הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

כפיית גט על בעל מעגן באמצעות בית המשפט והליכים פליליים / פד"ר 846913/2

הרב דניאל אדרי, הרב בן ציון הכהן רבין, הרב אלעד עלי ( בית הדין הרבני האזורי חיפה)
בעל שמעגן במשך שנים רבות את אשתו. האשה השיגה פסק דין של בית משפט אזרחי בארה"ב שלפיו היא גרושה, אך היא רוצה גט כשר. בינתים היא חיה עם איש אחר, ובעלה בכלא. בית הדין קבע שיש לכפותו לתת גט, ואף להפעיל נגדו הליכים פליליים.

ב"ה

תיק 846913/2

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב דניאל אדרי – אב"ד, הרב בן ציון הכהן רבין, הרב אלעד עלי

התובעת:            פלונית            (ע"י ב"כ עו"ד שלומית ביר)

נגד

הנתבע:            פלוני  

הנדון: גירושין – הליך פלילי נגד סרבן גט

פסק דין

בתאריך ה' באייר התשע"א (9.5.2011) הוציא בית הדין האזורי בירושלים פסק דין ארוך ומנומק אשר בסופו הכריע ברוב דעות כי יש לחייב את הבעל [א'] במתן גט לאשתו.

על פסק דין זה הגיש הבעל ערעור אל בית הדין הרבני הגדול, ובתאריך כ"ג באייר התשע"ב (15.5.2012) הוציא בית הדין הרבני הגדול פסק דין בו הוא דוחה את הערעור כנגד פסק הדין לחיוב בגט, והוסיף לחייב את הבעל במזונות אישה בסך 500 דולר לחודש מדין 'מעוכבת מחמתו', החל מיום מתן פסק הדין בערעור.

באשר לפסק דין לכפיית גט, אפפה את העניין אי-בהירות. בהמשך לפסק דינו בערעור על החיוב בגט, הוציא בית הדין הרבני הגדול, בתאריך כ"ד בתמוז תשע"ג (02.07.2013), החלטה המורה להחזיר את התיק אל בית הדין האזורי כדי שידון בבקשת האישה להטלת סנקציה של מאסר על הבעל בשל המשך סירובו לגרשה כפי שחויב בבית הדין.

במענה לכך הוציא בית הדין האזורי בירושלים ביום א' באב תשע"ג (08.07.2013) החלטה לפיה יש להחזיר את הבקשה אל בית הדין הרבני הגדול אשר טיפל בעניין, ובתאריך י"ד בכסלו תשע"ד (17.11.2013) ניתנה על ידי בית הדין האזורי בירושלים החלטה נוספת, במענה למכתבו של הרב אליהו מימון, מנהל אגף עגונות בבתי הדין הרבניים, ובה נכתב כי "מאחר שהכפייה למאסר ניתנה על ידי בית הדין הגדול יש להעביר את מכתבו של הרב מימון בעניין הרחבת הסנקציות אל בית הדין הרבני הגדול". במענה לכך נתן בית הדין הרבני הגדול החלטה בתאריך י"ד בטבת תשע"ד (17.12.2013), המבהירה כי נפלה ביד בית הדין האזורי בירושלים "טעות נכרת, [ו]בית הדין הגדול לא פסק כפייה במאסר על הבעל". בהמשך להחלטה זו הוציא נשיא בית הדין הרבני הגדול החלטה להעביר את התיקים בעניינם של הצדדים אל בית הדין האזורי בחיפה, ולאור זאת ניתנה החלטה בבית הדין האזורי ירושלים, בתאריך כ"ו בסיון תשע"ד (24.06.2014) הסוגרת את התיקים ומעבירה את הטיפול בנדון אל בית הדין דנן.

אמנם, מן הנכון היה במקרה זה כי יינתן פסק דין מפורש לכפיית גט, הקובע כי יש לעבור לשלב הבא של כפיית הגט על הבעל על ידי הטלת סנקציות של מאסר וכדומה, כמקובל בבתי הדין הרבניים. אלא שבמקרה זה עקב חוסר הבהירות, היה ברור לבית הדין – ובדיעבד בטעות – כי כבר יצא פסק דין לכפיית גט, ואין צורך כי בית דין זה יוציא פסק דין מפורש בעניין, ודי לו בכך שיוציא צווים לכפיית גט בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק קיום פסקי דין של גירושין"). לכן, משלב זה והלאה הוציא בית הדין החלטות רבות (כשבע עשרה החלטות, מהתאריך 10.7.2014 עד לתאריך 28.6.2016) בעניין מאסרו של הבעל בהתאם להוראות חוק קיום פסקי דין של גירושין, לפיהן:

בהתאם לסעיף 3א. (א) לחוק בתי דין רבנים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995. מחליט בית הדין להורות לשב"ס להחזיק את הבעל [א'] בבידוד לתקופה של 4 ימים.

המשך דיון בעניינו יתקיים ביום [...].

ובנוסף להן הוציא החלטות הנוגעות בעניינים אחרים של מאסר הבעל הסרבן.

כאן המקום לחזור ולהזכיר את המפורסמות, כי בהתאם להוראות חוק קיום פסקי דין של גירושין, אין צורך שבית הדין הרבני יוציא פסק דין מפורש לכפיית גט כדי שניתן יהיה להטיל על סרבן הגט הגבלות לפי חוק זה, כולל הטלת מאסר בגין סרבנות גט, כפי שקובע סעיף 1(א)-(ב) לחוק:

 (א) קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה – פסק דין), שאיש ייתן גט לאשתו, והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו בהתאם להוראות סעיף 4, צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2, צו הגבלה בדרך של עיכוב או שלילה של גמלה או קצבה כמשמעותו בסעיף 2א או צו הגבלה בדרך של מאסר כפייה כמשמעותו בסעיף 3 או צו הגבלה בדרך של בידוד בהתאם להוראות סעיף 3א (להלן – צו הגבלה).

(ב) לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפייה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת.

יחד עם זאת, לשם הסדר הטוב והנכון וכדי שההליך יתאים להנחיית פרקליט המדינה 2.24 בעניין העמדה לדין בגין סרבנות גט, אנו קובעים כי מעמדה של החלטת בית הדין זה מיום כ"ו בתמוז התשע"ה (13.7.2015), אשר ניתנה בהרכב שלושה דיינים, "המורה לשירות בתי הסוהר שלא לספק לבעל [א'] מזון בכשרות מהדרין, לנ"ל יסופק מזון בכשרות רגילה כמקובל" – דינה מבחינת מהותה ותכליתה של ההחלטה הוא כשל 'פסק דין לכפיית גט' לכל דבר ועניין המתיר הלכתית הפעלת סנקציות של כפייה על הבעל לשם נתינת הגט לאשתו. אמנם כותרתו של פסק דין זה הוא כשל 'החלטה' גרידא, אך בהתאם לקביעת בית המשפט העליון בבג"ץ 6994/15 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ירושלים (2015) הרי שסיווגה של החלטה שיפוטית כ'החלטה' או כ'פסק דין' אינה נקבעת לפי כותרתה אלא לפי תוכנה ומהותה:

החלטה זו סווגה על ידי בית הדין האזורי כ"פסק דין" ונחתמה על ידי שלושה דיינים [...] אשר לסיווגם הנכון של ההליכים שהתבררו לפני הערכאות הקודמות, מקובלת עלי עמדתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני. עניינה של החלטת בית הדין הרבני האזורי היא במזונות אישה, שניתנה טרם שההליך בין הצדדים הגיע לסיומו. משכך, ואף שההחלטה הוכתרה כ"פסק דין", אין מדובר בהחלטה המסיימת את הטיפול בתיק, אלא בהחלטת ביניים.

