הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

**חלוקת הדירה בין בני זוג כאשר האשה עזבה את הבית וטוענת מאיס עלי / פד"ר 1068015/2

הרב שניאור פרדס, הרב חיים ויקטור וידאל, הרב יאיר לרנר ( בית הדין הרבני האזורי נתניה)
אשה עזבה את הבית וטוענת שאינה מוכנה בשום פנים ואופן לשוב אל בעלה. נפסק שהדירה המשותפת תחולק בין הצדדים, והבעל אינו אוכל פירות נכסי מלוג משעה שהוברר שהאשה מאסה בו.

ב"ה

תיק 1068015/2

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב שניאור פרדס — אב"ד, הרב חיים ו' וידאל, הרב יאיר לרנר

 

התובע:                       פלוני            (ע"י ב"כ טו"ר משה ליבוביץ)

נגד

הנתבעת:            פלונית            (ע"י ב"כ עו"ד יואל ריפל)

הנדון: טענת 'מאיס עלי' והנפקויות לעניין שלום בית, פירוק השיתוף ופרות נכסי מלוג

פסק דין

המקרה

הצדדים נישאו בתאריך ט' בטבת תשס"א (4.1.2001). מנישואין אלו נולדו לזוג שלושה ילדים, כולם קטינים.

בתאריך ה' באדר א' תשע"ו (14.2.2016) הגיש הבעל כתב תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין ובכרוך כל הנושאים השונים: רכוש, מזונות ומשמורת.

בנוסף תבע הבעל צו למדור ספציפי כדי לשמור על שלום הבית. בית הדין נעתר למבוקש ונתן צו ביניים למדור ספציפי. הצו ניתן עד להכרעה בתביעה העיקרית לשלום בית. קרי, עד להחלטה הנוכחית.

יום למחרת הגישה האישה תביעה בבית המשפט לענייני משפחה לחלוקת רכוש, משמורת ומזונות.

נערכו דיונים בשאלת הסמכות. בתאריך י"א באדר ב' תשע"ו (21.3.2016) ניתנה החלטת בית הדין שהסמכות בעניין הרכוש נתונה לבית המשפט לענייני משפחה והסמכות לעניין המשמורת נתונה לבית הדין הרבני.

ברם בערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול בתאריך א' בכסלו תשע"ז (1.12.2016) נקבע שתביעת הגירושין של הבעל אינה כנה ומתביעתו לא נותרה אלא התביעה לשלום בית. משכך, תביעות הבעל הכרוכות נפלו ובית המשפט קנה סמכות לגבי שאר העניינים שבמחלוקת.

למרות זאת נקבע שתביעת הבעל למדור ספציפי וההכרעה בעניין נתונה לסמכות בית הדין הרבני, שכן הצו למדור ספציפי ניתן כסעד לשאלת שלום הבית שנמצאת בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני. לעניין זה ראה מה שנכתב בהחלטה מיום [...]:

"לאור זה מסכים אני למסקנת חברי שליט"א כי בית הדין נעדר סמכות בעניין התביעה הרכושית ומזונות הקטינים, אך לעניות דעתי בית הדין קנה סמכות בתביעה לשלום בית ובתביעה למשמורת והסדרי ראייה של הקטינים שהן כרוכות מעצם טיבן וטבען.

יחד עם זאת נראה כי יש להזדקק לבקשת הבעל למתן צו זמני למדור ספציפי, שכן מהטעמים שנכתבו בבקשת הבעל, הבקשה לסעד זמני במסגרת בקשה לשלום בית עשויה לתרום לשמירת הצביון של שלום הבית."

ובמסקנות שם:

"א. תביעת הרכוש ומזונות הקטינים אינה בסמכות בית הדין.

 ב. לדעת הרוב התביעה למשמורת והסדרי ראייה של הילדים נתונה לבית הדין.

 ג. לדעת המיעוט בית הדין לא קנה סמכות בכל התביעות.

 ד. מתן הצו למדור ספציפי נשאר בעינו עד למתן החלטה אחרת."

נמצא שההכרעה בדבר הצו למדור ספציפי מוקנית לבית הדין אף שסוגיית הרכוש נידונית בבית המשפט מאחר שהסעד של מדור ספציפי נגזר מהתביעה לשלום בית שבסמכות בית הדין.

בחודש אדר א' תשע"ו (3.2016) עזבה האישה את חדר השינה ובתאריך כ"ט באייר תשע"ו (6.6.2016) עזבה האישה את בית מגורי הצדדים עם הילדים.

נמצא שהשאלה בדבר תביעת שלום הבית של הבעל – מעבר לגוף התביעה – יש בה גם כדי להשליך בשאלה אם יימשך הצו למדור ספציפי אם לאו.

טענות הצדדים

הבעל טוען כי טרם מוצו הניסיונות לשלום בית. הוא טוען כי טרם ביקרו פעם נוספת אצל יועצת ומטפלת שלדבריו תדריך אותם כיצד להעלות את חיי הנישואין על דרך המלך.

הבעל טוען עוד כי הוא יזם מהלכים לשלום בית בכך שקנה לאישה מתנת יום הולדת, כי נהג לעשות לה כוס תה בבוקר וכיוצא באלו. הוא טוען כי למיצוי המאמצים לעשיית שלום בית יש להותיר על כנו את הצו למדור ספציפי וזאת כדי לאפשר את הצלחת שלום בית.

האישה מצִדה טוענת כי אינה מוכנה בשום אופן לחזור לחיות עם הבעל. לדבריה היא חיה עם בעלה בכל שש השנים בפחד מתמיד, באלימות נפשית, הוא מסתכסך עם כל סביבתו כולל עם שכניו ועם צוותי בתי הספר של הילדים. בכל שש השנים הם הלכו לטיפולים ובלי זה הנישואין לא החזיקו מעמד כלל. עם תום העברת הדירה על שמו פסק באופן חד־צדדי ללכת לטיפול וזה מה שגרם להידרדרות. גם כעת הוא מתחמק מללכת לטיפול ומתנה זאת בכל מיני תנאים.

היום, לאחר שהיא יצאה מהבית, היא מבינה באיזה טרור הייתה חיה ואינה מוכנה בשום אופן להמשיך. היא טוענת שהיא מרגישה שיצאה לחופשי.

דיון והכרעה בתביעה לשלום בית

בשאלה בדבר כנות תביעת שלום הבית יש לפנינו נתונים סותרים. מצד אחד הבעל הראה מאמצים מסוימים לעשות שלום בית, טען בתוקף שהוא מוכן לחזור לחיים משותפים, אמר שהוא מוכן לשלם עבור הטיפול הזוגי, אך מצד שני סירב ללכת לטיפול זוגי ללא תנאים מוקדמים או להתחייב לתוצאות הטיפול. הוא לא הראה צעד משמעותי אמִתי לשלום בית. כמו כן טפל על האישה תלונות ברווחה ובמשטרה על כך שהיא מפקירה כביכול את הילדים. לכן קשה לקבוע אם תביעת שלום הבית של הבעל כנה.

מצד שני: האישה טוענת בכל תוקף שאינה מוכנה להמשיך בחיי הנישואין. היא טוענת שגם היועצת המליצה שאין מקום לשלום בית. היא טוענת שאינה מסוגלת לחיות עוד עם הבעל, שהחיים בבית היו "תשעים אחוז גיהינום", "אווירה של פחד", "אלימות נפשית", "אין מצב שהיא מסוגלת לחזור לחיות אתו" (פרוטוקול מתאריך כ"ה באדר ב' תשע"ו – 4.4.2016).

לפנינו אם כן ויכוח עובדתי בין הבעל והאישה בשאלת הסיכוי לשלום הבית.

ברם. לעניין הנידון שלפנינו אין צורך להכריע במחלוקת העובדתית מאחר שהאישה טוענת שאינה מסוגלת נפשית לחזור אליו. לפי דבריה היא אינה יכולה עוד לחיות אתו בשום אופן, היא מרגישה אתו פחד וטרור ומוכה נפשית. כך טענה האישה בדיון מתאריך כ"ה באדר ב' תשע"ו (4.4.2016):

"בתוך כל המצב הזה הבעל שלי אני מרגישה שהוא ניצל את המצב עד תום. חיי הנישואין שלנו מבחינתי הם תשעים אחוז גיהינום. הדבר הכי נורא שאני לא הבנתי איפה אני חיה. אני יכולה להגדיר את עצמי כאישה מוכה, לא הוכיתי פיזית אבל נפשית אין לי חיים. אני חיה בפחד מהבעל שלי שנים רבות. האווירה בבית טרור, מזה שנים, והכול  מוסווה. אני נשברתי כשהתחילה האלימות הפיזית כלפי הבת שלנו הבכורה ונכנסה פקידת סעד [...] אני יכולה להגיד ש[פלוני] הוא אדם שמסתכסך עם כולם, יש לו צווי הרחקה, יש לו סכסוך עם כל השכנים ברחוב. ואני ההיפך הגמור. אני לא יכולה לצעוד ברחוב שלנו. הוא מבודד אותי הרבה שנים. מונע מההורים שלי, לא הפריע לירוק להם בפנים ולצאת ביום שישי בערב מהבית. לא מרשה לאח שלי להיכנס אלינו שנים. בנוסף לאיומים ופגיעות. ממש אווירה של טרור ופחד. היינו חמש שנים בטיפולים זוגיים, זה אני יזמתי וההורים שלי שילמו. [פלוני] מעולם לא שילם. הבת הבכורה שלנו היא ילדה עם קשיים רגשיים, מטופלת פסיכיאטרית [...] כרגע אין שום סיכוי בעולם לתיקון הקשר הזה. הקשר הזה נגמר. אני משתחררת מהכלא הזה שנמשך חמש־עשרה שנים. או שהוא יעזוב את הבית או שאני אצא. אני רוצה להציל את הילדים שלי. הוא ממש מסכן את הילדה הבכורה שלי והוא מזיק לילדים האחרים. אני גמרתי וזהו, זה נגמר."

בית הדין שאל את האישה אם היא תהיה מוכנה לניסיון נוסף לשלום בית. תשובת האישה הייתה:

"שום דבר. אני לא יודעת אם יש מישהי אחרת שיכולה לסבול ככה כמוני חמש־עשרה שנה. אני היום בת ארבעים וחמש ואני רוצה לחיות.

[...] שום ניסיון נוסף. עברתי את כל הגבולות. יש לי מחויבות להציל את הילדים מהנזק שהוא עושה להם.

[...] אתו סיימתי."

בדיון זה טענה האישה בדבר הטיפול המקצועי הרחב והארוך אותו עברו הצדדים. וכך נאמר בפרוטוקול הדיון:

"[...] טיפול מקצועי?

[...] 'סוּפֶּר' מקצועי.

[...] בסיבוב האחרון היינו אצל ליאורה שהיא עו"ס קלינית. היינו אצלה שנה וחצי, ומי שסירב לחזור לטיפול זה [פלוני].

[...] בתדירות של פעם בשבוע.

[...] עשרות מפגשים?

[...] המון. לפני כן הייתי אצל ד"ר אורלי ממכון 'שינוי', והכול מעל ומעבר."

טענות הבעל וב"כ נגד טענות האישה בפרוטוקול הדיון:

"ישבו אצל ליאורה סדרה ארוכה של טיפולים והגיעו למקום נכון והצליחו. ולכן אנחנו מאמינים שברגע שיהיה טיפול, אולי אצל אותה ליאורה שמכירה את הצדדים, ומה שליאורה תמליץ מקובל עלינו [...]"

הבעל הוסיף ואמר כי הוא מוכן לוותר על החיסיון ושליאורה תבוא ותעיד בבית הדין.

תשובת האישה על הצעת הבעל הייתה:

"באמת שנה וחצי של טיפול הביאה לפריחה הגדולה אולי היחידה בנישואין.

[פלוני] בא ממשפחה ללא אמצעים והנושא של בטחון כלכלי מאוד חשוב לו, ולי חשוב להרחיב את המשפחה. [פלוני] הסביר לי שעד שאין לנו בית, אין ילדה ואין ילד. ולצערי אני אומרת שקניתי את הילדה שלי במיליון ומשהו כסף שעלה הבית הזה. ממש עסקה.

מאז שאני הגשמתי את חלומי ו[פלוני] הגשים את חלומו הכלכלי, אנחנו לא באותו מקום. מאז האלימות שלו הסלימה. אם אז האלימות הייתה חבויה, עכשיו – אין רסן. אני לא פוסעת היום לחדר הטיפול אתו, זה נגמר."

בטענות ב"כ האישה נאמר בין השאר:

"ביולי 2015, הבת [ת'] גילתה לפסיכולוגית שלה שהיא עברה אלימות פיזית מהאבא, הפסיכולוגית דיווחה על כך למחלקת הרווחה של המועצה. במועצה החליטו לתת לו בררה או שילך לטיפול של הדרכה הורית או למשטרה. האיש בדק והחליט ללכת לטיפול והוא היה בטיפול. אחרי הטיפול למרבה הצער חזרו כל אותם מאפיינים של התעמרות כלפי הבת, ובגלל זה הבת לפני חודשיים הייתה במצב קשה ביותר, ולא בגלל ריב עם אמה. ועל זה האישה תאמר את שלה."

ביום כ"ט באייר תשע"ו (6.6.2016) לאחר הדיון הנ"ל האישה עזבה את הבית עם הילדים.

בדיון נוסף ביום י"ד בתמוז תשע"ו (20.7.2016) נכתב בפרוטוקול הדיון מדברי האישה כאשר בית הדין שב ופנה אליה מה תגובתה בבקשת הבעל לשלום בית. וכך ענתה האישה:

"אני כמו אסיר שהשתחרר מהכלא, ושום דבר לא יחזיר אותי לשם. אמרתי את זה לפני ארבעה חודשים, ואני לא חוזרת עם הבן אדם הזה לשום טיפול. עברתי אתו מעל ומעבר. אני לא מוכנה לשמוע. אין שום אפשרות לחזור אחורה. אני עזבתי את הבית על דעתי עצמי כי אני לא יכולה לחיות אתו."

בית הדין שאל את האישה מהו הדבר הגרוע ביותר שהוא עשה שגרם לך לעזוב את הבית.

"הוא היכה את הבת שלי לפני שנה, הוא אדם אלים, הבת בת ארבע־עשרה.

[...] דיברתי עם הפסיכולוגית ועירבנו פקידת סעד. היו טיפולים זוגיים בעבר. אבל אני לא שם ולא חוזרת אחורה. חד־משמעי."

הפגיעה בבת הצדדים עד כדי החשש לחייה ואיומיה בהתאבדות, הנוקשות הבלתי מתפשרת והטלת אשמה על הבת, עירובה בסכסוך והתדרדרותה הנפשית יש בהם להוסיף ולהעצים את עוצמת המיאוס והתיעוב של האישה לבעלה.

ובדיון נוסף מיום י"ח בכסלו תשע"ז (18.12.16) הוסיפה האישה ואמרה:

"חייתי את חיי הנישואין שרובם היו אומללים, ומאז שיצאתי את הבית אני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי בחזרה והצלתי את הילדים שלי והצלתי את עצמי, ואין דבר שיחזיר אותי לאדם הזה [...]

[פלוני] הוא אדם שמסתכסך עם כל אחד. קנינו בית, והמטרה שלו מהטיפול הייתה שנקנה בית, וחצי מהבית נרשם על שמו לדרישתו, ומאז הוא לא רצה לבוא לשום טיפול [...]

הטיפול של גב' ליאורה עזר כל עוד הייתה לו מטרה לקנות את הבית ו[ש]יירשם – מחציתו – על שמו, ומאז שזה קרה, הוא הפסיק לבוא לטיפול הזוגי. הוא הואיל לבוא לטיפול רק אם ההורים שלי משלמים על הטיפול. מאז שנרכש הבית ומאז ש[נ'] נולדה בתאריך [...] 2014, הוא סירב לבוא לטיפול [...]

הדירה נקנתה שלושה חודשים לפני ש[נ'] נולדה. לא היה עם מי לדבר לגבי הטיפול.

[...] מאז שנכנסנו לבית הזה, אין דבר שחשוב לי יותר מאשר יחסים עם בני אדם. נכנסנו לבית זה ותוך שנה וחצי, [פלוני] הצליח להסתכסך עם כל האנשים ברחוב, ורחוב שלם התאגד כנגד הטרור שהוא עושה. כל השנים האלה הוא ניסה לבודד אותי מבני המשפחה שלי. איבדתי שלושה אחים ואחיין, כל אחד בנסיבות שונות [...] [פלוני] שידע על כל הרגישות המשפחתית, לא הפריע לו למדר את האח שלי שהוא חי היום, לא הסכים שייכנס הביתה, הוא הסתכסך אתו ועם ההורים שלי. ההורים שלי תומכים כל השנים. הוא הסתכסך אִתם וכל פעם שהיו מגיעים הביתה לארוחת שישי, [פלוני] היה קם והולך. הוא הסתכסך עם המורות שליוו את הבת שלי. מנהלת בית הספר היסודי רצתה להגן על המורות שהוא הסתכסך אִתן ואמרה לו שלא יבוא אִתן בקשר. כל מקום שהוא הולך, הוא זורע הרס וסכסוך. עד כדי כך שאם הבנות הלכו אִתו לקולנוע, הוא הסתכסך עם הפקידה שמכרה כרטיסים והבנות חזרו הביתה בוכות."

בהמשך הוסיפה האישה:

"הטיפול אצל ליאורה התמקד בקשר בינינו. [פלוני] עשה השתדלות מאוד גדולה כדי לקבל בית. ההסלמה עלתה שהוא נהיה אלים כלפי [ת'] – הבת הבכורה שלנו. יש לה המון קשיים, כל השנים [פלוני] פגע בה רגשית בצורה קשה והשיא שהוא היכה אותה. מה שלא הפריע לו להכות את [א'] זמן קצר לאחר מכן. חייבו אותו ללכת להדרכה הורית, שום שינוי משמעותי לא היה. האדם רב עם כולם, אלים עם הילדים, גם כלפיי היה אלים. בנושא חיי האישות זה לא היה אמנם כפייה בכוח, אבל מבחינה רגשית לא הייתה אפשרות לומר לו 'לא'[...] היום אני לא חיה אתו."

לדברי האישה, הבעל הוא איש מדון אשר מסתכסך עם כל אדם – שכנים, מורות, פקידת קולנוע; אינו רגיש לאסונות שעברה האישה; ממדר את בני משפחתה; הטיפול נעשה במגמה אינטרסנטית להשיג בעלות במחצית הדירה. בנוסף לכך הוא אלים כלפיה וכלפי הילדים. יצוין שהאישה המציאה מסמך שעליו חתומים כל השכנים שברחוב ושנשלח למועצה המקומית ובמקביל למשטרה נגד התנהלותו של הבעל ועל כך שהוא מטריד את כל דיירי הרחוב. בעניין זה אמרה האישה בזו הלשון:

"הוא הפריע לילדים של השכנים והתאכזר לילדי השכנים, הביא משטרה, והתלונן על כל אחד, עד שכולם שלחו עצומה למועצה המקומית, ומעבר לכך פנו למשטרה.

[...] אני מפנה לתסקירים שהוגשו לבית הדין ששם הוא השתלח בעובדת הסוציאלית, שמספר פעמים הוא ביקש לפטר אותה, כאשר בהתחלה הוא החרים אותם."

בית הדין שאל את האישה פעם נוספת בדבר חזרה לשלום בית עם בעלה. תגובתה הייתה נחרצת כדלהלן:

"אני לא יכולה להתקרב אליו, אני לא יכולה לחיות עמו באותו חדר, אני מואסת בו [...] הוא מאוס, הוא דוחה אותי, ואני לא יכולה להתקרב אליו ולא להיות אתו בשום קשר. מאז שעזבתי את הבית, [פלוני] אחוז תאוות נקם, להתנקם בי או דרך הילדים שהוא לא בוחל להשתמש בהם ממש [...] אתמול הגעתי לקחת את הילדה הגדולה, הוא פשוט מנתק את הקשר בינה וביני והוא אוסר על הילדים לומר את המילה אימא בבית. אימא זה מושג שנמחק מבחינתו [...] היינו חמש שנים בטיפול זוגי [...] שנתיים אצל ליאורה ועוד שנתיים אצל עוד מטפלת ועוד שנתיים, נתתי לזה הזדמנות, ואני חושבת שאין אישה שיכולה לסבול ככה ולתת לזה כזה הזדמנות. ההורים שלי מימנו והוא הואיל בטובו לבוא. עיניי נפתחו ואני לא חוזרת לשום טיפול."

בנוסף נטען כי הבעל הגיש תלונה נגד אמה של האישה שהיא בת שמונים ושש ויושבת בכיסא גלגלים על כך שהיא מראה לבת המתבגרת בת הארבע־עשרה סרטים פורנוגרפיים. הרווחה בדקה את התלונה והתברר שלא היו דברים מעולם. ובהמשך אומר בא כוח האישה בזו הלשון:

"מי שרוצה שלום בית הולך וטוען טענה זו כנגד האימא של האישה?! האיש מגיש תלונות כנגד כל מי שלא עומד בתכתיביו. הגיש תלונה נגד העובדת הסוציאלית [...] הוא מידר את לשכת הרווחה, והוא הגיע למסקנה שההחלטות שם לא נראות לו [...]"

בדיון טען הבעל כי במרץ "היה לי ולאשתי כמה רגעים חמים [...] ליטוף בהסכמה".

עוד טען:

"אשתי חגגה בחודש [...] יום הולדת, כתבתי לה ברכת יום הולדת, ואמרתי לה בטלפון אני אשמח לתת לך מתנה והיא לא רצתה. שלחתי גם לאבא שלה שגם היה לו יום הולדת בחודש [...] והוא שלח לי תגובה חמה, ואני אוהב את אבא שלה. דבר נוסף, אנחנו חוגגים לבן שלנו יום הולדת [..] והזמנתי את אשתי ליום הולדת של הבן, אמרתי לה הבן שלנו ישמח מאוד אם תבואי, היא לא ענתה לי. אני עושה כל מה שאני יכול."

בתגובתה אמרה האישה:

"[...] באותו רגע הייתה קרבה, אבל אני לא שם. אני לא רוצה אתו שום קשר. בוועדת התסקירים נאמר שאין קשר בין ההכרזות שלו ובין הפעולות שלו. כל היום הוא מאיים ומטריד, שולח לי בחופשה משפחתית של ארבעה ימים – החופשה היחידה שלקחתי – שולח לי שתי החלטות של בית הדין להרוס לי את החופשה, והרס לי את החופשה [...] אני לא משתפת את הילדים במה שקורה. מי שמשתף את הילדים זה [פלוני]. הוא מראה לילדה צילומים של השיקים. הוא מאשים אותי באוזניה כל יום שאני פירקתי את המשפחה."

בסיום הדיון חזרה האישה שוב על מה שאמרה פעמים אין ספור בהתייחסותה ללכת לפגישות עם המטפלת, בזו הלשון:

"לא. באמת די. אני ריציתי מאסר עולם. אני שילמתי מחיר מעל ומעבר.

אני לא רואה סיבה בגלל הטירוף שלו שאני אסבול יותר. אני לא מוכנה יותר."

בא כוח האישה הפנה את בית הדין לעיין בתסקירי הרווחה.

בתסקיר הרווחה מיום ה' בתמוז תשע"ו (11.7.2016) נכתב בין השאר:

"[...] שניהם מתארים בתחילה אהבה גדולה [...] הייתה בינו לבין [פלונית] חלוקת תפקידים [...] נושא המגורים ליווה אותם במהלך השנים מאחר והיו חילוקי דעות ביניהם. לדבריו, [פלונית] רצתה להתגורר סמוך לבית הוריה, הוא לא הסכים לכך ובעקבות כך עברו מספר מקומות מגורים, בהחלטת [פלונית]. [פלוני] מתאר מעורבות יתר של משפחתה של [פלונית] ובעיקר של אימה שהינה אישה דומיננטית אשר פגעה במערכת היחסים הזוגית שלהם. לדבריו, כשנתיים לאחר הנישואין הוריה של [פלונית] הפעילו עליהם לחץ לעבור להתגורר בחצר ביתם מה שהוביל לוויכוחים רבים בינו לבין [פלונית]. [פלונית] הציגה אותו מול משפחתה כמי שמתנגד לכך למרות שהיא עצמה התלבטה בעניין [...] הוא מאשים בסכסוך הזוגי את [פלונית] שאפשרה למשפחתה להתערב ואילו הוא מצדו דאג תמיד להפרדה בין אמו לבין המערכת הזוגית שלהם [...]

[...] [פלונית] מתארת קִרבה גדולה למשפחתה אשר גדלה יותר במהלך השנים מאחר ולא חשה תמיכה מ[פלוני]. הוריה תמכו בהם כלכלית, סייעו בשמירה על הילדים וכן הלאה [...] לדבריה [...] בגלל הנוקשות והאטימות שלו לבקשותיה נאלצה לעשות דברים שלא בידיעתו ולתחושתה היא חיה תחת טרור ופחד. בעקבות המצב הזוגי והיחסים עם משפחת המוצא, [פלונית] נמצאת בטיפול פסיכולוגי שנים רבות ועד היום [...]

בשנה האחרונה המצב הלך והחמיר עקב קשיים עם הבת [ת'] והתנהגות אלימה של [פלוני] כלפיה וכלפי הבן [א'].

[...] מדיווחה של גב' ליאורה גרינהאוס – עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית אשר טיפלה בבני הזוג בטיפולם האחרון עולה, שמערכת היחסים של בני הזוג אופיינה במאבקי כוח. [פלונית] קשורה מאוד למשפחתה ולאימה הדומיננטית ועל רקע זה היו מאבקים בין בני הזוג כאשר [פלוני] מרגיש חסר השפעה. נושא זה השפיע שנים רבות על החלטה בעניין מגורים והלך והתדרדר כאשר [פלוני] לא דיבר עם בני משפחתה ואף לא אפשר לחלקם להיכנס לביתם.

המריבות ביניהם לוו באלימות מילולית הדדית. להתרשמותה, [פלונית] הייתה בקונפליקט מתמיד בין חשיבות הקשר בינה לבין משפחתה ובין הקשר שלה ל[בעל] והתנהלותו של [פלוני] הינה נוקשה והוא מתקשה לקבל אחריות למעשיו [...]

[...] בחודש ינואר 2016 [ת'] הגיעה למיון שלוותה בליווי אִמה לאחר ששרטה עצמה עם מספריים ובהמלצת ד"ר בלוך, שהאם התייעצה עמו טלפונית, [ת'] הופנתה להערכת מסוכנות.

בהערכה [ת'] תיארה בשבועיים האחרונים ריבים בבית הספר, ובעקבות כך, עצבנות, מתח, מצבי רוח משתנים והתפרצויות זעם. לאחר ריב עם אִמה היו מחשבות על פגיעה עצמית ורצון למות אך היא שללה כוונה או תכנית אובדנית [...]

[...] [ת'] שיתפה בכך שהאב מפעיל עליה לחץ להיפגש עמו בימים שהיא אצל האם והיא מרגישה בקונפליקט קשה. כמו כן, לדבריה, היא אינה ישנה טוב בבית האב ומתעוררת מספר פעמים בלילה [...]

מהמפגשים עם הילדים התרשמתי [...] שניהם אוהבים את האב והקשר עמו משמעותי עבורם אך יחד עם זאת, התרשמתי שהקשר עם האם יותר נינוח ופתוח. שניהם מעלים זיכרונות קשים שמלווים אותם בהקשר להתנהלות האב.

[...] האם מתארת במהלך השנים זוגיות המאופיינת בחוסר תקשורת, נוקשות רבה מצד בעלה הכוללת התפרצויות זעם קשות, סכסוכי שכנים, חיכוכים קשים עם בני משפחתה עד לסילוקם מביתם ובהמשך עד לאלימות כלפי הילדים. לדבריה היא חשה כ'שבויה' במערכת יחסים זו.

להתרשמותי, מעורבות היתר של משפחת המוצא אכן פגמה בביסוס התא הזוגי והמשפחתי. יחד עם זאת, אני מתרשמת שחוסר התקשורת בין ההורים ותחושת חוסר הביטחון של האישה ביחסים הזוגיים, תרמה בין השאר לקרבתה למשפחתה [...]

להתרשמותי, האב אוהב את ילדיו, מסור ודואג להם בדרכו שלו, ואף הילדים אוהבים אותו [...]"

נראה כי לכל אחד מן הצדדים הייתה שותפות בהרס התא הזוגי כאשר גם האם דבקה במשפחתה יותר מהנורמה, אלא שייתכן שהדבר נגרם מחוסר תקשורת ומחוסר הביטחון שאותו חשה ביחסיה עם הבעל. הילדים אוהבים את הוריהם ואילו ההורים גם הם אוהבים את ילדיהם. מאבק הגירושין – ואולי גם רקע קודם לו – הביא את הבעל להתנהלות אלימה ואובססיבית שגרמה נזקים נפשיים קשים לילדים ובעיקר לבת הגדולה [ת'] שהגיע למצבים נפשיים קשים מאד גם ובעיקר בשל התנהלותו הכושלת, הנוקשה, האלימה והאובססיבית של הבעל – האב.

בתסקיר נוסף מתאריך כ"ג בתשרי תשע"ז (25.10.2016) נכתב בין השאר:

"[ת'] [...] מדבריה עולה מכבש לחצים כבד מצד אביה. מאחר וקשה לה במפגשיה עם האב מאז ומתמיד [...] במפגש האחרון עמו הוא לא הפסיק להשמיץ את אִמה בפניה ולהאשימה בפירוק המשפחה כאשר לדבריו, אין לו כלל חלק בזה. בנוסף, חזר והאשים את [ת'] שאף היא אחראית לפירוק המשפחה שכן כאשר היא לא מגיעה אליו בזמני השהות, גם [א'] אינו רוצה לבוא אליו.

[ת'] הוסיפה שהאב חוקר אותה בכל הזדמנות על בני המשפחה והיא אינה מצליחה להציב לו גבולות, למרות שהומלץ לה על ידי גורמי המקצוע לבקש ממנו לחדול מכך, מאחר וזה לא עניינה [...] כאשר היא חוזרת לבית האם ממפגשים עם האב, היא 'עצבנית, בוכה הרבה, רוצה להרביץ ולשבור דברים'. כמו כן חזרה על אמירות כמו: 'בא לי למות.'

[...] בשיחה זו, [ת'] ביקשה להפסיק את מפגשיה עם האב לחלוטין מאחר ולדבריה, אין לה יותר כוחות להתמודד מולו ובשלב זה היא צריכה הפסקה.

לאור המתואר לעיל, להתרשמות עו"ס לסדרי דין ועו"ס לחוק הנוער, [ת'] במצוקה רבה בעיקר על רקע הלחצים הכבדים המופעלים עליה מצד אביה. מהדברים עולה שהאב עסוק במאבקיו עם האם ואינו ער למצוקה הרגשית של [ת'] כאשר הוא מערב אותה ומאשים אותה ואת אִמה בפירוק המשפחה."

תהיה הסיבה להרס התא המשפחתי אשר תהיה. באשמת צד זה או אחר או של שני הצדדים הרי שבמצב הנתון האישה מואסת בבעלה מאיסות גמורה וחד־משמעית. ההתנהלות עם הבת [ת'] הוסיפה למאיסותה בבעל. לא בכדי כאשר שאל בית הדין בדיון את האישה מהו הדבר שהבעל עשה שגרם לה לעזוב את הבית. תשובתה כאמור הייתה:

"הוא היכה את הבת שלי לפני שנה, הוא אדם אלים, הבת בת ארבע־עשרה דיברתי עם הפסיכולוגית ועירבנו פקידת סעד. היו טיפולים זוגיים בעבר. אבל אני לא שם ולא חוזרת אחורה. חד־משמעי".

עינינו הרואות כי ברור שהאישה אינה מסוגלת עוד לחיות עם הבעל באותה דירה. מבחינתה חיי הנישואין היו סבל אחד גדול ארוך ומתמשך והיא הגיעה לגבול כוח הסיבולת שלה. היא שבה פעמים אין־ספור על מאיסותה הגמורה בו ואף הטעימה את טענתה. לא עזרו כל ניסיונות בית הדין להשיבה אל ייעוץ וטיפול בשל מאיסותה זו.

גם הבעל וגם האישה מודים שהיו ביניהם אין־ספור טיפולים. כך ברור שהאישה עשתה מאמצים רבים להגיע למצב של שלום בית. ברור אפוא שאין מקום לומר שלא מוצתה האפשרות של טיפול זוגי לאחר חמש שנות טיפול. משכך, טענת האישה שהיא הגיעה לנקודת זמן שבה אין עוד מקום לטיפול זוגי והמשבר עמוק וסופי מבחינתה היא טענה קבילה ומסתברת להתרשמותו העמוקה של בית הדין. בית הדין עשה ככל יכולתו לשכנע את האישה לניסיון לשוב לבעלה ולשקם את ביתם גם כאשר דיבר עם הצדדים בנפרד לאחר שאלו הסכימו שבית הדין ינסה לפשר ביניהם, אולם בית הדין נוכח כי האישה מואסת בבעלה באופן סופי, חד־משמעי ובלתי ניתן לשכנוע.

ייתכן שהבעל מצדו אכן חפץ וכן ברצונו בשלום בית – למרות לא מעט סימנים המראים להפך. אך מכל מקום היות שהאישה אינה מעוניינת עוד בשלום בית, היות שכבר נעשו מאמצים אין־ספור בעניין והיות שהאישה טוענת שהבעל מאוס עליה באופן סופי ומוחלט וניכרים דברי אמת, לפיכך יש לה גדר של אישה הטוענת "מאיס עלי". להלן נבהיר מבחינה הלכתית כי יש לבטל במצב שכזה גם את הצו למדור ספציפי.

בדיון מיום י"ח בכסלו תשע"ז (18.12.2016) שעסק באריכות בעניין שלום הבית סיימו הצדדים את טיעוניהם ובית הדין הורה להם על הגשת הסיכומים. בנוסף, נקבע מועד – יום ב' בשבט תשע"ז (29.1.2017) – לדיון בתביעת הגירושין של האישה שבה בית הדין עדיין לא דן כלל משום שעד לאחרונה לא הוגשה תביעה שכזו על ידי האישה. הצדדים הגישו סיכומיהם בתביעת שלום הבית. ביום כ"ד בטבת תשע"ז (22.1.2017) למעלה מחודש לאחר הדיון בו הוחלט על הגשת סיכומים שכבר הוגשו וימים אחדים טרם הדיון על הגירושין, בעת שבית הדין שוקד על סיום כתיבת פסק הדין בשלום הבית, הגיש הבעל בקשה להשהיית פסק הדין שעדיין לא יצא כדי להוסיף טיעונים וחקירות. אף שההליך של הדיונים בשלום הבית – לרבות הגשת סיכומים – תם ונשלם ובית הדין יכול היה שלא לקבל את בקשתו, הסכים בית הדין לפנים משורת הדין לבקשתו וכדי שהבעל יחוש שתמו טיעוניו והצליח להביע בפני בית הדין את כל אשר בלבו שהרי בקשתו היא לשלום הבית.

בית הדין הוציא החלטה טרם הדיון בנושא הגירושין שתחילת הדיון ייוחד להשלמת עניין שלום הבית ולאחריו יידון נושא הגירושין. וכך ביום הדיון הביע הבעל רצונו לחקור את האישה ואמר כי יש לו שאלות רבות אליה. בא כוח האישה התנגד נחרצות ובצדק שכן הדיונים בנושא שלום הבית תמו ונסתיימו וכך אמר:

"החלטה זו על השלמת תביעת שלום הבית, פוגעת באופן רציני וקשה בזכויותיה המהותיות והדיוניות של מרשתי שהרי בתיק זה הסתיימו הראיות, הוגשו סיכומים וכל הבקשה נועדה למשוך זמן ולהקפיא את המצב הקיים בו האיש נמצא בתוך בית שבעצם צריך להימכר לאלתר, ובדיון הקודם בית הדין כבר הודיע שלפני סיום ההליך של הגירושין יינתן פסק דין בעניין שלום הבית, ולכן כל ה'סיבוב פרסה' הזה פוגע מהותית בזכויותיה הקנייניות, הדיוניות והמהותיות של מרשתי [...]"

בית הדין אמר בדיון:

"בית הדין נותן את המקסימום של האפשרויות לאדם שטוען מישהו ומבקש משהו [...] כל מה שתרצו, תטענו היום [...] תיק שלום הבית נגמר, הגשתם סיכומים, לא טענתם שיש לכם עוד טיעונים או ראיות. זה נקרא 'תמו עדיי' בנושא שלום הבית, ולכן טענה כזו אינה נכונה ואינה צודקת. אנחנו לפנים משורת הדין רוצים לתת לכם להשלים. תשלימו."

בא כוח האיש הגיב בשלוש פעמים נפרדות בדיון על התחשבות בית הדין והתייחסותו, וכדלהלן: "ברור לחלוטין. אנחנו מרגישים את זה [...]"

ובהמשך: "[...] אנחנו מודים לבית הדין שהתייחס לבקשה [...]"

ובהמשך: "[...] אני מבקש להודות לבית הדין שמאפשר לנו את הזכויות ומאפשר לנו לקבל את יומנו."

הרי כי גם צד הבעל מבין שבית הדין עושה כל מאמץ מעבר לגבולות הדין והחוק כדי שהצדדים יביעו את כל אשר בלבם לפני בית הדין.

על אף צדקת טענתו של בא כוח האישה על פי כל דין וחוק, בית הדין החליט לפנים משורת הדין לאשר לבעל לחקור את האישה בכמה שאלות בלבד. בהמשך הדיון הסכים בית הדין לאשר לבעל להוסיף כהנה וכהנה שאלות למכביר ולחקור את האישה, והכול  לפנים משורת הדין כדי שתחקר האמת. בית הדין הורה לצדדים לסכם בעל פה (על פי התקנות הקובעות שעניין זה מסור להחלטת בית הדין) את תמצית התוספת בעניינם בדיון הספציפי לאחר שהסיכומים הכלליים כבר הוגשו קודם לכן כאמור. למרות זאת ולפנים משורת הדין בשלישית, הסכים בית הדין לבקשתו של הבעל טרם עזב את אולם הדיונים להגיש את דבריו וסיכומיו בכתב. גם סיכומי האישה בכתב הוגשו לבית הדין.

בדיון זה מתאריך ב' בשבט תשע"ז (29.1.2017) נטען על ידי הבעל על יחסיו הטובים עם חברותיה של האישה ומנגד האישה הכחישה את דבריו. כיון שאין הוכחות לכל צד, לעניין זה אין השפעה על פסק הדין. בהמשך חקירת האישה הסכימה שהבעל סייע לאחיה [י'] ז"ל.

עוד הוסכם על ידי הצדדים שהבעל השתתף בימי הולדת של האישה בנוכחות בני משפחתה והביא לה מתנות. עוד אמרה האישה כי יחסי האישות קודם ללידת הבת [נ'] לפני שלוש שנים היו מצוינים.

בהמשך אמרה האישה בדיון:

"לצערי, האדם אתו חייתי הרבה מהחיים שלי, הוא לא אמין. כל מילה שאני אומרת לו או חוזרת לי בצורת תביעה או שהוא מכופף לי את היד, ואני לא מוכנה. אתן דוגמה. היה סוף שבוע אחרי שהודעתי לו שאני רוצה להיפרד, הוא השביע אותי כדי שיהיה סוף שבוע רגוע, בנימה של איום, שלא אעשה שום מעשה באופן חד צדדי וגם הוא לא יעשה, ואני לא הגשתי שום תביעה, אבל הוא כן הגיש. אני מאמינה לו בתמימות, אבל הוא אין לו שום עניין לכבד את השבועות ההדיות שלנו. עם כזה אדם אין לי לעשות. אבל לצערי זה הבן אדם."

בהמשך, בעניין ההודעה לבן [א'] על עזיבת האישה את הבית נאמר בדיון מפי האישה: "הודעתי ל[א'] באותו היום. לצערי מכיוון שאני יודעת במי מדובר לא היה מנוס אלא לברוח מהבית."

לשאלה שהופנתה לאישה מה גרם לה לברוח מהבית אמרה:

"זו המלצה ש[פלוני] נתן לי אחרי שהודעתי לו שאני רוצה להתגרש, וביקשתי ממנו שיעזוב את הבית, הוא אמר לי: 'אני לא זז מפה. את יכולה לקחת את הילדים וללכת.' מכיוון שהיה לי ברור שיתנגד וימנע את ההפרדה ביני ובינו ושלא ייצא מהבית, אז נאלצתי לעשות את זה בצורה עצמאית."

הבעל טען שחגג לאישה ימי הולדת עוד בחודש [...] 2016 והקריא לה שיר ואף קיימו הצדדים יחסי אישות עד ינואר 2016.

בתגובתה ביחס ליחסי אישות אמרה האישה בדיון: "כן. הוספתי ואמרתי פה שלא לקיים יחסי אישות עם [פלוני] זה דבר מאוד מפחיד. החופש להגיד 'לא' – היה מאוד מוגבל."

האישה הוסיפה וטענה כי העלתה לפני היועצת ליאורה את פחדיה ככלל מבעלה וזו הזדעזעה מכך מאוד, וכך אמרה האישה:

"עלה אצלה שאני פוחדת ממך, והיא הזדעזעה מזה ואתה לא [...] שאישה אומרת לבעלה שהיא פוחדת ממנו. היא הגיבה לזה, בשעה ש[פלוני] נשאר אדיש לזה ולא אכפת לו אם אני בפחד או לא בפחד."

יצוין שבדיון הבעל לא הכחיש את דברי האישה ועבר לשאלה אחרת לגמרי. בהמשך בקשותיו בכתב, מאוחר יותר, הכחיש הבעל גם את זאת.

בהמשך מפנה הבעל שאלה לאישה בזו הלשון:

"אני טוען שאני ביוזמתי פניתי לליאורה ב־2015 וביקשתי את עזרתה שכן תגיעי לפגישות ייעוץ זוגי כי הבנתי שקשה מאוד ובאמת צריך את הסיוע שלה ואת פשוט אמרת: 'אני אתך לליאורה לא הולכת.'"

הבעל בדבריו מודה בלי משים שאשתו אינה מעוניינת כבר מזמן ללכת עמו לליאורה היועצת בצורה נחרצת.

בתשובתה לשאלה זו עונה האישה:

"אני לא זוכרת מה אמרתי. אני אומרת גם היום שאני אִתו לליאורה לא הולכת. סיימתי, יצאתי לחופשי ואני לא חוזרת לכלא. אני לא הולכת לשום פגישה [...] אני נושמת עכשיו לרווחה ואני מודה לא-לוקים שנתן לי את הכוח לקום ולצאת מהמקום החולה שהייתי בו [...] כי קודם חיינו בגיהינום. יש רווחה גדולה בהרבה לכל הילדים. לילדה [ת'] חד־משמעי וגם לבן [א'] חד־משמעי. וגם לילדה [נ'] אין מה להשוות בין המצב העכשווי למצב שהיינו בבית."

הבעל הצהיר על הגשת חשבוניות המאששות את טענתו שהצדדים קיימו פגישות ייעוץ יחדיו גם לאחר לידת הבת [נ']. בלי שניגע ברלוונטיות של עניין זה, הבעל שהבטיח שיגישן, לא עשה זאת בהגשת הסיכומים למרות חלוף הזמן שהוקצב לכך. מאוחר יותר הראה הבעל כי האישה חזרה בה מהסכמתה ומנעה מהיועצת להמציא את החשבוניות, לאמור: האישה הביעה הסכמתה לבעל להמציא את הקבלות ואת האסמכתאות לבקשתו אולם מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה ובכך מנעה מהיועצת להמציא את הנדרש. הבעל הבהיר בבקשתו כי חפץ היה לסתור את טענות האישה שהוא הפסיק את הטיפול הזוגי לאחר קניית בית המגורים וכי תביעת שלום הבית שלו היא כנה. האישה מצִדה הבהירה לבית הדין את סיבת התנגדותה: לדבריה הבעל הגיש כמה סיכומים לתיק ומבקש כל הזמן להוסיף בקשות ללא הגבלה כאשר בית הדין מתייחס לבקשותיו לפנים משורת הדין לאחר שתמו הדיונים בתיק הרלוונטי והוגשו סיכומי הצדדים. מטרתו של הבעל, לדבריה – 'למשוך' את התיק ללא קץ בעוד הוא יושב בבית המשותף והאישה והילדים מתגוררים בבית שכור. לדבריה הוא מנצל לרעה בתעלולים פרוצדורליים את החסד שזכה בו מבית הדין להמשך הגשת בקשות וסיכומים לאחר תום ההליך. כל קבלת בקשה נוספת של הבעל תהיה פתח נוסף להמשך גרירת התיק. על הבעל לדבריה היה לבקש כל מסמך שהוא חפץ עוד בעת הדיונים בתיק.

מעבר לטענותיהם של האישה ובא כוחה, בית הדין אינו רואה בעובדה שהיו – אם אמנם היו – כמה פגישות נוספות (כלשונו) ומשותפות של הצדדים יחדיו, לאחר לידת הבת [נ'], עם היועצת, כדי לשנות את ההתרשמות הברורה שכיום המאיסות קיימת ואינה ניתנת להשתנות על פי הנתונים שלפנינו. גם הבעל בטענתו כותב כי מפגשים אלו התקיימו עד לתאריך 31.12.2015 – לפני למעלה משנתיים ימים! כבר עברו מים רבים בירדן מאותה עת והמאיסות הלכה והעמיקה. בית הדין אינו עוסק בכנותו של הבעל בתביעת שלום הבית באותו זמן, שכן גם אם הייתה בו כנות באותה עת ורצון אמתי לשלום בית, אין הדבר בהכרח כי גם כיום הוא כן בתביעתו. ובנוסף, גם אם היום הוא כן בתביעתו, עדיין אין השלכה מכנותו זו לעניין המאיסות הברורה שלפנינו.

לסיכום: התרשמות בית הדין היא כי האישה מואסת בבעלה כאשר תחושתה הייתה בביתה כבבית כלא, כגיהינום וכמקום חולה עד שברחה ממנו עם ילדיה, עזבה את ביתה שלה המשותף לה ולבעלה והלכה לגור בשכירות ובלבד שלא להישאר תחת קורת גג אחד עם הבעל, וכי היא וילדיה נושמים כיום לרווחה וכי יחסי האישות שקיימו הצדדים עד לפני למעלה משנה נעשו לדבריה כיון שפחדה מבעלה. הבעל הגיש בקשה נוספת ובה הכחיש טענות רבות של האישה בדיון וטען כי הן לא הוכחו. בית הדין מבהיר כי בתביעת שלום בית עסקינן והתרשמותו העמוקה של בית הדין ממאיסות המוחלטת של האישה וכי אין כל סיכוי אף לא הקטן ביותר להשבת שלום הבית בתיק שלפנינו.

בסיכומי התשובה האחרונים שהגישו האישה ובא כוחה נאמר בנוסף לכך כי לטענתם מטרת הבעל נראית בעליל כי ככל שמתקרב מועד הדיון הקרוב בבית המשפט מנסה הבעל להקפיא את ההליכים. לשם כך הגיש הבעל בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט. יחידת הסיוע בדקה את בקשתו והוציאה החלטה שבה נאמר שבהתאם לתקנות היא ממליצה על קיצור תקופת עיכוב ההליכים מהטעם – כלשונה – "[...] שהמתנה לתום תקופת עיכוב ההליכים עלולה לגרום נזק של ממש לצדדים או לילדיהם."

בעקבות זאת החליט בית המשפט להורות על קיצור תקופת עיכוב ההליכים ועל סגירת תיק יישוב הסכסוך.

בנוסף לכך מצטט בא כוח האישה את הדיון בבית הדין הגדול מתאריך י"ז באלול תשע"ו 20.9.2016 שעסק בעניין הסמכות עוד בתחילת ההליך לאחר הדיון הראשון בתאריך כ"ה באדר ב' תשע"ו (4.4.2016) ועוד טרם הדיונים בתאריכים י"ח בכסלו תשע"ז (18.12.2016) וב' בשבט תשע"ז (29.1.2017).

בין הדברים שנאמרו בדיון בבית הדין הרבני הגדול נאמר כדלהלן: "הבעל: אם בית הדין יקבע שתביעת שלום בית נדחית ואין סיכוי אז יהיה גט."

בית הדין שאל את הבעל אם מאז עזיבתה את הבית הוא פנה אליה לשלום בית. תשובתו לא התייחסה עניינית לשאלה וכך הוא ענה: "לצערי היא קבלה ייעוץ ולקחה את הילד."

בהמשך שאל בית הדין את האישה אם במשך הפירוד פנה אליה הבעל, ותשובתה הייתה:

"הוא מטריד אותי ובולש עליי, אני מרגישה כאילו אני תחת מצלמה, הוא פונה אליי באיומים והטרדות. לא אסע אִתו לשום מקום, שש שנים זה כבר מספיק."

בא כוח האישה טוען כי הבעל לא פנה לאישה ישירות וכל שעשה הוא להתעמת עמה וכיוצא בזה.

בנוסף הביא בא כוח האישה את דברי בית הדין הגדול שנאמרו בהתייחסות לדברי האישה שאמרה:

"למען הילדים אני לא אחזור אליו לעולם. אני חייתי בכלא, חיים של טרור, הוא מסתכסך עם השכנים ועם המורים. הוא בודד אותי מהמשפחה שלי, שלושה מהאחים נפטרו והוא לא נתן לאחי הבודד להיכנס אליי לבית וגם לא להורים שלי, ולא אחזור אליו לעולם היינו בייעוץ שש שנים [...] אין טעם לייעוץ [...] אין לי בלב שום דבר אליו, אני סיימתי אתו, כעת החיים שלי השתנו לטובה וכולנו שמחים טוב לנו יותר."

בית הדין הגדול בתגובותיו אומר לבעל בדיון: "אתה שומע, הדברים ברורים."

בית הדין הגדול הבהיר לבעל בדבריו אלו כי גם הוא כפי שבית הדין דנן מבינים כי אין מה לעשות ביחס לנישואיו וכי אין כל סיכוי בדבר.

יצוין שבבית הדין הגדול בניסיונות הפישור והגישור האישה הסכימה למחול על כתובתה.

עוד יצוין שבבית הדין הגדול, לאחר שכנועי הדיינים, הסכים הבעל להתגרש אם ימולאו דרישותיו.

מסקנה

המקרה שלפנינו הוא 'מאיס עלי' בברירות כאשר אין סיכוי לשלום בית, ולפיכך תביעת שלום הבית נדחית.

הבירור ההלכתי

כפיית מורדת לשלום בית

לגבי כפיית הבעל לגרש את אשתו הטוענת "מאיס עלי", מצינו מחלוקת ראשונים. דעת הרמב"ם היא שכופין את הבעל לגרש, וזו לשונו (הלכות אישות פרק יד הלכה ה): "אם אמרה 'מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי', כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה [...]"

כדעה זו כתב גם הריטב"א (כתובות סג, ב) בשם רש"י (אולם מהתוספות המובא להלן בסמוך, משמע שלא הבינו כן בדעתו), וכן הביא הרא"ש (שם פרק ה סימן לד) בשם רשב"ם.

ואולם רוב הראשונים: רמב"ן, רא"ה ורשב"א (בחידושיהם לכתובות שם); רא"ש (שם); ר"ן (בחידושיו שם ובר"ן על הרי"ף שם כז, ב מדפי הרי"ף) ועוד – חולקים על דעת הרמב"ם, וסוברים כדעת רבנו תם המובאת בתוספות (כתובות שם ד"ה אבל) בזו הלשון:

"אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה – פירש בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו, אלא יתן גט ויוצאה בלא כתובה. ויש מפרשים דכופין אותו להוציא, ואין נראה לרבנו תם, דניחוש שמא עיניה נתנה באחר [...]"

סיכום ההלכה בזה, מובא בתוך דברי המגיד משנה (על הרמב"ם שם) בזו הלשון:

"וכבר פשטה הוראה הזאת בכל ארצותינו שלא כדברי רבינו בזה, שאין כופין את האיש לגרש, ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומפני קלקול הדור, שלא תהיה אשה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה, כל שכן שהם ז"ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין."

נמצא אפוא כי המחלוקת הנזכרת לגבי כפיית הבעל לגרש את אשתו הטוענת "מאיס עלי", תלויה בשתי הסברות: מחד גיסא "אינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה", ומאידך גיסא "חיישינן שמא עיניה נתנה באחר". ולכאורה נראה כי בסברות הללו תלוי גם הנידון שלפנינו – אם לכפות את הטוענת "מאיס עלי" לחזור לשלום בית עם בעלה – כי לצד שאינה כשבויה, גם אין לכופה, ואילו לצד שמא נתנה עיניה באחר, הרי שיש לכופה, ושני הנידונים – כפיית הבעל וכפיית האישה – תלויים לכאורה זה בזה.

ומעתה, לאחר שההלכה נפסקה כרוב הראשונים החולקים על דעת הרמב"ם, וכסברת רבנו תם שלא כופין את הבעל לגרש, והיינו משום שמא עיניה נתנה באחר, אם כן מטעם זה היה ראוי לכאורה גם לכוף את האישה לחזור לשלום בית.

ואולם לא כן מצינו בדברי הראשונים בנוגע לשאלת שלום בית – אם מחייבים את הטוענת 'מאיס עלי' לחזור לבעלה. עניין זה נידון בשו"ת הרשב"א (חלק ז סימן תיד) שכתב וזו לשונו:

"אבל האומרת 'מאיס עלי', בית דין מבקשים ממנה שתהא נותנת דעתה עליו ותתפייס לו. ואם לא רצתה מפני שלבה אונסה שלא תתפייס לו, אין מכריחין אותה לעמוד אצלו לשמשו [...] ולעולם אין כופין את הבעל לגרש [...] זהו דין האומרת מאיס עלי".

וכן נפסק גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד דפוס פראג סימן תתקמו) וזו לשונו:

"גם תודיעני דין זה, על ראובן שטען על אשתו: 'היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת, ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד, ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי'[...] ואפטרופוס שלה השיב: 'הוא הכה אותה כמה פעמים ואפילו בימי נדותה, וכל כך עשה לה צער ובזיון עד שסוף דבר היא אומרת מאיס עלי'[...]

תשובה: הכי דיינינן אנו: אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה, גם אין אנו כופין אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י, אחרי שרבנו תם אוסר [...] אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב [...]"

וכיוצא בזה פסק גם הרא"ש בתשובותיו (כלל מג סימן יד) וזו לשונו:

"זאת האישה שטוענת מאוס עלי, אין כופין להיותה עמו, וגם אין כופין את הבעל לגרש כמו שפסק רבינו שמואל [רשב"ם] ור"ם [הרמב"ם] ז"ל, אלא כמו שפסק רבנו תם ז"ל דאין כופין את הבעל לגרש".

וכן העלה גם בשו"ת הרשב"ש (סימן צג) שכתב וזו לשונו:

"והעולה מזה הוא, שאם היא מורדת בטענת מאיס עלי בלא טעם, אין כופין אותה לחזור לו, ואין לה עליו מזונות ומעשי ידיה שלה, ואם מתה יורשה. ואם נותנת אמתלא לדבריה, כמו שקודם נשואיה לא היתה חפצה בו, בזו הוא קרוב לדון שכופין לגרש, אלא שלענין מעשה לא הייתי מיקל בכך."

בדרך זו כתב בתשובתו גם רבי אליהו מזרחי (סימן כח) וזו לשונו:

"יורנו רבנו על טענת מאיס עלי, האם נסמוך לדברי הרמב"ם שאמר שאינה כשבוית חרב שתבעל לשנוי לה וכופין אותו לגרשה, או אם נסמוך להרא"ש ור"י שאמרו דאין כופין [...] וכל שכן שאפילו במקומות הללו לא נהגנו להקל בענין זה ח"ו, שהרי כמה נשים טענו טענת מאיס עלי ולא שמענו מעולם להשתמש בכפייה, אלא יושבת היא לעצמה והוא לעצמו, שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה עד שיתפייסו מעצמם כי מי הוא זה שירצה להכניס עצמו בספק אסור אשת איש להשתמש בכפייה, וכל שכן בזמנים הללו שרבו הפרוצות דודאי יש לחוש בהן שמא נתנו עיניהן באחרים."

נמצאנו למדים מדברי הפוסקים הראשונים, כי סברת הרמב"ם שהטוענת מאיס עלי "אינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה" נפסקה להלכה ולמעשה לעניין הצדקת סירוב האישה לחזור לבעלה, אלא שכל זה בנוגע לכפיית האישה – שאין לכופה לחזור לשלום בית עם בעלה, אולם לג