הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי והתפטרות עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא לפני עיוור מועד הקרע ריח הגט רכב אוטונומי קדימויות בהצלת נפשות הצלת נפשות

פרשנות הסכם חלוקת עזבון / פד"ר 33040/1

הרב אלימלך וסרמן, הרב מיכאל צדוק, הרב אריאל שוויצר ( בית הדין הרבני האזורי אשדוד)
אדם נהרג בתאונת עבודה. אלמנתו והוריו חתמו על הסכם על דרך חלוקת הפיצויים שיתקבלו. ואולם, חלק מהפיצויים הוגדרו ע"י הביטוח כפיצויים לטובת העזבון, וחלק מהפיצויים הוגדרו כפיצויים לתלויים במנוח, קרי האלמנה, והועברו לאלמנה. האלמנה טוענת שהכספים האלה אינם כלולים בהסכם. ההורים טוענים שהכספים האלה כלולים בהסכם, ושיש לחשב את חלוקת יתר הפיצויים בהתאם. בית הדין פסק שאי אפשר להכריע, ולכן יש לחלק את הסכום שבמחלוקת בין הצדדים.

ב"ה

תיק 33040/1

בבית הדין הרבני האזורי אשדוד

לפני כבוד הדיינים:

הרב מיכאל צדוק – אב"ד, הרב אלימלך וסרמן, הרב אריאל שוייצר

המנוח:                        פלוני ז"ל

המבקשת:                   פלונית (האלמנה)         (ע"י ב"כ עו"ד רענן בר זוהר)

נגד

המשיבים:                   אלמונים (הורי המנוח) (ע"י ב"כ עו"ד צביקה כספי)       

הנדון: קיום ופרשנות הסכם חלוקת עיזבון; תוקף הודאות באי כח ואפוטרופוס

פסק דין

בפני בית הדין מונחת בקשה למתן צו ירושה לחלוקת כספי פיצויים שנפסקו לטובת עיזבון המנוח.

המנוח נהרג בשנת תשס"ז–2006 בתאונת עבודה, והותיר אחריו אלמנה והורים. במסגרת בקשה משותפת למתן צו ירושה, הגישו ההורים והאלמנה הסכם, ובו נכתב בין היתר כי כספי פיצויים שיתקבלו מחברת הביטוח של המעביד יחולקו בין הצדדים באופן הבא: 500,000 ₪ ראשונים שיתקבלו מהתביעה יינתנו לאלמנה, וכל סכום נוסף שיתקבל יחולק בין האלמנה לבין ההורים שווה בשווה. הסכם זה אושר ע"י בית הדין וקיבל תוקף של פסק דין ביום ט' אלול תשס"ז (28.3.2007).

בתביעות שהוגשו מאוחר יותר כנגד המעביד בביהמ"ש המחוזי ובביהמ"ש העליון נפסקו פיצויים כדלהלן: סך של 921,080 ₪ לעיזבון המנוח, ועוד סך של 1,061,484 ₪ לתלויים במנוח, ובמקרה זה לאלמנתו.

בדיון שהתקיים בבית הדין בענין הבקשה להוצאת צו ירושה בהתאם להסכם הנ"ל, הציגו הצדדים עמדות חלוקות בנוגע לאופן שבו אמורים להתחלק כספי הפיצויים:

עמדת האלמנה היא כי ההסכמות הנ"ל אינן מתייחסות לפיצויים שנפסקו לה עקב היותה "תלויה" במנוח, שכן כספים אלה אינם חלק מכספי העיזבון, ומשום כך לא היו כלולים בהסכם. בהתאם לכך, בקשתה היא שביה"ד יוציא צו ירושה ולפיו 500,000 ₪ ראשונים מכספי הפיצויים שנפסקו בתביעת העיזבון + מחצית מהיתרה של כספי תביעה זו שייכים לאלמנה (בסה"כ מכספי העיזבון: 710,540 ₪), והמחצית האחרת מיתרת כספי תביעה זו שייכת להורים (סה"כ: 210,540 ₪). שאר הכספים שהתקבלו מחברת הביטוח עבורה בהיותה "תלויה" שייכים לה בלבד, ואין להורים חלק בהם (סה"כ לאלמנה 1,772,024 ₪).

מנגד, ההורים טוענים כי ההסכם הנ"ל התייחס לכלל הפיצויים שיתקבלו מחברת הביטוח של המעביד, ועל כן יש להתחלק בכל סכום הפיצויים שווה בשווה, לאחר ניכוי 500,000 ₪ הראשונים שיינתנו לאלמנה בהתאם להסכמות (בסה"כ 1,241,282 ₪ לאלמנה, ו-741,282 ₪ להורים).

יצוין, כי בפועל הכספים שהתקבלו בתביעת התלויים הועברו זה מכבר לאלמנה על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי. לפיכך המחלוקת בין הצדדים כעת היא כיצד יש לחלק את הכספים שנפסקו לטובת העיזבון במסגרת צו הירושה שיוציא ביה"ד, באופן שהחלוקה הסופית של כלל הכספים (כספי עיזבון וכספי תלויה) תתאים להסכמות הצדדים שקיבלו, כאמור, תוקף של פסק דין בבית דין זה.

א.      עובדות הצריכות לענייננו;

ב.       טענות הצדדים;

ג.       הגדרת נושאי הדיון;

ד.       ספק בפרשנות נוסח שטר;

ה.       פרשנות שטר על פי כוונתו ותכליתו;

ו.        דיון על תכלית ההסכם שלפנינו;

ז.       הודאה מכללא היוצאת מדברי באי כח בדיונים ובכתבי טענות;

ח.       תוקפה של הודאת אפוטרופוס;

ט.       קביעת סך הממון המוטל בספק;

י.        סמכות ביה"ד לדון בהסכם הכולל נכסים שמחוץ לעיזבון;

יא.      סמכות ביה"ד לדון בפרשנות ההסכם.

א.       עובדות הצריכות לענייננו

הצדדים עברו דרך ארוכה בהליכים המשפטיים שביניהם. הם נכנסו ויצאו פעמים רבות בשערי בית דין זה, עניינם נדון מספר פעמים בפני בית הדין הגדול, והגיע אף לבית המשפט העליון בתיק בג"ץ 1854/13 פלונית נ' פלוני (2014).

בפסק זה לא נמנה את כל התהפוכות שעברו הצדדים, כמו גם עמדות הצדדים שהשתנו לפי הענין הנדון והערכאה שבפניה הם עמדו, ונפרט רק ציוני דרך עיקריים ועובדות הצריכות לענייננו:

המנוח והאלמנה נישאו זה לזו כדמו"י בתאריך כ"ו טבת תשס"ב (10.1.2002). בני הזוג היו נשואים כארבע שנים וחצי, עד למותו בטרם עת של המנוח ביום ג' בתשרי תשס"ז (25.9.2006) בתאונת עבודה, במקום עבודתו במפעל יקבי כרמל מזרחי. מקום מגוריהם היה באשדוד, בדירה אשר הזכויות בה היו רשומות על שם הורי המנוח.

