הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג חוות דעת לועדת שרים לחקיקה טוהר המידות

**כתובה כאשר כל צד מאשים את רעהו בגירושין / פד"ר 1087904/2

הרב צבי יהודה בן יעקב, הרב יצחק הדאיה, הרב משה בצרי ( בית הדין הרבני האזורי תל אביב)
בני זוג התגרשו. כל צד טוען שהגירושין נגרמו בעטיו של הצד השני. בית הדין חייב חלק מהכתובה.

ב"ה

תיק 1087904/2

בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו

לפני כבוד הדיינים:

הרב צבי בן יעקב – אב"ד, הרב יצחק הדאיה, הרב משה בצרי

התובעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מאיר בר מוחא)

נגד

הנתבע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד איתן צחי)

הנדון: חיוב תוספת כתובה בגירושין שנבעו ממעשה הבעל; דין כתובה בסכום 'מוגזם'

החלטה

הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בתאריך כ"ו באדר ב' תשע"א (1.4.2011), ולהם בן – [א'] (תאריך לידה י' באב תשע"ב (29.7.2012)). בסמוך לנישואין, בתאריך ז' באדר ב' תשע"א (13.3.2011), חתמו הצדדים על הסכם ממון. בהסכם זה לא הוזכר ענין הכתובה, ויתור או מחילה. במעמד הנישואין, במסגרת הכתובה, התחייב הבעל על תוספת כתובה בסך 900,000 ש"ח.

בתאריך ח' בתמוז תשע"ו (14.7.2016) תבעה האישה גירושין. התקיים קדם דיון בתאריך ט"ז באלול תשע"ו (19.9.2016), כשבטרם קיומו של הדיון להוכחות, הודיע הבעל על נכונותו לתת גט פיטורין לאישה. הצדדים התגרשו זה מזה כדת משה וישראל בתאריך י"ט במרחשוון תשע"ז (20.11.2016), כשסוכם על דעת באי כוח הצדדים כי נושא הכתובה יוכרע לאחר סדור הגט, כשבפועל לא תגבה האישה את הכתובה אלא לאחר סיום הליכי הרכוש בבית המשפט. לאמור, כשפסק הדין בענין הרכוש יהיה חלוט, יקבע בית הדין, בהחלטה נפרדת, לקזז מהסכום שיפסק (אם יפסק), את אשר נפסק לאישה במסגרת חוק יחסי ממון ואינו בהתאם להלכה.

בתאריך י"א בטבת תשע"ז (9.1.2017) קיים בית הדין דיון מיוחד, ובו נחקרו הצדדים על ידי באי כוחם ועל ידי הצד שכנגד. ומכאן לטענות הרלוונטיות לענין הכתובה, שעלו בטענות הצדדים ובסיכומיהם.

1. יחסי אישות באופן שלא תתעבר, ואחת לחודש

בכתב התביעה טענה האישה כי הבעל מנע ממנה להביא ילדים נוספים לעולם, ועל אופי יחסי האישות בין הצדדים:

"בכך שנשמר שלא לעבר אותה עוד, לאחר הולדת בנם היחיד".

וראה שם בסעיף 37, וסעיף 42. בכתב ההגנה (סעיף 12) מכחיש הבעל וטוען כי: "אין אמת בטענה זו". הבעל והאישה עסקו יחדיו בטיפולים ובהתערבות רפואית כדי שתתאפשר לידת הבן [א']. אחרי לידתו סירבה האישה ללכת למקווה וסירבה לקיים יחסי אישות.

נושא זה עלה גם בדיון שהתקיים בבית הדין. ראה שורה 45-48 לפרוטוקול, שבו חוזר הבעל וטוען שהאישה סירבה ללכת למקווה. עם זאת סיפר כי פיתתה אותו ולבסוף היה איתה (קיים עמה יחסי אישות).

בחקירה הנגדית התברר כי האישה לא נצרכה לטפול רפואי כדי להכנס להריון. האישה הרתה שבעה חודשים לאחר החתונה, כאשר האישה הרתה באופן טבעי ללא טיפולים (ראה שורה 105–112 לפרוטוקול). האישה טענה בחקירתה על רצונה בילדים נוספים, וכי הבעל, באופן קיום יחסי האישות, גרם לכך שלא תתעבר ולא יהיו לה ילדים נוספים (שורה 394 ולהלן, ראה גם שורה 404 בעניין אופי קיום היחסים, שורה 412–413, לעניין תדירות היחסים).

2. טענות על אלימות מילולית

בסעיף 15 לכתב התביעה, מתארת האישה שמיד עם הולדת בנם של הצדדים: "בבת אחת ובפתאומיות מבהילה, שינה הבעל את פניו והחל מתעמר באישה, משפילה בצעקות", וכאן מתארת האישה את הצעקות: "זה הבית שלי", "תצאי לי מהבית", "את לא משלמת פה שכירות", "שיהיה לך ברור שזה לא הבית שלך", "זה הבית שלי ורק שלי". ושם בסעיף 28 מתארת האישה אירוע שבו הבעל החל לצרוח ולגדף שתעוף מהבית, כשהבן נבהל מצעקות האב, רץ בבהלה, נפל ונחבל בראשו.

בכתב ההגנה משיב הבעל (סעיף ח לכתב ההגנה), כי כל ויכוח פעוט נגרר על ידי האישה לוויכוח אלים כולל צעקות וקללות. בסעיף 13 כותב הבעל: "עד להולדת הבן [א'], שררה אהבה ואחווה בין הצדדים". יצוין כי דבר זה מוסכם על שני הצדדים. עם זאת, הבעל מציין בכתב התשובה (סעיף 21) כי הוא מעונין בשלום בית, וכי לא מדובר בטקטיקה משפטית.

3. הבעל הודיע לאישה על רצונו בגירושין, באמצעות מכתב מבאת כוחו

בתאריך ב' באלול תשע"ד (28.8.2014), שלחה באת כוח הבעל, עורכת הדין חדד ריקי, מכתב לאישה, שכותרתו "הודעה לפני נקיטת הליכים משפטיים" ובו נאמר בין השאר:

"2. לאור התעמרויותיך הבלתי פוסקות במרשי, ולאור העובדה כי הנך נוהגת במרשי כאילו היה חפץ בידייך, וכמי שנתונה להתפרצויות זעם כלפיו, נוקטת באלימות מילולית חריפה, וכמי שנתגלתה כאישה כוחנית אשר מבקשת להשתלט על דרך חייו של מרשי בלי להותיר לו כל מקום לביטוי עצמי, קצה נפשו של מרשי, ומבקש להתגרש ממך לאלתר (הדגש לא במקור).

3. בימים האחרונים את מונעת את כניסתו של מרשי לדירה המצויה ברחוב [נ'], שהינה בבעלותו ושייכת לו בלבד, הן מתוקף הבעלות והרישום, והן מתוקף הסכם לחיים משותפים עליו הינך חתומה (הדגש במקור).

4. למען הסר ספק יובהר כי על מנת לחסוך עגמת נפש לשניכם, ובמיוחד לבנכם המשותף, מרשי נמנע מלנקוט פעולות דרסטיות, ובכלל זה פניה למשטרת ישראל והגשת תלונה נגדך [...].

6. לפי האמור בפרק ו' להסכם לחיים משותפים [...] הריני להודיעך כי הנך מתבקשת לעזוב את דירתו של מרשי בתוך שישים יום מקבלת הודעה זו [...].

11. למען הסר ספק יובהר כי מכתבי זה מהווה הודעה על סיום הקשר, בהתאם לאמור בהסכם לחיים משותפים [...]."

בעדותו בפני בית הדין טען הבעל כי המכתב הוצא אחרי ארבע פעמים שהאישה לא נתנה לו להיכנס לביתם (שורה 183). יחד עם זאת מתברר כי האישה לא עזבה את הבית בהתאם למכתב, וכי הצדדים המשיכו לגור יחדיו עוד שבעה חדשים. הבעל טוען כי דבר עם האישה והתנצל וביקש לעשות שלום בית (שורה 29 לפרוטוקול).

בתאריך י"ב בניסן תשע"ה (1.4.2015), עקב אירוע שבו החל הבעל לצרוח ולגדף שתעוף מהבית, כשהבן נבהל מצעקות האב, רץ בבהלה, נפל ונחבל בראשו, עזבה האישה את הבית, לדבריה עקב צעקות של הבעל, וכששבה לדירה כדי לקחת את חפציה, התברר שהבעל החליף את המנעול, ומנע ממנה כניסה לבית. לאחר כארבעה חדשים, בתיווך אם האישה, חזר הבעל להתגורר בדירה ששכרה האישה, ולדברי האישה, לאחר שהבעל סרב להשתתף בהוצאות המדור, נעלם הבעל כלא היה. הבעל מתאר את עזיבתו את הבית (הדירה ששכרה האישה) באופן שונה (ראה שורה 51–73).

4. הבעל סרב לפרנס את אשתו ובנו

האישה טוענת כי הבעל לא השתתף בהוצאות משק הבית, למעט משכנתא ששילם על הדירה הרשומה על שמו, ובה התגוררו הצדדים (ראה סעיף 12 לכתב התביעה, פרוטוקול שורה 292–302). הבעל מכחיש את הטענה שביקש מהאישה שכירות (ראה סוף סעיף 15 לכתב התשובה). עם זאת טוען הבעל כי פרנס את הבית באמצעות העסק של האישה (ראה פרוטוקול שורה 225–235). האישה מציינת כי התנאי לחזרה לשלום בית (באוגוסט 2015) היה שיביא עוד ילדים ושיפרנס אותה ואת הילד (שורה 371–372 לפרוטוקול). הטענה כי הבעל לא פרנס את האישה, וכי הרקע לעזיבת הבית היתה הדרישה של האישה שהבעל יפרנס אותה ואת הילד, חזרה גם בתצהיר העדות הראשית שהגישה האישה לבית המשפט למשפחה (מיום ח' בכסלו תשע"ז (8.12.2016), סעיף 42).

5. הטענה כי האישה עוברת על דת ואינה זכאית לכתובה

הבעל טען כי האישה מחללת שבת ואינה הולכת למקווה. בבית הדין התברר כי הבעל אף הוא מחלל שבת, וכי לא הקפיד על דיני טהרה (ראה פרוטוקול הדיון, שורה 142, 147, 152, וכן שורה 48). כך שאין מקום לטענה לפטור את הבעל מחיוב כתובה. הטענה כי האישה אנסה אותו לחלל שבת, לא נשמעת אמינה.

עד כאן בקצירת האומר הטענות הרלוונטיות לעניין חיוב או אי חיוב, הבעל בכתובה. ומכאן לדיון ההלכתי, מתי חייב הבעל בכתובה, כאשר האישה תובעת גירושין.

א. אומדנא בתוספת כתובה

איתא בכתובות נ"ד א' לענין אלמנה שבאה לגבות כתובתה, דעת רב ששמין בגדים שעליה, ושמואל ס"ל דאין שמין, ונפסקה הלכה כרב דשמין, דכי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. והיינו שכל מה שנתן לה בגדים, רק לתקופת החיים המשותפים, אך לא היתה כוונתו שאף אם ייפרדו תיטול בגדים אלו. וזו אומדנא במתנה, דאף שחייב בכסותה, אין הכוונה שנותן לה הבגדים אלא שיהיה לה מה ללבוש, ומה שיכולה ליטול הבגדים הוא בטענה שהבגדים ניתנו לה, ועל זה סבירא ליה לרב שעל דעת למישקל ומיפק לא אקני לה. ועיין ברבי עקיבא איגר בחידושיו לכתובות נ"ד א', דבגדים אלו אינם שלה רק להתקשט לפניו, אולם אינם ברשותה למכור או לכלות, ואינה אלא כשואל, ששאולים לה הבגדים להשתמש בהם. ואם נקרעו הבגדים מתשמיש הוי כמתה מחמת מלאכה, אבל אין הגוף שלה רק הפירות, עיין שם. ואומדנא זו היא דווקא בבגדים שעשה לה הבעל, וכמו שכתב ההפלאה בכתובות שם, דבגדים שעשו לה היתומים מכוח חיובם בכסותה, כיון דהרשות בידה לתבוע כתובתה בכל עת, לא שייך לומר דהקנו אדעתא למיקם קמייהו.

ובתוספות יבמות ס"ה ב' (ד"ה כי הא) הביא מחלוקת רבינו חננאל ורבינו תם באלו שכופין להוציא מחמתו, אם יש לה תוספת כתובה. דעת רבינו חננאל דכל אלו שכופין מחמתה:

"דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה".

והביא ראיה מריש פרק אף על פי, מהא דתנאי כתובה ככתובה, נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה. ואף דבשהה י' שנים ולא ילדה גם כופין, ומכל מקום יש לה תוספת כתובה, ואמאי לא קאמר בריש אף על פי דתנאי כתובה ככתובה גם בשהה י' שנים ולא ילדה, יש לומר דלא מחמתה כופין, אלא בית דין כופין אותו משום פריה ורביה. והחילוק בין כתובה לתוספת כתובה, דכתובה הוא חיוב שחייבוהו חכמים, מה שאין כן תוספת שהיא מתנה שנתן מדעתו ומרצונו, אמרינן בה אומדנא. ודעת רבינו תם, דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה, וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה, אף שיש להם תוספת, משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם ועל כן אין לה כתובה. והרי"ף ביבמות שם (כא ע"א מדפי הרי"ף), הביא דעת רבינו חננאל בשם יש מי שאומר, ללא חולק, וזו לשונו:

"יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האישה מנה מאתים אבל תוספת לא, ואף על גב דתנאי כתובה ככתובה דמי, הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה [...] וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה, כך יש כתובה בלא תוספת, כגון זו. והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה, דמכללא לא מפקינן ממונא."

ומבואר דדעת הרי"ף דלרבינו חננאל מספיקא לא מפקינן תוספת כתובה בבאה מחמת טענה, דהמחייב צריך ראיה ברורה. והרא"ש שם ביבמות פרק ו' סימן ב', הביא את דעת רבינו חננאל ואת רבינו תם החולק, והסיק: "ובהאי עובדא עבדינן כדברי רבינו חננאל ז"ל ורב אלפסי ולא מגבינן אלא מנה ומאתים". וכן פסק בתשובותיו (כלל מ"ג סימן ד') לענין באה מחמת טענה, ושם מבואר דהוא מחמת הספק, דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, לא מפקינן ממונא ואין לה תוספת.

ושם בתשובת הרא"ש (כלל מ"ג סימן ה'), נשאל במי שיש בו סימנים של סריס חמה, ואשתו תובעת גירושין, אם כופין אותו לגרש. וכתב שם דהיא נאמנת, אך כל זה באינה תובעת כתובתה, אבל תבעה כתובה, לא מהימנא. כההיא דאמרינן ביבמות קיז, א: האישה שאמרה מת בעלי התירוני לינשא, מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה. מת בעלי תנו לי כתובתי, אף לינשא אין מתירין אותה. ואם תבעה להתגרש ולא הזכירה כתובתה, כופין אותו לגרש. ועיקר כתובה מגבינן, וכן נדוניא שהכניסה לו, אולם אינו נותן לה תוספת כתובה, שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק. ועיין בטור אבן העזר ריש סימן קנ"ד.

וכן נמצא בדברי הגהות מרדכי (כתובות רפט) שהביא לענין תנאי כתובה ככתובה, את דעת רבינו חננאל דדוקא לדברים שנמנו בריש פרק אף על פי, אמרינן דתנאי כתובה ככתובה, אבל לא לשאר דברים. והביא ראיה מממאנת ושניה, דיש לה תוספת ואין לה כתובה. וכן בבאה מחמת טענה דכופין אותו להוציא ויתן כתובה, סבירא ליה לרבינו חננאל דכתובה יש לה אך לא תוספת כתובה. אמנם נושא אישה ושהה עמה עשר שנים, דבעי למימר פרק המדיר דכופין ויתן כתובה, תוספת נמי אית לה, דעדיפא מאיילונית דאית לה תוספת. והביא המרדכי דעת רבינו תם החולק וסובר דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה, וכן באה מחמת טענה דאית לה כתובה אית לה נמי תוספת. וכתב המרדכי, וזו לשונו:

"ולי הדיוט נראה לי דגם בהיא אומרת לעלות וכו', דתניא בסוף המסכת דקתני בה כופין, שייך הפלוגתא של רבינו חננאל ור"ת. ועוד נראה לי שספר מצות גדול סובר שהלכה כרבינו חננאל, שהרי במצוה של פריה ורביה הביא דברי רבינו חננאל לענין פסק הלכה, ודברי רבינו תם לא הביא. וכן משמע קצת בתוס' שאנץ כרבינו חננאל. ומצאתי מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא שגדולים חלוקים בדבר, אי תפס אידך, לא מצי מפיק מיניה, דאמר ליה האי אייתי ראיה שהלכה כזה הרב שפסק כן".

הרי שסבירא ליה למרדכי שהלכה כרבינו חננאל, ומכל מקום לא יכולה להוציא ממנו במחלוקת זו, ויכול הבעל לומר קים לי כרבינו חננאל.

וטעם החילוק בין כתובה לתוספת כתובה, נלמד מדין בגדים ותכשיטים שנתן לה הבעל, שכל מה שהבעל אינו מחויב לתת מעיקר הדין ונתן לה מנדבת לבו, כמו בגדים, שאף שחייב לכסותה, אינו חייב לתת לה גוף הבגדים, וכן תכשיטים, והוא הדין לתוספת כתובה, כל אלה הם בגדר מתנה, ובמתנה אזלינן בתר דברים שבלב, עיין בתוס' רי"ד (קדושין מט, ב) ובשלטי גבורים (כתובות נו, א בעמוה"ר, אות ח), וזו לשונו:

"ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לו לזה במעותיו, אין לנו לילך אחר דברים שבלב. אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב, שאם אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בליבו, אין מתנתו מתנה, שהרי שכיב מרע אף על פי שנתן נכסיו במתנה סתם, הואיל ואנו מכירין שאינו נותן אלא על דעת שימות, אם עמד מחוליו חוזר ממתנתו."

וכדברי השלטי גבורים פסק הרמ"א בחושן משפט סימן ר"ז סעיף ד'. הסבר לדין זה של שלטי גבורים מצאנו בסמ"ע שם ס"ק י';

"הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות, מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, מה שאין כן במתנה דהוא בחינם, דאומדן דעת כלדהו מבטל המעשה, ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחינם".

מבואר דמתנה שהיא בחינם, אומדן דעת כל דהו מבטל את המעשה, מה שאין כן מכר. ולכן תוספת כתובה שהיא בגדר מתנה, ולא דבר שהתחייב, סבירא להו לתוספות דאומדן דעת מבטל המתנה. אלא דצריך עיון, דבשלמא כסות ותכשיטים שעשה לה בחיי הנישואין, יש לומר שהם בגדר מתנה, אולם תוספת כתובה שהתחייב במתנה זו בשעת הנישואין, הרי זה כתמורה לנישואין וכמכר. ואפשר דאכן יש שוני בסברות של שמין לאלמנה לתוספת כתובה באלו שכופין להוציא, דבשמין לאלמנה הסברא כנ"ל דהוי מתנה, אולם בתוספת כתובה שהיא התחייבות מותנית, והיא תנאי בגירושין או באלמנות, מסביר רבינו חננאל את התנאי של ההתחייבות, שכל מה שהתחייב בגירושין, היינו אם יגרש מדעתו, אולם אם בית דין יחייבו אותו לגרש, על דעת כן לא התחייב. ולכאורה הוא הדין אם הבעל אינו רוצה לגרש אלא שמסכים לגרש כתביעת האישה, דעל דעת שיצטרך לגרש מחמת רצון האישה, על דעת כן לא התחייב, דפשט ההתחייבות אליבא דרבינו חננאל הוא בגירושין שהוא מגרש אותה מרצונו ומיוזמתו, אך לא כשהיא המעוניינת בגירושין. כך נראה לכאורה בסברת רבינו חננאל.

אלא שנמצא שהסברא בדין שמין מה שעליה, שונה ממה שכתבתי לעיל. דהנה הרמ"ה בחידושיו לבבא בתרא (נ"א ע"ב), כותב בחילוק בין מתנה שנתן לה הבעל כגון קרקע, שנוטלת אף בנתאלמנה, לבין כלים שעליה ששמין, וזו לשונו:

"ואם נתאלמנה או נתגרשה, שקלה לה להדיא לארעא לבר מכתובתה. ולא דמיא לכלים שעליה, דהתם כיון דמידי דמיחייב ביה בתנאי בית דין, הוא דומיא דמזונות דלאחר מיתה, ובתנאה דכל יומי מיגר אלמנותיך בביתי הוא דתלי. כי מקני לה אדעתא דמיקם במיגר ארמלותה הוא דמקני לה. וכיון דכלים למיקם, וכתובה למיפק, שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, כי שקלה כתובתה דינא הוא למישם כלים שעליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אבל מתנה דלא מידי דמיחייב ביה בתנאי בית דין הוא, אלא מדעתא דנפשיה הוא דאקני לה, ולאו במיגר ארמלותה בביתיה תליא, כל היכא דלא נפקא מרשותיה דבעל בחייו מדעתה, לא מפסדה לה, מידי דהוה אתוספת ושאר מתנות דמיכתבין גו כתובה, דלא הוה מיחייב בהו בתנאי בית דין, דכל היכא דלא מרדה ביה מחיים, אף על גב דגביא כתובתה לאחר מיתה, שקלה לה לבד מכתובתה, וכל שכן מתנתה דאפילו בחיי בעל נמי ברשותה קיימא למיכל פירי."

יסוד דברי הרמ"ה, דכל מה שהוא מחויב בתנאי בית דין, מותנה במסגרת החיוב שקבעו חכמים. דכיון שיש לבעל חיוב לכסותה, מסגרת החיוב הוא למיקם קמיה, ולאחר מיתה, כמזונות שלאחר מיתה, ולכן שמין מה שעליה כשבאה לתבוע כתובתה, וכמו שאין לה מזונות, אין לה כסות. שזה מסגרת חיוב תנאי בית דין. אבל כל דבר שהוא לא במסגרת חיוב שחייבו חכמים, כמו מתנת קרקע או תוספת כתובה, שהוא חייב עצמו, יש לה גם למישקל ולמיפק, אלא אם כן מרדה. ולכאורה לרמ"ה, גם באלו שכופין לגרש, כיון שלא מרדה, יש לה תוספת כתובה. ומבואר לכאורה דס"ל לרמ"ה כדעת רבינו תם דחייב בתוספת כתובה גם בבאה מחמת טענה ובאלו שכופין לגרש, ועל כן חילק כנ"ל בין דין אלמנה ששמין מה שעליה, לדין תוספת כתובה.

אמנם מדברי החלקת מחוקק נראה החילוק באופן שונה. דהמחבר בשולחן ערוך אבן העזר סימן צ"ט סעיף ב' פסק:

"הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה".

וברמ"א הגיה עליו:

"נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה."

ובחלקת מחוקק (שם ס"ק ז') כתב בהסבר דברי הרמ"א, דבגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בהם:

"אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."

ובהמשך הוסיף לבאר ותורף דבריו שהנותן לאשתו קרקע או כלים שאינם ללבוש ולהתנאות בהם, כל שאינה מורדת בו הרי הם שלה, דלא גרע מתוספת שליש שמוסיף לה בנדוניתא, וכדין מי שנתן מתנה לאוהבו ונעשה שונאו, שאין המתנה חוזרת. מה שאין כן אם הוא מאותם מאותן שכופין אותו להוציא, דין המתנה כדין התוספת כתובה. עכת"ד.

ולכאורה מבואר מדבריו שבבגדים יש דין מיוחד, שאינם למתנה גמורה אלא למטרת נישואין (עיין מה שכתבתי בחלק ד' בספרי משפטיך ליעקב סימנים מב ד–ה), אולם כל מתנות שאינם למטרת נישואין (כבגדים שהם על דעת שתתקשט לפניו), אף אם ניתנו בסיבת נישואין, אינם חוזרים. ומשום כך בדין אלו שכופין לגרש, נראה דסבירא ליה לחלקת מחוקק דהוא טעם אחד עם מורדת, וכל שהגירושין הם לא מחמת רצונו, אמרינן דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לה.

וצריך עיון אם במורדת מפסידה המתנות מעיקר הדין או מתקנת חכמים. גם צריך עיון אם נעשה שונאו מחמת מקבל המתנה, האם דמי למורדת. ונראה דיש לחלק בין נותן מתנה לאוהבו לנותן לאשתו, דבנותן לאוהבו, לכאורה נתן לו מתנה מוחלטת, והנותן לא נהנה בעצם המתנה ואין לו כל קשר למתנה משעה שנתן לו. אבל בנותן לאשתו, הרי גם לו יש הנאה מעצם השימוש במתנה על ידי אשתו, כשמשתמשת בבית בכלים שנתן לה. ולכן כשמוציאה מדעתו, הרי הוא הפקיע את עצמו מהמתנה בגירושין, ואין לו טענה על המציאות שגרם לה ובגינה כעת אינו יכול להשתמש במתנה, וכל טענתו מצד אוהבו ונעשה שונאו, שאינה טענה. אולם כאשר היא המורדת או הוא מאלו שכופין להוציא, הטענה שלו אינה מצד אוהבו ונעשה שונאו אלא שכעת נשללת ממנו זכות ההנאה שהיתה לו במתנות שנתן לה, ולכן אינה נוטלת מתנותיה.

וכאמור, אדעתא למשקל ומיפק ואוהבו ונעשה שונאו, הן שתי טענות שונות. אוהבו ונעשה שונאו, הטענה היא שחלו שינויי נסיבות מיום המתנה, וזו אינה טענה, כיון שכל נותן מתנה יודע בשעת הנתינה שיש שינויים ביחסי בני אדם לטוב ולרע, ויכולים להשתנות מאהבה ושנאה, ולכן אין אומדנא במתנה שעל דעת כן שיהיה בעתיד שונא שלו, לא נתן. אך הטענה של אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב, היא טענה על שכעת אינו יכול ליהנות מהמתנה שהוא נתן, וכוונתו בשעת הנתינה שאף הוא יהנה מהקרקע או מהכלים שנתן לאשתו. וכאשר מגרשה מדעתו, הרי הוא מוציא אותה ואת מתנותיה, ומוותר על הנאתו, אך כאשר מוציאה מחמתה, מרידתה או אפילו שבית דין כופין אותו להוציא, הרי מוציאים ממנו את הנאת השימוש מהמתנה בעל כרחו, ובזה אמדינן דעתיה שלא נתן אלא על דעת שלא יפקיעו ממנו את ההנאה מהמתנה. ואף באלמנה יש לומר שנותן לה המתנה באופן שהוא ישתמש ולא שיפקיעו היא או בית דין ממנו את הנאת המתנה, אבל כשאין לו אפשרות ליהנות מהמתנה וכגון במיתתו, בזה אין את הסברא של אדעתא למשקל ומיפק (אלא אם כן בגדים שניתנו לסיבת נישואין).

ולפי זה יוצא שאם מצא בה ערות דבר שחייב להוציאה, יש את הסברא של אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה, שהרי אינו מוציאה ברצונו. אמנם הסבר זה לא יעלה בקנה אחד עם דברי הלבוש. הלבוש באבן העזר שם כתב דמתנתה היא שלה אפילו מצא בה ערות דבר. ועיין בחתם סופר (חלק אבן העזר סימן קמא, הובא גם בפתחי תשובה צט, ו) שהביא את דברי העיטור והפוסקים דשדרו ממתיבתא, דהני מילי במלבושים העשוים להתקשט, דנעשו למיקם קמיה ולא למיפק, אבל במתנה בין קרקע בין מטלטלין וכסף וזהב, לא הדרי לבעל אפילו סרחה עליו, לבר ממורדת. והביא את הלבוש שהוסיף דאפילו מצא בה דבר ערווה נוטלת המתנה. וכתבו הגאונים דשדרו ממתיבתא טעמא דמלתא משום שכמה פעמים אדם נותן מתנה לאוהבו, וכי יעמיד לו ערב שיהיה אוהבו לעולם, וכי סלקא אדעתך שאם ישנאהו אחר כן יחזיר לו המתנה.

ועיין שם בחתם סופר שהביא ראיה שבמתנת קרקע נוטלת בגירושין ובאלמנות, מבעל שנתן מתנה לאשתו, שקנתה והבעל אוכל פירות, ואם נאמר דבגרושה ואלמנה אינה נוטלת מתנתה, מה הועילה מתנתה, הרי בחייהם יחד, הבעל אוכל פירות, ולאחר גירושין ואלמנות אינם שלה, אם כן לענין מה הגוף שלה;

"ואף על גב דאין מזה ראיה דגם שתסרח עליו או תזנה עליו לא תיקח המתנות ההמה, ודי לומר שקנתה אם תצא באלמנות וגירושין מדעתו ולא באופנים אחרים, מכל מקום מוכח מהש"ס הנ"ל דלא אמדינן דעתיה שלא נתן לה אלא על מנת שתהיה עמו, דאם כן אמאי תקח כשתתאלמן. ועל כורחך לומר דלמתנה גמורה נתכוון. אם כן שוב אין לחלק בין שסרחה היא עליו ונמצא בה ערות דבר או בין שמגרשה מרצונו, דכיון דהשתא איתרעי, לא תחזור המתנה שנתן לה בהיותה אהובתו, כמו שכתבו גאונים מסברא הנ"ל."

ולולי דמסתפינא היה מקום לומר שיש לחלק בין מגרשה מדעתו לבין מורדת או מצא בה ערות דבר או שכופין לגרש. דכאמור יש חילוק בין סברת אוהבו ונעשה שונאו לסברת אדעתא למשקל ומיפק. דאוהבו ונעשה שונאו, אינה אומדנא במתנה וכמו שכתבתי, אבל בנותן מתנה לאשתו, אומדנא דמוכח שעושה על דעת שגם הוא ייהנה מהמתנה, אם בפירות אם בכל דרך אחרת. וכאשר מדעתו מגרשה, הרי הוא כמסכים לתת לה המתנה, שהרי מדעתו מוציאה, ומוציא בעצמו מהנאתו את אותה מתנה. מה שאין כן בערות דבר או מורדת וכו', שמפקיעים ממנו הנאת המתנה על ידי מרידה או כפיה לגירושין. ומה שהביא ראיה מאלמנות, יש לומר דהאומדנא שנתן על דעת שיהנה, היא באופן שהוא יכול ליהנות ומפקיעים ההנאה ממנו, מה שאין כן אם אינו נהנה מהמתנה כשהוא המונע ואינו יכול ליהנות מהמתנה, בזה לא אמדינן לדעתיה שרצה שלא תהנה לאחר מיתתו, ורק כשמפקיעים ממנו את הנאת המתנה, היא או בית דין, בזה אמדינן שעתו שעל דעת למיפק לא אקני לה.

ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנ"ד סעיף א') הביא את אלו שכופין להוציא וליתן כתובה, ומנה המנויים בסוף פרק המדיר. ולכאורה לא חילק בין כתובה לתוספת כתובה. ובבית שמואל שם ס"ק א' כתב דגם בזה יש לחלק בין כתובה לתוספת כתובה, ויש ללמדו ממה שכתב המחבר בסעיף ו' בבאה מחמת טענה של בעינא חוטרא לידה, דיש לה כתובה ואין לה תוספת כתובה. דהמחבר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנ"ד סעיף ו') בעניין מי שבאה מחמת טענה, דוקא כשאינה תובעת כתובה, וייתן כתובה ולא תוספת, וזו לשונו:

"האישה שתובעת גט בטענה שאינה ראוייה לבנות ממנו, אין שומעין לה. ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו, (ואין לה כבר שום בן), ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר, שומעין לה, אפילו יש לו בנים מאישה אחרת, דשמא נתקלקל אחר כן, וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתים, אבל לא תוספת, ויתן נדוניתה מה שהכניסה לו."

ובגר"א בביאוריו שם ס"ק כ"ו, כתב דמקור דברי המחבר מרבינו חננאל המובאים בתוס' הנ"ל, דדעת המחבר כמה פעמים דלא לכל מילי תנאי כתובה ככתובה, וכמו שכתב הרא"ש בריש פרק אף על פי. ולמד מהמשך דברי התוס' ממה שהביא מהריצב"א, דדעת התוספות כרבינו חננאל. ומכל מקום כן דעת הרי"ף והרא"ש, ועל כן פסק המחבר כדעתם.

ב. כתובה במורדת דמאיס עלי

האמור לעיל הוא לעניין תוספת כתובה, דעל דעת למישקל ולמיפק ולא יהיב לה. ולענין כתובה מצאנו במורדת דמאיס עלי, שאינו נותן לה כתובה. דאיתא בכתובות דף ס"ג ע"ב:

"היכי דמיא מורדת, אמר אמימר, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי – לא כייפינן לה."

וברש"י שם פירש במאיס עלי:

"לא הוא ולא כתובתו בעינא. לא כייפינן לה להשהותה, אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובתה."

הרי שאומרת מפורשות שאינה רוצה בכתובתו, אבל אם לא מוחלת בפירוש על הכתובה, אפשר שאם מגרשה מדעתו, יש לה כתובה. ועיין בפני יהושע על רש"י הנ"ל, דפשטא דלישנא דמאיס עלי היינו שרוצית לצאת בלא כתובה, וזה החילוק שבין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ובין מאיס עלי, דהאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אינה רוצית לצאת בלא כתובה, ומאיס עלי אינה רוצה כתובה. והמחבר והרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר סימן ע"ז סעיף ב', כתב וזה לשונם:

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי (רמ"א: ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת ייתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל [...]."

והשאלה בדעת המחבר ברצה לגרשה שאין לה כתובה, האם מיירי שאמרה בפירוש שמוחלת על הכתובה, או גם אם תובעת גירושין סתם, מוציאה בלא כתובה. והחלקת מחוקק שם בס"ק ד' ביאר את דברי הרמ"א (שמקורם מדברי הר"ן בתשובה סימן י"ג) "שמבקשת גט בלא כתובה": "כלומר ששואלת גט סתם, ומכל שכן אם אמרה בהדיא שמוחלת הכתובה". מבואר מהחלקת מחוקק שאפילו תובעת סתם גיטה ולא אמרה שמוחלת על כתובתה, אין לה כתובה. דזה לשון הר"ן בתשובה:

"ודעו עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה על פי המשפטים האלה, דווקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו, אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה, חוששין שמא עיניה נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת". (ועיין בתשובה הרא"ש כלל מג סימן יד שלכאורה חולק על הר"ן, ואף בתובעת כתובתה, יש לה דין מורדת דמאיס עלי, ועיין בתשובה לחם רב סימן נג, ובפד"ר חלק ו עמוד 331, מהגר"א גולדשמידט זצ"ל, וביביע אומר לגר"ע יוסף זצ"ל ח"ה חאה"ע סימן י"ג אות א' ואכמ"ל).

והנה הר"ן מיירי בשני אופנים. אם תובעת כתובתה, חוששין שמא עיניה נתנה באחר, ודינה כדין מורדת, אבל אם אומרת איני רוצה בו ובכתובתו, היא מורדת של מאיס עלי שאם רצה לגרשה, אין לה כתובה. ולחלקת מחוקק היה קשה, מדוע במאיס עלי צריכה לומר אינה רוצה בו ובכתובתו, תיפוק ליה שאומרת שאינה רוצה בו. אלא דכל היכא שרוצה הכתובה, יש חשש של עיניה נתנה באחר, ולאפוקי חשש זה, צריכה לומר איני רוצה בכתובתו. אבל אין הכי נמי, אף אם אומרת שמאסה בו ואינה תובעת כתובתה, אין לחשוש שעיניה נתנה באחר. אמנם גם בכי האי גוונא יש לומר שמה שאין לה כתובה אך לא מחמת מחילתה אלא עקב מרידתה, מה שאין כן כשאומרת איני רוצה בו ובכתובתו, אין לה כתובה גם מחמת שמחלה כתובתה.

וכדעת החלקת מחוקק, דלא בעינן שתאמר להדיא שאינה רוצה בכתובה, ואף באינה מזכרת הכתובה מגרשה בלא כתובה, נמצא גם בב"ח אבן העזר סימן ע"ז בדיני מאיס עלי בקצרה: "טענת מאיס עלי איננה אלא באומרת מאיס עלי מטעם כך וכך המקובל לעיני חכמי העיר, ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה, דאמרה לא הוא ולא כתובתו בעינא, אי נמי טוענת מאיס עלי, יגרשני ואינה מזכרת כתובה". וכן מבואר בתשובה מהרש"ל סימן ס"ט. ועיין עוד בפד"ר חלק ו' עמוד עמוד 343 מנתיבות משפט על הרבינו ירוחם.

אמנם מדברי הבית יעקב (עז ע"ב ד"ה שמבקשת) עולה דלחלקת מחוקק הא דמפסידה כתובתה בתובעת גט סתם – הוא מטעם אומדנא, דאמדינן לדעתא שרוצה גט ומוכנה לשם כך לותר על כתובתה. ונפק"מ דאם תבעה גט סתם, דיכולה לחזור בשעת הגרושין ולתבוע כתובה, דאטו אם תבעה גט וביטל עונה אחת תצא בלא כתובה, רק תלינן כוונתה שרוצה בגט בלא כתובה, מדלא תבעה כתובתה, אלא אם כן פסקו לה דין מורדת, שאז אינה יכולה לחזור בה ולתבוע כתובתה. ולכאורה מדברי הבית יעקב יש ללמוד לכל תובעת גירושין ולא תובעת כתובה, דאמדינן לדעתא שרוצה בגט בלא כתובה, וכל זמן שלא חזרה בה עד הגירושין בפועל, אינה יכולה לתבוע אחרי הגט כתובתה.

ומדברי ההפלאה בקונטרס אחרון (כתובות עז ע"ב) מבואר שאין בכך מחילה, אם על פי דין מגיעה לה כתובה. ההפלאה הקשה איך מהני מחילה, למאן דאמר דלא מהני מחילה ללא קנין בנקיט שטרא (עיין חושן משפט סימן רמא סעיף ב בדברי השולחן ערוך והרמ"א ונושאי כליהם), וכאן שטר הכתובה בידה. ותירץ וזה לשונו:

"דבאמת לא בעינן מחילה גמורה, אלא מה שאמרה דלא בעיא לא הוא ולא כתובתו, היינו שאומרת שאם יהיה הדין שתפסיד כתובתה אם יגרשה, אפילו הכי מרוצה היא בכך כדי שיגרשה, דלא ניחא לה לא הוא ולא כתובתה, אבל אינה מוחלת מה שיהיה על פי הדין שמגיע לה אפילו אם תתגרש".

והיינו שאינו גדר מחילה, אלא מוכנה להתגרש גם ללא כתובה, אם על פי דין לא מגיע לה כתובה, ובזה סגי שלא נחוש לעיניה נתנה באחר. ואין הכי נמי, אם אין לה דין מורדת, חייב לתת לה כתובה, רק במורדת אין לה כתובה.

והחזון איש (אבן העזר סימן ס"ט ס"ק ד') כתב, דכל מה דבעינן שלא תתבע כתובתה, היינו רק לשיטת הרמב"ם דכופין אותו וגם מרוויחה בלאותיה הקיימים במורדת דמאיס עלי, ולזה ראוי לדקדק עימה שעיניה לא נתנה באחר. אבל לדעת הרמב"ן והרא"ש שאינה מרוויחה כל כך אלא שאין מכריזין עליה, אין לדקדק בדבר כל כך, וסומכין על דבריה. ואף לדעת הרמב"ם נראה דכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה, לא הפסידה דין מאיס עלי, אלא בסתמא סמכינן דמוותרת על כתובתה, כשרואים שקשה לה להיות תחתיו ואינו כעס לזמן. אולם באינה מוותרת על כתובתה, מסתפקים שאפשר שאין הדבר קשה עליה אלא בסיבות קלות בחרה להתגרש. ועל כן דוקא באומרת במפורש שמוחלת על כתובתה, אבל באינה אומרת מפורש שמוחלת על הכתובה, יש להסתפק בטענת מאיס עלי, ודלא כהחלקת מחוקק. ואין לדמות דין זה לדין מת בעלי, דהתם אין לנו אלא מה שגדרו חכמים, מה שאין כן בדין מורדת הדבר תלוי בסברא עד כמה מאוס עליה.

ג. כשתביעת הגרושין מחמת דבר מהותי באישות

הדרינן לענין תוספת הכתובה. שהרי בנדון דידן האישה תבעה גירושין בעילות המפורטות לעיל, ולבסוף הסכים הבעל לגרשה, אם אמרינן בזה על דעת למשקל ומיפק לא יהיב לה. הרמב"ם (בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א) פסק בענין חיוב מזונות של בעל עני שאינו יכול לזון את אשתו, וזו לשונו:

"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו וייתן".

ומבואר שאף שכופין אותו להוציא, חייב בכתובה, והשאלה מה דין תוספת כתובה, האם חייב גם בה. האור שמח כתב שם וזו לשונו:

"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך לומר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה, וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני סימן ו', ותוספות בסוף פרק הבא על ידי (יבמות סה ע"ב ד"ה כי הא) ופשוט."

מבואר מהאור שמח שכל דבר שהוא מהותי בחיי האישות, כגון מזונות, אינו יכול לטעון שעל דעת כן לא התחייב לה תוספת כתובה, כיון שיודע שאישה נשאת על דעת ליזון ממנו, וכל שאינו זן הרי הוא מוציאה, וממילא התחייב לה התוספת על דעת כן. ודברי הריצב"א בתשובה, מובאים בתוספות יבמות ס"ה ע"ב (ד"ה כי הא), וכמו שהביא האור שמח;

"מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אישה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים, אך היא בועטת וגורמת שאין יכול לבעול, דלא מהימנא מדרב המנונא, כיון שהיתה תובעת כתובה. והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה, אפילו אינה באה מחמת טענה, כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה, ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן".

ושם מביא הטעם שאין לה תוספת, מספק שמא כל מה שהוסיף לה היה מחמת חיבת ביאה (עיין כתובות נו ע"א). ומוסיף התוספות:

"ומטעם דפסק רבינו חננאל דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול, דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך."

תוספות מחלקים בין באה מחמת טענה לאינו יכול לבעול. באה מחמת טענה של בעינא חוטרא לידה, אינו דבר מהותי בחיי האישות. הוא אמנם דבר בעל חשיבות עליונה בהקמת משפחה, אך אינו מהותי באישות בין הבעל לאישה. מניעת עונה הוא דבר מהותי בחיי האישות, והבעל אינו יכול לטעון על דעת כן לא הוספתי, שהרי ידע שאם לא יקיים חיובו, אין כאן אישות מחמתו. וס"ל לאור שמח שהוא הדין מזונות, הם דבר מהותי באישות. ולכאורה החילוק בין חוטרא לעונה בענין תוספת כתובה יש לומר דבעצם כל תוספת כתובה נועדה לתשלום בשעת גירושין, רק טוען הבעל שהכוונה לגירושין מרצונו ולא בעל כרחו. ובטענת חוטרא לידה זה מחמת טענת האישה. יש כאן אישות, רק שהאישה טוענת בעינא חוטרא, ולכן כופין אותו לגרש, ועל דעת כן לא כתב לה שיכריחו אותו לגרש. אולם כשאין לו גבורת אנשים, לא טענת האישה מפרקת את האישות אלא המציאות שאין לו גבורת אנשים. גם ללא טענתה אין כאן אישות. והסברא של אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב, נאמרה כשהיא הטוענת, אף אם הסיבה מוצדקת, וכופין מחמת טענתה, מה שאין כן באין לו גבורת אנשים, כיון שאין מציאות של אישות, הרי זה ככל גירושין שחייב בתוספת כתובה שעליה התחייב. ועיין מה שכתב הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (החדשות סימן נא) בביאור דברי התוספות, וזו לשונו:

"לעניות דעתי כוונת תוספות כיון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, אם כן משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שאי אפשר לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."

ונראה דדבר מהותי לעניין זה הוא מה שהתחייב לה הבעל, והיינו שאר כסות ועונה וכו', ומה שהתחייב במסגרת חיובי הכתובה. חוטרא לידה אינה באותה מסגרת. מי שלא מקיים חיוביו, הוא הגורם לגירושין, ולכן התחייבותו לתוספת כתובה היא גם על גירושין שראוי לה להפקיע עצמה ממנו מחמת אי קיום חיובים שהתחייב בהם. מה שאין כן חוטרא לידה, הגם שהיא טענה מוצדקת, אין זה מחמת אי קיום חיוביו אלא מחמת טענתה. ונראה להוסיף הסבר כדלעיל, דבאין לו גבורת אנשים, במציאות אין כאן "אישות" וממילא ראוי להפקיע עצמה ממנו. אך בחוטרא לידה יש "אישות", רק יש לה טענה מוצדקת לכפות אותו להוציאה, ולכן על דעת כן לא התחייב לה תוספת כתובה.

ועיין בפד"ר חלק א' עמוד 220 (הגר"א גולדשמידט זצ"ל), שכתב בביאור דברי הריצב"א:

"דעת הגאון בתשובה זו היא שיטת הריצב"א, והמחלוקת היא באופן שעילת דרישת האישה לגירושין היא חסרון בבעל, המביא להפרת דבר יסודי בחיי הנישואין, כגון ביטול חיי אישות. והשאלה היא האם באופן כזה יש להגדיר להלכה את רצון הבעל כרוצה בקיום הנישואין. הריצב"א סובר כדעת הגאון, כי אם – כי האישה היא הדורשת את הגט והבעל אומר שהוא רוצה בקיום הנישואין, אין לומר כאן שהבעל רוצה בקיום הנישואין, כי נישואין הם על דעת חיי אישות, וקיומם הסדיר לא יתכן אחרת, ואם לבעל יש חסרון המבטל חיי אישות, הרי זה כאילו יש לו חסרון המפיר קיום הנישואין, ובאומרו שהוא רוצה בקיום הנישואין, הרי זה כאילו הוא אומר אני רוצה בנישואין בלא נישואין, דבר והיפוכו. ואם כן יוצא שאין לקבוע שקיים רצון חיובי אצל הבעל לקיום הנישואין, ולהלכה הרי זה כאילו אינו רוצה בקיומם – נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו, ודנים על פי העובדה כמו שהיא, שהגירושין הם בגלל חסרון הבעל, והיינו מחמתו, ולא מחמתה, ולכן הוא חייב בתוספת".

ומבואר שבעל שאינו מקיים תנאי מהותי בחיי הנישואין, הרי הוא עצמו כמבקש גירושין ומגרשה מרצונו, דאין מקום לנישואין ללא נישואין.

עוד סברה כתב שם על פי דברי מהרשד"ם בתשובה (חלק אבן העזר סימן קצ"ח), בענין מי שרוצה לשאת אישה על אשתו, ובשטר הכתובה כתב שלא יישא אישה על אשתו, שחייב להוציאה ולתת לה כתובה ותוספת, כיון שהתנה בפרוש שלא יישא אישה על אשתו, הרי שאפילו אדעתא למיפק אתני, אדרבא אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי הוא שיפרע משלם. וכן פסק מהר"א ששון סימן ס"ד. וסברת הדין, שאם הגירושין הם עקב אי מילוי התחייבות שהתחייב עליה הבעל במפורש בשטר הכתובה, אף שהגירושין הם על פי רצון האישה, אין לומר על דעת גירושין לא התחייב בתוספת, אלא אדרבא, התחייבות התוספת שבשטר הכתובה היא על דעת ההתחייבות האחרת שבה, שאם לא ימלאנה – ישלם התוספת. וכן בחיוב מזונות, כיון שהתחייב הבעל בשטר הכתובה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל, והתחייב גם בשטר הכתובה על התוספת, הרי שעל דעת התחייבות המזונות התחייב גם בתוספת, שאם לא ימלא התחייבות המזונות ויגרום בכך לגירושין, ישלם את התוספת.

ומדברי הרא"ש (בתשובה כלל מ"ג סימן ה') הנ"ל, מוכח לכאורה שאין לה תוספת, גם במונע ממנה עונה, דזה לשון הרא"ש שם בשאלה:

"על אדם שאומרים עליו שהוא סריס חמה, ויש בו סימנין, ואשתו תובעתו בבית דין ואומרת שאינו איש ואינו רוצה לישן עם אישה במטה, ואומרת שעדיין היא בתולה, אם יש לכופו לגרש".

ושם כתב הרא"ש שאין לה תוספת כתובה. הרי מוכח שגם במונע עונה ואין לו גבורת אנשים, שאינו איש והיא עדיין בתולה, הדין כן. וכן מוכח בתשובת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן קמא), וזו לשונו:

"שאלה: באומרת אינו יכול. אם נאמנת אם לאו, ומה דינה. תשובה: [...] ועוד נראה, דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, ועל דעת כן נשאת לו. הלכך אפילו טוענת סתם שאינו יכול, יוציאנה בגט. וכל שכן בבאה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידה, ומרא לקבורה. וכשהיא יוצאה, נוטלת נדוניא ועיקר כתובה, אבל מה שהוסיף לה – לא, דלא כתב לה אדעתא למשקל ולמיפק".

וכן מוכח מהבית שמואל (סימן קנ"ד ס"ק י"ט) שכתב דהרא"ש בתשובה ובתשובת הרשב"א לא סבירא ליה כחילוק התוספות בין גבורת אנשים לטענת בעינא חוטרא לידה.

ועיין בפד"ר חלק א' עמוד 218 (בהרכב: הגר"א גולשמידט זצ"ל, הגרש"ש קרליץ זצ"ל, הגר"י בבליקי זצ"ל) שכתבו דכיון דהדבר שנוי במחלוקת הראשונים, הריצב"א המחייב תוספת כתובה במונע מזונות ועונה, לרא"ש ורשב"א הפוטרים, אין להוציא מהבעל המוחזק. [ועיין בפד"ר חלק ד' עמוד 265, מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, למה שכתב בנדון שם שטוענת שאין לו גבורת אנשים, שאף שמפסדת התוספת כתובה, אינה מפסידה מתנות שנתן לה. ולכאורה משמע דבאין לו גבורת אנשים, אין לה תוספת כתובה. אך אפשר דמה שכתב שם הוא בדרך אם תמצי לומר, דאף אם מפסדת תוספת, למאן דאמר הסובר כן, מכל מקום מתנה אינה מפסדת. ועיין שם גם בפס"ד בעמוד 331]. אולם שם חילקו בין אינו זן מפני שאין לו, לבין אם אינו רוצה להשכיר עצמו, וזו לשונו:

"אולם ברור הדבר כי גם לדעת הרא"ש יש הבדל – כשהאישה דורשת גט בגלל זה שהבעל אינו זן אותה – בין אינו זן אותה מפני שאין לו היכולת להשתכר ולזון אותה, ובין אינו זן אותה מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון. כי רק במקום שאין לו היכולת לזון, וכמו במקום שאין לו היכולת לחיות חיי אישות, דעת הרא"ש היא שהוא פטור לשלם התוספת, כי אף שסיבת הגירושין היא בבעל, והוא הגורם לגירושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגירושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקוף אותם על חשבון האישה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב. אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגירושין הם לפי דרישת האישה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לרבינו חננאל הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הרבינו חננאל אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה שעל דעת שתדרשי גט לא התחייבתי – דבר זה אין הדעת סובלתו."

מבואר החילוק בין אי קיום חיובו מחמת אונס, שאין לו היכולת להתפרנס, לבין אם הדבר נובע מפשיעתו ומרידתו, דבכגון זה יהיה חייב בתוספת כתובה, שאם לא כן כל בעל שימרוד באשתו, ימנע ממנה חיוביו והוא תבקש גט ונמצא שמוציא אותה בלא תוספת כתובה. אלא בהכרח שהסברא על דעת למשקל ומיפק לא יהיב זה רק אם הוא אנוס, ולא כשהמניעה היא בפשיעתו. ועיין שם שהביא ראיה מדברי המרדכי והרא"ש. וכיוצא בזה כתב בפד"ר חלק ח' (עמוד 324, מהגרי"ש אלישיב זצ"ל), וזו לשונו:

"נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא, פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד, והאישה באה מחמת טענה, וכל כיוצ"ב שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. מה שאין כן בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, והוא הדין כשהבעל מורד באשתו כבנידון דידן, בכי האי גוונא יש לומר דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה."

והנה באישה המורדת בבעלה, דאינה מפסדת כתובה ותוספת כתובה, אלא אם כן התרו בה והכריזו עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות ד' שבתות, ואם לא הכריזו, אינה מפסידה כתובה ותוספת כתובה. ולכאורה גם אם הבעל מורד באשתו, דהיינו ששניהם מורדים, הוא ב