הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג חוות דעת לועדת שרים לחקיקה טוהר המידות צנעת הפרט תעודות רשמיות של גוים כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית

פרשת מטות מסעי - ההבדל בין ראובן וגד לבין מנשה, וההבדל בין הרוצה לרשת את הארץ לבין מי שאינו רוצה

שעורים לפרשות מטות מסעי:

ההבדלים בין ראובן וגד לבין מנשה, וההבדל בין מי שרוצה לרשת את הארץ לבין מי שאינו רוצה

חשיבותו של הנוחל וחשיבותה של הנחלה

 

בסוף פרשת מטות, אחרי הפסוק: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב", אנו מוצאים תיאור מפעליהם של השבטים המזרחיים. ראובן, גד, וחצי המנשה. ראשית, בני גד:

ויבנו בני גד את דיבן ואת עטרת ואת ערער  ואת עטרת שופן ואת יעזר ויגבהה  ואת בית נמרה ואת בית הרן ערי מבצר וגדרת צאן.

בני גד סִכמו עם משה שיבנו בעבר הירדן גדרות צאן וערי מבצר, ואכן עשו זאת. ואין הפסוק מתאר אלא את בניית הערים.

וכאן עוברת התורה לתאר את מעשי בני ראובן:

ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתים  ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם ואת שבמה ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו. כאן יש תוספת שלא היתה אצל בני גד: "ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו". אפשר לומר שתוספת זאת נוגעת גם לבני גד. אלה ואלה קראו בשמות. כך מסתבר גם לאור העובדה שהעיר הראשונה ברשימת הערים שבנו בני גד היא דיבון, והיא נזכרת ברשימת מסעי בני ישראל בשם דיבון גד. אבל אצל בני ראובן אנו מוצאים התייחסות מפורשת לשתי ערים "ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם". למה צריכה התורה ללמדנו שנבו ובעל מעון היו מוסבות שם, ואין די בסיום הפסוק: "ויקראו בשמת את שמות הערים אשר בנו"? בפשטות, הסִבה היא שנבו ובעל מעון הם שמות עבודה זרה, ולכן הסבו בני ראובן את שמן. אך אם כך קשה למה התורה קוראת למקומות האלה נבו ובעל מעון? למה התורה לא קוראת להן בשמן החדש?

ולא די באלה. חלק גדול מהערים שהוזכרו בפסוקים המתארים את מעשי ראובן וגד, נזכרות בשמות האלה כבר לעיל. חשבון ויעזר נזכרו כבר בפרשת חֻקת. עטרות ודיבון ונמרה ואלעלא ושבם ונבו ובעון הוזכרו כבר בפנייתם הראשונה של בני ראובן ובני גד אל משה. נכון שחלק מהשמות השתנו קצת, אבל באמת קצת. אם נִמרה הפכה לבית נִמרה ושבם הפכה לשבמה, אין אלה שִנויי שם שראויים להקרא שִנויי שם.

וכאן עוברת התורה לתאר את מעשיהם של בני מנשה:

וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדה ויורש את האמרי אשר בה  ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה .

גלעד הוא שם המקום כבר בשני מקומות בספר בראשית. אבל הוא גם שם המשפחה מאז ומעולם, או לפחות מפרשת פינחס. לא נעשה כאן כל שִנוי בשם.

שִנוי גדול אנו מוצאים אצל יאיר ונבח:

ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר  ונבח הלך וילכד את קנת ואת בנתיה ויקרא לה נבח בשמו.

יאיר שמר על המלה "חוות", ותו לא. נֹבח לא שמר אפילו על זה.

שתי גישות עומדות לפנינו. גישת בני ראובן ובני גד הרואה לנגד עיניה את עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וכו'. הם רוצים את עטרות ודיבון, הם לא רוצים ערים אחרות. הם מוכנים להוסיף כמה שִנויים קוסמטיים, אבל "הארץ הזאת" היא הקורצת להם. ולכן הם מבקשים "אל תעבירנו את הירדן".

לעֻמתם בני מנשה אינם מבקשים את קנת ולא את האמורי. הם רוצים את גלעד, את יאיר ואת נבח. השם הקודם של המקום אינו מענין אותם. היו בו אמוריים? אולי, אז מה.

ועִקר ההבדל בין מנשה לבין ראובן וגד יבואר בפרק הבא.

 

מי כבש את כל חבל ארגוב?

מי כבש את כל חבל ארגב? בפרשת חקת ודברים משמע שבני ישראל כֻלם פנו ועלו דרך הבשן ועוג יצא לקראתם למלחמה אדרעי, ובני ישראל נצחו אותו ולקחו את ארצו. ואילו בפרשתנו משמע שלא היתה זו אלא מלחמה של משפחות בודדות, משפחת יאיר בן מנשה, ומשפחת מכיר בן מנשה שראו שמשה מחלק נחלות בעבר הירדן ולכן הלכו גם הם ולקחו. וכן משמע בסוף פרשת דברים.

ומלבד זה קשה, למה עלו בני ישראל דרך הבשן. לאן הלכו דרך שם? והלא אין הבשן בדרכם.