ביום כ"ג כסלו תשס"ז (14.12.2006) הוגשה על ידי אבי המנוח בקשה למתן צו ירושה על עזבון המנוח. בבקשה נכתב כי המוריש לא השאיר אחריו צוואה וכי יורשי המנוח כולם בגירים והם אלמנתו ושני הוריו. ביום א' ניסן תשס"ז (20.3.2007) התייצבו הורי המנוח, אלמנתו, ובני משפחה נוספים בבית הדין, והגישו לבית הדין מסמך הסכמות שסומן ע"י ביה"ד באות א', וזו לשונו של המסמך (חלק מההוספות בסוגריים הן הבהרות של ביה"ד):

"לכבוד

בית הדין הרבני האזורי

אשדוד

א.נ.,

הנדון: הסכמות צדדים למתן צו ירושה

אנו החתומים מטה:     [מ' ר'] (האלמנה).

                                  [מי' ר'] (אם המנוח).

                                  [ג' ר'] (אבי המנוח).

הגענו להסכמות למתן צו ירושה של המנוח [ב' ר'] ת"ז... מאשדוד.

לפי החלוקה המוסכמת שלהלן:

1.       כל יתרות הכספים ישארו בידי האלמנה [מ' ר']

2.       כל תכולת הדירה ב... באשדוד ישארו בידי האלמנה [מ' ר']

3.       כל הכספים שיתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי ישארו בידי האלמנה [מ' ר']

4.       ל[מ' ר'] (האלמנה) ניתנת זכות מגורים בדירה ב... השייכת ל[מי' וג' ר'] (הורי המנוח) לכל תקופת אלמנותה, ללא תשלום שכר דירה. באם תפנה את הדירה זכותה לקבל את שכר הדירה עבור הנכס במשך 5 שנים מיום הפינוי.

5.       כספים שיתקבלו מחברת הביטוח של יקבי כרמל (המפעל המעסיק) יחולקו לאחר תשלום הוצאות המשפט (אגרות, ושכ"ט עו"ד) בין הצדדים, כאשר 500,000 ₪ ראשונים ישולמו לאלמנה [מ' ר']. כל סכום נוסף שיתקבל יחולק בין האלמנה [מ' ר'] לבין ההורים [מי' וג' ר'] שווה בשווה.

דוגמאות:

1.       במידה וגובה הפיצוי יהיה 500,000 ₪ – כולו שייך ל[מ' ר'] (האלמנה).

2.       במידה והפיצוי יהיה בסכום של 1500000 ₪, מיליון ₪ יהיו שייכים ל[מ' ר'] (האלמנה) ויתרה 500,000 ש"ח שייכים ל[מי' וג' ר'] (הורי המנוח).

6.       הנכס במושב בגוש... בחלקה... מגרש... יועבר לבעלות ההורים: [מי' וג' ר']

ולראיה באנו על החתום:

(-) [מ' ר'] (האלמנה)      (-) [מי' ר'] (אם המנוח)     (-) [ג' ר'] (אבי המנוח)"

במהלך הדיון התברר לבית הדין כי האלמנה זקוקה לחליצה. בפרוטוקול בית הדין צוינו הגשת ההסכמות בענין הירושה והתחייבות הורי המנוח לעריכת החליצה. בהחלטה בתיק הירושה באותו יום קבע בית הדין כי הטיפול בתיק יימשך לאחר הופעת אחי המנוח בפני בית הדין, ולאחר שיחתמו על הסכמות הצדדים שהוגשו לתיק בית הדין.

ביום ט' ניסן תשס"ז (28.3.2007) נערכה חליצה כדת וכדין, וניתן פסק דין בתיק החליצה המאשר עובדה זו. גם בתיק הירושה ניתן פסק דין באותו יום, ושם נאמר כי "ביה"ד נותן תוקף פס"ד להסכמה האמורה". פסק דין זה שוחרר ביום א' אייר תשס"ז (19.4.2007).

בטרם נמסר לצדדים פסק הדין בענין הירושה, הוגשה ביום ל' ניסן תשס"ז (18.4.2007) בתיק הירושה בקשה מטעם האלמנה, ובה היא מבקשת להקפיא את מתן צו הירושה עד להודעה אחרת מצדה או מצד בא כוחה. בהמשך לבקשה הנ"ל, ביום כ"ח אייר תשס"ז (16.5.2007), הגיש ב"כ האלמנה "בקשה לביטול פסק דין לאישור הסכם חלוקת עיזבון".

בנימוקים לביטול פסק הדין נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים (ציטוטים נבחרים):

בהסכם זה הביאו אבי המנוח את האלמנה לוותר שלא מדעת על רכוש שהיה מגיע לה עפ"י כל דין מחד גיסא, ומאידך גיסא, הציג מצג שווא שכאילו הוא ורעייתו מוותרים על זכויות בעיזבון שממילא לא היה מגיע להם והיה מלכתחילה מגיע למבקשת. למעשה, התברר לאלמנה בדיעבד כי בהסכם לחלוקת עיזבון שעליו חתמה, היא מוותרת הלכה למעשה על החלק הארי של העיזבון המגיע לה כדין (סעיפים 4 ו-6 מהבקשה הנ"ל).

האלמנה מאובחנת מזה שנים רבות כסובלת מפיגור שכלי ולוקה בליקויים קשים ביותר בתחום הקוגניטיבי דבר המונע ממנה להבין על מה היא חתמה וגורם לכך שתאמין לכל אדם ובוודאי למשיב שהיה אבי בעלה (סעיף 10 מהבקשה הנ"ל).

דיון בבקשה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכמות הצדדים בענין הירושה התקיים ביום י"ב מרחשון תשס"ח (24.10.2007). ב"כ האלמנה טען בשמה כי הסכם חלוקת העיזבון פוגע "על פניו", כלשונו, בזכויות האלמנה, והוסיף כי יש בידיו "מסמך לגבי כשרותה של האלמנה והיות שחתמה בזמן שלא היתה במצב שיכולה לחתום". תגובת ב"כ אבי המנוח היתה כי לפי חוות הדעת הפסיכיאטרית שקיבל מב"כ האלמנה מדובר בפיגור שכלי קל, וכי ההסכם נכתב ע"י אבי המנוח בנוכחות אם ואח האלמנה ואח"כ נחתם על ידה. לדבריו "אין בירושה רכוש או בית ורק זכות תביעה של התאונה, ותמורת זה נתן האב מגורים לאלמנה בדירה". על כך השיב ב"כ האלמנה כי היא לא היתה צריכה לוותר על זכותה לגמלה חודשית ולפיצויים, וכן לא על הנכס במושב הרשום על שם המנוח.

במהלך הדיון הביא בית הדין את הצדדים להסכם פשרה שפרטיו לא נרשמו בפרוטוקול. בהחלטה שניתנה נאמר: "ב"כ הצדדים יגישו הסכם לאישור ביה"ד לפי הסיכום שהושג ע"י ביה"ד, וביה"ד יתן פס"ד בהתאם". עיקרה של הפשרה היתה כי הדירה בה מתגוררת האלמנה והרשומה על שם הורי המנוח תועבר לבעלותה המלאה, ויתר פרטי ההסכם יישארו בעינם. פרטים נוספים אודות תוכנו של הסכם הפשרה מנקודת מבטו של אבי המנוח, ניתן ללמוד מההודעה/בקשה שנמסרה על ידו ביום כ"ד כסלו תשס"ח (4.12.2007), ובה נכתב, בין היתר כי "מתבקש ביה"ד ליתן פס"ד כהסכמת הצדדים בפני ביה"ד, בקנין, ביום י"ב חשוון תשס"ח (24.11.07) לנוסח הרצו"ב". לתגובה צורפה הודעה בלשון זו:

"הודעה לביה"ד מטעם המשיב 1

1.       בישיבת ביה"ד מיום י"ב חשון התשס"ח הצדדים הגיעו להסכמות דלהלן:

א.       הבקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום ט' ניסן תשס"ז, לפיו אושר הסכם שנחתם בין המבקשת למשיב 1 (להלן: ההסכם) תידחה, בכפוף לאמור להלן.