וראה עוד בעניין זה בע"א 7346/01ג שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ, פ''ד נו(3) 61 (וראה גם א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2013), עמ' 1133):

בשורה ארוכה של החלטות נקבע כי לעניין סיווגה של החלטה לצורך הגשת ערעור כפסק-דין או כהחלטה אחרת, המבחן הוא מהותה של ההחלטה, ולא כותרתה (ראו ע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרינהאוז [11], בעמ' 202. ראו גם, בכיוון ההפוך, פסק-דינה של כבוד השופטת ביניש בע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ [12], בעמ' 155).

ומאחר והתוכן והתכלית שמאחורי החלטת בית הדין דלעיל היתה להוסיף ולהחמיר את הגבלות הכפייה על הבעל, אחר החלטות הרבות למאסר ולנתינה בבידוד, ברור כי יש בהחלטה זו קביעה הלכתית המסיימת את הדיון בעניין הכפייה, וקובעת כי הדין נותן שיש לכפות את הבעל לתת גט, וממילא הצעד שהורה עליו בית הדין שלא לספק לבעל מזון בכשרות מהדרין נכון ותקף על פי דין, ונמצא שאין החלטה זו אלא, כאמור, פסק דין לכפיית גט.

ואל תשיבני ממה שנמצא בתקנה קי"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, "כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת", שהרי, לפי אותה תקנה, "בית-הדין יכול לדחות את מתן נימוקי ההחלטה לתאריך אחר". אי לכך, אנו מחליטים כי הנימוקים לפסק הדין לכפיית גט, שניתן בתאריך מיום כ"ו בתמוז התשע"ה (13.7.2015) יינתנו בפסק דין זה, ויש לראות את הנימוקים שנביא להלן כנימוקים לפסק הדין לכפיית גט על הבעל וכדלהלן:

בפנינו מקרה קשה של סרבן גט, ואחד התיקים הקשים בעניין עגינות.

הצדדים אזרחי ארה"ב. הבעל יליד הארץ ובעל תעודת זהות ישראלית. הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך כ"ח באייר תשל"ט (25.5.1979) בבולטימור-ארה"ב ומנישואין אלו נולדו לצדדים שלושה ילדים שהם היום בגילאי 13, 11, 9.

הצדדים חיו יחד עד שנת 2003 בלוס אנג'לס, כאשר בשלב זה עקב סכסוך ביניהם שהיה בין השאר גם בעניין הילדים, עברה האישה להתגורר בבולטימור (מרחק 6 שעות טיסה מלוס אנג'לס).

בשנת תש"ע, הגישה האישה תביעת גירושין כנגד בעלה בבית הדין בלוס אנג'לס, ולדברי בית הדין שם, הבעל הוזמן שלוש פעמים וסירב להופיע והוציאו כנגדו כתב סירוב.

לדברי האישה כמובא בכתב התביעה שהוגש לבית הדין בתאריך כ"ב באדר ב' תשע"א (28.3.2011), הבעל התעלל בה פיסית ורגשית, נהג באלימות לאורך כל שנות הנישואין, הגביל את צעדיה ומנע ממנה אפשרות ליצור קשר עם קרוביה, ניתק את קו הטלפון לשיחות יוצאות ולבסוף ניתקו לחלוטין.

משגברו הסבל, העינויים והייסורים, ביקשה האישה לשים קץ לנישואיה ולהתגרש מבעלה, משכך עתרה לבית הדין בבולטימור אך הבעל סירב להתייצב לדיונים ולפיכך ניתן כנגדו כתב סירוב מבית הדין צדק דק"ק אגודת ישראל דלאס אנדזשעלעס.

וזה לשון כתב הסירוב:

לכל מאן דבעי למידע:

מר [א'] ממתא לאס אנדזשעלעס נתבע לדין ממרת [ד'] ממתא באלטימאר ולא בא לדין אחר שהוזמן מבד"צ כבר שלש פעמים, ואכן מר [א'] הוא סרבן לדין ככל פרטי ההלכות המבוארות בשו"ע יו"ד סימן של"ד עד שיעמד לפני בית דין לתשובת המשקל ואם לא יעשה כן יכנס לנידוי וחרם.

ועל זה באנו על החתום ב' לפרשת וירא ט"ו מרחשוון תש"ע פה לאס אנדזשעלעס.

אברהם שלמה טייכמאן

אלחנן טויבער

שלמה קליין

הבעל ביקש בית דין זבל"א (= זה בורר לו אחד - כל אחד מהצדדים בוחר דיין אחד והם בוחרים דיין שלישי) שידון בעניינו ואף בחר את הרכב בית דין זה. האישה הסכימה ואף קיבלה עליה בקניין את סמכות בית הדין הנבחר, ומשכך כתב הסירוב הוסר. בעניין הצדדים התנהלו דיונים, אך הבעל לא היה מוכן לציית לבית הדין, משכך הודיע בית הדין זבל"א שהבעל לא ציית דינא והוצא כנגדו אישור סירוב על ידי בית הדין דלאס אנדזשעלעס. וזה לשון אישור הסירוב:

לכל מאן דבעי למידע:

נכון הוא שהודיענו בית הדין זבל"א שמר [א'] רצונו לציית דינא בנוגע לסידור ילדיו וסידור גט פיטורין, ושעל כן הוסר כתב הסירוב מיום ט"ו מרחשוון שנה זו, אך לדאבוננו עכשיו הודיענו בית הדין זבל"א שבהם בחר מר [א'] בעצמו, שאינו ציית דינא, על אף ש[ד'] כן קבלה את בית הדין בזבל"א על עצמה, אשר על כן הננו מאשרים כתב הסירוב מיום ט"ו מרחשוון שנה זו:

ואכן מר [א'] הוא סרבן לדין, ככל פרטי ההלכות המבוארות בשו"ע יו"ד סימן של"ד, עד שיעמוד לפני ב"ד לתשובת המשקל, ואם לא יעשה כן ח"ו יכנס לנידון נידוי וחרם.

ועל זה באנו על החתום כ"ט אדר תש"ע לפ"ק פה לאס אנדזשעלעס.

אברהם שלמה טייכמאן

אלחנן טויבער

שלמה קליין

כמו כן בשל העובדה כי הבעל לא התייצב לדיונים לא ניתן היה לקיים בבית הדין בחו"ל דיון בעניינם של הצדדים או לסדר גט, פסק בית הדין צדק ועד הרבנים דקליפורניה של הרב אברהם יוניון בתאריך כ"ג אדר ב תשס"ג 27.3.2003 שהאישה רשאית לפנות לערכאות.

