הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

**חיוב כתובה כאשר הבעל עזב את הבית, אך הנסיבות מלמדות שהאשה גרמה לו לעשות כן / פד"ר 1061002/2

הרב אברהם מאיר שלוש, הרב שמואל אברהם חזן, הרב רפאל זאב גלב ( בית הדין הרבני האזורי חיפה)
בני זוג התגרשו לאחר חיים משותפים קצרים. הבעל עזה את הדירה, אך הנסיבות מלמדות שהאשה תכננה מראש איך תגרום לו לעזוב את הבית אחרי שתבטיח את קיום דרישותיה. בית הדין פטר את הבעל מתוספת הכתובה. חייב אותו בעיקר הכתובה. בית הדין קבע שתביעותיהם של הצדדים בדבר כספים שהוציא הצד השני בימי הנישואין דינן להדחות, כי כל עוד לא הוכח אחרת - יש להניח שבני הזוג הסכימו להוצאות.

ב"ה

תיק 1061002/2

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד, הרב שמואל אברהם חזן, הרב רפאל זאב גלב

התובעת:            פלונית (ע"י ב"כ טו"ר משה סדובסקי)

נגד

הנתבע:            פלוני            (ע"י ב"כ עו"ד מיכל לנקרי)

הנדון: חלוקת רכוש – כריכה, כתובה/פיצוי גירושין

פסק דין

לפנינו תביעת כתובה של האישה, ותביעות רכושיות הדדיות. סכום הכתובה שהוצגה בפנינו, בסך 180,000 ₪. התביעות הרכושיות יפורטו בהמשך.

תיאור המקרה

בני הזוג נישאו ביום כד' באלול תשע"ד (19.9.2014). מדובר בנישואין שניים לבעל ונישואין שלישיים לאישה. אין ילדים משותפים מנישואי בני הזוג דנן, אך לבעל שלשה ילדים מנישואיו הקודמים כשהמשמורת אצל האם, ולאישה בת מנישואין קודמים שהתגוררה יחד עם הצדדים.

כעבור חמשה חודשים החלו קשיים בחיי הנישואין והצדדים פנו לטיפול זוגי. הבעל עזב את הבית ביום כ"ב בכסלו תשע"ו (4.12.2015), ובט' בטבת תשע"ו (21.12.2015) פתחה האישה תיק גירושין. בני הזוג התגרשו ביום ט' באייר תשע"ו (17.5.2016).

במהלך חיי נישואיהם הצדדים חיו בדירה הרשומה על שם הבעל אך נרכשה על ידי הוריו שעדיין משלמים משכנתא. יש לציין שניהול חייהם המשותפים התנהל באופן שלכל אחד מהצדדים יש חשבון בנק פרטי המשמש אותו בלבד, ויש חשבון משותף שהצדדים מפקידים אליו סכום מסוים. חשבון זה שימש את הצדדים לחייהם המשותפים.

טענות הצדדים

האישה טענה בפנינו כי הגירושין באו מהבעל והיא כלל לא רצתה להתגרש. לדבריה, בעלה מרד בה וסרב לקיים עמה יחסי אישות בטענה שהוא עייף ועצבני. מאחר והיא מימנה את בעלה ואת ילדיו מנישואיו הקודמים והגיע מצב של אי שליטה בהוצאות, משום כך היא ביקשה בבנק לחייב את חתימת שני בני הזוג יחדיו על כל הוצאה כדי שיוכלו לשלוט בהוצאות, אך הבעל ראה זאת כהפרדה רכושית והוא עזב את הבית. לדבריה הגירושין הגיעו מצדו של בעלה ולא ממנה. היא רצתה כל העת שלום בית, ואכן היו מגעים לשלו"ב ביניהם שלא צלחו, מאחר והבעל דרש שהיא תוותר על כתובתה ותשלם שכ"ד על מגוריה בביתו – דבר שהיא לא הסכימה לו, ומכאן הדרך היתה קצרה לגירושין. (שורות 49-58 לפרוטוקול הדיון מיום ה' מרחשוון תשע"ז 6.11.2216)

מנגד, הבעל מכחיש את האמור, וטוען שהוא לא מרד באשתו כלל, וכמו שהאישה הודתה שהיו ביניהם יחסי אישות אחת לחודש. להיפך, הוא נתקל בסירוב ממנה לקיום יחסי אישות ביניהם. (שורות 72-75 לפרוטוקול הנ"ל). לדבריו האישה היא זו שגרמה לפירוד, ותכננה את הגירושין מבעוד מועד. האישה נהגה כל העת בחוסר תום לב מובהק תוך כדי יצירת הפרדה כלכלית זאת לאחר שמשכה מזומנים רבים מהחשבון. היא קיימה קשר עם גברים אחרים, ובמקביל איימה עליו כל העת שהיא תתלונן עליו במשטרה, והבעל בהיותו נושא עמו אקדח ברישיון מתוקף תפקידו כנהג אמבולנס, חשש עד מאד מאיומיה ובעצם היא הפכה את חייו לבלתי נסבלים (שורות 62-65 מפרוטוקול הדיון מיום י"ג סיון תשע"ו 19.06.2016). היא פרצה לתיבת הדואר האלקטרוני שלו וביצעה הקלטות ואיסוף חומרים שכל מטרתם להכפישו על לא עוול בכפו (כתב הגנה של הבעל בסעיף 15). היא אילצה אותו לעבור דירה מהדירה שלו בה הם היו דרים. בצר לו, ומחמת שחשש ממנה עד מאד הוא נאלץ לעזוב את הבית, ומיד לאחר 10 ימים היא כבר פתחה נגדו תיק לתביעת גירושין. לדבריו, מטרתה היתה אחת ויחידה לעשות עושר על חשבונו, ואף חסכה סכום כסף נכבד בחשבונה האישי במהלך חיי הנישואין.

מדברי הבעל עולה כי האישה חשובה כמורדת ולא מגיע לה כתובתה (סעיף 17 לכתב ההגנה הנזכר).

סיכום תביעת הרכוש

תביעות האישה:

מעבר לכתובה תובעת האישה מהבעל כדלהלן:

א. מחצית מסך 2,500 ₪ ששולמו ממשכורתו של הבעל כתשלום ראשון עבור האמבולנס שבבעלות משותפת של הבעל ואחרים.

ב. מחצית מסך 18,000 ₪, שהוצאו מחשבונם המשותף עבור רכב הבעל עבור טסט, ביטוח, ותיקונים – על אף שתשלום זה כבר ניתן להם ע"י הורי הבעל למטרה ספציפית זו.

תביעות הבעל:

מנגד, ומעבר לדחייתו את תביעות האישה בשתי ידיו, תובע הבעל מהאישה תביעת רכוש מחצית משווי החפצים דלהלן:

א. מחצית מסך 26,200 ₪ שווי מוצרי החשמל שנשארו בידיה + פינת אוכל וסלון.

ב. סך 2,100 ₪ ששילם לאמה של האישה עבור המזגנים.