ב.       המבקשת מצהירה כי חתמה על ההסכם אשר אושר ע"י ביה"ד ביום ט' ניסן תשס"ז מתוך הסכמה וללא כל לחץ וכי חתמה על ההסכם זה לאחר שתוכנו הוסבר לה והבינה את משמעותו והסכימה לו.

ג.       בהמלצת ביה"ד הסכימו הצדדים כי ההסכם ישונה כך שהמבקשת תהיה הבעלים של הדירה ברחוב... אשדוד, הידועה כחלקה... בגוש... (להלן: הדירה) אך הזכויות תרשמנה ע"ש המבקשת רק לאחר שיינתן פס"ד סופי וחלוט בתביעות הנזיקין אשר תוגשנה, הן ע"י העזבון והן ע"י האלמנה המבקשת, (להלן: האלמנה) כנגד המעביד של המנוח וכנגד כל מי שאחראי למות המנוח.

2.       אשר על כן מתבקש ביה"ד ליתן צו כדלהלן:

א.       יורשי עזבון המנוח [ב' ר'] ז"ל, ת.ז... (להלן: המנוח) הינם הוריו [ג' ר'] ו[מי' ר'] (להלן: [מי' וג' ר']).

ב.       דירת מגורי המנוח הידועה כחלקה... בגוש... הרשומה ע"ש [מי' וג' ר'] תירשם ע"ש האלמנה. כל ההוצאות והמסים הכרוכים בהעברת הבעלות ע"ש האלמנה יחולו על האלמנה. הזכויות תרשמנה בפועל ע"ש האלמנה רק לאחר מתן פס"ד סופי בתביעות העיזבון והאלמנה לפיצויים מהמעביד.

ג.       הבית הרשום במשרדי מ.מ.י ע"ש המנוח בתיק מס'... והידוע כחלקה... בגוש... ירשם בשווה ע"ש [מי' וג' ר']. הוצאות רשום הבית ע"ש [מי' וג' ר'] יחולו על [מי' וג' ר']

ד.       מכל סכום שיפסק בתביעת הפיצויים, הן בפסק הדין לאלמנה והן בפסק הדין לעיזבון, לאחר כל תשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, תקבל האלמנה סך של 500,000 ₪, ואילו הסכומים העודפים על סך -500,000 ₪, יחולקו כך שהאלמנה תקבל מחציתם והמחצית האחרת תחולק שווה בשווה בין [מי' וג' ר'].

3.       בית הדין מתבקש ליתן צו כאמור בבקשה זו התואמת את הסכמת הצדדים מיום י"ב חשוון תשס"ח."

למרות ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בפני בית הדין, השיב ב"כ האלמנה ביום כ"ט טבת תשס"ח (7.1.2008), "כי ההסכמה מיום י"ב חשון התשס"ח אין לה תוקף, ואין מנוס אלא לסגור את התיק המתנהל בפני בית הדין הנכבד מחוסר סמכות...".

לאחר דיונים ממושכים, נתן ביה"ד פסק ארוך ומנומק מיום י"ב תשרי תשע"ב (10.08.2011) ובו דחה את תביעת ב"כ האלמנה לביטול ההסכם. בפסק זה נכתב בין היתר (צוטטו הסעיפים הרלוונטיים לנדון דנן):

1.       על יסוד ההסכם שבין הצדדים, ינתן צו ירושה לפיו הזוכים בעזבון המנוח הם האלמנה והורי המנוח. תירשם הערה בצו הירושה לפיה העזבון לא יחולק בטרם יינתנו החלטות או צווים נוספים לענין זה.

2.       התביעה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם לחלוקת העזבון שנחתם בין הורי המנוח לבין האלמנה, נדחית. עם זאת, ההסכם יבוצע על פי הוראות שיינתנו בעתיד, כאמור בפסק הדין הנוכחי.

3.       הורי המנוח יגישו לרשם המקרקעין באשדוד בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת האלמנה בהתאם לסעיף 4 במסמך "הסכמות צדדים למתן צו ירושה" שצוטט בתחילת פסק דין זה. בהערת האזהרה יירשם כי היא תימחק לפי החלטת בית הדין הרבני. עם ביצוע רישום ההערה, תוגש לנו הודעה, אליה יצורפו הבקשה לרישום הערת האזהרה, החלטת רשם המקרקעין ונסח רישום. ההודעה על נספחיה תומצא ישירות גם אל ב"כ האלמנה או אל אחד מאפוטרופוסיה, אשר רשאים להתייחס לכך תוך 15 יום מעת ההמצאה. אישור על ההמצאה יצורף להודעת ב"כ הורי המנוח. לאחר המועד האמור, וככל שלא תהיה מניעה לכך, יתן בית הדין צו חלוקת עזבון (חלקי) לפיו הנכס במושב... יירשם במלואו על שם הורי המנוח בחלקים שווים. נוסח מוצע לצו זה יצורף להודעה ע"י ב"כ הורי המנוח.

 5.      הצדדים יגישו תוך שלושים יום הודעות בכתב (עם העתק ישירות לצד שכנגד) ובהן יתייחסו לשאלות שנשארו פתוחות, בענין הסכם הפשרה עליו קיבלו בקניין בבית הדין ובעניין הכתובה, כמבואר בפסק דין זה. בית הדין ממליץ לצדדים לנהל ביניהם משא ומתן ולהגיע להסכמות שיוגשו לאישור בית הדין.

בהתאם לפסק זה הוצא ע"י בית הדין באותו יום צו ירושה, בו נכתב מיהם היורשים על פי דין את עזבון המנוח, ונוספה בו הערה כי "העזבון לא יחולק בטרם יינתנו החלטות או צווים נוספים לענין זה."

על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור לביה"ד הרבני הגדול ע"י ב"כ האלמנה. אולם בית הדין הגדול דחה את הערעור בתיק (רבני גדול) 862770/1, ופסק בתאריך כ"ט טבת תשע"ב (24.10.2012) כדלהלן:

הערעור נדחה על כל חלקיו, ועל הצדדים לפעול לפי פסק דינו של בית הדין האזורי.

לאחר קביעתו של בית הדין הרבני הגדול התהפכו היוצרות, בכל הנוגע לטענות הצדדים לגופן של ההסכמות:

אפוטרופסי האלמנה ביקשו שבית הדין ייתן תוקף להסכמות השניות שאליהן הגיעו הצדדים בדיון מיום י"ב מרחשון תשס"ח (24.10.2007), וכפי שהודה ב"כ הורי המנוח בהודעתו לביה"ד מיום כ"ד בכסלו תשס"ח (4.12.2007) המובאת לעיל, ויינתן צו ירושה בהתאם להסכמות הנ"ל.

