שלו אינה אלא עבודת עצמו. הוא לא באמת עובד את ה'.

 

 

 

איש כל הישר בעיניו

התורה עומדת על ההבדל בין קדושת מקום לקדושת מחִצות המשכן: לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:  כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:  וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:  וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם...

התקשו המפרשים מדוע אומר משה, העומד בזמן אִסור הבמות, שאנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו. מלשונו משמע שפה אנו עושים בשונה מהארץ בה יֵאסרו הבמות. ועל כך נשאלת כמובן השאלה מדוע הוא אומר כך, הלא גם בימי משה היו הבמות אסורות. רש"י מתרץ ש"היום" היינו בשעת כִבוש וחלוקה, אב"ע תרץ שלא נהגו ישראל שבאותו דור כראוי, ורמב"ן תרץ שבזמן המדבר לא התחיבו ישראל לבא בזמנים קבועים למשכן, אלא איש כאשר ישר בעניו.

ואולי אפשר לפרש אחרת: היום (כלומר: בזמן שאומר משה את הדברים) אין הדבר תלוי בבחירת מקום. לא נבחר מקום, לא המקום קדוש אלא תוך מחִצות המשכן, שהיום הן כאן ומחר הן במקום אחר. כאשר אין לשכינה מקום, היא בכל מקום ואיש כל הישר בעיניו, שהרי על שני דברים אמרה התורה שלא יתקימו אלא עם בחירת ה': המקום אשר יבחר והמלך אשר יבחר, ועל שניהם נאמר שבהעדרם איש הישר בעיניו יעשה. (על המלך בספר שופטים, ועל המקום כאן). אם אין דבר אחד שבו בחר ה' לעולם, הרי איש הישר בעיניו יעשה, וגם אם בפעל לא מקריבים בבמה. רק מצב שבו יש נבחר אחד שאינו יכול להשתנות עוד לעולם, הוא מצב שבו לא איש הישר בעיניו יעשה. בכך יחודם של בחירת ירושלים ובחירת דוד. וכשבחר ה' את דוד, הסכים על ידו לבחירת ירושלים עירו, ונעשתה היא המקום אשר יבחר ה', כי הדבר בא משום ששם רצו ישראל לעשות כאשר יבחר ה', והסכים ה' על ידם. ומעתה לא יעשה עוד איש הישר בעיניו. (אמנם, כפי שנכתוב בע"ה על המלך, בחירת המלך אינה בהכרח בחירה עולמית).

מהי עבודת ה'

בארנו לעיל שתפישת העולם שלפיה לא בונים משכן לכל אדם בכל מקום אלא העבודה מרוכזת במקום אחד, מושתתת על שני עקרונות: א. שהאדם צריך להביא את עצמו אל ה', ולא להביא את ה' אליו. ב. שלא האדם הפרטי עובד את ה', אלא העם כֻלו, או אפילו הבריאה כֻלה, עובדת את ה'. כאיש אחד וכגוף אחד. (וראה מה שכתבנו על כך בפרשת קרח). ביסוד שני הדברים האלה עומד רעיון אחד: עבודת ה' לא נועדה לצורך האדם. לא האדם המרכז אלא ה' במרכז. הוא מרכז העולם ואנו ממלאים את תפקידנו בעבודתו.

מכאן ממשיכה התורה ומצוה על העבודה הזרה. על בִעור העבודה הזרה, ועל בִעור המטיפים לה. גם זה נשמע זר לאזנו של מי שאמון על כך שפולחן הוא צורך רוחני של האדם. האיש הזה לא מבין מה בין עבודת ה' לבין עבודת אלילים. אנו רצים והם רצים. אבל התורה מבחינה ומבחינה. עִקרה של העבודה הוא ה'.

מה כ"כ גרוע

בשני מקומות קבעה התורה שאין להוסיף או לגרוע מדבר ה'. בפרשת ואתחנן קראנו: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:  לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם". ובפרשתנו אנו קוראים: "כִּי יַכְרִית ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי:  לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה’ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". כבר שאלו גדולים וטובים, ברור שלא לגרוע, אבל למה לא להוסיף? השאלה הזאת מתעלמת מההקשר. אין כאן שני צוויים שונים, לא להוסיף ולא לגרוע. יש כאן צווי אחד: לקבל את דברי התורה כדבר שלם. זו התורה, כך עלינו לקבלה, ואין לשנותה. כך היא והיא לא תשתנה. (וכפי שכתב קהלת: "יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ"). זו משמעות העניין. ההקשר הכללי מלמד זאת היטב. שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים ... לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. וביתר שאת בפרשתנו, שם ההקשר הוא: אל תלמדו מצוות נוספות מהכנענים. גם הוספה היא שִנוי. אין פסול בהוספה עצמה. אין פסול בכך שאדם יקבל על עצמו לעשות מעשה שאינו מחויב בו. האִסור הוא לשנות את התורה. זה ההקשר, לפחות בפרשת ואתחנן. בפרשתנו ההקשר משמעותי יותר.

 

 

לא העבודה הזרה היא הבעיה, אלא עובדֶיהָ.

ארבע פרשיות רצופות בפרשתנו עוסקות באזהרה מפני עבודה זרה, וארבעתן שמות את הדגש לא על הבעיתיות בעבודה הזרה עצמה, אלא על בני האדם המביאים אותנו לעבודה הזרה.

