הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג חוות דעת לועדת שרים לחקיקה טוהר המידות

***חיוב כתובה באדם שאשתו בקשה גט משום שהיה לו קשר עם נשים אחרות/ 1013673/2

הרב דוד לאו, הרב דוד דב לבנון, הרב אליעזר איגרא
אדם שהודה שהוא מכור לקשר עם נשים, התבקש ע"י אשתו לתת לה גט, ואף לשלם את הכתובה. בית הדין פסק שיש לחיבו בגט וכתובה, ולהתפשר בעניין תוספת הכתובה.

תיק 1013673/2

ב"ה

 

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו , הרב אליעזר איגרא , הרב דוד דב לבנון

 (ע"י ב"כ עו"ד אהרן בניסטי)

פלונית

המערערת:

 

 

 

 (ע"י ב"כ עו"ד מאיר שכטר)

פלוני

המשיב:

 

הנדון: גירושין וכתובה

פסק דין

רקע ועובדות

לפנינו ערעורים הן של האשה והן של הבעל על החלטות שונות של בית הדין האזורי בירושלים. הצדדים פרודים מזה כשנתיים ויש להם ארבעה ילדים, אחת בת שנתיים והשאר מעל גיל שש.

טענות הבעל

א.       חיוב הבעל בגט: בית הדין בהחלטתו מיום כ"ח בשבט תשע"ו (07/02/2016) כתב שעל הבעל לתת גט לאשתו. לדברי הבעל אין עילה לחייב אותו בגט ואף לא לכתוב שעליו לגרש את אשתו. רצונו של הבעל בשלום בית.

ב.       כתובה: בית הדין בהחלטתו הנזכרת כתב שנראה שהבעל חייב בכתובת אשתו אלא שבית הדין מציע שינהלו מו"מ בעניין גובה הכתובה. לדברי הבעל, היות שאינו חייב בגט כאמור ב-א. ממילא גם אינו חייב בכתובה.

טענות האשה

א.       חיוב גט: בית הדין קמא פסק בהחלטתו מיום כ' בחשוון (13.11.14) שעל הצדדים להתגרש, ועל הבעל לתת גט לאשתו, היות שהבעל היה בקשר עם נשים אחרות ואי אפשר לבקש מאשה נבגדת שתסכים לשלום בית. לדעת האשה יש לפסוק עליו חיוב גט ולא להסתפק ב"על הצדדים להתגרש".

ב.          מזונות: בית הדין קמא בהחלטתו הנ"ל פסק למזונות הילדים סך של 4000 ₪ צמודים לתוספת היוקר המשולמת לשכירים החל מיום ו' באלול תשע"ד (01/09/2014). לדעת האשה יש כמה השגות על פסק זה:

1.   יש להצמיד את הסך הנ"ל למדד המחירים לצרכן.

2.   יש לחייב את הבעל בתשלום המזונות ממועד הגשת התביעה, דהיינו י"ח בתמוז תשע"ד (16/07/2014).

3.   יש להוסיף על הסך הנזכר דמי מדור.

ג.          שכירות הדירה המשותפת: בית הדין קמא בהחלטתו הנ"ל כתב שעל הבעל להעביר לאשה את מחצית דמי השכירות המתקבלים מהדירה המשותפת. בית הדין לא כתב בהחלטתו החל מאיזה תאריך עליו להשיב לה את הסכומים הללו, ולדברי האשה יש לתת לה סכומים אלו החל מיום כ' בתמוז תשע"ד (18/07/2014), יום עזיבת האשה את הדירה השכורה המשותפת.

יצוין בזה, שבדיון לא עלה נושא המזונות, ובית הדין בשלב זה אינו מתייחס לכך.

דיון והכרעה

הצדדים אינם מצליחים להגיע להסכמות. התיק כבר התגלגל לפתחו של בית הדין הגדול בסבוב קודם, וגם הוא ניסה לגשר ולפשר ביניהם וללא הצלחה, והחזיר את התיק לבית דין קמא, ושוב הם נשלחו למו"מ, ושוב הם מערערים לבית הדין הגדול, ואנו מנסים לפשר ביניהם, לאחר ניסיונות חוזרים להביא להסכם גירושין הוגן שלא צלחו, אין מנוס מהכרעה הלכתית בפסיקה ברורה. וכבר "כלו כל הקיצין אין הדבר תלוי אלא בתשובה" – תשובה הלכתית פסוקה.