ג. סך 11,200 ₪ בגין מוצרים למיניהם שהאישה רכשה לאחרונה, וכמפורט בסיכומי הבעל וב"כ בסעיף 68.

ד. סך 57,375 ₪ בגין הוצאות למיניהן שפורטו בסיכומים בסעיף 68 בסופו, שהיו עבור האישה או עבור ביתם המשותף אך ירדו מחשבונו האישי של הבעל.

ה. כמו"כ על פי החוזה שבידו, תובע הבעל דמי שכירות מהאישה על מגוריה שלה ובתה בביתו, בסך 117,500 ₪ בגין 47 חודשי שכירות.

הנידון – השאלות העומדות בפנינו

בטרם ניכנס לגופם של דברים, אין ספק כי יש בפנינו סתירה בין גרסת הבעל וגרסת האישה מי מהם האשם בגירושין, והאם האישה נחשבת למורדת באופן שהפסידה את כתובתה אם לא. עלינו להציג תחילה את השאלות העומדות בפנינו בהם נדון להלן:

א. מי מבין בני הזוג גרם לפירוד והביא לגירושין.

ב. גדר חיוב תוספת כתובה, כמתנה או כמכר.

ג. תביעת גירושין של צד, לנוכח יוזמת הצד שכנגד ומעשיו בשטח.

ד. האם יש הוכחה כלשהי להיותה של האישה "מורדת" על פי דין.

ה. קיזוז חוב קודם בתביעת הכתובה.

ו. סיכום הדברים – תבנא לדינא.

ז. פסק הדין.

דיון והכרעה

א. מי מבין בני הזוג גרם לפירוד והביא לגירושין.

הנה אין ספק שהדבר הראשון שעלינו לברר בעת תביעת כתובה הוא, בשל מי הסער הזה ומי אשם בגירושין.

בדרך כלל חזינן שישנם שני פרמטרים ברורים כדי לקבוע זאת.

א. מי עזב את הבית.

ב. מי פתח תביעת גירושין ראשונה.

לא תמיד שני הפרמטרים מצביעים על אותה תשובה. ישנם מקרים כמו בנידוננו, שהבעל הוא זה שעזב את הבית, אך במקביל דווקא האישה היא זו שפתחה תיק תביעת גירושין ראשונה.

בדרך כלל מקובל להניח כי הצד שעזב את הבית הוא זה שגרם לפירוד, כאשר הצד השני נוכח לראות את אשר לפניו ולאחר שקרא היטב את המפה הוא נאלץ לפתוח תיק לגירושין. אך ברור שהדבר איננו וודאי. ייתכן עד מאד שהצד שעזב את הבית הוא זה שנגרר לעשות כך לפי שמבחינתו כלו כל הקיצין לנוכח התנהגותו של הצד השני כלפיו, וכפי שבעצם טוען הבעל דנן.

חיוב כתובה כשהאישה גורמת סיום הנישואין

הנידון שהצבנו בתחילת הדברים מי מבין בני הזוג גרם למשבר, הינו חיוני עד מאד לגבי נשוא תביעה זו.

על אף חיובו הברור של הבעל בכתובת אשתו מרגע היכנסם לחופה, הנה מבואר בפוסקים שאישה הגורמת לסיום חיי הנישואין אינה זכאית לכתובה וכפי שנבאר בהמשך.

נקדים ונאמר שעל אף שאין חפיפה גמורה בין דין עיקר כתובה ודין תוספת כתובה, אך בעניינים מסוימים דינם שווה כמו הנדון שלפנינו.

ב"עיקר כתובה", הטעם שאישה שתובעת ויוזמת גירושין מפסידה סכום זה – שהרי טעם התקנה לחייב עיקר כתובה – כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, וזו שרוצה לצאת ממנו, אין עניין להכביד עליו שלא יגרש, ולכן מגרש בלא כתובה.

 אולם בתוספת כתובה שסיבת החיוב שונה, שהרי אין החיוב מחמת תקנת חז"ל בכתובת אישה שבזה סגי ב-200 זוז בלבד, אלא שהבעל בחר מעצמו להוסיף לאשתו על כתובתה סכום נאה, וכל זאת מפני חיבת ביאה וכמבואר בגמרא. אם כן ההיגיון מורה לכאורה שאף שהאישה היא זו שגרמה את הפרידה ביניהם, מכל מקום מאחר והבעל התחייב לה בשטר הכתובה והוא אף קיבל את התמורה במהלך תקופת חייהם המשותפים, אם כן היה מקום לומר שחיוב זה יעמוד בעינו. אך אף על פי כן הדין שונה. האישה שגרמה לפירוק ביתם המשותף, מפסידה היא אף את תוספת הכתובה כאמור.

סברת הדברים מצינו בדברי הרמב"ם (הלכות אישות, פרק כד, הלכות ב, ג) וזה לשונו:

"אבל הנושא אישה ולא הכיר בה ונמצאת איילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה, אבל תוספת יש לה[1].ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת שהוא עצמו חייב בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו והיא עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרתה עליו ומה היא יכולה לעשות, לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להיאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם".

מבואר בדבריו, שכל זמן שהאישה רוצה לעמוד בפניו והיא עומדת בתנאי שלה, יש לה תוספת, אף שעל פי דין תורה הוא חייב לגרש, אך אם האישה איננה מוכנה לעמוד לפניו ולעמוד בתנאי שלה, הרי היא מפסידה את תוספת כתובתה.

חזינן אם כן שאף לגבי דין תוספת כתובה שהבעל התחייב לה מדיליה ללא קשר לחיוב עיקר הכתובה, מכל מקום זהו רק כאשר הפירוד ביניהם נובע מחמתו, מה שאין כן היכא שהפירוד נבע מחמתה דאז אמרינן שעל דעת זה לא התחייב לה את התוספת כתובה. לפיכך, היכא שנמצאת איילונית והוא לא הכיר בה, או שהיא מחייבי לאוין ונישואיהם אינם יכולים להימשך על פי ההלכה, היה מקום לומר שהוא לא חייב לה את תוספת הכתובה כיון שהפירוד לא הגיע ממנו, וזהו שכתב הרמב"ם שהבעל כן חייב לה את התוספת כיון שהאשמה איננה באישה כלל, ורק היכא שמעשיה הם הגורמים לפירוד, בהא לא התחייב לה הבעל את תוספת הכתובה.