בשנת 2005 הכריז בית המשפט בבולטימור על גירושי הצדדים, היינו הצדדים התגרשו אזרחית בלבד ומעולם לא התגרשו כדמו"י. הגירושין האזרחיים התבצעו ללא נוכחות הבעל שכן גם מדיוני בית המשפט נעדר הבעל ולא התייצב. (בתיק מצורפים מסמכים בעניין הגרושים האזרחיים).

עובדתית, נכון להיום הצדדים גרושים אזרחית לפי חוקי מדינת ניו יורק. אין זה מעניינינו לדעת כיצד נקבעו הגירושין. די לנו, שמדינת ניו יורק רואה את הצדדים כגרושים אזרחית, ומבחינתה כל אחד יכול להינשא עם כל מי שיחפוץ לבו.

התיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים סעיף 4א (ג) עוסק בבני זוג יהודים שנישאו לפי דין תורה, וגרושים לפי דין של מדינת חוץ. סעיף זה מתאים לחלוטין לנידוננו. הרציונאל בסעיף הוא, שאדם שיכול להינשא לפי דין אזרחי, אינו יכול להחזיק בבן הזוג השני בגלל דין תורה. גם אם המערער הגיש ערעור, הרי יכול המערער להחליט מהיום להיום, להשתמש בתעודת הגירושין האזרחית, ולהינשא. תעודה זו לא בוטלה ולא עוכבה בשום דרך. המחוקק הישראלי רצה למנוע מצב, שבו מחד יוכל בן הזוג האחד להינשא אזרחית, ומאידך ימנע מבן הזוג השני להינשא בגלל שאותו בן זוג רואה את עצמו כפוף לדין תורה. הבעל, אם ישוחרר או יברח מן הארץ, יוכל להתחתן עם מי שיחפוץ על פי החוק מאחר ובידו תעודת גירושין, ואילו האישה תישאר עגונה היות ומעוניינת בגט כדין תורה ורק מצד זה יש מקום לכפותו בגט.

הגדיל הבעל לעשות, וביום כ"ז אייר תש"ע מסר הבעל מודעה בבית הדין בו התייצב בניו יורק, במודעתו נשבע הבעל שלא ליתן גט לאשתו.

במהלך חודש אדר ב' תשע"א, הגיעו הצדדים לארץ בליווי ילדיהם, כדי לחגוג את בר המצווה לבנם הבכור בכותל המערבי. האישה הוציאה עיכוב יציאה כנגד בעלה בבית הדין בתאריך כ"א באדר ב' תשע"א (27.3.2011) והבעל פתח תיק לביטול עיכוב יציאה. כמו כן פתחה האישה תיק תביעת גירושין.

הבעל הוזמן לדיונים אך התחמק ולא הגיע לדיונים, כמעשהו בחו"ל כך נוהג בישראל, הוצאו נגדו צווי הבאה הן על ידי בית הדין האזורי והן על ידי בית הדין הגדול, והבעל לא התייחס והיה מתחמק בכדי שלא ייעצר.

הבעל נעצר בשנת 2012 ומאז הוא במעצר.

כנגד הבעל ניתנו פסקי דין לחיוב גט הן מבית הדין האזורי ירושלים והן על ידי בית הדין הגדול, האב ממשיך בסרבנותו למתן גט. פסקים אלו מצטרפים לפסקי בית הדין בחו"ל שהורה לבעל לגרש את האישה, ואף על פי כן הבעל סירב לגרש את אשתו.

הבעל זומן אין ספור פעמים לדיון בבית הדין, באמצעות השב"ס, הוצעו לו הצעות מפתות, בכדי שיסכים ליתן גט אך ממשיך בסרבנותו.

בית הדין אף זימן את משפחתו, אמו, אחיו ואחותו אשר שוחחו איתו ארוכות שייתן גט אך הוא סירב, וזאת על אף הבטחות מרחיקות לכת שקיבל ממשפחתו בעניין העזרה שיעזרו לו לכשישתחרר ואף יוותרו לו על כל הנחלה שתירשם על שמו, וזאת בנוסף להצעת בית הדין.

בתאריך כ"ג אדר א התשע"ד (23.2.2014) ניתנה החלטה מבית הדין הגדול ע"י נשיא בית הדין הגדול הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א והגאון הרב ציון אלגרבלי שליט"א והגאון הרב אליהו אברג'יל שליט"א וזה לשון ההחלטה:

"באם הבעל יעמוד בסרבנותו למתן גט מרצונו, בית הדין ידון בהטלת סנקציות נוספות כולל אפשרות לכפות את הבעל לגט באמצעות מאסר ובידוד, עד שהבעל יפנים שאין לו לעגן את אשתו, וייתן גט מתוך הבנה שלא לעגנה".

בית הדין האזורי זימן את הבעל אין ספור פעמים והבעל מסרב ליתן גט ואף אין מעלה טענה שמעוניין בשלום בית. הבעל אינו רוצה בשלום בית אך מבקש דרישות בשמיים שלא ניתן להיעתר להם, כמו פיצוי של מיליוני דולרים שתשלם לו האישה, ועוד. בית הדין היה מוכן לקבל את בקשתו להקים בית דין של זבל"א בשנית, אך בהודעה מחו"ל הדיינים לא היו מוכנים לבקשה זו הואיל והבעל כבר נקט בדרך זו אך לא ציית דינא לבית הדין שהוא עצמו בחר. בית הדין זימן לארץ את רבו של הבעל עם ילדיו והם ניסו לשכנעו ליתן גט, שוחחו עמו שעות, אך הבעל סירב ללא כל סיבה, וכאמור, אפילו לא טען שרצונו בשלום בית.

כפי העולה מכתב התביעה אין ספק שהבעל מאוס על האישה, ואין צריך שהאישה תאמר את המילים 'מאיס עלי', די בזה שלפי ראות הדיינים מתוך דברי האישה ניכר שבעלה מאוס בעיניה, ואין מאיסות גדולה בבעל יותר מאשר לפנות לערכאות לקבלת גט אזרחי על אף שהאישה חרדית ונישאה כדמו"י, וכידוע לבית הדין האישה נכון להיום חיה עם אדם אחר, הבעל עצור מספר שנים בישראל והאישה אינה מתעניינת בבעלה, פרודה ומנותקת מבעלה כבר כ-14 שנה, עושה כל שביכולתה בכדי לקבל את הגט ואינה מעוניינת כלל וכלל בבעלה ולא בשלום בית.

עיין בפד"ר חלק יא עמוד 94 שם נכתב כי: כיון שאמרה האישה בפנינו שאינה יכולה לעשות שלום בית בשום פנים ומעדיפה להתאבד מאשר להשלים עמו יש לראות בזה כאילו אמרה מאיס עלי וכאשר בארנו בפס"ד שבכרך ט עמוד קפ"ב שכל שמסרבת בכל תוקף לחזור אליו אף שלא אמרה את הלשון 'מאיס עלי' דינה כמורדת דמאיס עלי, עיין שם.