מנגד, הורי המנוח טענו כי אין כל פרוטוקול מדיון שהתקיים בביה"ד, המתעד את פרטי ההסכם אותם תובעים ב"כ האלמנה והאפוטרופוסים שלה לתקן בצו הירושה. בנוסף, אין תיעוד על אישור של ביה"ד להסכמות הנ"ל ועל קבלת קנין על ההסכמות הנ"ל. ב"כ הורי המנוח אמנם הודה כי דובר בע"פ על ההסכמות הנ"ל באותו דיון שהתקיים ביום י"ב חשון תשס"ח (24.10.2007), אולם מכיוון שאחי האלמנה שהם כיום האפוטרופוסים של האלמנה, התנגדו להסכם הנ"ל ועיכבו את חתימת ההסכם עד להיום, אין כיום הסכמה מצד הורי המנוח לחתום על ההסכם הנ"ל, ממילא ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים ביום א' בניסן תשס"ז ושקיבל תוקף של פסק דין ביום ט' בניסן תשס"ז (28.3.2007) הוא ההסכם היחידי התקף על פי דין, ועל בית הדין להוציא צו ירושה בהתאם להסכם הנ"ל.

לאחר דיון בטענות הצדדים, ניתנה החלטת בית הדין מיום ב' טבת תשע"ה (24.12.2014), אשר נתנה תוקף של פסק דין להסכמות השניות, ונכתב בה בין היתר, כדלקמן (הסעיפים הנוגעים לנדון דנן):

לאור הנ"ל פוסקים:

א. לאחר שניתן צו ירושה הקובע כי הזוכים בעיזבון המנוח הם האלמנה והורי המנוח ועל יסוד ההסכם השני שהוסכם בין הצדדים יחולק עיזבון המנוח כדלהלן:

1.       דירת מגורי המנוח הידועה כחלקה... בגוש... הרשומה ע"ש [מי' וג' ר'], תירשם ע"ש האלמנה. כל ההוצאות והמסים הכרוכים בהעברת הבעלות ע"ש האלמנה יחולו על האלמנה.

2.       הבית הרשום במשרדי מ.מ.י ע"ש המנוח בתיק מס'... והידוע כחלקה... בגוש... ירשם בשווה ע"ש [מי' וג' ר'], הוצאות רשום הבית ע"ש [מי' וג' ר'] יחולו על [מי' וג' ר'].

3.       הצדדים ישתפו פעולה בביצוע ההעברות הנ"ל. אם יתעורר צורך, יגישו הצדדים לחתימת בית הדין נוסחי צווים פורמליים לצורך המצאתם לרשם המקרקעין ולמנהל מקרקעי ישראל.

4.       אם יהיה צורך, הצדדים רשאים לחזור ולפנות לבית הדין בעניינים שנותרו במחלוקת בנושא חלוקת העיזבון.

על החלטה זו הוגש ערעור לביה"ד הרבני הגדול ע"י הורי המנוח, כאשר לטענתם טעה ביה"ד בהחלטתו לתת תוקף להסכמות השניות מיום י"ב מרחשון תשס"ח (24.10.2007), בעוד שההסכם התקף הוא ההסכם הראשון מיום ט' ניסן תשס"ז (28.3.2007).

גם ערעור זה נדחה ע"י בית הדין הרבני הגדול, בהחלטה שניתנה ביום כ"א כסלו תשע"ו (3.12.2015).

ב.      טענות הצדדים

למעשה, פניית ב"כ האלמנה כעת לביה"ד נובעת מכח סעיף 4 מהחלטת ביה"ד מיום ב' טבת תשע"ה (24.12.2014), ולפיה בית הדין הותיר פתח לצדדים לחזור ולפנות לבית הדין בעניינים שנותרו במחלוקת בכל הנוגע לאופן חלוקת העיזבון.

יצוין, כי המחלוקת בין הצדדים בנוגע לפרשנות ההסכם בנושא חלוקת כספי הפיצויים, עלתה כבר בדיון שהתקיים בפני בית הדיון ביום ח' תשרי תשע"ה (2.10.2014) (ר' פרוטוקול הדיון הנ"ל, שורות 17 ואילך), אם כי עיקרו של הדיון דאז לא נסוב על ענין זה ולא ניתנו החלטות לגביו, וסביר להניח כי סעיף 4 מההחלטה הנ"ל נולד גם בעקבות מחלוקת זו.

עוד יצוין, כי אין מחלוקת בין הצדדים שבכל הנוגע לאופן חלוקת כספי הפיצויים לא היו שינויים בין ההסכם הראשון לחלוקת העיזבון שאושר בבית הדין ביום ט' ניסן תשס"ז (28.3.2007), לבין ההסכמות השניות שאליהן הגיעו הצדדים בעל פה ביום י"ב חשון תשס"ח (24.10.2007). לפיכך, הבסיס לנדון שלפנינו הוא ההסכם הראשון לחלוקת העיזבון (להלן: ההסכם). אמנם, בעקבות גיבוש ההסכמות השניות הגישו ההורים, כאמור, נוסח הסכם שני, שלדבריהם תואם את ההסכמות שגובשו במהלך הדיון, אולם אין ללמוד דבר לגבי הסכמות הצדדים ממסמך לא חתום שהוגש על ידי אחד הצדדים ושנדחה לאלתר על ידי הצד שכנגד.

טענות ב"כ האלמנה מבוססות על עיקרון היסוד כי תביעת התלויים היא תביעה נפרדת מתביעת העיזבון, ואשר על כן איננה חלק מנכסי העיזבון. על בסיס עיקרון זה, מציב ב"כ האלמנה שלוש טענות עיקריות לכך שאין מקום להורות על חלוקת פיצויי התלויה בין האלמנה לבין ההורים (החלוקה דלהלן אינה של ב"כ האלמנה):

א.   ההסכם בין האלמנה להורים הינו הסכם לחלוקת עיזבון המנוח, וכפי שנכתב בכותרת ההסכם: "הסכמות הצדדים למתן צו ירושה". לפי לשון ההסכם ומהותו, הרי הוא חל על חלוקת העיזבון, ולא על זכויות שאינן חלק מהעיזבון, ובכללן פיצויי התלויה המגיעים לה בגין הנזקים שנגרמו לה עקב היותה תלויה במנוח.

ב.    ככלל, ההסכם בא להיטיב עם האלמנה, כך על פי רוח ההסכם, כך על פי דברי ההורים עצמם בהזדמנויות רבות, וכך על פי הבנתם של ערכאות שונות שההסכם היה לנגד עיניהם. הטבה זו ניתנה לאלמנה, לטענת בא כוחה, לאור וויתורה על הזכויות המגיעות לה על פי דין בבית במושב שהיה רשום ע"ש המנוח. בהתאם לכך, יש להבין גם את הסעיף בהסכם העוסק בחלוקת כספי הפיצויים (סעיף 5) ככזה הבא להיטיב עם האלמנה, בכך שנותן לה זכות קדימה בגביית 500,000 ₪ הראשונים מכספי הפיצויים. למעשה, מדובר בהטבה של 250,000 ₪ בלבד, שכן האלמנה ממילא זכאית על פי דין למחצית מהסכום הנ"ל. לדברי ב"כ האלמנה, אלמלא ההסכם לחלוקת הירושה, היתה האלמנה זכאית על פי דין ל100% מכספי הפיצויים שנפסקו לטובת התלויה, ול50% מכספי הפיצויים שנפסקו לטובת העיזבון, כלומר, האלמנה היתה זכאית לכספים בסכום כולל של 1,522,024 ₪ (1,061,484 ₪ שנפסקו לטובת התלויה + 460,540 ₪, שהם מחצית מסך של 921,080 ₪ שנפסקו לטובת העיזבון). לפי פרשנות צד האלמנה את ההסכם, ההסכם אכן היטיב עם האלמנה והביא לכך שהיא תגדיל את חלקה בפיצויים, ותקבל בסך הכל 1,772,024 ₪ (1,522,024 ₪ הנ"ל + 250,000 ₪ שנוספו לה על פי ההסכם מ-500,000 ₪ הראשונים מתביעת העיזבון). לעומת זאת, לפי פרשנותם של ההורים את ההסכם, נמצא שההסכם דווקא מרע את מצבה של האלמנה, שכן לשיטתם האלמנה זכאית רק ל500,000 ₪ הראשונים מכלל כספי הפיצויים, ובשאר הכספים שנתקבלו, הן בתביעת התלויים והן מתביעת העיזבון, הצדדים אמורים להתחלק שווה בשווה. נמצא שלדברי ההורים האלמנה זכאית לסך של 1,241,282 ₪ בלבד, היינו 500,000 ₪ הראשונים מתביעת העיזבון + 210,540 ₪ מהיתרה של תביעה זו (50% מ-421,080 ₪ הנותרים מסך כספי העיזבון, לאחר ניכוי 500,000 ₪ הנ"ל) + 530,742 ₪ (50% מתביעת התלויים העומדת על סך 1,061,484 ₪).

ג.    פרשנות ההורים להסכם לחלוקת הירושה מביאה לחוסר סמכות של בית הדין לדון בנושא, וממילא לחוסר סמכות לאשר את הסכמות הצדדים שהוגשו בפניו בזמנו, שכן סמכות בית הדין היא לחלק את נכסי העיזבון בלבד, ואינה חלה על זכויות אישיות של היורשים שאינן חלק מהעיזבון. מאחר שהפיצויים שנפסקו לטובת האלמנה בהיותה תלויה אינם חלק מהעיזבון, הרי שלפי עמדת ההורים הסכם העיזבון מתייחס גם לנכסים שמחוץ לעיזבון, וכפועל יוצא מכך אין סמכות לבית הדין לדון בהם. מטעם זה גם פסקי הדין הקודמים של בית הדין ניתנו בחוסר סמכות, שכן לטענת ההורים הדיון נסוב סביב הסכם הכולל, כביכול, זכויות שאינן חלק מהעיזבון. ב"כ האלמנה טען אף לחוסר סמכות של ביה"ד להתערב במעשה עשוי של ביהמ"ש המחוזי שהעביר את מלוא כספי התלויה לידי האלמנה (כפי שיפורט להלן).

הטענות העיקריות של ההורים הן:

א.         ההורים אינם חולקים על עיקרון היסוד, ולפיו יש הפרדה בין תביעת התלויים לתביעת העיזבון. אולם לדעתם הצדדים רשאים לשנות עיקרון זה בהסכמה הדדית, וכפי שנעשה בתיק זה כבר בתחילת הדרך. לדבריהם, לצדדים היה ברור מלכתחילה כי קיימת זכות לאלמנה בהיותה תלויה במקביל לזכויות היורשים בעיזבון. לאור הבנה זו נקבע בסעיף 5 מההסכם הראשון כי "כספים שיתקבלו מחברת הביטוח... יחולקו לאחר תשלום הוצאות המשפט... בין הצדדים, כאשר 500,000 ₪ ראשונים ישולמו לאלמנה. כל סכום נוסף שיתקבל יחולק בין האלמנה.. לבין ההורים... שווה בשווה". לדבריהם, הפירוש היחיד של הכתוב הוא כי כל היתרה מעבר ל-500,000 ₪ הראשונים תחולק שווה בשווה בין הצדדים. כראיה לכך שההסכם שילב גם נכסים שאינם חלק מהעיזבון, מציינים ההורים את העובדה שההסכם כולל נתינת זכות מגורים לאלמנה בדירה השייכת להורים.

ב.    האלמנה קיבלה יתרונות ברורים בהסכם לחלוקת עיזבון, בדמות זכות מלאה בחשבון הבנק, זכות מגורים לכל ימי אלמנותה בדירה הרשומה ע"ש ההורים, וכן הטבות נוספות, אשר לדבריהם מוערכות בסכום העולה על 1,250,000 ₪. בעת עריכת ההסכם לא היה ניתן להעריך מה יהיה סך הפיצויים שייפסקו בבית משפט, והאלמנה קיבלה יתרונות ברורים הנכונים לשעת החתימה, ולמעשה ההסכם מיטיב עם האלמנה. לדבריהם, לא ניתן לפרש את ההסכם באופן שהאלמנה קיבלה את ההטבות בתמורה לוויתור על זכויותיה בבית במושב, שכן היה ברור שהבית נקנה מכספי ההורים, ואף היה ברשותם ייפוי כח לעשות בו כרצונם. לטענתם, ההסכם נולד מפאת רצון הצדדים לדאוג למגורים לאלמנה ולמחייתה, והטבה זו הגיעה ליד האלמנה במלואה.

ג.      הגדרת נושאי הדיון

בראש ובראשונה יש לציין את המצב העובדתי העכשווי, כפי שזה נקבע על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי בתיק ת"א 24508-09-09. בהחלטה הנ"ל נפסקו כספי הפיצויים שישלמו הנתבעות (=המעסיק ו/או חברת הביטוח) עקב תאונת העבודה שבמהלכה נהרג המנוח, ונעשתה בה הבחנה בין הכספים שנפסקו לטובת האלמנה (התלויה), לבין הכספים שנפסקו לטובת העיזבון. בהמשך ההחלטה אף נקבע כי הסכומים שנפסקו לעיזבון "יוקפאו" בידי הנתבעות, עד שתוכרע חלוקת העיזבון של המנוח. ככל הידוע לבית הדין, החלטה זו הינה חלוטה, ולדברי ב"כ האלמנה חברת הביטוח כבר שילמה לאלמנה את תביעת התלויה בהתאם להנחית ביהמ"ש. הדברים לא הוכחשו ע"י הצד שכנגד.

הוי אומר, האלמנה כבר נחשבת "מוחזקת" בכספים שנפסקו לטובתה כ"תלויה" והעומדים (נכון לעת פסיקתם) על סך של 1,061,484 ₪. למעמד זה תיתכן השלכה לפסיקת הדין במקרה של ספק ללא הכרעה ברורה, וכפי שיבואר להלן.

כספי העיזבון, לעומת זאת, מוחזקים בידי צד ג' כאמור, עד למתן הכרעה בנוגע לאופן חלוקת העיזבון, הכרעה שאליה נדרש בית הדין כעת בעקבות בקשת ב"כ האלמנה.

כאן המקום להבהיר, כי בנוגע לפיצויים המתקבלים לאחר מיתת המוריש לא חלים דיני ירושה, ואין לראות בהם חלק מעיזבונו ההלכתי של המנוח, משום שכספים אלו לא היו ברשות המוריש מעולם, והגיעו לעיזבונו רק לאחר פטירתו (ר' לדוגמה, שו"ת מנחת יצחק ח"ז סימן קלז). הדבר נכון שבעתיים בנדון דנן, שבו מדובר בכספי פיצויים שכלל לא היה מובטח שיגיעו לבסוף לעיזבון של המוריש, שכן לא היתה וודאות הן בנוגע לזכאות לקבלתם בכלל, והן בנוגע לגובה הסכום שיתקבל בפרט. עניינים אלו היו תלויים בהכרעות שיפוטיות שהתקבלו שנים רבות לאחר פטירת המנוח/המוריש.

מכאן, שאין לראות בהורים כ"מוחזקים" בכספי הפיצויים בסך 921,080 ₪ שנפסקו לעיזבון, למרות שההורים הם היורשים ההלכתיים הבלעדיים של עזבון המנוח, וככאלה יש לראותם כמוחזקים במקרה שישנו ספק בכל הנוגע לבעלות על חלק מהעיזבון שהיה ברשות המנוח עם פטירתו ואשר חלים עליו דיני ירושה.

בהקשר זה ראוי להוסיף, כי לאור העובדות שצוינו לעיל, הרי שכספי הפיצויים היו באותה שעה בגדר "דבר שלא בא לעולם", וככאלה אין חלים בהם הקניינים הרגילים, ואנו נזקקים לומר כי שילובם בהסכם חלוקת העיזבון שאושר ע"י בית הדין בשעתו התאפשר משום שהסכמים הנעשים בפני ביה"ד מוגדרים כקנין סיטומתא המועיל גם בנכסים הנכנסים תחת ההגדרה של "דבר שלא בא לעולם" (לפי הפסיקה הרווחת באחרונים), וכן משום שההסכם קיבל תוקף של פסק דין, וממילא הצדדים מחויבים לקיומו מכח פסיקת ביה"ד.

הנידון העומד בפנינו כעת הוא כיצד יש לפרש את סעיף 5 מההסכם לחלוקת עיזבון שקיבל תוקף של פסק דין ביום ט' ניסן תשס"ז (28.3.2007). סעיף זה, כאמור, מתייחס לאופן חלוקת כספי הפיצויים שיתקבלו מחברת הביטוח של המעסיק, וזו לשונו:

כספים שיתקבלו מחברת הביטוח של יקבי כרמל (המפעל המעסיק) יחולקו לאחר תשלום הוצאות המשפט (אגרות, ושכ"ט עו"ד) בין הצדדים, כאשר 500,000 ₪ ראשונים ישולמו לאלמנה [מ' ר']. כל סכום נוסף שיתקבל יחולק בין האלמנה [מ' ר'] לבין ההורים [מי' וג' ר'] שווה בשווה.

המחלוקת היא, האם יש להבין את הסעיף המדובר כמשמעותו הפשוטה, ולפיו המלים "כספים שיתקבלו" כוללות את סך כל הכספים שיתקבלו מחברת הביטוח, ומשמעות זו אף מתחזקת מהאמור בהמשך הסעיף – "כל סכום נוסף שיתקבל יחולק", או שמא יש לקראו כמתייחס לכספי העיזבון בלבד, וזאת בהתחשב בגורמים אחרים, כגון הכוונה העומדת מאחורי כריתת ההסכם וכדומה, העשויים לשנות את הבנת הנכתב, ולהוציא מקרא מידי פשוטו.

כאן המקום לציין, כי הצדדים מסכימים שבמסגרת ההסכמות השניות שהיו בין הצדדים בדיון מיום י"ב מרחשון תשס"ח (24.10.2007) ואשר גם הן קיבלו תוקף של פסק דין (כמפורט לעיל), לא היו שינויים בכל הנוגע לכתוב בסעיף 5 להסכם הראשון שמיום ט' ניסן תשס"ז (28.3.2007), ועל כן הדיון כעת סובב סביב פרשנות ההסכם הראשון בלבד. לפיכך תמוהה טענתו של ב"כ האלמנה בסיכומיו (סעיף ג-6) שאילו תתקבל עמדת ההורים, הרי שיתברר שהאפוטרופוסים הפסידו לאלמנה, ואין בידם להפסיד לה. בדבריו אלו הוא אמנם מסתמך על פסק בית הדין מיום ב' טבת תשע"ה (24.12.2014), אולם יש לזכור שפסק זה מתייחס להסכמות השניות שנעשו בפני בית הדין על ידי האפוטרופוסים, ולא להסכם הראשון שנחתם על ידי האלמנה עצמה, ושכבר הוכרע לגביו בכמה ערכאות שהאלמנה, למרות היותה חסויה, היתה כשירה לחתום עליו.

למעלה מן הצורך נוסיף, כי גם אילו היתה מחלוקת על ההסכמות שהושגו במסגרת ההסכמות השניות בנוגע לכספי הפיצויים, הרי שלא היתה משמעות למחלוקת זו, שכן על ההסכמות השניות לא נכתב שטר ולא ניתן פסק דין המאשר אותן, וכל תקפותן של הסכמות אלו נובע מכח קנין הסודר שקיבלו הצדדים עליהם בפני בית הדין, כמבואר בפסק הדין מיום ב' טבת תשע"ה (24.12.2014). קנין זה לא היה מועיל לשנות דבר בענין כספי הפיצויים, מן הטעם שנכתב לעיל, שכספי הפיצויים הם בגדר "דבר שלא בא לעולם" ואין מועיל בהם קנין רגיל, ומאחר שההסכמות לא עלו על הכתב כמקובל ולא קיבלו בשעתן תוקף של פסק דין, אין לראות בקנין שנעשה עליהן קנין סיטומתא (פסק הדין הנ"ל שקיבל אותן כהסכמות התקפות הלכה למעשה, לא התייחס לשאלת חלוקת כספי הפיצויים, אלא לבעלות על הדירה באשדוד, כמובא לעיל).

 

ד.      ספק בפרשנות נוסח שטר

מעיון מדוקדק בנוסח סעיף 5 הנזכר בפרק הקודם, קשה להוציא דבר חד משמעי על מה נסובו דבריו:

המשמעות הפשוטה של הכתוב היא שהצדדים יתחלקו בכל הכספים שיתקבלו מחברת הביטוח, בלא להבדיל בין כספי העיזבון לכספי התלויה. כמו כן, פתיחת הסעיף ("כספים שיתקבלו... יחולקו בין הצדדים") וסיומו ("כל סכום נוסף שיתקבל יחולק... שווה בשווה"), מרמזים על כך שעיקרו של הסעיף בא להדגיש שתהיה חלוקה בין האלמנה להורים בכל הסכומים שיתקבלו, גם במקרה שהחלוקה הזו אינה מובנת מאליה. דבר זה יש בו כדי להצביע על הכוונה לכלול בסעיף כספים שאינם עומדים לחלוקה על פי דין, כגון כספי התלויה.

לעומת זאת, ההדגשה של הסעיף הינה על היתרון הניתן לאלמנה בדמות קדימה בקבלת 500,000 ₪ הראשונים שייפסקו בתביעת הפיצויים. כמו כן, בכל הסעיף המדובר לא צוין במפורש כי החלוקה תכלול גם כספים שההורים אינם זכאים להם על פי דין (כפי שאכן נעשה בנוסח ההסכם השני שהוצע ע"י ההורים). עובדה זו מטילה בספק את האפשרות לקרוא את הסעיף הנ"ל על פי משמעותו הפשוטה, ולהתעלם מהחסר בו.

במקרה שיש ספק בלשון שטר, העיקרון הבסיסי הוא כי "יד בעל השטר על התחתונה", ועל פי עיקרון זה יש לפרש את הכתוב במשמעותו המצומצמת ביותר. עיקרון זה נובע, לדעת רוב הפוסקים, מהכלל הידוע ולפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". כלומר, במצב שאין להכריע מלשון השטר כעמדת צד מהצדדים, הממון שבמחלוקת הוא בגדר "ממון המוטל בספק", וחלים עליו דיני הכרעה בספק, ולפיהם אין מוציאים את הממון מיד מי שמוחזק בו (לבוש חו"מ סימן מב סעיף יג).

"מוחזק" לענין זה הוא כל מי שהנכס שעליו נסוב הנדון נמצא תחת ידו בשעה שבאים הצדדים לדיון, ואפילו אם החזקתו בחפץ נובעת ממעשה שנעשה שלא על פי דין, בכל זאת אין בית הדין מורה על הוצאת הנכס מידו (שו"ע חו"מ סימן מב סעיף ח, וש"ך שם ס"ק טו).

נמצא, כי בכל מקרה שיש ספק בלשון השטר, יש לבחון בעת שבאים הצדדים לדין מי מהם "המוחזק" בממון שיש לגביו ספק ומיהו "המוציא". במקרה שאיש מהצדדים אינו מוחזק בממון הנדון, הכלל הוא שהצדדים חולקים בו ("ממון המוטל בספק – חולקים").

ה.      פרשנות שטר על פי תכלית כתיבתו

אמנם, במקרה שיש ספק בלשון השטר, אין די בכך כדי לנהוג על פי הכללים של ממון המוטל בספק, אלא יש לבחון תחילה האם מתקיימות נסיבות העשויות לשפוך אור על כוונת הכתוב, והאם ניתן "להכניס" בלשון השטר משמעות התואמת את רוח הדברים, אף אם פרשנות זו אינה כפי המשמעות הפשוטה בלשון השטר (ובמידה והלשון הכתובה בו אינה סותרת בבירור את הכוונה, כמבואר בנחל יצחק על שו"ע חו"מ סימן סא, טז ענף ב).

דין זה נלמד מהכתוב בשולחן ערוך (חו"מ סא, טז):

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכים אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה".

וביארו הסמ"ע (שם ס"ק כו) והגר"א (שם אות לט) על אתר, שהדין נאמר על פי הכלל שמצאנו בשולחן ערוך הל' נדרים (יו"ד ריח, א):

"הנודר או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון. והולכין אחר הענין, ולא אחר משמעות דבור. כיצד, היה טעון משא של צמר או פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו וגו'".

מדברי השו"ע שם ומהדוגמאות שמביא שם לדבריו, עולה בברור כי כאשר ידוע מה היו מניעיו של הנודר ומהי תכלית נדרו, מפרשים את דבריו בהתאם למניעים ולכוונה, אף על פי שמשמעות הפשוטה של נוסח הנדר אינה כן, וכאמור, כלל זה נכון גם בבואנו לפרש את לשון השטר.

בספר נחל יצחק (חו"מ שם, ענף א) מבואר שלפי דברי הסמ"ע והגר"א הנ"ל, המשווים את הלכות שטרות להלכות נדרים, אין צריך אומדנה שהיא בגדר אומדנה מוכחת כדי שנפרש את השטר על פיה, אלא די בכך שנראה מתוך הענין מה היתה כוונת הצדדים בעת עשיית השטר.

אולם בהמשך דבריו האריך הנחל יצחק להוכיח שלא כהבנת הסמ"ע והגר"א, ולדעתו הכלל המובא בשולחן ערוך – שיש לפרש שטר כפי הכוונה העומדת מאחורי כתיבתו, אף אם פרשנות זו אינה כפי המשמעות הפשוטה של הכתוב בו – נכון רק כאשר יש אומדנה מוכחת מה היתה כוונת הצדדים ומטרתם בכתיבת השטר, ואילו נפרש את השטר על פי המשמעות הפשוטה העולה מנוסח הדברים, מטרתם לא תושג. אולם במקרה שאין אומדנה מוכחת, אין הולכים אחר הכוונה, אלא אחר משמעות נוסח השטר (ולדבריו החידוש בדין זה הוא שאין צריך דוקא לאומדנות המופיעות בגמרא כאומדנות מוכיחות).

עוד מבואר בנחל יצחק, שאומדנה זו צריכה להיות "אומדנה דמוכח", כלומר, אומדנה כללית הנכונה במקרים מעין אלו אצל מרבית בני האדם, ולא אומדנה הנראית לדיין במקרה פרטי והעולה מתוך ענין מסוים (ובכך הוא מחלק בין דין זה, לבין הכלל האמור בשו"ע חו"מ סימן טו, שאין לדון על פי אומדנות).

יצוין, כי הנידון האמור עד כה מתייחס למקרים שבהם כוונת החתומים על השטר אינה ניכרת מנוסח השטר, ואף המשמעות הפשוטה בשטר אינה מורה כפי האומדנה כלל. ומכל שכן שיש לפרש את דברי השטר על פי תכלית כתיבתו במקרים שאין הכרע מה המשמעות הפשוטה בנוסח השטר, ואין להותיר את הדבר בספק.

זאת ועוד, במקרה שיש ספק מה המשמעות הפשוטה בנוסח השטר, יתכן שאף לשיטת הנחל יצחק הנ"ל אין צורך באומדנה מוכחת מה היתה תכלית כתיבת השטר, אלא די בהבנה מושכלת מה היה המניע של הצדדים לכתיבת השטר ומהי תכליתם, כדי שנפרש את הכתוב בשטר על פי הבנה זו.

מאחר שבנדון שלפנינו יש, כאמור, ספק מה המשמעות הפשוטה של הכתוב בהסכם, נמצא כי לאור האמור כעת יש מקום לפרש את משמעות הכתוב באופן התואם את כוונת הצדדים בעת חתימתם על ההסכם.

ו.      דיון על תכלית ההסכם שלפנינו

בבואנו לבדוק מהי כוונת הסעיף הנדון (סעיף 5), נזכיר תחילה כי בדבר זה חלוקים ההורים והאלמנה. ההורים טוענים שבסעיף זה האלמנה קיבלה יתרון של 500,000 ₪ הראשונים מכספי הפיצויים, ובתמורה לכך קיבלו ההורים זכות לחלוק ביתרת הכסף שיתקבל, גם אם אין הם זכאים לו על פי דין. מנגד, האלמנה טוענת כי סעיף זה הוא חלק מההטבות שניתנו לה עקב ויתורה על חלקה בבית במושב.

כאן המקום לציין, כי בית הדין ער לעובדה שמקריאה ראשונית, בלא לעיין בחומר שבתיק ובגלגולים השונים שעברו עמדות הצדדים (ובמיוחד עמדות צד האלמנה, כפי שיפורט להלן), התרשמות הקורא היא שמטרת כתיבת הסעיף היתה להיטיב אך ורק עם האלמנה ולתת לה יתרון בסך 500,000 ₪ (גם אם הדבר אינו מתיישב לגמרי עם נוסח הסעיף, כמבואר לעיל פרק ד').

התרשמות זו היתה נחלת הדיינים במותב הקודם של בית דין זה בעת כתיבתם את פסק הדין מיום י' אב תשע"א (10.8.2011) (ר' להלן), התרשמות זו ניכרת גם בין השיטין בפסק הדין לפיצויים שהוציא ביהמ"ש המחוזי בלוד, ולבסוף – התרשמות ראשונית זו היתה גם נחלת הדיינים בבואם כעת לפסוק בנדון שבא לפניהם.

כמה סיבות גורמות לרושם ראשוני זה (שכבר כעת יובהר, שאינו בהכרח מוטעה):

עיקרו של הסעיף המדובר מדגיש את יתרונה של האלמנה בקבלת סך 500,000 ₪ הראשונים שייפסקו כפיצויים. גם הדוגמאות המפורטות בהמשכו נראה כי באו להדגיש את יתרונה של האלמנה בחלוקת כספי הפיצויים.

אילו תכלית סעיף זה היתה לפרט את וויתורי האלמנה בתמורה להטבות המפורטות בסעיפים הקודמים, סביר להניח שהצדדים היו טורחים להבהיר עובדה זו, והיו מדגישים כי החלוקה תתבצע הן בכספי העיזבון והן בכספי התלויה, כפי שהורי המנוח אכן הדגישו בנוסח המוצע על ידם להסכם השני מסוף שנת 2007. קשה להניח כי בסעיף שמטרתו להיטיב (גם) עם ההורים לא תודגש עובדה זו הדגש היטב.

בנוסף לכך, ההסכם בכללו נקרא בפשטות כהסכם הבא להיטיב עם האלמנה, שכן כל סעיפיו (1-5), חוץ מהסעיף האחרון (6), מפרטים את יתרונה של האלמנה, ובכך נראה יותר להניח כי סעיף 5 נכתב בהמשך להטבות שפורטו בסעיפים הקודמים, ואינו בא לפרט את ה"תמורה" שנותנת האלמנה.

בהקשר לכך יצוין כי גם ההורים טענו בכל ערכאה ובכל הליך כי מטרת ההסכם היתה להיטיב עם האלמנה, וב"כ האלמנה היטיב בסיכומיו מיום כ"ד אדר ב' תשע"ו (3.4.2016) (פרק ג, נימוק שני) לפרט את הצהרות ההורים בהקשר לכך. אשר על כן, קשה לקבל כעת פרשנות המגרעת את זכות האלמנה בסך של למעלה מ- 500,000 ש"ח (היינו, מחצית מכספי התלויה).

מכל הסיבות הנ"ל קשה בהשקפה ראשונית לקבל את פרשנות ההורים להסכם, ולפיה ההטבות ניתנו לאלמנה רק בסעיפיו הראשונים של ההסכם (סעיפים 1-4) בתמורה ל"וויתור" האלמנה על כספי התלויה (שכן לטענתם הבית במושב ממילא היה עובר לבעלותם).

לא למותר לצטט כאן את הנכתב בפסק שניתן ע"י בית הדין במותב קמא ביום י' אב תשע"א (10.8.2011) בהקשר לענין זה:

על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים, אמורה האלמנה לקבל את כל יתרת כספי המנוח בבנקים (כולל המחצית המגיעה להורי המנוח מכוח הירושה), זכות מגורים בדירה השייכת להורי המנוח לכל ימי אלמנותה, סכום של 500,000 ₪ מתוך הסכום שיתקבל מתביעת העזבון נגד המעסיק של המנוח וכן מחצית של יתרת התביעה מעבר לאותם 500,000 ₪. כנגד זכויות אלו, מוותרת האלמנה על זכותה לתבוע מחצית מן הזכויות הרשומות על שם המנוח בנכס במושב.

במאמר מוסגר נוסיף, כי ההורים "תרמו" ליצירת רושם ראשוני זה, לאור העובדה שהן בדבריהם בדיון והן בסיכומיהם בכתב הם חזרו ודשו רבות בנושא תוקפן של ההסכמות השניות מיום י"ב מרחשון תשס"ח (24.10.2007). נושא זה כבר נדון בבית הדין במותב הקודם ובית הדין פסק את פסקו בענין, וכבר נאמרה גם מילתו של בית הדין הרבני הגדול בענין, ולא היה מקום לחזור ולדון בו כעת. הסטת הדיון לנושא זה, גרמה לתחושה שאין להורים עמדה ברורה לגופו של הנדון שלפנינו, ואף ב"כ האלמנה התייחס לכך, בצדק, בסיכומי התשובה שלו.

מכל מקום, מן האמור עד כה עולה, לכאורה, כי ישנה אומדנה ברורה, גם אם לא מוכחת, שהסעיף המדובר בא אך ורק להטיב עם האלמנה, ולא בא לגרע את כוחה או לפרט את וויתוריה, ועל כן יש לראותו כמתייחס רק לכספי העיזבון ולא לכספי התלויה. אם אכן נכונה מסקנה זו, הרי שלאור האמור בפרק הקודם, היה על בית הדין להכריע כי כל כספי התלויה שייכים לאלמנה, ויש להוציא צו ירושה כבקשתה.

אולם לאחר עיון מדוקדק בדברי הצדדים בתקופות השונות ובגלגוליהם השונים, מסיק ביה"ד כי אין לקבל התרשמות ראשונית זו כעובדה מוגמרת.

ראשית יצוין, כי למרות הרושם הראשוני שקריאת הסעיף המדובר על פי פרשנות ההורים תביא בהכרח למסקנה שהסעיף בא לגרוע מזכויות האלמנה, הרי שאם נבחן את הכתוב בו מנקודת מבטם של הצדדים באותם ימים, ניווכח שאין הדברים פשוטים כל כך:

ההסכם המדובר נערך שנים רבות לפני פסיקת ביהמ"ש על החיוב בפיצויים בכלל ועל גובה הפיצויים בפרט. הצדדים מסכימים כי באותה שעה לא היה ידוע האם ייפסקו פיצויים, ואם ייפסקו, מה יהיה שיעורם. בהקשר לכך ראוי לציין, כי גובה הסכום הסופי של פיצויי התלויה נקבע רק בערכאת ערעור בביהמ"ש העליון.

אם כן, בזמן החתימה על ההסכם לא היה ידוע לאיש מהצדדים, האם בכלל תתקבל תביעת הפיצויים, ואם תתקבל, לא היה ידוע מה יהיה הסכום שיתקבל. בכל מקרה, נראה שבאותו שלב איש לא סבר כי הסכום יהיה כה גבוה כפי שהיה לבסוף.

בהקשר לכך ראוי להפנות את תשומת הלב לפשרה שאליה חתרו להגיע ב"כ האלמנה ואפוטרופוסיה עם חברת הביטוח בשנת 2011, ולפיה סכום הפיצויים הכללי, ללא חלוקה בין כספי תלויה לכספי עיזבון, יעמוד על 1,100,000 ₪ בלבד, מעט יותר ממחצית מהסכום שהתקבל לבסוף.

ב"כ האלמנה אף התייחס לפשרה זו בסיכומיו, והסביר כי ההיגיון שעמד מאחורי הפשרה (שלפי דברי הצדדים בכתביהם לערכאות אחרות לא הושגה לבסוף מחמת התנגדות ההורים) היה, שתביעת הפיצויים היתה עשויה להסתכם בלא כלום, ובהתאם לכך הסכום של 1,100,000 היה סכום סביר בהחלט.

כאשר קוראים את הסעיף הנ"ל בידיעה (או יותר נכ