לכן נראה שאין מוקדם ומאוחר בתורה. בפרשת חֻקת הוזכרה המלחמה נגד עוג בסמוך למלחמת סיחון, כי מטרת התורה שם היא לתאר את המלחמה ואת הכִבוש בעבר הירדן, אך למעשה מלחמת עוג היתה בזמן מאוחר יותר, אחרי שבִקשו וקִבלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון. אחר כך, בני מנשה החלו לרשת את ארץ הגלעד. כדי לחלוק את הגלעד פנו והתקרבו לעבר ארץ עוג היושב בארגוב. בני יאיר נערכו לקראתו לקרב. עוג אסף את כל חילו ויצא לקראתם אדרעי, ובני ישראל הִכו אותו, בראשות בני יאיר, שלחמו והִכו את כל חוותיהם, אחרי שכל ישראל הכו את הערים הבצורות, ששים עיר, כאמור בפרשת דברים.

כלומר: אחרי מלחמת סיחון באים בני ראובן וגד ומבקשים את ארץ סיחון. בני גד וראובן לא בִקשו את ארץ עוג, אלא רק את ארץ סיחון שהרי אנו רואים בפרשתנו שלא בקשו אלא את עטרות ודיבון וכו', כלומר ארץ סיחון. את ארץ סיחון הם בִקשו ואותה הם קִבלו. משה לא נתן לבני ראובן ולבני גד אלא את ארץ סיחון, כמו שאנו רואים ע"פ שמות הערים שהם בנו. מרשימת הערים שבונים בני גד וראובן אנו רואים שהם קִבלו בדיוק את הערים שהם בִקשו. כלומר: את ארץ סיחון. לכן מסתבר שבני ראובן ובני גד בִקשו את בקשתם אחרי מלחמת סיחון, עוד לפני מלחמת עוג. רק אחרי המו"מ שבין משה לבין בני ראובן וגד, היתה מלחמת עוג. (ואפשר שגם פרשת בלק היתה עוד לפני מלחמת עוג, אבל לכך יש פחות ראיות).

וכך נראה בפרשתנו: אחרי שהתורה מביאה את רשימת הערים שבנו בני גד ואת רשימת הערים שבנו בני ראובן, נאמר: "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וכו'", ואח"כ נזכרו כִבושי יאיר ונבח.

את המו"מ עם משה על עבר הירדן נִהלו רק בני גד ובני ראובן. בני מנשה לא נזכרו לכל אורך המו"מ. רק אחרי תום המו"מ, כאשר משה כבר נותן את עבר הירדן לנחלה, שם נזכרו גם בני מנשה. הם לא היו שותפים לבקשה לנחול במזרח, ולא למו"מ עם משה. אבל הם היו שותפים לנחילת הארץ ההיא.

יחודם של בני מנשה, כפי שכתבנו בפרשת פינחס, הוא שהם לוקחים לידיהם את היזמה ונוחלים. הם יצאו למלחמה על צפון עבר הירדן וירשו אותו. הם אלה שעלו דרך הבשן ונלחמו בעוג, נגדם יצא עוג למלחמה, ומשיצא נגדם למלחמה, נעשה הדבר למלחמתו של כל עם ישראל, לכן אומר ה' אל משה אל תירא אותו. כל ישראל יראים שמא יתקוף עוג את כֻלם, אבל ישראל מכים אותו ויורשים אותו.

משה חושש שבני גד ובני ראובן מנסים להתחמק מהמלחמה. הוא לא חושש שמא בני מנשה מנסים להתחמק מהמלחמה. עם בני מנשה לא צריך להתנות תנאי בני גד ובני ראובן, בני מנשה הם חלוצי צבא מטבעם.

בני גד ובני ראובן מבקשים ארץ שנכבשה כבר. הם רוצים את "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל". וכפי שבארנו בפרק הקודם, גם את הערים שהם בונים, הם משאירים כמו שהן, כלומר באותם שמות, עם שִנויים קטנים בלבד. לעֻמתם, בני מנשה אינם מסתפקים בקיים. לכל עיר הם קוראים בשם הראוי לה ולא בשם הקים. כשמשה נותן להם את עבר הירדן, הוא נותן לראובן וגד אזור שכבר נכבש ע"י ישראל. לבני מנשה הוא נותן אזור שעוד לא נכבש. לכן, אחרי הפסוק "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב", מפרטת התורה מה עשו השבטים האלה בנחלתם: בני ראובן וגד בנו את הערים, ערי מבצר. ובני מנשה יצאו לכבוש את מה שקבלו. וכך נאמר: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:  וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר:  וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה:  וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן:  וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם:  וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ:  וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ:  וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ:  וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר:  וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ". בני ראובן ובני גד בנו את הערים שנתן להם משה (אותן ערים שהם בקשו בתחילת הפרק), ובני מנשה יצאו לכבוש את חלקם.

בני גד ובני ראובן בִקשו לנחול ארץ שנכבשה כבר. לעֻמתם בני מנשה יצאו לכבוש. בני ראובן ובני גד קִבלו את ארץ סיחון שנכבשה כבר. בני מנשה קבלו את ארץ עוג שעדין לא נכבשה, בני מנשה הם אלה שיצאו לכבוש את ארץ עוג.

יתכן שזה גם השפיע על בני גד ובני ראובן. בני גד ובני ראובן מבקשים את ארץ סיחון כאן ועכשו, משה לא מסכים, הוא מצוה את יהושע ואלעזר שאחרי שבני ראובן וגד ילחמו – יתנו להם את ארץ הגלעד. אבל אח"כ כתוב: וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב, וזאת הפעם הראשונה שבה בני מנשה נזכרים בהקשר הזה (אחרי פסוקים רבים המזכירים את ראובן וגד). יתכן שאחרי שבני מנשה הצטרפו ונחלו – הסכים משה לתת גם לראובן וגד.