וכן כתבו בפד"ר חלק ח' עמוד 124 והלאה (בפסק דין שניתן ע"י הרבנים הרב יעקב רוזנטל הרב עזרא הדאיה והרב ברוך רקובר בבית הדין בחיפה):

"ברור דבדין מאוס עלי אין צורך שתגיד דווקא 'מאוס עלי' אלא כל היכא שטוענת שאינה רוצה אותו הרי זה כטוענת מאוס עלי וכן הובא בכנסת הגדולה סימן ע"ז ס"ק יט בשם שו"ת מהר"א ששון דאם אומרת איני רוצה בו וכדומה הוי כמאוס עלי".

וכן כתב הרב צימבליסט בפד"ר חלק ט' עמוד 183 וזה לשונו:

"יש לומר שגם להרמב"ם אין צורך דוקא שתאמר הלשון 'מאיס עלי' אלא כל שמוכח מתוך דבריה שאינה רוצה בו בשום פנים ויש אמתלא לדבריה שלא משום שנתנה עיניה באחר או בממון אלא שבאמת ובתמים היא ממאנת בו, כל זה הוא בכלל מאיס עלי.

ועיין עוד בשורת הדין חלק ב' עמוד קצ"ג בפסק דינו של הרב יעקב אליעזרוב בחיוב בעל נכפה בגט וזה לשונו:

"והנה כל שניכר לבית הדין שהאישה אינה חפצה בבעל ומסכמת למחול על כתובתה, יש לה דין מאיס עלי ואין צריך שתאמר דווקא 'מאיס עלי', דאף האומרת איני רוצה בו ושנאתיו הווי ליה כאומרת מאיס עלי, כן כתב בשו"ת מהר"א ששון סימן קפו".

כידוע ישנה מחלוקת ראשונים ואחרונים בדין מאיס עלי האם כופין או לא כופין ואין כאן המקום להאריך וכבר הארכנו בעניין זה בפסקי דין אחרים.

ועיין בשו"ת יביע אומר לגאון הגדול מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, חלק ג' סימן י"ח מה שכתב בהרחבה ובארוכה בדין מאיס עלי והביא דברי הראשונים והאחרונים בענין זה.

ועיין עוד בפד"ר ח"ז עמודים 201-207 ופד"ר ח"ב עמ' 194-195.

אין ספק שאת דעת האומרים שניתן לכפות במאיס עלי נוכל לצרף למקרה דידן כסניף.

הבעל הינו סרבן גט לאורך שנים, אוטם את לבו משמוע לדברי בתי הדין, הן בחו"ל והן בארץ, ומתאכזר כלפי אשתו, הן בשנות הנישואין והן בשנות הפירוד. אם הדבר היה תלוי בו האישה תישאר עגונה לנצח נצחים. הבעל עושה זאת מתוך נקמנות וסחטנות גרידא ללא כל סיבה. כל טענותיו שקריות, הוא אינו מוכן לקבל את פסקי הדין, וגם לפסק הדין שנתן בית הדין זבל"א שהוא בחר והקים סירב לקבל. לדעת בית הדין הבעל כלל אינו מעוניין באשתו וכן האישה אינה מעוניינת בו שהרי קיבלה פסק דין שהינה גרושה אזרחית.

לאור האמור, שהצדדים מורדים זה בזה ודברי רבינו ירוחם (משרים חלק ח' נתיב כ"ג) שייכים לנסיבות מקרה זה וזה לשונו שם:

"כשאישה אומרת לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת וכו' אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש וכו'".

על דינו של רבינו ירוחם הסתמכו גם בפסקי דין רבניים חלק י"א (עמודים 89-95 בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו בפני כב' הדיינים הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי שליט"א) וכתבו "כאשר הבעל והאישה שניהם מורדים זה בזה, כופין, או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה". וכתבו עוד שם "הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית, ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה וכמו שהבאנו מדברי רבינו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה ואף אם לא נגיע לידי מידה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה וכו'."

הזוג מסוכסך כבר משנת 2003 ואין ביניהם חיי אישות כבר כ-14 שנה, והם חיים כפרודים בדירות נפרדות ובערים שונות וארצות שונות. במקרה זה ודאי שאין סיכוי לשלום.

בנוסף לכך בית הדין התרשם שהבעל אלים וכן יש לו קושי בריסון עצמי, בשליטה על כעסים ובניהול דו שיח רגוע וענייני. דבריו בבית הדין מתלהמים, מלווים בהרמת קול ובחוסר שקט. הגם שבית הדין מאמין שהבעל נתון בסערת רגשות עקב תחושתו שנגרם לו עוול, הרי בהתחשב בנסיבות אלו, התנהגותו עדיין חריגה ובלתי מרוסנת.

התנהגות זו מסייעת לטענות האישה כי סבלה מאלימות פיזית מהבעל, וגם דברים אלו נוכל לצרף בכדי לכוף את הבעל ליתן גט לאשתו על פי מה שכתב הרמ"א אבן העזר סימן קנ"ד סעיף א' אדם שמכה יש אומרים שכופין אותו להוציא והוא מדברי המרדכי ע"ש. עיין עוד בתשובת הרמב"ן סימן ק"ב, ועוד ואין כאן המקום להאריך.

לאור כל האמור לעיל, יש להסתמך על דברי הגר"ח פלאג'י, על דברי רבינו ירוחם, על טענת 'מאיס עלי', על טענת האלימות והחשש שמא תצא לתרבות רעה כמובא לעיל מהיביע אומר, ובצירוף כל הנ"ל יש לכופו ליתן גט.

לא נעלם מעינינו מה שכתבו בפסק דין בית הדין הגדול בשם דעת הרוב (הגר"א שרמן והגר"ח איזירר שליט"א, לא התפרסם) שאין הכוונה בדברי הגר"ח פלאג'י לכוף את הבעל לתת גט אלא זו עצה טובה לדיינים שכאשר קיים מצב של פירוד, למנוע מצב של חטא אצל בני הזוג, וכופין על המצוות לעשות הכל כדי להציל את הזוג מאיסור, ואולי גם חובה על בני הזוג להישמע לבית דין בכך, אולם מובאת שם דעת הדיין שהיה במיעוט (הגר"צ בוארון שליט"א) אשר לא הסכים עמם בכך וסבר שזו פרשנות שאינה נכונה בדברי הגר"ח פלאג'י שהרי שם נאמר ש'כופין' את הבעל ליתן גט ודבריו צוטטו פעמים רבות בפדרי"ם ובפסקי דין רבים.

בפד"ר חלק י"א (עמודים 362-364 ערעור בבית הדין הרבני הגדול בירושלים בפני כבוד הדיינים הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל נשיא, הרבנים י.קאפח והרב מ. אליהו זצ"ל) דנו בענין חיוב בגט וכתבו במסקנות:

"כשמתברר לבית הדין כי לזוג אין כל סיכוי לחזור לשלום בית, פוסקים גירושין אף לפי תביעת הצד האשם בהפרת שלום הבית [...] אחרי העיון בכל החומר שבכל התיקים כולל תיקי בית דין זה, נראה אמנם שאין האישה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשיך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג".