הפרשיה הראשונה עוסקת באפשרות ללמוד סדרי עבודה מהגויים שישבו לפנינו בארץ. הטענה העולה נגד האפשרות הזאת איננה טענה לוגית המוכיחה בדרך כלשהי את אמִתותה של האמונה בה' ואת שקריותה של האלילות, טענות מעין אלה עלו בפרשת ואתחנן. (ובפרשת עקב כבר ראינו שמה שמושך אדם לע"ז הוא לא בהכרח טענות שכליות המחיבות אותה, אלא פסלים יפים מצופים כסף וזהב, שירים יפים ומאכלים מפתים). בפרשתנו הטענה שטוען משה היא טענה של כדאיות, קל יותר ונעים יותר לעבוד את ה': "כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם". ואגב: הפרשיה הזאת עדין לא עוסקת בעבודת אלהים אחרים, אלא בעבודת ה' בדרכם של הגויים. הפרשיה מניחה שבני ישראל עלולים לנסות ללמוד עניני אלוהות מהגויים שישבו כאן לפניהם.

הפרשיה השניה עוסקת בנביא או חולם חלום שנותן אות או מופת וטוען שצריך לעבוד אלהים אחרים. התורה מזהירה אותנו שלא לשמוע אל אותו נביא או חולם חלום, את האות והמופת מבטלת התורה באמרה "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".

עִקר הפרשיה מתייחס לא אל האות והמופת עצמם אלא אל האיש המשתמש בהם. הוא יומת "כי דבר סרה על ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים". כנגד האות והמופת של הנביא צריכה לעמוד אהבה, והכרת הטוב לה' הפודנו מבית עבדים. אהבה מול ראיה מופתית.

(אמנם, יש להעיר, שיש הגיון כלשהו בראיה המופתית, משה עומד עליו בדבריו עם פרעה. מי שמסוגל לשנות את סדרי הטבע, כנראה שעומד לימינו מי שקבע את סדרי הטבע ובידו לשנותם. אך זו ראיה מוגבלת מאד, שהרי אפשר שעושה זאת בלט וכשוף, כלשון הרמב"ם (יסוה"ת ח א). מי שמנבא תוצאה כלשהי בנִסוי מסוים, עדין אין כאן הוכחה מוחלטת שגם ההסבר שלו לתופעה נכון. אבל מי שיצר מכונה, והמכונה פועלת כסדרה, זוהי הוכחה שהסבריו בתחום המכניקה נכונים. לכן, אחרי שה' הוציאנו ממצרים, אין האותות והמופתים ראיה. כנגדם מעלה משה את הטענה שה' הוציא אותנו ממצרים. הוא הוכיח שליטה אמתית בעולם, ולא רק נִבוי תוצאת נִסוי).

בפרשיה השלישית הוזכרה האהבה מהצד השני, מהצד המסית. שם המסית הוא בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך. כאן נקרא האדם לכבוש את רחמיו ולהרוג את המסית. גם כאן בא הנִמוק "כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".

כאמור, הדגש העִקרי של הפרשה אינו ההוכחה לקיומו ואמתותו של ה'. חִציה של התורה מופנים כאן לא אל האמונה אלא אל המאמינים. התשובה לאות ומופת היא אהבת ה', והתשובה לקשיים בחִנוך היא התודה שאנו חבים לה' על חרותנו. עִקר חובנו כלפי ה' נובע מכך שכל קיומנו בא ממנו, וקיומנו, ע"פ ספר דברים לכל ארכו (וכפי שבארנו בפרשת ואתחנן), מתחיל לא בעצם בריאתנו אלא בעצם בריאתנו כעם ויציאתנו לחרות. חרות זו מן הראוי שתהיה קֹדם-כל חרות מתרבות העמים. הפרשה מלמדת שגם אותות ומופתים ואמונה בהם הם, קדם כל, ענין תרבותי. שום מופת אינו מופת מוחלט ואינו מהוה ראיה מדעית לקיומו של ה'. יכלת חִזוי ונִבוי, ואפילו יכולת לשנות קצת מסדרי הטבע, אינן ראיות מוחלטות לשום טענה. הן משכנעות את המשוכנעים. מי שמאמין בהן כנראה רוצה להאמין בהן. מי שמקבל את ההוכחה הזאת נגד אלהים – כנראה שאינו אוהב אותו. אדם נוטה לקבל הוכחות שמוכיחות את מה שהוא אוהב ואת מה שמשתלב בנטיותיו החברתיות. האמונה בכחו של המופת איננה נובעת אלא מן האהבה והרצון להשתיך, וגם ההכרה השכלית תוכיח בהכרח את אשר אתה אוהב. השאיפה צריכה להיות לכך שהאהבה אל ה' תהיה גדולה יותר אפילו מהאהבה אל אחיך בן אמך או בנך וכו'. אמונה והשקפה הן בבסיסן דבר חברתי. כנגדן צריכה לעמוד הידיעה הודאית שהאמת היא שה' אלהינו הוא האלהים, והוא שהוציאנו ממצרים. האם תעמוד הכרה זו כנגד הנטיה החברתית?

לאור זאת תובן הפרשיה הרביעית. בפרשיה הזאת יש לנו מלחמה בעובדי העבודה הזרה. הטִפול בהם דומה לטִפול בעמים אשר אנו יורשים אותם. כאשר עיר שלמה עובדת ע"ז, עלינו להכות אותה לפי חרב. הבִטוי "לפי חרב" הוא בִטוי מלחמתי. המשך המהלך הוא בהחרמת העיר ושללה. סופו של התהליך כולל בִטוי הלקוח מעולם הקרבנות: "כליל לה' אלהיך". המלחמה שלנו בעובדי העבודה הזרה היא מלחמה באויבי ה'. חברה מול חברה, עם מול עם, צבא מול צבא. צבא ה' מול צבא אויביו. (וראה בפרק הבא). המטרה היא הבסת האויב והגשתו כחרם למלך המנצח, ה'. גם התוצאה של שרפת העיר היא כפרה כקרבן: "למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך".