ב"ה

תיק 915637/4

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יוסף גולדברג – אב"ד, הרב דוד בירדוגו, הרב מרדכי רלב"ג

התובע:            פלוני            (ע"י ב"כ עו"ד אדוה לב ועו"ד פסח קניר)

נגד

הנתבעת:            פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ד"ר יאיר שיבר)

הנידון: כתובה ב'מאיס עלי' וב'מורדים זה על זה'

פסק דין

בפני בית הדין עומדת בקשת בא כוח האישה לדיון חוזר בעניין זכאות האישה לכתובה. הצדדים גרושים, נושא הרכוש נידון בבית המשפט בתביעת הבעל לאיזון משאבים.

בדיון שהתקיים בבית הדין בתאריך ב' בסיוון תשע"ו (8.6.16) טען בא כוח האישה:

"אם באיזון המשאבים האישה הייתה מקבלת מחלקו של האיש, לא הייתה זכאית לכתובה אם קיבלה יותר מסכום הכתובה מחלקו של האיש. כאן האיש בלבד קיבל מהזכויות של האישה, לאיש יש זכויות מאוד קטנות ממקום עבודתו" (פרוטוקול הדיון שורות 17–19).

כמו כן הצהיר שם בא כוח האישה שמסכים שבית הדין יפסוק על פי החומר שבתיק, (שם, 26).

בא כוח הבעל לא הכחיש בדיון הנ"ל את העובדות שהציג בא כוח האישה שאכן האיש בלבד קיבל מהזכויות של האישה באיזון המשאבים, אלא שטען שהתביעה לתשלום כתובה כבר הוגשה בעבר ואף ניתן פסק דין בנידון שאין לחייב את הבעל בכתובה, ומאחר שלא הוגש ערעור על החלטה זו, יש להחליט על דחיית התביעה על הסף (שם, 31 – 36).

מאידך גיסא טען בא כוח האישה שעל אף החלטת בית הדין הראשונה ששללה את זכותה של האישה לכתובה, ניתנה החלטה נוספת לאחר מכן ובה נאמר שהנסיבות השתנו. ועל כן, לדבריו יש לדון בשנית בזכותה של האישה לכתובתה לאור השינויים שחלו לאחר ההחלטה הראשונה.

יש לציין שתביעה זו של האישה קשורה בטבורה לדיונים ולהחלטות שהתקיימו ושניתנו בפני בית דין קמא בהרכבו הקודם, אך לאור הסכמת הצדדים שיינתן פסק דין בהרכב הנוכחי על סמך החומר שבתיק, בית הדין נעתר למבוקש ופסק הדין יינתן על סמך הדיונים וההחלטות וכל החומר שהוכנס לתיק בעבר.

רקע

לראשונה הוגשה תביעת גירושין על ידי האישה בתאריך כ"א במרחשוון תשע"ג (6.11.12). בדיון הראשון שהתקיים בבית הדין בתאריך כ"ד בטבת תשע"ג (6.1.13) העלתה האישה טענות שונות נגד הבעל, אך הבעל הצהיר שאינו מוכן להתגרש ממנה (פרוטוקול הדיון שורה 19).

 בדיון הנוסף שהתקיים בתאריך כ"ג באדר תשע"ג (5.3.13) נחקר הבעל על ידי בא כוח האישה. הבעל הצהיר בסופו של הדיון שתביעת הגירושין התקבלה אצלו כרעם ביום בהיר והוא ביקש בדחיפות פגישה עם אשתו ועורך הדין שלה כדי לדון בשלום בית (שורות 221, 222 לפרוטוקול).

 בסופו של הדיון הצהיר בא כוח האישה "אין לנו הוכחות, אין לי עדים" (שם, 225).

 בתאריך ז' בכסלו תשע"ד (10.11.13) כתב בית הדין בהחלטתו כי מאחר שלא מצאנו הכרעה בשל מי הקרע:

"לפיכך נראה שאין מקום לכפות על הבעל ליתן גט פיטורין לאשתו – דבר שלא הוכחה צדקתו, וכמובן שאין לחייבו בכתובת אשתו, מאחר והיא מעוניינת להתגרש בעילות שלא הוכחו כי לא הוכח דבר וחצי דבר."

לאחר מכן בתאריך כ"א באב תשע"ג (28.7.13) פתח אף הבעל תיק לתביעת גירושין. בדיון שהתקיים בתאריך ט"ו בכסלו תשע"ד (18.11.13) הצהיר בא כוח הבעל שהבעל מעוניין להתגרש (שורה 8 לפרוטוקול). עובדה זו של פתיחת תביעת גירושין על ידי הבעל בתאריך כ"א באב תשע"ג (28.7.13) לא הייתה בפני בית הדין בטרם מתן ההחלטה הנ"ל בתאריך ז' בכסלו תשע"ד (10.11.13), שהרי אם בית הדין היה מודע לכך בטרם ההחלטה, ללא ספק היה בית הדין מכריע כבר אז על חיוב הבעל בגט.

לאחר הדיון הנ"ל, בתאריך י"ט בשבט תשע"ד (20.1.14) כתב בית הדין בהחלטתו כי לאור הצהרת הבעל בדיון האחרון:

"הבעל חייב לגרש את אשתו, הבעל אינו חי עם האישה כבר יותר משנתיים וחצי ואינו מבקש לשקם את ביתו [...] ולכן לפי רבנו ירוחם בספר מישרים (נתיב כג) [...] יש לחייב בגט את שני הצדדים שאינם חפצים זה בזו, מובהר בזה כי אין תמונת המצב כיום כפי שנראתה לפני שנה בדיון הקודם."

בא כוח האישה הצביע על המשפט האחרון שבפסק הדין הנ"ל מיום י"ט בשבט תשע"ד (20.1.14) שבו נאמר: "כי אין תמונת המצב כיום כפי שנראתה לפני שנה בדיון הקודם", ועל כן לדבריו, אף שבעבר ניתנה החלטה (בתאריך ז' בכסלו תשע"ד – 10.11.13, כנ"ל) – שאין לחייב את הבעל בכתובת אשתו, לאור המצב החדש המוזכר בהחלטה השנייה הנ"ל יש מקום לדון מחדש בתביעת האישה לכתובה. מאידך גיסא, לדעת בא כוח הבעל, מאחר שניתנה החלטה חלוטה בעניין הכתובה (ההחלטה הנ"ל מיום ז' בכסלו תשע"ד – 10.11.13) ולא הוגש עליה ערעור, אין מקום לדון ולפתוח מחדש את נושא הכתובה.

ברצונו של בית הדין להתייחס בתחילה לשלב הראשון שהתנהל בבית הדין בתביעת האישה לגירושין כשהבעל הצהיר על רצונו בשלום בית, וכן להחלטת בית הדין הראשונה מתאריך ז' בכסלו תשע"ד (10.11.13).

ובכן, מתוך החלטת בית הדין הראשונה מתאריך ז' בכסלו תשע"ד (10.11.13) עולה בבירור שתביעת האישה לגירושין לא הוכחה בבית הדין ונדחתה על ידו, ומשום כך החליט בית הדין שאין לחייב את הבעל בכתובה.

מובהר בזה שחיוב כתובה קיים כשהבעל תובע גירושין ללא עילה המחייבת את האישה בגט, אם בסופו של דיון הסכימה האישה להתגרש, היא זכאית למלוא הכתובה לאחר הגירושין. כמו כן במקרה שבית הדין מחייב את הבעל בגט עקב פעולות שליליות שעשה נגד האישה וכדומה – אף במקרה זה האישה זכאית לכתובה.

 אך במקרה שהאישה תבעה גירושין, תביעתה נדחית, ואין כל עילה לחייב את הבעל בגט וזכותו של הבעל לתבוע מאשתו לחזור לשלום בית – במקרה מעין זה אין האישה זכאית לכתובה.

לאחר הדיון השני שהתקיים בעקבות תביעת הבעל לגירושין והצהרתו שאף הוא מעוניין בגט, ולאחר שעל סמך הצהרתו זו חייב בית הדין את הבעל במתן גט על פי דברי רבנו ירוחם, כמפורט בהחלטה הנ"ל, יש מקום לדעת בית הדין לדון בשנית בתביעת האישה לכתובתה וכפי שיובהר להלן.

בית הדין בהחלטתו השנייה מתאריך י"ט בשבט תשע"ד (20.1.14) החליט לחייב את הבעל במתן גט על פי דברי רבנו ירוחם (בספר מישרים נתיב כג חלק ח) שכתב שם שבמקרה מעין זה, לאחר שנה, ניתן אף לכוף את הבעל לגט.

והנה, בית הדין בהחלטתו זו התייחס אך ורק לחיוב הבעל בגט על פי דברי רבנו ירוחם אך לא התייחס בדבריו להמשך דברי רבנו ירוחם שם לגבי הכתובה, וזו לשון רבנו ירוחם (שם):

"וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא וכו', לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכו', דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

שני ביאורים נאמרו בדברי רבנו ירוחם הנ"ל: האחד מובא בפד"ר (כרך ח עמוד 324) ומבואר שם שבכל מקום שמחייבים בעל לגרש את אשתו, וקל וחומר כשכופין אותו לכך, פטור הבעל מתשלום תוספת כתובה משום שתוספת זו כתב הבעל מיזמתו ומעולם לא היה בכוונתו להתחייב התחייבות זו כשכופין אותו או כשמחייבים אותו לגרש את אשתו. ולפי זה, מאחר שרבנו ירוחם עוסק במקרה שהבעל מסרב לגרש את אשתו אף על פי שאינו מעוניין בה ובית הדין נאלץ לכופו לגרשה – על כן, פטור הבעל מתשלום תוספת כתובה.

ביאור שני בדברי רבנו ירוחם כתב הגר"ח אלגאזי (בספר נתיבות משפט בביאורו על דברי רבנו ירוחם שם): שהסיבה שהאישה אינה זכאית לתוספת כתובה היא משום שהאישה היא שתובעת גירושין בתחילה, ולדבריו, לא בכדי הקדים רבנו ירוחם את דברי האישה שאמרה "ייתן לי גט" לתשובתו של הבעל "אנא נמי לא בעינא לך", וזאת משום שהאישה היא זו שתבעה גירושין והבעל השיב לתביעתה שאף הוא אינו מעוניין בה.

בנידון דידן, לאחר שבית הדין בהחלטתו הראשונה דחה את תביעת האישה לחייב את הבעל בגט, ברור הדבר שהאישה לא הוכיחה בבית הדין שתביעתה לגירושין נובעת ממחדליו של הבעל, ובמקרה מעין זה כשאף הבעל תובע גירושין, כתב רבינו ירוחם שהאישה הפסידה את תוספת כתובתה משום "דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה" (ועיין בספר שורת הדין כרך טז עמודים קנח–קס ובפד"ר כרך ח עמוד 324 בהסבר דין זה של הפסד תוספת כתובה לשיטת רבנו ירוחם).

אכן את עיקר הכתובה לא הפסידה האישה וכמו שכתב רבנו ירוחם שם, שאין לראות אותה כמורדת במקרה שאף הבעל אינו רוצה בה.

דברי רבנו ירוחם הנ"ל שהאישה אינה מפסידה את עיקר הכתובה כששניהם מורדים זה על זה, יסודם בגמרא (כתובות סג ע"א) וכן נפסק בשולחן ערוך וברמ"א (אבן העזר סימן עז סעיף ב) שמורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" וכן מורדת הטוענת "מאיס עלי" אך תובעת את כתובתה, יש צורך בהתראות ובהכרזות כדי להפסידה את כתובתה. מטרת ההתראות וההכרזות היא לאלץ את האישה לחזור לבעלה.

התראות והכרזות אלו שייכות אך ורק במקרה שבעלה רוצה בשלום בית ואז מתרים בה שתחזור לבעלה ואם לא תעשה כן – תפסיד את כתובתה. אך במקרה שאין לה אפשרות לחזור לבעלה, כגון שאף בעלה מעוניין בגירושין, אין אפשרות להתרות ולהכריז עליה, וכשאין התראה והכרזה – אינה מפסידה את עיקר כתובתה. זה יסוד הדין של רבנו ירוחם השייך אף בנידון דידן, שבטרם מתן פסק הדין הראשון שניתן בתאריך ז' בכסלו תשע"ד (10.11.13) שניהם תבעו גירושין והיו בגדר מורדים זה על זה.

יש להוסיף בזה שאף בפסק הדין הראשון הנ"ל לא הוזכר כלל נוסח של התראה או הכרזה לאישה, כלומר שאף אם נניח שכיום פסקי דין של בתי הדין נחשבים כתחליף להכרזות בבתי כנסיות (כמובא בגמרא שם ע"ב), אולם אף בכהאי גוונא יש צורך להתרות במפורש ולהכריז עליה שתפסיד את כתובתה, דבר שלא נכתב בפסק הדין (וכך כתב להדיא הגר"א גולדשמידט זצ"ל בפד"ר כרך ו עמוד 339).

לאור כל האמור לעיל, בנידון דידן, האישה זכאית לעיקר כתובה אך הפסידה את תוספת הכתובה. כדי לקבוע את סכום עיקר הכתובה שהאישה זכאית לו, יש להקדים ולומר שבכתובה של הצדדים מוזכרת בתחילה התחייבותו של הבעל בסך מאה זקוקים כסף, אך לאחר מכן כתוב שם שסך עיקר הכתובה והתוספת הוא סכום של מאה ושמונים אלף ש"ח.

יש להבהיר בתחילת דברינו שסכום כתובה מורכב משני חלקים: האחד, מאתיים זוז על פי תקנת חז"ל כמבואר במשנה (במסכת כתובות דף י ע"ב), והחלק השני הוא תוספת שהבעל הוסיף לה מיזמתו הן במטבעות ישנות של זקוקים הן במטבעות השכיחות בימינו כגון שקלים או דולרים.

נוסחאות רבות של כתובות היו במשך הדורות, אך בכל הנוסחאות שהיו בעבר וכן הנמצאים אתנו כיום, בין שהוזכרו בהם אותם מאתיים זוז ולאחר מכן נכתבו התוספות השונות, בין שהושמטו אותם מאתיים זוז ונכתבו רק זקוקים או שקלים וכדומה, בכל מקרה, סכומים אלו כוללים את אותם מאתיים זוז שהבעל חייב בהם מתקנת חז"ל. אלא שההבדל בין הכתובות הוא שאם נכתבו בתחילה אותם מאתיים זוז ולאחריהם התוספות השונות, הרי שמעבר לאותם מאתיים זוז הכול נכלל בגדר תוספת, ובכתובות שלא נכתבו בהן אותם מאתיים זוז אלא נכתבו רק זקוקים ושקלים וכדומה, מתוך אותם סכומים שנכתבו בכתובה במטבעות האחרות הנ"ל, חייב הבעל בתשלום מאתיים זוז, וכל השאר נחשב כתוספת (עיין בנחלת שבעה סימן מט ס"ק ב).

בנידון דידן, מאחר שהאישה הפסידה את התוספת, הרי שבכל מקרה ובכל נוסח שהוא, הבעל חייב לאשתו אך ורק סך של מאתיים זוז, ועל כן אין לנו צורך להיכנס לדיון הארוך בדברי הפוסקים על ערכם של זקוקים בימינו. מאידך גיסא, חלה עלינו החובה לקבוע את סכום מאתיים זוז כיום.

ובכן, ידועה מחלוקת השולחן ערוך והרמ"א (באבן העזר סימן סו סעיף ו) מהו השיעור של מאתיים זוז. השיעור לשיטת השולחן ערוך הוא סך השווה למאה ועשרים גרם כסף, וזה שלשיטת הרמ"א – ערכו תשע מאות גרם כסף (כך הסיקו האחרונים בדעת השולחן ערוך והרמ"א).

ברור לכול שסכומים אלו בתקופתנו, בערך של שקלים, הם נמוכים מאוד. ולכאורה צריך עיון רב בזה: הרי תקנת חז"ל בחיוב כתובה היא "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" ובסכומים הנ"ל לכאורה לא מתקיימת תקנה זו.

והמעיין במקור דין זה ובדברי רבותינו האחרונים, יראה שיש מקום להבהיר את הגדרת עיקר כתובה בזמננו באופן אחר.

עיין במשנה (בפאה פרק ח משנה ח) דמי שיש לו מאתיים זוז לא ייטול לקט, שכחה ופאה, ועיין שם בפירוש הר"ש שביאר דין זה: "שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות, ובמלבושים לשנה" כלומר: ומאחר שהתורה ציוותה לעזוב את הלקט, השכחה והפאה דווקא לעני, ומי שיש לו פרנסה לשנה, אינו נחשב לעני. ועיין בפירוש תפארת ישראל למשנה (שם) שכתב שמטעם זה נקבע שיעור כתובה מאתיים זוז כיוון שהוא שיעור מחיה לשנה והבעל מתחייב לאשתו מזון של שנה עד שתשקם את חייה מחדש.

במשך הדורות ירד הערך של מאתיים זוז וכבר בתקופת רבנו הרא"ש העיד הרא"ש (כתובות פרק ה סימן לד) כי: "אינה חוששת על מנה ומאתיים שלו [...] דבשביל מעט ממון של כתובה שהיא מפסדת, לא תניח מליתן עיניה [באחר]."

ועיין בשו"ת הריב"ש (סימן קנג) שכתב:

"הוקשה לך איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אישה והם אמרו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והלא אפילו עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה, תשובתך, אתה שיערת באנשי מיורקה שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב [...] ואשר אין לו כל אלה [...] נקרא עני, אבל תשער בתושבי הארץ הזאת שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה [...], וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאישה לכולן בשווה שלא לבייש את מי שאין לו, ושיערו בעני."

ועיין בטור (יורה דעה סימן רנג) שכתב:

"יש אומרים שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין בכל שנה [...], לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא ייטול, לפי שיכול לעבור בהם שנה, אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהא לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח, [...] ואפשר כי בימיהם הייתה ההוצאה מעוטה [...] והכל לפי המקום והשעה."

והובאו דבריו בשולחן ערוך (שם סעיף ב) שהוסיף "ודברים של טעם הם" (ומקור הדברים במרדכי בבא בתרא פרק א סימן תק בשם רבנו אפרים).

ועיין בספר דרך אמונה למרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א (הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה יג ובביאור הלכה שם) שכתב שבכל דור ודור יש לשער מהי פרנסה לשנה כדי לקבוע מיהו עני לעניין נתינת מעשר עני.

ועיין בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן צב) שכתב להדיא דמאחר שכל כוונת חז"ל בתקנת מאתיים זוז הוא משום שכך היה שיעור הפרנסה לשנה, על כן יש להניח כי זהו רצון חז"ל בכל דור שיהיה לאישה בכתובה סך פרנסה לשנה, וזהו גם שיעור הזקוקים ושאר מטבעות שהיו כותבין בכתובה בדורות קודמים שהיה בהם כדי הצורך לפרנסת שנה, ועיין שם (בסימן צג) שכתב שלדעתו הבעל חייב לתת לאשתו לעיקר כתובתה (בשנת תשכ"ז) סך שלושת אלפים דולר כפי שיעור המחיה שהיה שם באותה תקופה.

ועיין עוד בשו"ת ישיב משה (טורצקי עמוד קצב) שכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שגם בזמנינו יש לגבות מהבעל לכל הפחות פרנסת שנה אחת לאדם אחד.

ואמנם יש מן האחרונים שכתבו להחמיר שאין בידינו לשנות את סכום הכתובה, אך דבריהם התבססו על העובדה "שמנהג כל המדינות להוסיף" (כלשון המרדכי שהובאו דבריו בספר יד אהרן אבן העזר סימן ק ס"ק נב), וכך כתב מהרי"ק (בשורש קיד) שכל תקנת הכתובה היא בשביל התוספת ובלא התוספת אין צורך לתקנה שהרי "תנאי בית דין הוא", עיין שם, ולפי זה בנידון דידן שאין האישה זכאית לתוספת, יש מקום להכריע בזה כדברי האחרונים הנ"ל שיש לגבות מהבעל סכום פרנסה לשנה.

לאור כל האמור לעיל, במקרה המיוחד העומד בפנינו נראה לחייב את הבעל בסך שנים־עשר אלף ש"ח סכום פרנסה לשנה.

לאור הנ"ל מחליט בית הדין:

הבעל [...] חייב לשלם לגרושתו [...] סך של שנים־עשר אלף ש"ח.

הרב יוסף גולדברג – אב"ד

העובדות

בפתח הדברים יצוין כי בית הדין בהרכבו הנוכחי לא ראה ולא שמע את הצדדים, אלא כל הדיונים עד כה היו בפני הרכבים קודמים שכבר אינם, ובית הדין כעת התבקש על ידי באי כוח הצדדים לדון ולפסוק לפי החומר שבתיק. כתיבת פסק דין בלי לראות ולשמוע צדדים, עלולה לעתים אף לפגוע בעשיית הצדק כי כידוע 'תמונה אחת שווה אלף מילים'. מכל מקום אחר שהצדדים ובאי כוחם הסמיכו את בית הדין לפסוק רק על סמך החומר שבתיק – 'כל תנאי שבממון קיים', ועל כל פנים בזה נראה שמוטל על הדיין לדקדק ביתר שאת בכל החומר שבתיק כדי להוציא דין אמת לאמתו ככל האפשר.

הצדדים נישאו בשנת תשס"א (2001 למניינם). לבעל אלו נישואין ראשונים, לאישה נישואין שניים. מהראשונים התגרשה ללא ילדים. לצדדים שלושה ילדים משותפים ובהם – שתי בנות ראשונות – תאומות. בעת מתן פסק הדין לגירושין היו פרודים למעלה משנתיים וחצי, ביזמת האישה, כשבאחרונה תבע גם הבעל גירושין.

בתאריך כ"א במרחשוון תשע"ג (6.11.12) פתחה האישה בתביעת גירושין וכתובה. את תביעתה היא מנמקת בכך שהיקף עבודתו של הבעל נמוך, אין הוא מגיש חשבונות ללקוחות, נוהג באלימות, מזלזל במשפחת האישה, אינו 'מחזיק מעמד' בעבודות, יש עיקולים למס הכנסה ונגרמות לה בושות, עיקולי דו"חות; הבעל אינו מוכן 'להתמסר' לטיפול, מזלזל באישה, מורד מאישות כמה שנים. נוכח האמור ביקשה לכפות גט על הבעל ולחייבו בכתובה.

בתאריך כ"ד בטבת תשע"ג (6.1.13) התקיים דיון שבו חזרה האישה על טענותיה שבכתב התביעה, ואמרה שכבר שלוש שנים אין יחסי אישות באשמת הבעל שאינו מתקרב אליה. הבעל השיב כי האישה סובלת מבעיות ובהן 'שקר'. הוא הציג מסמכים בכתב יד של האישה שנכתבו לבקשת היועץ לכתוב 'דברים טובים' שיש בבעל ו'רעים' שיש בה. כמו כן טוען ששנה וחצי אין יחסי אישות כשמשמעות דבריו היא שהדבר באשמת האישה.

עוד טען כי אין האישה מטפלת בילדים וכי התהפכו היוצרות ובעל כורחו נאלץ הוא להיות 'עקר בית' ואינו יכול לצאת ולפרנס בגללה. הבעל תבע משמורת על הילדים. האישה הגיבה כי חייתה ב'טרור', הבעל היה עוזב את המיטה בטענה שהיא חולה, ובא בחמש בבוקר ופותח חלון.

בדיון בתאריך כ"ג באדר תשע"ג (5.3.13) טענה האישה שהבעל הגיש נגדה בקשה לצו הגנה. הוא השיב שאכן עשה כן משום שהכתה את ילדיהם עד זוב דם, קיללה נמרצות, איימה בתלונת שווא במשטרה והתקינה תוכנת ריגול במחשב, אישר כי בדיון הקודם אמר שהוא בא ממשפחה שמקובל ונהוג בה שלא מתגרשים, וזאת לטובת הילדים, ואמר: "זה יעבור וננסה לתקן את זה", "לאחר שהשופטת הסדירה את העניינים יש שקט", "המילה אני נדחקה מפני המילה אנחנו".

בא כוח האישה הודה שאין הוכחות לטענותיה נגד הבעל. הבעל הכחיש את כל האשמות האישה וטען: "תביעת הגירושין נפלה עליי כרעם ביום בהיר, רציתי לדון על שלום בית" וביקש להביא עדים על אישיותו.

בתיק נמצאת בקשת הבעל לצו הגנה מהאישה ש'הרביצה' קשות לבנם של הצדדים כי לא הסכים לצחצח שיניים לפני השינה. בבקשה גם תיאור של איום בתלונת שווא, וכינויי גנאי לילדים והתקנת תכנת השתלטות מרחוק על מחשבו של הבעל.

בסיכומי האישה נאמר כי מעיון בפרוטוקול רואים כי בעצם הבעל רוצה בגירושין כי מצד אחד מבקש צד הגנה ומצד שני וכו'. הובאו שם עוד כמה הוכחות לטענתם ממהלך הדיון.

כשמונה חודשים לאחר שהאישה פתחה בתביעת הגירושין, וכשמונה ימים לפני שניתן פסק הדין של בית הדין הדוחה את תביעת האישה לגירושין, אחר שלא הוכיחה דבר וחצי דבר והפוטר את הבעל מכתובתה, פתח הבעל בתביעת גירושין משלו.

בסיכומי הבעל הנתבע ובכתב תביעתו לגירושין מתאריך כ"א באב תשע"ג (28.7.13) טען הבעל כי: "כמעט מיד עם נישואיהם חדלה האישה לקיים יחסי אישות" בטענה "כי היא מעדיפה גברים גבוהים ורחבים ממנו", והקניטה אותו שהילדים הם מהולנד [מנסיעותיה לחו"ל ולא ממנו]. לדבריו: "ניסיתי לעשות שלום בית. אני מטפל בילדים מיום לידתם, יש על זה עדים: שכנות, גננות [...] האישה מודה בכך בכתב ידה."

עוד כתב (שם) שנתן לה ענק פנינים, במלאות עשור לנישואין, עם פתק ובו תקווה להמשך טוב ושמחות וכו'. כאשר ביום הנישואין האחרון לא קנה לה דבר מחמת זלזולה בו כעסה, הבעל השמיע באוזניה ספק אם יש תועלת בנישואין וכו' ובשל כך, פתחה להפתעתו בתביעת לגירושין בבית הדין ולפירוק שיתוף בבית המשפט. בתגובה, פנה לאישה בבקשה להקפיא את ההליכים וללכת לייעוץ (הסיכום בעניין צורף כנספח ד' לסיכומים ובסופו נאמר: "[פלוני]: לא ניתן להסכים לכתבי הטענות, את לא נותנת לי לעמוד"); קבעו לתאריך ה' בכסלו תשע"ג (19.11.12) שעה 8:45 'פגישת הבנה' – "חצי שנה ניסיון שיקום [...] אם במהלך החצי שנה אחד מהצדדים יגיע למסקנה שאין סיכוי לשיקום, מנין המועדים יתחיל לרוץ מחדש" ואכן היא המשיכה בהליכים בזמן שהוא ניסה לשקם, הבריחה והטעתה ברכוש. הבעל ביקש לחייבה בגט ולהפסידה כתובתה.

בהחלטת בית הדין מתאריך ז' בכסלו תשע"ד (10.11.13) שניתנה לאחר הדיון בתביעת האישה (ושהוצאה, כאמור, כשמונה ימים לפני הדיון השני) נאמר: "לא מצאנו הכרעה בשל מי הקרע [...] האשמות הדדיות" – על אי־כיבוד הדדי; "לא טרח" הבעל "לפתוח תיק שלום בית או לבקש זאת בכנות"; הצדדים מודים שאין יחסי אישות שמונה עשר חודשים כשהאשמה שנויה במחלוקת; לפיכך אין לכפות גט ולא כתובה כש"לא הוכח דבר וחצי דבר", אך מאידך גיסא כיוון שהצדדים "מורדים זה על זה ונפרדים זמן רב" – "לכן יתגרשו [...] ויפה שעה אחת קודם לאחר שיגיעו להסכם הוגן".

 ומכאן טוען בא כוח האישה שפסק הדין ניתן כשלא ידעו בית הדין שבינתיים הגיש גם הבעל תביעת גירושין.

בפרוטוקול הדיון בתביעת הבעל בבית הדין מתאריך ט"ו בכסלו תשע"ד (18.11.13) נאמר: "בית הדין: כתבנו פסק דין בעניין." (רוב ככל הדיון היה על ממונות וחלוקת רכוש.)

בעמוד 7 לסיכומי הבעל מתאריך כ"ג בכסלו תשע"ד (26.11.13) על תביעתו שלו, הצביע הבעל על הודאת בא כוח האישה שאמר: "הבעל ביקש תביעות לפירוק שיתוף בזכויות של האישה, ואנחנו רק השלמנו את הבקשה גם לפירוק שיתוף בדירה."

בהחלטת בית הדין לאחר הדיון הנ"ל מתאריך י"ט בשבט תשע"ד (20.1.14) נאמר כי כבר ניתנה החלטה שהם "מורדים זה על זה" ו"יתגרשו בהסכם הוגן" ועוד ניתנה החלטה בתאריך כ"ח בטבת תשע"ד כי הסמכות לבית הדין.

בית הדין החליט שמכיוון שהצדדים כבר שנתיים וחצי בנפרד והבעל הודה שאינו עובד, לפיכך הבעל חייב בגט. עוד כתבו: הבעל רוצה לחיות על חשבון האישה "בטענות שווא ומדוחים" ולא פתח תיק שלום בית אלא צו הגנה; לפי הגר"ח פלאג'י ורבנו ירוחם ב'שניהם מורדים זה על זה' – חייב בגט; אין "תמונת המצב" "כמו לפני שנה"; הבעל ביקש משמורת כדי להתחמק ממזונות; אם לא ייתן גט, יושתו סנקציות.

בתאריך כ"א באדר א' תשע"ד (24.2.14) התגרשו הצדדים.

בתאריך ט"ו בשבט תשע"ד (16.1.16) הוגשו סיכומי הבעל לעניין הסמכות במזונות ורכוש, ומהם עולה כי לטענתו האישה הסתירה רכוש כשתבעה פירוק שיתוף בבית המשפט.

לסיכומיו צירף הבעל כתבים של האישה שבהם היא מפרטת בעצם כתב ידה את מגרעותיה, ואת מעלותיו של הבעל, (כגון: "[פלונית] תוקפנית, מזלזלת פוגעת בזדון [...] [פלוני] מקבל יחס שכל אחד היה עוזב, משקיע המון זמן ומאמץ בכל הקשור לבית [...]" – זהו רק חלק קטן מהרשימה), והמאשרים את טענותיו כי האישה בשתלטנותה הפכה אותו ל'עקר בית' העושה, למורת רוחו, את כל מלאכות הבית מחיתול התינוקות ועד כביסות וכלים, בו בזמן שהיא 'מפתחת לה קריירה' על גבו ועל גב הילדים שאינם זוכים לקבל את מה שאימא אמורה להעניק להם. הבעל עצמו עורך דין בהשכלתו אך לא במקצועו.

 כמו כן הגיש בסיכומיו לבית הדין דף מזכר שבו רשם את לבטיו באשר לדרך בה יוכל לפרוץ את 'מעגל השוטים' כלשונו שהוא נתון בו, ולצאת לעבוד כדי להחזיר את הבית לנורמליות כשהוא עובד בחוץ והאישה מטפלת בבית ככל בית נורמלי. גם כאן חזר הבעל על טענתו שיום אחד, כאשר כשל כוחו מלסבול את התנהגות האישה הצועקת ומבזה וכו', אמר לה שכך לא ייתכן להמשיך, והופתע שכעבור כמה ימים קיבל תביעת גירושין.

לאחר שהסתיימו הליכי הצדדים בבית המשפט בנושא איזון המשאבים, תבעה האישה את כתובתה בשנית לאור הנסיבות שהשתנו, היינו שהבעל תבע אף הוא גירושין. עד כאן העובדות.

דיון

מבוא

והנה בטרם נדון לגופן של עובדות והנגזר מהן לדינא, יש להזכיר הלכה ידועה דקיימא לן "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי" (בבא בתרא קלח ע"ב).

בנידון דידן לכאורה החלטות בית הדין נראות תמוהות כי פלא הוא שלא נתנו דעתם בפסק דין קמא על 'הודאת בעל דין' של האישה בעצם כתב ידה על מגרעותיה לצד מעלות בעלה, שמסבירות היטב את בקשתו לצו הגנה ממנה ושניתן מהם להיווכח בשל מי הסער הזה, מה גם שביקש להביא עדים לאופיו וכו' וכן כתב נייר עמדה על שאיפותיו לצאת לעבודה וכו' וניכרים דברי אמת, ועוד שבפסק דין קמא של בית דין קמא יש לכאורה תרתי דסתרי: מחד גיסא קבעו שהם מורדים זה על זה, ומאידך פטרוהו מכתובה בזמן שנהוג בבית הדין לחייב מורדים זה על זה בעיקר כתובה.

גם בפסק דין השני לא התייחס בית הדין קמא לעניין הכתובה וככל הנראה סמך על החלטתו הקודמת לפיה הבעל פטור מהכתובה, או שעניין הכתובה לא עלה על דעת בית הדין בזמן כתיבת ההחלטה, ומכל מקום, דנו את הבעל ברותחין בפסק זה כשכתבו עליו שהוא מבקש לחיות על חשבון האישה וכו'.

וגם כאן יש לתמוה על התעלמות בית הדין קמא מ'הודאת בעלת דין' בכתב ידה, התומכת בגרסת הבעל שביקש לקבל משמורת מחמת הזנחת האישה שהעדיפה קריירה על פני גידול הילדים, ולא כדי לחמוק ממזונות. והרי גם ביקש להביא לעדות שכנים וגננות וכו'. והסיבה שלא פתח תיק לשלום בית – ייתכן שהיא משום שכעורך דין המצוי בנושא, הבין שלא מתביעת שלום בית יצא שלום בית, ואולי ישיג מטרה הפוכה, אחר שבזמננו פתיחת תיק שלום בית הפכה במקרים רבים לטקטיקה אסטרטגית לשיפור עמדות, וכהעמדת ביצורים בשעת מלחמה, בעוד לצו הגנה הוא היה זקוק בדחיפות להבטחת שלום ילדיו מפני חמת האם שגם בה הודתה בעצם כתב ידה.

על כן יש ליישב את הדברים באופן שנוכל לקיים את הלכת 'בית דין בתר בית דין לא דייקי' בלי שהדברים יהיו תמוהים, שיש לומר שנראה לבית הדין קמא שאף אם אמנם היו שם קצת סימנים שגם הוא לא רצה שלום בית, אך מכיוון שאין הדברים חד־משמעיים, ויוכל לטעון שלא רצה לגרש בתחילה, הדרינן דהמוציא מחברו עליו הראיה, בפרט שיש אומדנות מוכיחות לאשמה בה.

ולעניין מוחזק מחמת אומדנה, ואומדנה לבטל התחייבות (ולענייננו – שניכרים דברי אמת ויש אומדנה שהיא גרמה) – עיין בשולחן ערוך אבן העזר (סימן נג סעיף א) ופתחי תשובה (שם סוף ס"ק ב), ובחושן משפט (סימן טו סעיף ד וסעיף ה), וכן לעניין הפקעת חוב על פי אומדנה, עיין בחושן משפט (סימן מא סעיף ב וסעיף ד בהגה) בעניין כרכום, ועניין הניח שטרו במקום שעלול להימחק.

על כל פנים נקוט מיהא שיש להתחשב בכלל זה שבית דין בתר בי דינא לא דייקי, והרי בית דין קמא פטר אותו מכתובה, וגם בפסק הדין השני, לא ציין בית הדין שהוא חייב בכתובה.

גם יצוין בפתח הדברים כי האישה לא ערערה על החלטות בית הדין שהפכו חלוטות, וכל טענתה כעת היא מחמת שבית הדין לא ידע בזמן כתיבת החלטתו הראשונה שהבעל הספיק להגיש תביעת גירושין מטעמו, ודינם מעתה כמורדים זה על זה וחייב בעיקר כתובתה. על כך נדון בעזרת השם בהמשך. ואף שדי היה לכאורה במה שבית הדין קמא פסק כדי לפטרו מכתובתה, מכל מקום כדי שהצדק ייראה ולהפיס דעת בעלי הדין, אכתוב הנראה לעניות דעתי לגופם של דברים אם דין האישה כמורדת ואיזה סוג מורדת, ואם נחשבים כמורדים זה על זה שאז זכאית לעיקר כתובה.

השאלות לבירור

אם יש לאישה זו דיני מורדת, ואם תמצי לומר שכן: אם היא מורדת ד'מאיס עלי' או ד'בעינא ליה ומצערנא ליה', ונפקא מינה אם הייתה צריכה ל'הכרזה' ו'המלכות'.

היסוד העובדתי לבירור זה

הנה ברור לבית הדין בנסיבות העניין שהאישה מאסה בבעל. לדברי הבעל, עוד בראשית הנישואין אמרה לו שאין היא נמשכת אליו אלא לסוג אחר של גברים תוך תיאור המראה הפיזי שלהם, ולא הכחישה האישה את דבריו. זאת, בנוסף לכל טענותיה על מחדליו לטענתה בכתב ובעל פה שלא הוכחו. לפי זה עסקינן לכאורה במורדת ד'מאיס עלי'.

בעל שלא דרש בפירוש להכריז על האישה כמורדת

אלא שיש לדון בנידון דידן שהבעל – בשלב הראשון – לא דרש להכריז על האישה כמורדת, אלא האישה היא זו שתבעה גירושין ללא הוכחת עילה, ואילו הבעל דרש ממנה לחזור לשלום בית והיא לא נענתה לו, וטענותיה שלא הוכחו היו, שבשל מחדליו הוא מאוס עליה עד כדי שתובעת להתגרש מחמת זה. וכבר דנו הפוסקים אם התובעת גירושין סתם נחשבת כמורדת דמאיס עלי – הובאו דבריהם באוצר הפוסקים (כרך כא סימן עז דפים סח–סט) ולא פלט הדבר ממחלוקת.

 ועיין עוד בפד"ר (כרך יד עמוד 25) שבכהאי גוונא נחשב הבעל כמי שתובע להכריז עליה כמורדת כשדרש שלום בית וטען שאינה זכאית לכתובה. ולקמן הבאנו דברי הריב"ש שעצם תביעתה לגירושין משוויא לה מורדת.

כן גם בנידון דידן: בדיונים בתביעת האישה, טען הבעל לשלום בית והגיב לתביעתה שאיננה זכאית לכתובה. לפי זה, לחלק מהפוסקים הוי כתבע, ומספק הרי הוא מוחזק.

טוענת 'מאיס עלי' ותובעת כתובה

ועוד שבנידון דידן הרי תבעה כתובה, וכתב הבית יוסף (סימן עז) בשם הר"ן וזה לשונו:

"[...] ודעו עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה על פי המשפטים האלה, דווקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו, אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה, חוששין שמא עיניה נתנה באחר, וחזר דינה לדין המורדת [דבעינא ליה ומצערנא ליה] וכן פירש רש"י [...]"

יעוין שם. והביא דבריו הרמ"א בהגהת השולחן ערוך (שם סעיף ג).

ואם כן הרי במורדת ד'בעינא ליה ומצערנא ליה' צריכה התראות והכרזות, ולא נעשו כאן סדרי מורדת להפסידה כתובתה, ואם כן גם לולא תביעתו של הבעל, יש לדון לכאורה שלא הפסידה כתובתה.

הדעות שמפסידה כתובתה אף ללא התראה ואם אפשר לומר 'קים לי' כמותן

אולם גם בזה נחלקו האחרונים אם דעת הר"ן מוסכמת, דאמנם נראה שרוב האחרונים נקטו בפשיטות שהרא"ש בתשובה לא פליג על הר"ן, אך קצת פוסקים נקטו שהוא חולק.

וכן הוכיח במישור רבנו הגדול זיע"א בשו"ת יביע אומר (חלק ה סימן יג אות א), והביא דבריו באוצר הפוסקים (שם עמוד יא), דלא סבירא ליה להרא"ש כדברי הר"ן, אלא גם בתובעת כתובתה יש לה דין מורדת דמאיס עלי, וזה תורף דבריו שהרא"ש בתשובה (כלל מג סימן יד) כתב באישה שטענה: "מאיס עלי, איני רוצה לדור עמו, ואני רוצה שיגרשני וייתן לי כתובתי":

"תשובה: זאת האשה שטוענת מאוס עלי, אין כופין להיותה עמו, וגם אין כופין את הבעל לגרש כמו שפסק רבנו שמואל ור"מ [רשב"ם והרמב"ם], אלא כמו שפסק רבנו תם שאין כופין את הבעל לגרש."

עד כאן דברי הרא"ש. מוכח מדבריו דלא סבירא ליה כדעת הר"ן הנ"ל, ממה שהוצרך להסביר טעמו, במה שכתב שאין כופין את הבעל, משום דלא קיימא לן כרשב"ם ורמב"ם אלא כדעת רבנו תם, ואם איתא דסבירא ליה כהר"ן, תיפוק ליה דבכהאי גוונא שתובעת כתובתה דינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, ובכהאי גוונא לכולי עלמא אין כופין את הבעל לתת גט. וזהו כדעת הלחם רב (סימן נג) שכך כתב בדעת הרא"ש, ושכך דעת החקרי לב (אבן העזר סימן לה):

'שאפילו אם נאמר שדעת הרשב"א כדעת הר"ן בזה, מכל מקום דעת הרא"ש בתשובה (כלל מג סימן יד) שגם בתובעת כתובתה דינה כמאיס עלי, והוי ליה ספק דדבריהם ולהקל, שאין בזה חזקת ממון או איסור תורה שנאמר שספקו להחמיר, וכן נראה מסתמות כל הפוסקים דבטענת מאיס עלי לעולם אין צריך הכרזה."

עד כאן לשונו. וכתב על זה ביביע אומר:

"לפי זה נראה ודאי שהפסידה כתובתה מיד.

ואף על פי שמרן הבית יוסף הביא להלכה תשובת הר"ן שהאומרת 'מאיס עלי יגרשני וייתן לי כתובתי אין לה דין מורדת דמאיס עלי אלא דינה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה (והצדדים הם ספרדים שקבלו עליהם הוראות מרן), מכל מקום מאחר שלא הובא דבר זה בשולחן ערוך – הבעל המוחזק בדמי כתובתה יכול לטעון קים לי נגד הנאמר בבית יוסף [...] שהואיל ויש מחלוקת באחרונים אם קבלנו הוראות מרן במה שכתב בבית יוסף, או לא קבלנו אלא מה שפסק בשולחן ערוך בלבד, הבעל המוחזק יכול לטעון קים לי כמאן דאמר שלא קבלנו אלא רק מה שכתב בשולחן ערוך בלבד."

אם נאמר שיוצאי אשכנז יכולים לטעון קים לי דלא כשולחן ערוך והרמ"א, יוכל הבעל לטעון 'קים לי' דלא כהר"ן שהביא הרמ"א

ולנידון דידן הדברים קל וחומר, שכיוון שעסקינן בזוג אשכנזים – ייתכן לומר שלא קיבלו עליהם הוראות מרן השולחן ערוך וגם את הוראות הרמ"א לא קיבלו באופן מוחלט עד שלא יוכלו לטעון קים לי נגדן, שהרי מעשים בכל יום דנהוג עלמא מקהילות קודש היוצאים ביד רמ"א כדברי גדולי האחרונים שחלקו על הרמ"א, כגון המגן אברהם והש"ך ועוד. ולפי זה, כיוון שיש חולקים על הר"ן שפסק הרמ"א כוותיה, שפיר יוכל הבעל לטעון 'קים לי' כהרא"ש.

ומכל מקום העיר ביביע אומר (שם אות ג) בשם הפוסקים:

"דאף שהרב לחם רב כתב שהרא"ש חולק על הר"ן, הנה אפילו אם נודה לדבריו, הרא"ש בדבר זה יחיד הוא לגבי רש"י והרשב"א והר"ן, שמחלקים בזה."

 וכוונתו ז"ל שבכללי הפוסקים איתא שאין אומרים קים לי כדעה יחידאה, אלא צריך שיהיו לכל הפחות שני פוסקים בדעה אחת כדי שייתכן לטעון 'קים לי' כוותייהו. ולקמן הצענו פירוש בדברי רבנו ירוחם באופן שנראה ממנו דסבירא ליה גם כן כהרא"ש רבו, ושוב יש לומר בזה גם כן 'קים לי'.

למאן דאמר שטעמא שבתבעה כתובתה אין דינה כמאיס עלי משום שאיבדה אמתלא שלה, אם היא מאותן שדנים על פיה דינא דמתיבתא – דווקא בזה אינו נאמן

עוד ביביע אומר שם (באות ו) הביא סברת שו"ת דברי שמואל (ארדיטי, אבן העזר סימן ח) שכתב: "דהאי מילתא דבעינן שתאמר איני רוצה לא בו ולא בכתובתו – לאו גזרה וחוקה היא אלא טעמא רבה אית בה, דאמרינן אפשר שנתנה עיניה באחר [...]"

 וכתב שהיא סייעתא לסברת עמיתו הדיין הגר"א גולדשמידט (בעל עזר משפט):

"שהואיל וב'מאיס עלי' לעניין דינא דמתיבתא יש צורך שתיתן אמתלא לדבריה – למה אינו מקובל עליה – וכמבואר בתשובת הרא"ש (כלל מג), לכן כשהיא תובעת כתובתה, הרי תביעה זו מערערת את נאמנותה לטענת מאיס עלי."

ומסיק:

"ועל פי זה מעתה יש לומר דהניחא לדעת הפוסקים דדייני בדינא דמתיבתא ומשום הכי מצרכי אמתלא לטענת מאיס עלי, אבל לדידן (הרמב"ם, והרשב"א בשו"ת המיוחסות סימן קלח) שאין צורך באמתלא, אפילו תובעת כתובתה יש לה דין 'מאיס עלי' ונאמנת בטענת 'מאיס עלי' [...] אם נראה לבית דין שהיא טועה וחושבת שמגיעים לה דמי כתובתה, נאמנת לומר שהוא מאוס עליה."

כאשר נראה לבית הדין שהוא מאוס עליה באמת, גם בטוענת "ייתן לי גט וכתובה" דינה כמורדת ד'מאיס עלי'

והנה סברה זו לא תכון בנידון דידן שהצדדים אשכנזים דדייני דינא דמתיבתא שהוזכר ברמ"א. ומכל מקום, מלבד שבזמננו כבר לא מציאותי כל כך לדון דינא דמתיבתא כי רווחת הדעה בבתי הדין שכיוון שנהוג לרשום דירה בטאבו כמתנה ושאר הנדוניה מגולמת בתוספת, ולא רושמים פירוט מה שהכניסה לו – שוב אין לכך כל כך דיני נדוניה אלא דיני מתנות, ואם דינא דמתיבתא אין אמתלא מניין, ונמצא שאין צריך אמתלא לכולי עלמא, ולכן אם טענה שרוצה כתובה עדיין דינה כמורדת דמאיס עלי.

זאת ועוד שבהמשך כתב עוד ביביע אומר (שם באות ז) שכדי שהרשב"א לא יסתור את עצמו ממה שכתב בתשובה שהובאה בבית יוסף (סימן עז, בדיבור המתחיל "ומה שרבינו מאיר היה דן כדינא דמתיבתא"): "שאינה נאמנת לומר מאיס עלי עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה כמו שאמרה":

"צריך לומר כמו שכתב בשו"ת פרי צדיק (סימן ב) שאף שבאמת אינה צריכה שתאמר אמתלא למה הוא מאוס בעיניה, מכל מקום הדבר ניתן לשיקול דעת של בית הדין – שאם רואים שהיא מתעצמת בדינה ומגזמת בשנאתה דברים המורים ששנאתה אותו תקועה בלבה, אז אין צריך שום אמתלאה לכך, שכשם שיש דעות במאכל כך יש דעות בנשים. אבל אם ענייניה מורים להיפך לא תספיק אמירה בעלמא שהוא מאוס עליה [...] ועיין בחזון איש (סימן סט אות ד) שכתב גם כן שכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה שהוא מאוס עליה, אף אם תובעת כתובתה לא הפסידה דין דמאיס עלי.

 ולפי זה ככל שניתן להתרשם בנידון דידן מכתבי הטענות ומפרוטוקול הדיון, נראה שאכן ניכר הדבר שהוא מאוס עליה באמת, ולכן אף שתבעה כתובתה, לית לן בה. ואכתי דינה כמורדת דמאיס עלי להפסיד כתובתה מיד ללא משפטי המורדת.

לחובתה נאמנת גם באומרת 'ייתן לי כתובתי'

עוד כתב ביביע אומר (שם):

"מכל מקום נראה שכל הדיון בפוסקים בטוענת 'מאיס עלי, יגרשני ויתן לי כתובתי' אם יש לה דין 'מאיס עלי', אינו אלא לעניין דברים שלזכותה, כגון בלאותיה הקיימים וכיוצא בזה, אבל לעניין דברים שהם לחובתה אין הכי נמי שנאמנת, שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכמו שמצאנו כיוצא בזה בהר"ן (כתובות עב ע"א) גבי עוברת על דת [...] וכן כתב הריטב"א (שם) [...]" –

שאם "מודה שהכשילתו" נאמנת לחובתה, דבממונות "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" ולא אמרינן בזה "אין אדם משים עצמו רשע" ושכן מתבאר בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן רלא) במודה שהזיק לחברו תוך שעבר עברה, שמחייבים אותו ממון על פי הודאתו, כגון המודה שהדליק גדישו של חברו ביום הכיפורים או שגזל את חברו או שהלווה את חברו בריבית קצוצה ופרעו.

וסיים ביביע אומר (שם, סוף אות ז) דאף שיש חולקים – "בוודאי שקשה מאד להוציא ממון מן הבעל המוחזק, שיכול לטעון קים לי כדברי כל הפוסקים הנ"ל."

גם בפד"ר בכמה מקומות הובאה דעה זו להלכה שלחובתה נאמנת, עיין פד"ר (כרך יד עמוד 26) בשם החזון איש ועוד.

הטוענת 'מאיס עלי' מפסידה כתובתה מיד

ודן עוד ביביע אומר (שם, אות ח) שלדעת השולחן ערוך על פי הרמב"ם הטוענת 'מאיס עלי' מפסידה כתובתה מיד ולא משהינן לה שנים־עשר חודש להפסיד הכתובה. וכתב שכן דעת בעל המאור ותוספות רי"ד בכתובות (סג ע"ב) והריב"ש (סימן שסב), ואדוני מורי זקני הרב בספר תורות אמת (סימן עז) ודלא כמו שכתב בחזון איש שאינה מפסדת עד אחר שנים־עשר חודש דלא כדעת השולחן ערוך. וביאר:

"שהרי ידוע מה שכתב התומים (סימן כה בקיצור תקפו כהן אות קכד) שחס ושלום לומר קים לי נגד הכרעת מרן השולחן ערוך והרמ"א, כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם, ורוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם הזהב מכוון להלכה אף בלי כוונת הכותב, רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם, וחפץ ה' בידם הצליח. וכך כתב הגדול ממינסק בשו"ת אור גדול (סימן כז), עיין שם."

ומכל מקום נראה שרוב פוסקי אשכנז לא סבירא להו כהתומים בזה, שהרי פעמים רבות שהמשנה ברורה ועוד פוסקים נקטו כרוב גדולי האחרונים שחלקו על הרמ"א בין להקל בין להחמיר. ואמנם מפי כבוד אב בית הדין הגר"י גולדברג שליט"א שמעתי שיש לחלק בין פסקי אורח חיים ויורה דעה, לבין דיני ממונות שבזה קיבלו דעת רמ"א שלא לטעון 'קים לי' נגדו שאם לא כן אין לדבר סוף ומטי בה משם התומים בקיצור תקפו כהן (הנ"ל), אך בשו"ת מנחת יצחק (חלק ו סימן קע פרק כה) כתב וזו לשונו: "ובכמה בעלי תשובות מפוסקים האחרונים מצינו טענת קים לי אף נגד הכרעת הרמ"א, ואינני מופנה לחפש אחריהם כעת." עכ"ל.

וכן בספר עין יצחק להראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א (חלק ג עמוד תקפז) כתב שהאשכנזים טוענים קים לי נגד מרן והרמ"א.

ואמנם במקור הדברים, שו"ת יביע אומר (חלק ז חלק חושן משפט סימן ב), לא הובא מקור לזה. ועל כל פנים דברי החזון איש גופא מוכיחים שדברי התומים אינם מוסכמים, ובשלמא לעדות הספרדים שקיבלו עליהן הוראות מרן השולחן ערוך, יתד היא שלא תמוט, אבל להיוצאים ביד רמ"א על כל פנים חזינן שאין הדבר מוחלט.

והנה בבית שמואל (סימן עז ס"ק יא) כתב וזה לשונו:

"עוד קשה על הרב רמ"א שהביא כאן דעת הפוסקים לעניין תפיסת נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג ולא הביא דעת הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דמשהינן הגט שנים עשר ובתוך שנים עשר חודש צריך ליתן לה הכתובה, והמחבר פוסק בפשיטות אם רוצה לגרש אין צריך ליתן לה הכתובה בטוענת מאיס עלי."

לפי זה יוצא שגם לדעת הרמ"א ב'מאיס עלי' מפסידה כתובתה מיד. ולכאורה זה סותר למה שכתב הבית שמואל (שם ס"ק יג): לעניין השהייה של שנים־עשר חודש חודש, דרוב הפוסקים סבירה להו תיכף אחר ארבע שבתות מפסידה מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה את כתובתה אלא שמבקשים שלא יגרש מיד, לפי שגנאי הוא לבנות ישראל שיתגרשו מפני קטטה, דלא כהרא"ש, ומה שכתב הרמ"א בשם רשב"א שאם מגרש תוך שנים־עשר חודש צריך לתת כתובה ונכסי צאן ברזל, היינו ב'מאיס עלי'. ועוד חזון למועד (ועל כל פנים גם מהערת מרן היביע אומר על מרן החזון איש על פי התומים הנ"ל, נראה דסבירא ליה שגם להרמ"א במאיס עלי מפסידה את הכתובה מיד, ואין צריך למשפטי המורדת, שאם לא כן, מה מקשה על החזון איש, דילמא החזון איש בשיטת הרמ"א קאי, אלא ודאי כמו שכתבתי).

ומכל שכן כאן שהבעל מוחזק בכתובתה, והדרינן למה שכתבתי שהבעל המוחזק בדמי הכתובה יכול לומר קים לי כדעת הלחם רב והחקרי לב וסיעתם שהפסידה כתובתה בלי כל הכרזה. ומכל שכן שהיא עצמה טוענת 'מאיס עלי', והיא נאמנת לחובתה,