בנידון דידן שאין תוחלת ואין סיכוי הקטן ביותר לשלום בית, וגם הבעל עצמו כלל לא מעלה טענה של שלום בית, ויתירה מזו, הבעל ואחי האב שייצג אותו הצהירו בדיונים שהוא מוכן לתת גט, ורק העלו טענות בעניין הסמכות או עניינים אחרים שמהווים מניעה לדבריהם למתן הגט, כפי שכתבנו לעיל חובה על בית הדין לשים קץ למצב הבלתי נסבל ולהפריד בין בני הזוג. ונראה כי הסנקציות שהוטלו עליו הכוללות את רוב או כל המרכיבים האפשריים במסגרת ההלכה ותקנות הדיון, כולל מאסר בפועל של מספר שנים, אינן משנות את עמדתו של הבעל בסירובו למתן גט לאישה, כשהוא שם לו למטרה לאמלל ולעגן את האישה וממשיך בסירובו למתן הגט, משכך יש לכופו ליתן גט.

הבעל חושב שהינו "חכם מכל אדם" ולכן מרשה לעצמו לנהוג בבית הדין כפי העולה על רוחו. הבעל אינו בוחל בהתנהגות בוטה, ובבית הדין לא פעם ולא פעמיים מרשה לעצמו להשתלח בדברים חריפים ולדבר בצורה חצופה מאוד כלפי הדיינים, ראה בפרוטוקולים. בתחילה בית הדין נהג בסלחנות כלפיו על התנהגותו וחוצפתו, בית הדין מחל על כבודו בתקווה שאולי בכך יסייע ביד הבעל להתגבר על עקשנותו ולתת גט ולהתיר את האישה מעגינותה, אבל הבעל לא הבין זאת והמשיך וממשיך לדבר בצורה חצופה ומבזה מתוך מחשבה שהכל מותר לו, ועושה זאת בביטחון שלא לומר בביטחון מופרז. בהופעותיו האחרונות בפני בית הדין בחר הבעל שלא לדבר, הוא אינו מוציא מילה אחת, אינו מגיב לשאלות בית הדין ועושה עצמו כחרש לא ישמע וכאילם לא יפתח פיו. בית הדין מתמיד בקריאה - הבעל עננו! ואין קול ואין עונה ואין קשב (כמליצת מרן היביע אומר).

כל ההגבלות שהיה אפשר להפעיל הופעלו עליו, והוא בשלו, אינו מוכן ליתן את הגט ומשאיר את האישה עגונה זה מספר שנים. כאמור, לדעת בית הדין גם הוא מעוניין בגירושין אך מנהל מערכת התשה עם האישה ללא סיבה הנראית לעין ואין ידוע למה ועל מה ומה רצונו בדיוק, ולא זאת בלבד אלא הגדיל עוד ואומר בצורה מאיימת אני לא אתן גט ותעשו מה שאתם רוצים ואף נשבע ומסר מודעה שלא ייתן גט. על אנשים כאילו נאמר עם עיקש תתעקש.

אין ספק שבעל זה הינו סרבן גט בצורה החמורה ביותר, ואף לאחר שנים ארוכות של פירוד עדיין מעגן את אשתו, זאת לאחר שגם בחיי הנישואין סבלה ממנו מרורות והיתה נתונה לאיומים ואלימות פיזית נפשית ומילולית.

אמנם הבעל טוען שכל טענות האישה בשקר יסודם, ומדובר בעלילות דברים חסרי שחר, והוא מעולם לא היכה את האישה ולא איים או אימלל את האישה. לדבריו הוא המסכן, ואם כבר צריך להטיל סנקציות במקרה זה הרי צריך להטיל אותם על האישה ולא עליו שהרי לדבריו הוא "צדיק, טלית שכולה תכלת". אך למצער נאמר שבית הדין לא מתרשם שהאמת כדבריו.

לאור האמור שהבעל חוייב בגט לפני זמן רב ואינו מוכן ליתן את הגט על אף המגבלות שהוטלו עליו והמאסר בפועל, יש לכופו בגט.

ואצטט מדברי מו"ר הרב הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א בספרו יביע אומר חלק ג' אבה"ע סימן כ' ס"ק ל"ה שכתב בזה הלשון:

"ובתשובה אחרת הארכתי בס"ד להוכיח שדעת כמה פוסקים ראשונים ואחרונים, שבית דין שפסקו לכוף את הבעל לגרש, על פי איזה פוסקים, אפילו טעו בדין, והוי גט מעושה שלא כדין, אין הגט פסול אלא מדרבנן. ומכל שכן בכפייה שבזמן הזה שאינה כפייה בשוטים, אלא בישיבה בבית הסוהר, ואין כל דמיון בין בית הסוהר של זמנינו לבית הסוהר שבזמנים הקודמים. והו"ל כספק ספיקא בדרבנן. ולדעת הרבה פוסקים עבדינן ספיקא בידים בדרבנן להקל, וכל שכן בספק ספיקא, ומכל שכן בשעת הדחק ומקום עיגון כזאת. וק"ו בן בנו של ק"ו בדין מאיס עלי שרבו הפוסקים המקילים הן מצד הדין הן מצד התקנה ואפילו הרא"ש שחולק על הרמב"ם כתב, דבדיעבד שכפו את הבעל להוציא מה שעשו עשוי. וכן כתב הרשב"ץ, דאם נתגרשה בגט כזה, תנשא לכתחלה, ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן.

אין ספק שבמקרה דידן יש גם טענת מאיס עלי ועוד טענה מבוררת על כל הטענות שהעלתה האישה כלפי בעלה, אלימות, איומים ופגיעה נפשית לילדים וכו'. משכך אין מנוס ואין ברירה בפני בית הדין אלא לכפות את הבעל למתן הגט.

כאן המקום להביא דברים שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ג – אבן העזר סימן כ' דברים שכאילו נכתבו ממש לעניינינו ולמקרה דידן:

"המורם מכל האמור שהואיל ומצאנו חברים רבים גדולים ועצומים מרבותינו הראשונים דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל שכופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, וכן תיקנו רבנן סבוראי בבי דינא דמתיבתא, ונהגו בתקנה זו עד סוף זמן הגאונים קרוב לשש מאות שנה, ועשו מעשה רב לכוף את הבעל להוציא בטענת מאיס עלי. אף על פי שרבים מהפוסקים אינם סוברים כן, וגם מרן (בשו"ע אבן העזר סימן עז') סובר שאין כופין, מכל מקום כשיש עוד צירופים להקל, שפיר סמכינן על זה הלכה למעשה. (ועיין להגאון אגודת איזוב (חאה"ע ס"ס יט) בד"ה עוד יש) וכו' ובפרט שיש לצרף בזה כמה ספיקות וספקי ספקות. (וכמו שכתבנו בסימן יח אות ד). וכבר נודע בשערים המצוינים בהלכה מה שכתב הרשב"ץ ח"ב (סי' ח) וזה לשונו, ואף על פי שיש בתשובות גדולי האחרונים שאין כופין בזה [בדין מאיס עלי] כלל, מכל מקום אנן לא קטלי קני באגמא אנן, ומילתא דתליא בסברא, אין לדיין אלא מה שעיניו ראות. ע"ש. וכן הוא בשו"ת יכין ובועז ח"ב (סי' מד). וע"ע בשו"ת מהר"א אבן טוואה בחוט המשולש (סי' לה). ובשו"ת מעשה איש (חאה"ע ס"ס א). ע"ש. הא קמן שאף הרשב"ץ דקאי בשיטת הפוסקים שחולקים על הרמב"ם, כשיש עוד סניפין פסק להקל כדעת הרמב"ם. ודון מינה ואוקי באתרין. (ובתשובה אחרת הארכתי בס"ד להוכיח שדעת כמה פוסקים ראשונים ואחרונים, שבית דין שפסקו לכוף את הבעל לגרש, על פי איזה פוסקים, אפילו טעו בדין, והוי גט מעושה שלא כדין, אין הגט פסול אלא מדרבנן. ומכל שכן בכפייה שבזמן הזה שאינה כפייה בשוטים, אלא בישיבה בבית הסוהר, ואין כל דמיון בין בית הסוהר של זמנינו לבית הסוהר שבזמנים הקודמים. והו"ל כספק ספקא בדרבנן. ולדעת הרבה פוסקים עבדינן ספקא בידים בדרבנן להקל, וכל שכן בספר ספיקא ומכל שכן בשעת הדחק ומקום עיגון כזאת. וק"ו בן בנו של ק"ו בדין מאיס עלי שרבו הפוסקים המקילים הן מצד הדין הן מצד התקנה, ואפילו הרא"ש שחולק על הרמב"ם כתב, דבדיעבד שכפו את הבעל להוציא מה שעשו עשוי. וכן כתב הרשב"ץ, דאם נתגרשה בגט כזה תנשא לכתחלה. ומה גם שהאישה צעירה לימים ויושבת גלמודה גמולה דא מבעלה, ויש חשש לפי ראות עיני בית הדין פן תצא ח"ו לתרבות רעה, אם תהיה תקוותה לקבלת גט למפח נפש. בהיות שזה שנים רבות יושבת בדד כבולה בחבלי העיגון. וכבר הבאנו (בסימן יח אות יג) דברי הגאון מהר"ח פלאג'י דבכה"ג כופין את הבעל להוציאה בגט. ועיין עוד בשו"ת חקקי לב (חאה"ע סי' נז דק"ה ע"א), שהביא מה שכתב בשו"ת מהרשד"ם (סי' נז), ומשאת בנימין (סי' מד), שיש להקל הרבה בעיגונא דאיתתא כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה, ולא יבואו ח"ו להמיר דתם, ובפרט כשהאישה ילדה ורכה בשנים. ושכן כתב הרא"ם בתשובה (סימן לו), שאין לך שעת הדחק גדול מזה להשאיר האישה עגונה כל ימיה, ובודאי דנפיק מינה חורבא, וכל שכן בזמנים הללו שבעוה"ר רבו הפרצות ונתמעטו הצנועות. עיין שם. וכיוצא בזה כתב הגרח"מ לבטון בשו"ת נכח השלחן (חאה"ע ס"ס יד) עיין שם. ובנדון דידן הרי כמה פעמים התחננו אליו ממש חברי בית הדין (בהרכבים שונים משך שנים רבות), ובקשוהו בדברי פיוס וריצוי שיואיל לפטרה בגט פן תצא ח"ו לתרבות רעה, והוא כמו פתן חרש יאטם אזנו, וגם לאחר החלטות בית הדין לחייב את הבעל לגרש את אשתו (בחשבם אולי יקיים מצוה לשמוע דברי חכמים (ב"ב מח) ובהסתמך גם על הפוסקים שכתבו שאפילו להחולקים על הרמב"ם וס"ל שאין כופין במאיס עלי, מ"מ חייב לגרשה) הבעל ממשיך בסירובו ונותן כתף סוררת לכל עצות והחלטות בית הדין. וכל דבריהם נשארו כקול קורא במדבר. וגם כשהאישה פקעה סבלנותה ואיימה בפני בית הדין ובפניו שאם לא יגרשנה תצא לתרבות רעה (ודברי התנצלותה לאחר זמן בפני בית הדין על זה, נאמרו אך ורק על פי עצת עורך – הדין שלה), וגם בעיני בית הדין נראה ברור שאין זה בבחינת גזים איניש ולא עביד, אלא קיים חשש מבוסס שאמנם אם ימשך מצב ביש זה לבלי סוף תצא האישה לתרבות רעה. ואין כל סיכויים שהאישה תסכים אי פעם לשוב ולחיות עם הבעל הזה, ולמרות מאמצים גדולים בדברי פיוס ברצי כסף ותחנות ובקשות חוזרות ונשנות פעמים אין מספר לאמור: הבעל עננו! ואין קול ואין עונה ואין קשב. ובדברים לא יוסר עבד. ובצירוף כל הסברות הנ"ל פסקנו בכוח ב"ד יפה להלכה ולמעשה לכוף את הבעל לגרש עד שיאמר רוצה אני, ולזה הסכים גם ראש בית דיננו הגאון הגדול מהר"ר ראובן כץ שליט"א (הרב הראשי ואב"ד פה פתח תקוה), ובהיות שהבעל הקשה את ערפו ואמץ את לבבו ולא אבה לגרש גם לאחר פסק הדין דקמן, נלקח אל בית הסוהר ע"י השלטונות בכדי להכריחו לציית לבית הדין."

ודון מיניה ואוקי באתרין, כאשר כל מילה וכל משפט שייכים בדיוק למקרה דידן וכאילו פסק דין זה נכתב על המעשה שלפנינו.

לאור כל האמור לעיל ברור שיש לכוף את הבעל למתן גט.

גט מעושה שלא כדין

המשנה בגיטין (דף פח ע"ב) דנה בדין כפיית בעל לתת גט וזה לשון המשנה:

"גט מעושה, בישראל – כשר, ובעובדי כוכבים – פסול, ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך (וכשר)".

הגמרא (דף פח עמוד ב) דנה ומסכמת:

אמר רב נחמן אמר שמואל, גט המעושה בישראל, כדין – כשר, שלא כדין – פסול ופוסל, ובעובדי כוכבים, כדין – פסול ופוסל, שלא כדין – אפילו ריח הגט אין בו. מה נפשך? אי עובדי כוכבים בני עשויי נינהו, איתכשורי נמי ליתכשר? אי לאו בני עשויי נינהו, מיפסל לא ליפסל? [...] וטעמא מאי? כדין בכדין דישראל מיחלף, שלא כדין בכדין ישראל לא מיחלף.

נמצא שגט מעושה שלא כדין פסול, ונחלקו הראשונים האם פסול מדרבנן או מדאורייתא, ומדברי הרמב"ם (פרק ב מהל' גירושין הלכה כ) עולה שפסול מדרבנן, וזה לשונו:

"לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש, הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגויים אנסוהו לגרש שלא כדין, אינו גט"

מדברי הראשונים משמע דלא כרמב"ם. הטור אבן העזר סימן קלד כותב וז"ל:

"והא דאינו גט כשהיה אנוס, דוקא כשאנסוהו שלא כדין אבל אנסוהו כדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו בית דין עד שהוציאה הוי גט".

מדבריו שכתב שאם אנסוהו שלא כדין 'אינו גט' משמע שפסול מדאורייתא. וכתב הבית שמואל (סימן קלד ס"ק י) שכן משמע מדברי רש"י והר"ן בסוגיא שם, ועיין עוד בבית יוסף סימן קלד. 

השו"ע (אבן העזר סימן קלד סעיף ה') פוסק כדברי הרמב"ם וזה לשונו:

"הא דאינו גט כשהוא אנוס, הני מילי כשמסר מודעא. אבל אם לא מסר מודעא, אם אנסוהו שלא כדין, פסול, וכדין, כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה, ואנסוהו בבית דין עד שהוציא, הוי גט. ומצוה על כל בית דין שבכל מקום ובכל זמן לכופו לגרש לבטל המודעא".

וכעין זה פסק השו"ע גם בסעיף ז' וזה לשונו:

"אנסוהו ישראל לגרש שלא כדין, ואמר רוצה אני, וגם ביטל המודעא, או לא מסרה, פסול".

הבית שמואל (סימן קל"ד ס"ק י') חולק על פסק השו"ע ופוסק כרש"י הר"ן והטור וז"ל:

"פסול. משמע לכאורה דפסול מדרבנן, וליתא אלא אפילו מדאורייתא פסול כמו שכתוב ברש"י והר"ן ובטור, וכן משמע בסעיף ז', וכן אם אנסוהו עכו"ם כדין הגט בטל ולא כרמב"ם סוף פרק ב".

ואין כאן המקום להאריך בזה.

מתי כופין או מחייבים לתת גט

בבואינו לדון בדין 'גט מעושה שלא כדין' יש לדון בשני עניינים:

א. מהו 'כדין' ומהו 'שלא כדין'.

ב. מהו 'עישוי'.

את המקרים בהם על פי דין הבעל צריך לתת גט לאשתו ניתן לחלק לשני קבוצות. בחלק מהמקרים בית הדין מחייבים אותו לתת גט ובחלק מהמקרים כופין אותו לתת גט.

מקור החלוקה נמצא בתוס' כתובות ע. ד"ה יוציא בשם רבינו חננאל.

המשנה מסכת כתובות דף ע. דנה במקרים השונים בהם בעל צריך לגרש את אשתו כגון המדיר את אשתו מלהנות לו וכו' והלשון של המשנה היא "יוציא ויתן כתובה".

התוספות (שם ד"ה יוציא) דן בשאלה האם מה שכתוב במשנה "יוציא ויתן כתובה" הכוונה שבית הדין כופין אותו להוציא, או שאי אפשר לכופו. לדעת ר"י כל מקום שכתוב "יוציא" הכוונה כופין אותו היות ושלא כדין עשה. רבנו חננאל הוכיח מדברי שמואל בירושלמי שאין מעשין אלא לפסולות, שרק במקום שנכתב במפורש שכופין אפשר לכופו על ידי בית דין, ו"יוציא" אין הכוונה שכופין אותו אלא שאומרים לו, חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין.

בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד הביא את המקרים בהם כופין את האדם לגרש את אשתו או לא כופין, עיין שם. עיין עוד בסימן ע' סעיף ג' במי שאינו יכול או אינו רוצה לזון את אשתו, ועיין עוד שם בסעיף י"א במי שאינו רוצה או אינו יכול לשמש. בסימן ע"ז דן השו"ע בדיני מורדת ובטענת מאיס עלי.

בהגדרת כפייה כותב השו"ע (סימן קנ"ד סעיף כ"א) וזה לשונו:

"כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפילו בשוטים. ויש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא, מותר לקרותך עבריין".

הרמ"א (שם) כתב וזה לשונו:

"וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש) [...] וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו גם כן (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש (בנימן זאב רפ"ט). ובכל חומרא שירצו בית דין, יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו [...] ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר)".

הרי שיש מקרים בהם כופים ומקרים בהם רק מחייבים, ומספק אין כופין אבל ניתן למנוע ממנו טובות המגיעות לו (הרחקות דר"ת).

ועיין עוד בשורת הדין כרך ה' עמוד רל' עד רע"ג, ובכרך ו' בנספח עמוד תפ"ד.

מאסר

בשו"ת המהרי"ק שורש ס"ג דן במי שנאסר כדי שיגרש, ולאחר מכן שוחרר ונתן גט בביטול מודעות, מה דין הגט. המהרי"ק כותב בתחילת דבריו שהדבר תלוי במחלוקת גדולי הדור שנחלקו בשאלה האם האפשרות המוכחת לכפות את הבעל לגרש נחשבת כאונס או שכל עוד שלא אונסים אלא יש רק איום מכללא לא הווי כאונס, בסוף דבריו מכריע המהרי"ק שגם האיום לאנוס את הבעל הווי כאונס, וזה לשונו:

"ועל הגט אשר מתחילה נאסר הבעל כדי שיגרש ולבסוף הותר וגרש בבטול מודעות [...] אבל היכא שהאנס מאנס לעשות דבר אחד ושוב מתירו מאותו אונס ולמחר מבקש ממנו לעשות אותו מעשה עצמו אשר עליו אנס אותו בתחילה, מאן לימא לן דלא חשיב אונס כיון שבידו לחזור ולאנס אותו כבתחילה, וכל שכן דאיסור אשת איש החמור שראוי להחמיר עליו כמו שכתבת. ואמנם שמעתי שיצא הדבר בהיתר על פי רוב חכמי אשכנז אשר היו בימים ההם בימי מהר"ר יוחנן טרייב"ש ומהר"ר שלמה שפירא ז"ל ובאולי לא היה מעשה כזה ממש כי אני בעניותי לא ראיתי לפום ריהטא ראייה ברורה שיוכלו לסמוך עליה על מעשה כזה להתיר איסור כזה. וזה המתיר אשר התיר בודאי שלבו גס בהוראה מאד".

ועיין עוד בשו"ת מוהריט"ץ (ח"א סי' מ') שדן גם הוא במקרה בו אנסו איש אחד לגרש ונתנוהו בבית הסוהר וקרעו את ההתחייבות שכתבו עליו, והביא דברי מהרי"ק הנ"ל שאם האונס עצמו במקומו עומד, מי יהיה גס לבו בהוראה להתיר אשת איש, וודאי עומד הוא בחזקתו הראשונה עד שיברר לנו שנשתנה העניין כלומר שאין ביד האנס לאנסו כבתחלה וכו' וכתב "ובוודאי בנידון דידן אף על פי שהלקוהו והוציאוהו ויריצוהו מן הבור וקרעו החו'גיט [ההתחייבות], עוד האונס במקומו עומד כיון שיכול לחבשו כבראשונה עד שיגרש, לפי שדיין העיר התפאר שבזה יפה כוחו לעשותו שייתן גט כיון שאמרו לו שהיא מצוה רבה ויהיה לו לזכות כמו שבא בשאלה, אם כן האונס בעצמו במקומו עומד, ולא נסתלק אפילו קצתו, כיון שהדיין תקע עצמו על הגירושין, ואף על פי שקרעו הח'גיט מכל מקום לא מקרי תשש כח האנס במקצת כיון שעיקר הגדול שהיה נתינת הגט במקומו עומד", עכ"ל. וכעין זה כתב גם בשו"ת מהריק"ש סי' קל"א.

מדברי מהרי"ק למדנו שני דברים: א. מאסר נחשב ככפייה. ב. עצם העובדה שיש איום במאסר מהוה בעיה של גט מעושה, ושכן פסקו מוהריט"ץ ומהריק"ש.

ועיין בערוך השולחן (אבן העזר סימן קל"ד סעיף כ"ב) שכתב שמאסר הווי כפייה, וזה לשונו:

"כבר נתבאר דאם ידוע שהוא אנוס אף אם לא מסר מודעא הגט בטל. ומה נקרא אונס בין אונס ממון כגון שכופין אותו ליתן גט אם לא ייתן ממון כך וכך, ובין אונס הגוף שמכין אותו או מושיבין אותו בבית האסורים או רוצים להושיבו וכיוצא בזה".

עם זאת לגבי מאסר בימנו נחלקו האחרונים.

ואמנם בשו"ת קול מבשר (חלק א' סימן פ"ג) כתב שמאסר הווי כפייה לכל דבר ולכן התנגד לאפשרות לקבוע עונש מאסר לבעל שמעגן את אשתו, וזה לשונו:

בענין גט או חליצה על ידי כפיית בית דין באמצעות חוק הממשלה על ידי עונש מאסר קצוב, על דבר הצעת חוק של עונש מאסר על אי ציות לפסק בית דין לתת גט לאשתו או לחלוץ ליבמתו.

(א) הנה כבר מלתי אמורה שאין לסמוך בנידון שלנו על צדדי ההיתר וצירופי הספיקות של הגאון מקאוונא ז"ל בשו"ת עין יצחק ח"ב, כי שם דן על מקרה של כפייה בדיעבד, אבל כאן בעשיית חוק קבוע אנו גורמים לעשות ספק ספיקא בידים וזה אסור, כמ"ש המג"א בסי' תס"ז סק"ב בשם המהרי"ט, ובמנחת יעקב בכללי ספק ספיקא, ופמ"ג יו"ד בשפ"ד סוס"י נ"ז, ובנו"ב מ"ק חיו"ד סי' מ"ג, ומהאי טעמא אין לצרף גם כן לספק את דעת הרמב"ם שאם כפוהו בישראל שלא כדין פסול רק מדרבנן, דהא בנדון דידן אסור לגרום ספק דרבנן בידים כמ"ש המג"א סי' יו"ד סקי"א. וגם אם החוק יוגבל שיכתבו הבית דין בפסק הדין בפירוש לכפות על ידי מאסר, עדיין לא יצאנו מידי חששות של גט מעושה.

ובדרך כלל לבי מהסס נגד חוק בהסכמת הרבנים למאסר קצוב של חמש או שלש שנים בתור עונש על חטא שעבר שלא נמצא כזה בחוקי ההלכה שלנו, רק מאסר זמני בתור אמצעי של כפייה או שמירה, כמו שכתב רש"י בפסחים דף צ"א ע"א ד"ה בית האסורין של ישראל [...] או כניסה לכיפה בהורג נפש שלא בהתראה, וזו הלכה למשה מסיני היא כמו שכתב רש"י בסנהדרין דף פ"א ע"ב ד"ה והיכא רמיזא, ואין עושין דבר זה אלא להורג נפש ולא לשאר מחויבי מיתת בית דין כמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות רוצח הלכה ט') או גלות בעיר מקלט (שהוא כעין מאסר בכלא) להורג נפש בשוגג, ועיין מועד קטן ט"ז ע"א מנלן דאסרינן וברמב"ם פכ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ט' ומוכח גם כן שהכוונה למאסר זמני כנ"ל.

עם זאת, הרבה מהאחרונים כתבו שבימינו מאסר לא הווי כפייה על גט, עיין למורינו ורבינו מרן הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ג' אבן העזר סימן כ') וזה לשונו:

"מכל שכן בכפייה שבזמן הזה שאינה כפייה בשוטים, אלא בישיבה בבית הסוהר, ואין כל דמיון בין בית הסוהר של זמנינו לבית הסוהר שבזמנים הקודמים. והו"ל כספק ספקא בדרבנן, לדעת הרבה פוסקים עבדינן ספקא בידים בדרבנן להקל, וכל שכן בספק ספיקא".

העולה מדברי מרן זצ"ל שבית הסוהר היום אינו כבזמנם ואין בו דין כפייה.

ומה שטען בשו"ת קול מבשר הנ"ל שאין לעשות ספק דרבנן או אף ספק ספיקא לכתחילה, עיין מה שהוסיף שם מרן זצ"ל בהמשך:

"[...] ואין כל דמיון בין בית הסוהר של זמנינו לבית הסוהר שבזמנים הקודמים. והו"ל כספק ספקא בדרבנן, לדעת הרבה פוסקים עבדינן ספקא בידים בדרבנן להקל, וכל שכן בספק ספיקא ומכל שכן בשעת הדחק ומקום עיגון כזאת. וק"ו בן בנו של ק"ו בדין מאיס עלי שרבו הפוסקים המקילים הן מצד הדין הן מצד התקנה, ואפילו הרא"ש שחולק על הרמב"ם כתב, דבדיעבד שכפו את הבעל להוציא מה שעשו עשוי. וכן כתב הרשב"ץ, דאם נתגרשה בגט כזה תנשא לכתחלה".

ועיין עוד בפד"ר (חלק טו עמוד 162 והלאה) שאין מחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט בעניין מאסר, והכל מסכימים דלא הווי ככפייה, וזה לשון דעת הרוב:

"נדון בקצרה בסוג הכפייה שלדעתנו יש לפסוק במקרה דנן, יש לדון שכפייה במאסר אינה ככפיה בשוטים וגם המתנגדים לכפיה בשוטים יסכימו לכפות מאסר, כמו שכתבו בענין בית האסורין של ישראל הנזכר בגמרא פסחים צ"א א' ברש"י (שם ד"ה בית האסורין): כגון לכופו להוציא אישה פסולה". וכבר העיר הגר"ע יוסף שליט"א ("יביע אומר" ח"ג אה"ע סימן כ'), "ומכל שכן בכפיה שבזמן הזה אינה כפיה בשוטים אלא בישיבה בבית הסוהר, ואין כל דמיון [עמוד 163] בי<