ובביאור דבריו נראה, דהנה מצינו בגמרא בכתובות (ק"א.) וברש"י שם (בד"ה "אבל תוספת יש לה") שביאר שחיוב תוספת כתובה הוא משום חיבת ביאה. אם כן לכאורה היה מקום לומר שהחיוב של הבעל הינו מיידי מאחר והאישה העומדת לפניו ברגע היכנסה לחופה עמו, היא התחייבה להעמיד עצמה עבורו, ומפני חיבת הביאה הוא הסכים להתחייב בתוספת הכתובה. אולם נראה שאין הכוונה שבאותה נקודת זמן התחייב הבעל מיידית בחיוב זה לגמרי ללא תנאי, אלא שזהו חיוב המתמשך התלוי ועומד בכך, שכל עוד והבעל רוצה בהמשך קיום הנישואין עמה הרי שהיא מעמידה את עצמה ורצונה לחיות עמו, ולכן הוא התחייב לה בתוספת הכתובה. לפיכך, רק כאשר הפירוד מגיע מצדו הוא התחייב לה את תוספת הכתובה, וכמו שכתב הרמב"ם "אבל התוספת שהוא עצמו חייב בה – כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו – והיא עמדה בתנאי שלה" וכו' עכ"ל.

מוכח אם כן שסיבת החיוב היא סיבה מתמשכת וזהו מעין תנאי גמור שרק היכא שהגירושין באו ממנו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אלא שמפני חיבת ביאה הוא היה מוכן להוסיף מדיליה על הסכום שחייבוהו חכמים. מה שאין כן היכא שהיא איננה מעוניינת בו והיא רוצה לסיים את קשר הנישואין ביניהם, הרי שבמצב שכזה אין הבעל חייב בתוספת הכתובה, כיון שמהות החיוב הינו שאם ירצה הבעל לגרש את האישה, אך האישה תרצה לעמוד בקשר האישות ביניהם, יהיה חייב לתת לה תוספת כתובה. אבל אם עתה היא רוצה לעזוב את בעלה ולסיים את קשר הנישואין, הרי על דעת זה לא התחייב לה תוספת כתובה, וכמו שכתב הכסף משנה שם: "אבל אם היא רוצה לצאת – אין לה תוספת, דאדעתא למיפק לא אקני לה" עכ"ל.

כלומר, שכאשר הפירוד הינו מצדה, אינו חייב בתוספת הכתובה שאז לא עלה בדעת הבעל להתחייב בזה – אף על גב שעד לשעת הפירוד שהיא יזמה, היא באמת העמידה עצמה עבורו ואף היתה לו חיבת הביאה – לפי שחז"ל ירדו לסוף דעתו להתחייב בתוספת הכתובה כנגד חיבת ביאה לאורך כל תקופת הנישואין, כל עוד שלא היא תיזום את מהלך הגירושין.

ובאמת שהראב"ד שם פליג על הרמב"ם בזה וסובר שבאיילונית כשלא הכיר בה קודם וכן בחייבי לאוין, אין הבעל חייב אף בתוספת כתובתה וז"ל שם:

"א"א הרב ז"ל כך כתב (ספי"א), ותמהנו עליו על איילונית שלא הכיר בה למה יש לה תוספת."

לכאורה נראה שסברת הראב"ד לפטור את הבעל מתוספת הכתובה, הינה מחמת דין מקח טעות, שכיון שאילו היה יודע שהיא איילונית לא היה מקדשה, אם כן מהיכי תיתי שהוא חייב בתוספת כתובה. משמע שללא טעם זה גם הראב"ד מסכים שעקרונית יש בזה חיוב תוספת כתובה, וכמבואר[2].

ובאמת שיסוד זה – שחיובו של הבעל בתוספת כתובה לאשתו הוא רק היכא שהוא היה הגורם לגירושין ולא כשאשתו גרמה לכך – כבר כתבוהו ראשונים נוספים בבירור יתר, ונציין דבריהם:

הנה ידועים דבריו של רבינו חננאל[3] לגבי בעל שחייב לגרש את אשתו ואף כופין אותו על כך וכגון מחמת מומין שנמצאו בו וכדומה, שאף על גב שהאישה לא הפסידה את כתובתה – הגם שהיא זו שתבעה את הגירושין – מאחר וטענתה התבררה בבית הדין ויש כאן עילה הגוררת על פי תורתנו כפייה על הגט, וכאמור לא הפסידה את כתובתה בשל תביעתה, מכל מקום תוספת כתובה אין לה, דלעניין זה תוספת כתובה אינה ככתובה. מבאר שם רבינו חננאל את דבריו וזה לשון התוס' (יבמות סה: ד"ה כי הא):

"פירש רבינו חננאל דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה וכו' ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה".

הרי שנחלקו בזה רבינו חננאל ור"ת, וס"ל לר"ח שהיא הפסידה את תוספת הכתובה כיון שבכוונת הבעל המתחייב בתוספת זו היה, שרק היכא שהוא יוציאה מדעתו הוא יתן לה התוספת כתובה, ולא במקרה שהגירושין מחמתה או מחמת הוראה חיצונית שאיננה תלויה בדעתו וברצונו. דברי הרמב"ם הנ"ל שהבאנו עולים בקנה אחד עם דעת רבינו חננאל ודלא כר"ת.

גם הרי"ף ביבמות (כא. ברי"ף) ס"ל הכי, וכתב רק שיטת הר"ח וזה לשונו:

"יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האישה מנה מאתים אבל תוספת לא, ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי, הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה... וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה, כך יש כתובה בלא תוספת, כגון זו. והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה, דמכללא לא מפקינן ממונא."

וכן מצאנו בתשובת הרא"ש (כלל מ"ג סימן ה') בעניין אישה שטוענת שאין בעלה נזקק לה והיא עדיין בתולה, ואומרים על בעלה שהוא סריס חמה האם כופין אותו לגרש. ופסק שם הרא"ש, שמאחר ואיכא חזקה שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה, הרי היא נאמנת כל עוד שלא תבעה את כתובתה, וכופין אותו לגרש. וכתב שם בסוף דבריו, וזה לשונו:

ועיקר כתובה מגבינן ממדרש כתובה "כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", וכן נדוניא שהכניסה לו, אבל תוספת לא יהיב לה שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק.

וכן בתשובתו הקודמת שם (כלל מ"ג סימן ד') לענין אישה שחיה עם בעלה למעלה מעשר שנים ולא זכתה לפרי בטן ובאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידיה ומרא לקבורה ותובעת גיטה. והרא"ש מביא שם את מחלוקתם של רבינו חננאל ור"ת הנזכרת, וכתב שם בסוף דבריו וזה לשונו:

מכל מקום, כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, לא מפקינן ממונא ואין לה תוספת, אבל מנה ומאתים ונדוניא שהכניסה אית לה.

הרי גם כאן מחמת הספק הכריע הרא"ש כדעת הר"ח ודלא כר"ת.

ויעויין עוד בדברי ההגהות מרדכי (כתובות רפ"ט) שלאחר שהביא את מחלוקתם הנ"ל של רבינו חננאל ורבינו תם האם לכל דבר אמרינן שתנאי כתובה ככתובה, כתב לדינא וזה לשונו:

ועוד נראה לי שספר מצות גדול סובר שהלכה כרבינו חננאל, שהרי במצוה של פריה ורביה הביא דברי רבינו חננאל לענין פסק הלכה, ודברי רבינו תם לא הביא. וכן משמע קצת בתוס' שאנץ כרבינו חננאל. ומצאתי מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא שגדולים חלוקים בדבר, אי תפס אידך, לא מצי מפיק מיניה, דאמר ליה האי אייתי ראיה שהלכה כזה הרב שפסק כן.

ובסברת דברי הראשונים נראה להוסיף ולומר, דהנה זה ברור שהגם ששנינו "תנאי כתובה ככתובה", מכל מקום ביסוד הדברים שונה דין תוספת כתובה מחיוב עיקר כתובה, כי עיקר כתובה הוי חיוב מעיקר הדין ומתנאי בי"ד, בעוד שחיוב תוספת כתובה הוי חיוב שהבעל לקח על עצמו לתת מחמת חיבת ביאה כאמור, אף על גב שהוא לא חייב בזה מעיקר הדין כלל. משכך, אנו אומדים את דעתו בעת התחייבותו בתוספת כתובה, שבכוונתו היתה רק אם הגירושין יהיו מחמתו ולא מחמת האישה או סיבה חיצונית זו או אחרת כאמור.

לעניין הלכה פסק השו"ע בבאה מחמת טענה (סימן קנ"ד סעיף ו') כשיטת ג' עמודי ההוראה וזה לשונו:

"האישה שתובעת גט בטענה שאינה ראוייה לבנות ממנו (...) וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתים, אבל לא תוספת.

ועיין בביאור הגר"א ס"ק כ"ו שכתב:

ויתן מנה וכו'. בתוס' הנ"ל כפר"ח ודלא כר"ת וכמו שפסק לעיל כמה פעמים כפירוש רבינו חננאל, דלאו בכל דברים תנאי כתובה ככתובה, וכמו שכתב הרא"ש בריש פרק אף על פי וכו' וכן כתבו הרי"ף ורא"ש ושאר פוסקים.

אם כן ברירא לן מילתא שכאשר האישה היא זו שתובעת גירושין, הריהי הפסידה את תוספת כתובתה.

ב. גדר חיוב תוספת כתובה, כמתנה או כמכר.

מצינו אם כן בראשונים וכן נפסק להלכה, שיש אומדנא בדעת הבעל כשחייב את עצמו בתוספת הכתובה, שזה רק על דעת כן שהאישה לא תובעת גירושין, אך בגוונא שהיא זו שתובעת את הגט, אמרינן "שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא אוסיף לה". ועל אף ששנינו ש"דברים שבלב אינם דברים", אף על פי כן אנו אומדים זאת בדעתו בעת שהתחייב, ובאומדנא דמוכח אמרינן שדברים שבלב הוי דברים.

מקור לדין זה שאומדים בדעת המתחייב באומדנא דמוכח, מצינו במספר סוגיות בש"ס, כדוגמת הסוגיה בקידושין מ"ט עמוד ב' לגבי אדם שמכר נכסיו על מנת לעלות לארץ ישראל ונאנס ולא עלה[4], וכגון בההיא דבבא בתרא (קמ"ו:) גבי הכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן דאמרינן שהמתנה בטילה, וכן גבי שטר מברחת בסוגיה בכתובות (ע"ח:) ובתוס' שם בדב"ה "כתבינהו לברתה"[5], וכן בסוגיה בכתובות (צ"ח עמוד א') גבי "זבין ולא איצטריכו ליה זוזי"[6] דחזינן שם שהדרי זביני אף על גב שלא התנה בעת קיום המקח. ובתוס' שם (בדב"ה זבין) ביארו שמדובר כאן לכל הפחות שבעת קיום המקח הוא הזכיר שבדעתו למכור שדהו כדי לקנות שדה פלוני וכדו', אלא שלא התנה זאת מפורשות ככל הלכות תנאים.

העולה מהתוס' שם שישנם ג' דרגות בעניין אומדנא וכדלהלן:

א. מקרים בהם איכא אומדנא דמוכח לכל אדם שזו דעתו של המתחייב, ובמקרה זה אמרינן שהמקח בטל אף על גב שלא התנה דבריו ואפילו לא הזכיר כלל את כוונתו ורצונו בעת קיום המקח. – כדוגמת שטר מברחת, ובכותב כל נכסיו לאחר לפי שידע שבנו הלך למדינת הים ומת, ולפתע הגיע בנו, שהמקח בטל, ד"אנן סהדי"[7] שכך כוונתו.

ב. מקרים בהם איכא אומדנא אך לא דמוכח, ושם אמרינן שהמקח יתבטל רק אם הוא לפחות הזכיר את כוונתו וגילה דעתו ורצונו בעת קיום המקח. – כדוגמת המקרה בקידושין (מ"ט:) כשמכר את נכסיו על מנת לעלות לארץ ישראל ונאנס ולא עלה[8].

ג. מקרים בהם אין כלל אומדנא בעניין, ובמקרה זה אפילו אם הזכיר בעת קיום המקח, אין המקח מתבטל אלא אם כן התנה זאת במפורש בעת קיום המקח וככל דיני התנאים בתנאי כפול וכו'. – כדוגמת אדם שמכר את מלבושיו על מנת לעלות לארץ ישראל וכדו'.

כדברים הנ"ל פסק בשו"ע בחו"מ סימן ר"ז בסעיפים ג' – ד' וברמ"א שם עיי"ש.

עתה נחזור לנידוננו בעניין תוספת כתובה. הנה יש לעיין בסברא זו, ביחס לחיוב הבעל בתוספת הכתובה, שהרי זה ברור שאין כוונת הדברים שהבעל טוען שאילו היה יודע שהם יגיעו לסיטואציה שכזו שהנישואין יגיעו אל קיצם, הוא לא היה מתחייב עבורה בתוספת הכתובה, כיון שכל בעל יוכל לטעון כן ואכן טוען כן שהוא לא צפה מראש שאכן כך יתנהלו פני הדברים ויבוא לידי מצב עגום זה.

יתירה מזאת. האם יעלה על הדעת שהבעל יטען כן לגבי חיובו בעיקר הכתובה, ויטען לביטול חיוב זה? בודאי שלא, כיון שהוא חייב בזה מעיקר הדין, וכל מטרת חיובו בכתובה הינה לשם סיטואציה זו שחז"ל דואגים לאישה שחלילה לא תהא קלה בעיניו להוציאה. ברור הוא שכל גבר מבין היטב כי תיתכן אפשרות שכזו, ורק משום כך ולשם כך הוא התחייב, ואם כן לכאורה הוא הדין גם לגבי תוספת הכתובה יש לומר כן, שאף על גב שהוא לא היה חייב להוסיף לה מדיליה, אך מכל מקום לאחר שהוסיף לה, הוי כחלק מחיוב הכתובה לכל דבר ועניין וכדברי הגמרא "תנאי כתובה ככתובה". מטרת חיוב זה כדי לדאוג לאישה שלא תצא ממנו בלא כלום, ואם כן מהיכי תיתי לחלק בין מקרים ולומר שאם האישה תובעת את הגט, לא תקבל את תוספת הכתובה שעל דעת כן הוא לא התחייב לה?

ובתחילה חשבתי לומר בפשטות, שחלוק דין תוספת כתובה מעיקר הכתובה, מפני שדין הכתובה הוי חוב גמור על הבעל מעיקר הדין, ולכן חשיב כמכר ממש, וכל עוד שאין לנו אומדנא דמוכח בדעתו ובדעת כל אדם שבמקרה כלשהו הוא לא היה מוכן להתחייב, הרי שהוא חייב. מה שאין כן בתוספת כתובה, שכיון שהוא לא חייב מעיקר הדין אלא מוסיף לה מרצונו הטוב, אם כן חשיב כמתנה בעלמא, ובמתנה אמרינן שאומדן דעת כלשהו מבטל את המתנה, כי דברים שבלב במתנה הוי דברים.

דין זה שנינו בדברי הרמ"א בחו"מ סימן ר"ז (סעיף ד'), שלאחר שהביא השו"ע שם את הדין לגבי אומדנא במכר, פסק הרמ"א כדעת התוס' והרא"ש שבאומדנא דמוכח מתבטל המכר אפילו ללא גילוי דעת כלל, ובהמשך דבריו כתב שם וזה לשונו:

"ויש אומרים דבמתנה דברים שבלב הויין דברים."

מקור הרמ"א מדברי הראשונים, הגהות הרי"ף בכתובות, בתוס' רי"ד בקידושין שם בסוגיה, וכן כתב הרקאנטי בשם הריב"ם, דבמתנה לא בעינן לגילוי דעת כלל כיון שדברים שבלב במתנה הוי דברים.

בסברת החילוק בזה בין מכר למתנה כתב שם הסמ"ע בס"ק י' וזה לשונו:

"הטעם דדווקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, מה שאין כן במתנה דהוא בחינם, דאומדן דעת כל דהו מבטל את המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו לתנו לו בחנם".

מבואר אם כן שכל אימת שאדם נותן מתנה לחברו, כיון שזו נתינה שהוא איננו חייב בה כלל ועושה כן רק מרצונו הטוב, לכן כל אומדן דעת כלשהו כבר מבטל את המתנה, ואנו מסבירים את דעת הנותן שאם היה יודע זאת הוא לא היה מסכים לכך בשום פנים. מה שאין כן במכר שכיון שהוא מקבל תמורה למקח, לפיכך לא כל דבר קל מהוה אומדן דעת לבטל את המקח.

ובאמת שבגדר חיוב זה של "תוספת כתובה" שהבעל נטל על עצמו, יש מקום לדון אי הוי כמכר או כמתנה. היינו, שמחד ניתן להגדיר זאת כמכר ממש, דאף על גב שהוא לא חייב בזה מעיקר הדין, מכל מקום כיון שהוא מקבל מהאישה את חיוביה כלפיו ואיכא נמי חיבת ביאה, וכמו כן חיוב זה של הבעל נוצר תחת החופה ותוך כדי חיובים הדדיים של בני הזוג זה לזה, הוא נותן לה כנגד חיוביה כלפיו את תוספת הכתובה, אם כן הוי ממש כמכר של דבר מסוים כנגד תמורתו, ותוספת הכתובה הינה בעצם כנגד נישואיה עמו, אלא שמפאת חיבתו אליה הוא "משלם" ו"מוכר" לה יותר. מאידך, ניתן בהחלט לומר דהוי כמתנה ולא כמכר, לפי שהוא נותן לה מעבר למה שהוא חייב ליתן. נכון שהוא "נותן" לה התחייבות זו כנגד נישואיה עמו, אך לזה בלבד יכול היה להסתפק ב"תשלום עיקר הכתובה" ולא מעבר לכך, לכן אפשר שיתרת הסכום של תוספת הכתובה מעבר לעיקר הכתובה הוי כמתנה בעלמא. הן אמת שיש לו חיבת ביאה כדאמרן, אך זוהי הסיבה שהוא החליט לתת לה מתנה, ולא הוי כתמורה למה שהוא נותן לה, כיון שמה שהיא נותנת לו היא חייבת מעיקר הדין כלפיו כשם שהוא חייב כלפיה בעיקר הכתובה מעיקר הדין.

 נפקא מינה לדינא בחקירה זו תהא כאמור כשאנו דנים באומדן דעת הבעל בעת שהתחייב לאישה תחת החופה בתוספת הכתובה. הנה הבאנו לעיל שבמכר שאין אפשרות לבטלו אלא אם כן בהלכות תנאים או בגוונא שלפחות גילה דעתו בעת המקח על רצונו, או שיש אומדנא דמוכח ברורה ו"אנן סהדי" שעל דעת כן הוא לא היה מוכר. מה שאין כן במתנה שדברים שבלב הוי דברים, שאומדן דעת כלשהו מבטל את המתנה.

 מעתה, אם נימא שתוספת כתובה חשיבא כמכר, אם כן נצטרך כל פעם לדון היטב בכל מקרה ומקרה לגופו, האם יש כאן אומדנא דמוכח לבטל חיוב זה מעיקרו או לא, כיון שאין ולא קיים שום גילוי דעת לכך בעת שהתחייב כלפי אשתו מתחת החופה, ובודאי שלא עשה תנאי ככל הלכות תנאים. מה שאין כן אם נימא שחיוב תוספת כתובה מוגדר בהלכה כמתנה ולא כמכר, אם כן סגי באומדן דעת כלשהו כדי לבטל את המתנה, וכפסיקת הרמ"א הנ"ל להלכה.

 בטרם נפשוט חקירה זו ולאחר העיון נראה, שאף אם נימא שגדר חיוב זה של הבעל בתוספת הכתובה חשיב כמתנה בעלמא שהוא נותן לה – שהרי ברור לכולנו שהוא איננו חייב היה לעשות כן – מכל מקום עדיין יש להקשות טובא, שהרי גם במתנה על אף ששנינו שאומדן דעת כלשהו מועיל לבטל את המתנה ודברים שבלב הוי דברים, מכל מקום זהו רק כאשר אנו דנים על רגע נתינת המתנה כאמור, ואנו יוצאים מנקודת הנחה שכיון שנתן בחינם, אילו היה יודע נתונים אלו שעתה התגלו לנו והדבר משנה את פני התמונה כולה בעת הנתינה, לכך הנותן לא היה מסכים כלל ולכן המתנה בטילה אף על גב שלא היה אפילו גילוי דעת כלל מצד הנותן. מה שאין כן היכא כשאין אנו דנים על זמן הנתינה, אלא אך ורק על שינוי נסיבות וסיטואציה חדשה שנוצרה לאחר זמן הנתינה, דבזה לא מצינו שנאמר שדברים שבלב הוי דברים והמתנה בטילה מאליה, אדרבה, בזה מצינו בדיוק להיפך, דאף על גב שברור לנו שאילו היה הנותן יודע שזה מה שיהיה לבסוף הוא לא היה נותן את המתנה, וכגון שנתן מתנה לאוהבו שנהפך לאחר מיכן לשונאו, שבודאי אין לו אפשרות לחזור בו ממתנתו שנתן אם וכאשר חלו שינויי נסיבות בשטח רק לאחר מיכן.

הלכה ברורה זו מצינו בדבריו של תרומת הדשן בסימן שי"ז, ואצטט את דבריו:

"שאלה: שמעון אוכל עם חמיו ראובן הוא ואשתו ב' שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונות לאחר החתונה, ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונות עבורו ועבור אשתו של אותם שנים היתירות. השיב שמעון לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים גם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים כי כבר נתת לחתנך הראשון מזונות לו ולאשתו ב' או ג' שנים יותר על השנים שקצבת להם ולא תבעת ולא נטלת מהן כלום, וראובן השיב לא הפסדתי דיני בזה מה שנתתי כבר לחתני מה לך בזה לא רציתי למחול לך, הדין עם מי. תשובה: יראה דלפום ריהטא הסברא והדין נוטה לשמעון, אבל כי דייקינן שפיר נראה טפי דהדין עם ראובן, ואפי' אי ראובן איש עשיר הוא ואין דרכו להאכיל ב"א בשכר, מ"מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא, הוי זה נהנה וזה חסר מעט, כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו... וכל שכן בנ"ד דזה נהנה וזה חסר ממש הוא, שהרי ודאי ראובן היה צריך יותר יציאות לשולחנו בשביל שמעון ואשתו...ומצאתי שפסק מהרי"ח בשם רבינו אפרים מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו משבור את כדי וקרע כסותי דחייב אף על פי שמותר לו לשבור..." עכ"ל.

 מבואר בדבריו, שכאשר אדם נותן לשני דבר כלשהו או מאכיל אותו, אף על גב שלא אמר לו מראש שהוא רוצה תשלום עבור זה, עדיין יכול לתובעו שישלם לו, ואין הנהנה יכול לטעון "בחינם עשית עמדי"[9].

 בהמשך דבריו, ועל אף שפסק לחייב את החתן לשלם לחמיו על שהאכילו שנתיים ימים מעבר להתחייבותו, כתב שם בסוף וזה לשונו:

"אמנם נראה, אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם, והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום, ואם כן אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם. כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע. אבל אי לאו בדרך זה חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו."

כלומר, שאם נראה לבית הדין שהוא נתן לחתנו את האוכל כמתנה גמורה וכפי שנוהגים שם בני העיר הנמצאים במעמדו הפיננסי של החותן, אלא שלאחר מיכן החותן והחתן רבו ביניהם והחתן נהפך מאוהב לשונא, כי אז לא אמרינן שהמתנה תתבטל, דזה פשוט שאם הוא כבר מחל לו על כך בתחילה וגמר בדעתו ליתן לו במתנה, שוב איננו יכול לחזור בו.

 להלכה הביא הרמ"א את דברי התרומת הדשן בחו"מ סימן רמ"ו סעיף י"ז עיי"ש.

 נמצאנו למדים, שאף במתנה שאמרנו שדברים שבלב הוי דברים ואומדן דעת כלשהו מבטלה, זהו רק כאשר דנים אנו על שעת הנתינה, ולא לאחר מיכן, שבודאי שאין אדם יכול לאחר זמן לחזור בו מהמתנה שנתן, אף על גב שמשעת נתינת המתנה היה שינוי נסיבות קיצוני ביותר וחתנו נהפך מאוהב לשונא, כאמור.

עתה שוב נשוב לתוספת כתובה.

הנה לגופם של דברים נראה ברור שתוספת כתובה חשיבא כמתנה ולא כמכר, וכאידך גיסא בחקירה הנ"ל. סברת הדברים, שכל אימת שאדם נותן לזולתו דבר שאיננו חייב בו, הוי מתנה ולא מכר. הן אמת שכל נותן מתנה, סיבותיו עמו מדוע החליט לתת ולמי, אך אין בסיבת הנתינה בכדי להפוך את המתנה כהכרח וכמכר שהוא מקבל עבורו תמורה, שהרי אין נותן המתנה חייב לעשות זאת. אם כן גם תוספת כתובה שהבעל מתחייב משום חיבת ביאה דאית ביה, עדיין הוי בגדר מתנה בלבד ולא כמכר. הדברים פשוטים.

ובאמת שמצינו כן להדיא בלשונו הזהב של רש"י בכתובות (ק"א.) שכתב לבאר (בד"ה "אבל תוספת יש לה") יסוד חיוב תוספת כתובה, וזה לשונו:

"דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה."

הרי שכתב בפשיטות דהוי מתנה בעלמא, כאשר סיבת הנתינה היא מחמת חיבת ביאה כאמור.

והשתא, לאחר שהסקנו שתוספת כתובה הוי כמתנה בעלמא, לאור הדברים הנ"ל יש לדון טובא בשנית בסברת הראשונים הנ"ל "דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה".

לכאורה יש מקום לשאול במה זה שונה מההלכה שהזכרנו זה עתה מדברי התרומת הדשן ופסיקת הרמ"א בחו"מ, שאדם שנתן מתנה לחברו אוהבו ולאחר מיכן נהפך לשונאו, איננו יכול לחזור בו מהמתנה על אף ששנינו לעיל שבמתנה אומדן דעת כלשהו מבטל את המתנה. מאי שנא גבי תוספת כתובה, ומדוע במקרים שהאישה תובעת את גטה ואין הבעל יזם את הפירוד, הוא פטור מליתן לאשתו את התוספת כתובה מאחר "דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא אוסיף לה", הרי למדנו מדברי תרומת הדשן שאין אדם יכול לחזור בו מהמתנה אם שינוי הנסיבות נעשה לאחר זמן הנתינה, ומאי שנא סברא זו מכל מתנה לאוהב שנהפך והיה לשונא שאין נותן המתנה יכול לחזור בו, ומדוע פטור הבעל מתשלום תוספת הכתובה?

והנראה בס"ד לבאר בזה, שבאמת יש חילוק יסודי מהותי ושורשי בין שתי סברות אלו, וסברת הראשונים "דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה" לא קרבה כלל לדין שמצינו במתנה לאוהבו ונהפך לשונאו. היינו, דודאי שאין כוונת הראשונים הנ"ל שיש אומדנא בדעת הבעל שאילו היה יודע בעת המעשה את שינויי העתיד, הוא לא היה מתחייב. סברא כזו לא מצינו במתנה כלל וכדאמרן. כוונת הראשונים לומר שחז"ל ירדו לסוף דעתו של הבעל המתחייב, שיש כאן התחייבות מותנית ועומדת, שכל חיובו זה בתוספת כתובה שהוא התחייב בו מרצונו הטוב והחופשי, זהו רק וכאשר אם בסופו של דבר הבעל יגרש את אשתו מיוזמתו שלו ומרצונו, אולם היכא שמאן דהו יכתיב לו זאת וידרוש ממנו ו/או יאלץ אותו לגרש את אשתו בניגוד לרצונו, בכה"ג הוא לא התחייב כלל בתוספת הכתובה.

 נוסיף בביאור הדברים. הנה אין ספק בכך שכל בעל העומד בפנינו בעת דיון בחיוב הכתובה טוען, שאילו היה יודע שכך ייראו חיי נישואיו, הוא לא היה מעלה בדעתו כלל להתחייב ועוד בסכום שכזה[10]. ברור שטענה זו איננה יכולה להישמע, שהרי החיים דינמיים הם, וישנם שינויים לכל אורך הדרך, והוא בר דעת להבין שאין בעל שהולך מראש להינשא למספר שנים ומתכנן מראש את גירושיו, אלא ישנם אחוזים מסוימים שיבוא הקץ על חיי הנישואין, ועל מצב שכזה בדיוק הוא מתחייב לאשתו שבעת גירושיה הוא יתן לה את כתובתה, וכל זאת כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אם כן לכאורה הוא הדין לגבי תוספת כתובה, אלא שמאחר והוא בעצם מגדיל את הסכום בכתובה שהוא כלל אינו חייב בו מעיקר הדין, זה כבר נחשב למתנה. שאלתינו היתה שגם במתנה אין אפשרות לבטלה בגין שינויים עתידיים אלו ואחרים וכאוהבו ונמצא שונאו, ואם כן מהי כוונת רבינו חננאל בסברא זו "שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא אוסיף לה"? כאן אנו חייבים לחדש להוסיף ולומר בדעת הראשונים הנ"ל, שחז"ל הבינו בדעתו של הבעל בעומדו מתחת לחופה ומתחייב בתוספת הכתובה, שעל אף שהוא יודע, מבין וחי את המצב בו הוא נמצא, הן אמת שהוא מחליט לתת לה מתנה מדעתו, וכמו שמצינו ברש"י בכתובות, אמנם מדובר במתנה, אך יש בה מאפיינים הדומים למכר. יש כאן התנייה תלויה ועומדת, שהבעל מעוניין לקבל מאשתו. נכון שזה לא מכר במובן של "תן וקח" כתמורה לדבר, שהרי זה כבר מעבר ל"עיקר כתובה", אך יש כאן סיבה ומניע, מטרה ותנאי למתנה זו, שהבעל מעוניין לקבל מאשתו את חיוביה כלפיו, ורק מפני זה של "חיבת הביאה" הוא הסכים לתת את המתנה. בכוונתו של הבעל, שכל עוד שהגירושין במידה ויהיו, יהיו מחמתו ומרצונו וביוזמתו שלו בלבד. דבר אחד הבעל איננו מוכן, הוא לא יהיה מוכן לסבול זאת שהוא נתן לאשתו מתנה כה גדולה בעת נישואיהם, והנה לאחר זמן היא מנצלת אותו, ומחליטה לסיים את מערכת הנישואין ו"לגרוף" אל כיסה את אותה מתנה שהוא נתן לה, ודאי שבכוונתו היתה ליהנות מהחיים המשותפים עם אשתו למשך כל חייו, ולכן הסכים להתחייב לה סכום מורחב כתוספת לעיקר הכתובה. סכום זה ניתן לה אך ורק בהתניה חד משמעית, שהנישואין הללו ימשיכו עד בלי די – אא"כ הוא ורק הוא יחליט כי הם באו אל קיצם. לא האישה ואף לא בי"ד יחליטו לו. זוהי אומדנת חז"ל בדעת הבעל נותן המתנה – לביאורם של הראשונים הנ"ל[11].

נמצא אם כן שאין הסברא כאן שאנו מבטלים את המתנה שניתנה עקב שינויים עתידיים שנוצרו לאחר מיכן, אלא סברא בדעת נותן המתנה עכשיו שמטרתו לקבל מאשתו דבר המתמשך לתקופת כל חייהם המשותפים, ושלא ייעצר על ידי מאן דהו כי אם מרצונו שלו אם ירצה ויזום זאת.

הדברים משתלבים כמין חומר בביאור דברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק כ"ד הלכה ב', ג') שהבאנו לעיל, שכתב לגבי בעל שנשא אישה ולא ידע שהיא איילונית, או שהיא מחייבי לאוין, שהוא חייב לה את תוספת כתובתה – אף על גב שהוא פטור מעיקר הכתובה. וכתב שם וזה לשונו:

ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת שהוא עצמו חייב בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו והיא עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרתה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להיאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."

היינו ממש כמו שהסברנו, שכל המתנה שנתן לה הבעל, היא בתנאי שהיא "הקנתה לו הנאה" כלשונו הזהב של הרמב"ם. היינו כפי שהגדרנו זאת שחיוב תשלום תוספת כתובה הוי כמתנה שהבעל נותן לאשתו מתחת החופה – מתנה שהוא החליט לתתה אך ורק מחמת הנתינה שאשתו נותנת לו בהתחייבותה ובאופן מתמשך למשך כל ימי חייהם, בלא שתיפסק הנאה זו אם לא ביוזמתו שלו בלבד, במידה ויחליט לגרשה.

 והנה לאחר כותבי כל זאת, חזיתי בפסק דין שיצא לאחרונה ע"י אב"ד תל אביב ידידי הגאון הרב צבי בן יעקב שליט"א שעסק בין השאר במה שהובא כאן. יעויין שם בדבריו שהביא מקור לדין אומדנא בתוספת כתובה מהסוגיה בכתובות (נ"ד.) גבי אלמנה שבאה לגבות כתובתה דנפסק להלכה כדעת רב שם ששמין בגדים שעליה ודלא כשמואל, והטעם "דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", ואף הביא את דברי רבי עקיבא איגר בחידושיו לכתובות שם שביאר, שבגדים אלו אינם שלה כלל, אלא שאולים לה בלבד כדי שתתקשט בפניו, ותו לא. לפי"ז ביאר שם את הסברא גבי תוספת כתובה דכמו שמצאנו בבגדי האלמנה ותכשיטיה, שאמרינן שהם אינה שלה ממש, כיון שהבעל לא היה חייב ליתן לה מעיקר הדין אלא מנדבת ליבו עשה כן, ואמדינן בכוונתו במתנה על הצד המינימום, ושנתן לה אותם לסיבת הנישואין בלבד, א"כ הוא הדין גם לגבי תוספת כתובה, שאמדינן את דעתו שרצונו שהוא עצמו גם כן יהנה מהמתנה שנתן, ודברים שבלב במתנה הוי דברים[12].

המורם מכאן לנידוננו. אין ספק שאם נצא מנקודת הנחה כי סיבת הפירוד הינה מחמת האישה ולא הבעל, הרי שאין לחייב את הבעל בכתובה ובתוספת הכתובה כאמור[13]. לקמן נברר זאת מי יזם את הפירוד.

ג. תביעת גירושין של צד, לנוכח יוזמת הצד שכנגד ומעשיו בשטח.

העלנו עד כה שכאשר האישה תובעת את הגירושין, היא איננה זכאית לקבל מבעלה את תוספת הכתובה, של מנת כן הוא לא התחייב ליתן לה מתנה יקרה זו, אלא מפני חיבת ביאה שהיא מעמידה עצמה בפניו למשך כל חייהם – כל עוד שהוא יהיה זה שיזום את הפירוד ביניהם, אך לא כשהיא תובעת את גיטה ושמה קץ לחיי הנישואין.

חידוש גדול יותר מצינו בדבריו של ההגהות אשרי.

בהגהות אשרי (כתובות יג, ה) מבואר שלא רק באופן שהיא תובעת גירושין הפסידה את התוספת, אלא אף באופן שהבעל פתח בתביעת גירושין קודם, אך מתברר לביה"ד שהאישה היא זו שהביאתו לידי כך, והיא מרגילה קטטה עד שנאלץ לגרש אותה, אין לה תוספת כתובה כלל, וזה לשונו שם:

"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת, כמורדת הוי, ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה וכו'."

הרי שבדבריו חזינן, שבבואנו לקבוע אם האישה זכאית לתוספת כתובה או לא, אין אנו שואלים את עצמינו רק את השאלה הטריוויאלית "מי עזב את הבית" או "מי הוא זה אשר פתח תביעת גירושין ראשונה". השאלה העיקרית שאנו שואלים את עצמנו – "בשל מי נהיה הסער הזה". מי הוא זה אשר החליט כי חיי הנישואין באו לקיצם, ופעל יזם והניע את התהליכים שהביאו את קשר הנישואין אל סופו.

מדברים אלו עולה כי זכאותה או אי זכאותה של האישה לכתובתה אינה תלויה בשאלה מי עזב את הבית או מי הגיש את תביעת הגירושין – אף שפעמים שהתשובה לשאלה זו יכולה לתת לנו אינדיקציה על זהותו של יוזם הליך הפירוד – אלא מי "הניע" את הליך הגירושין.

עקרון דומה עולה מדברי הטור (אבן העזר סי' קי"ח) שכתב:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו' ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

לשונו הזהב של הטור אומרת דרשני. הטור יכול היה לחלק בין אם האישה היא זו הגישה את תביעת הגירושין לבין אם הבעל עשה זאת, ומדוע הוסיף מילים נוספות "ויצאו הגירושין ממנה"? אלא כדי ללמדנו בינה ולהסביר לנו את עיקר המודד לחיוב כתובה – מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה "ויצאו הגירושין ממנה". היינו שייתכן שאישה מגישה תביעת גירושין אך לא היו הגירושין ממנה, כגון שהבעל ירד לחייה עד שנאלצה לתבוע פירוד, באופן זה היא תהא זכאית לכתובה ותוספת. וכן לאידך גיסא, אף אם בעלה הגיש את תביעת הגירושין, אך לביה"ד התברר כי "יצאו הגירושין ממנה", דבכה"ג לא תהיה האישה זכאית לכתובה ולתוספת הכתובה.

ובאמת שיסוד דין זה שהזכרנו – שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית בשטח מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין – מצינו להדיא גם במקרים אחרים.

הנה בשו"ע אבן העזר (סימן קט"ו סעיף ד') פסק לגבי אישה המקללת את בעלה בפניו שהדין הוא שיגרשנה והפסידה כתובתה. ובבאר היטב שם בס"ק י"ד הוסיף וכתב בזה הלשון:

"ודווקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה. מהרא"ם סימן נ"ג."

הרמ"א בסימן קנ"ד סעיף ג' הביא זאת להלכה, ויסוד הדברים מצינו בתשובה (המיוחסות) לרמב"ן בסימן ק"ב, והביאו כבר הבית יוסף באבה"ע בסוף סימן ע"ד, וזה לשונו:

"שנשאל על בעל המכה את אשתו בכל יום עד שהוצרכה לצאת מביתו וללכת לבית אביה, והוא טוען שמקללתו בפניו, והיא מכחישתו. והשיב: אין לבעל להכות ולענות את אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער, ואם טען שהיא מקללתו בית דין חוקרים מהשכנים מי הגורם, ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה. זכר לדבר – הגר. ואם מקללתו חינם הדין עמו שהרי מן היוצאות שלא בכתובה היא."

מבואר אם כן שאף על גב דאיירי במקללת את בעלה שהדין הוא שהיא יוצאת שלא בכתובתה, מכל מקום זהו רק כשמקללתו בחינם, אך אם התברר לבית הדין כי הבעל הכה אותה וציערה והוא הוא הגורם לכך, בודאי שלא הפסידה כתובתה, וכפי שביאר הבאר היטב כי אין אדם נתפס על צערו.

שוב חזינן שהמודד בהגדרת הדברים איננו מה ארע בשטח בשורה האחרונה, אלא מהו המניע והגורם לפעולה האחרונה שנעשתה בשטח, ועל בסיס זה בלבד נקבע הדין.

ויעויין עוד בפד"ר ח' (עמוד 111) שהדברים הובאו ע"י הרב שאול ישראלי ז"ל גם לגבי דין הוצאת שם רע, שאף אם האישה הוציאה על בעלה שם רע וקיי"ל בזה יוציא ויתן כתובה, מכל מקום כתבו שם שכל זה רק כשלא היה גרמא מהצד השני לכך, אך כאשר הבעל עזב את אשתו לאנחות ולא עמד בחיוביו כלפיה ורק לאחר מיכן היא הוציאה עליו שם רע, כמו שדובר שם, בכה"ג אין ההוצאת שם רע משמשת כעילה וכבסיס לטענת "מאיסה עלי" שהבעל טען כלפיה, ולחייבה בגט או לפוטרו מחיוביו כלפיה, שהרי הוא הוא הגורם ואין אדם נתפס על צערו. והם הם הדברים כדלעיל.

הגדרת חיוב שטר הכתובה

לאור הדברים האמורים מבואר איפוא, ששטר הכתובה איננו ככל שטר חוב רגיל שאין בו תנאי, אלא החיוב תלוי ועומד בתנאי בסיסי שהאישה מחויבת להעמיד את עצמה לבעלה, וכל עוד שהיא לא הפסיקה העמדה זו, הרי שבעלה מחויב ועומד אף בתוספת הכתובה שקיבל על עצמו בעת נישואיו עמה. אכן זוהי מתנה שהבעל מעניק לאישה, אך מתנה מותנית ועומדת כל עוד האישה תמשיך את מחויבותה כלפיו, ולא תחפוץ להפסיק את הנישואין בעודם באיבם.

היינו, שכשם שחיוב עיקר הכתובה נועד לחזק את קשר הנישואין, וכדי שהבעל לא יוכל לפרק את הנישואין בכל עת בנקל, וכמאמר חז"ל "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", כך אף חיוב תוספת הכתובה שהבעל התחייב מעצמו, משיג מטרות דומות. חיוב זה נותן לאישה בטחון שאם הבעל ימאס בחיי הנישואין, הוא יאלץ