חיוב בגט

מדובר בבעל שהודה כי יש לו משיכת יתר לנשים, הוא הודה שהתכתב עם נשים אחרות, והיה לו קשר קרוב אליהם, של נשיקות וכדומה, והוא אף עבר טפול ברטורנו בנושא זה, אולם המצב נמשך, ובית הדין קמא מסכם את המצב וקובע כי אשה אינה יכולה לחיות נבגדת עם בעל כזה (החלטה מכ"ב אלול תשע"ה), העובדה שהוא התחייב שאם ימשיך ויהיה לו איזה קשר אסור ע"פ הלכה עם אשה אחרת יתן לה את חלקו בדירה (ולא רק אם יבגוד בה אלא גם שיחות אסורות), מלמדת על חומר הבעיה שיש לו, האשה טענה שבעלה עבר על ההסכם ומגיע לה חלקו בדירה. היא תפסה אותו עם הודעות בפלא-פון, אולם הבעל זרק את המכשיר שבר אותו והשליך אותו לאסלה.

בית דין קמא כתב שעל הצדדים להתגרש מחמת דברי רבינו ירוחם, היות שהתרשמותו היתה ששני הצדדים רוצים להתגרש, ולכן פסק שעל הבעל לתת גט לאשתו.

אנו סומכים על בית הדין קמא שחקר היטב את הצדדים והגיע למסקנה הנכונה, אולם אם כך היה צריך לפסוק באופן ברור יותר שהבעל חייב לתת גט לאשתו. מאידך בודאי שאין להחיל כאן הלכת רבינו ירוחם ולומר שהאשה הפסידה תוספת כתובה, כיון שכאן הבעל גרם את הגירושין, כפי שיוסבר להלן.

בית דין קמא כתב בהחלטתו שנראה שהבעל חייב להתגרש וחייב בכתובה, וקרא לצדדים לנהל מו"מ על גובה הכתובה. הואיל והדברים עדין אינם חד משמעיים, נראה לציין כמה נימוקים נוספים לחייבו בגט ובכתובה.

א.       בית הדין קמא בדיון שהתקיים בי"ט אדר ב' תשע"ו (29.3.2016) אמר לבעל שמחמת הפירוד הממושך, מעל שנה וחצי (כיום יש כבר יותר משנתיים), כאשר לא נראה כל סיכוי לשלום בית ואין התקדמות כלל בעניין זה, שייכים דברי הרב פאלאג'י שכתב שבאופן זה יש לכופם להתגרש (לא נאריך בדיון שכבר דשו בו רבים האם ניתן לכפות באופן זה או לא, היות שגם בלא טעם זה יש סמך לחייב בגט):

"כשיהיה קטטה ומריבה בין איש לאשתו, באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב... להאריך הזמן... לתווך השלום...ואם יראה בעיני הבית דין שעבר זמן ואין שום תקנה אז ישתדלו לתת גט... דאיכא תרתי לריעותא... האיש דאסור לעמוד בלא אשה... וגם האשה שהיא אשת איש אפילו תהיה כשרה... וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין הזה כדי להנקם... עתידין ליתן את הדין... והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לב"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני בדבר..."

עאכו"כ במקרה דנן שיש לאשה עילות לגירושין שיש כאן חיוב בגט.

ב.       אין ספק שהתנהגות כזאת של בעל שנמשך לנשים אחרות ויוצר עמם קשר, גם אם לא בגד ממש באשתו, הוא מצב שאשה לא יכולה לחיות עמו, במיוחד בזוג המגדיר עצמו כחרדי ואברך כולל. וכך כתב גם בית דין קמא.

על מקרים כאלו שאשה אינה יכולה לחיות עם בעל כזה, הדין הוא שחייב לגרש, יש ללמוד זאת מתשובת הרשב"א בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן קב בענין בעל המכה את אשתו, שמחייב בגט למרות שאין על זה גמרא מפורשת, והוא לומד זאת בק"ו מהמשניות של פרק המדיר, שכתוב בהן יוציא ויתן כתובה, וכל שכן שיהיה הדין כן בבעל המכה את אשתו, וז"ל:

"שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה."

יודגש בזה, שלא מדובר כאן ח"ו בבעל המכה את אשתו, המקור של תשובת הרשב"א הובא כאן רק לצורך הוכחה כי יש מקרים של פגיעה באשה, שאינם מוזכרים בתלמוד בין הדוגמאות שבהן יש לחייב בגט, ואעפ"כ אם הם דומים למקרים המוזכרים בתלמוד בדרך ההיקש והסברא, אפשר ללמוד משם שיש חיוב בגט. ונראה שבעל שמכור להתנהגות כזאת של קשר עם נשים אחרות, פוגע פגיעה קשה באשה: הן מצד הבושה שגורם לה, הן מצד הפרעה ביחסי האישות שהדבר גורם, והן מצד כאב וצער הבגידה שבוגד בה, גם אם לא בדרך של יחסי אישות, בפרט שמדובר בזוג חרדי, שכל קשר עם נשים אחרות הוא דבר זר ופסול בחברה זו. פגיעה זו קשה יותר מרוב הדוגמאות של פרק המדיר, כגון המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל, ואם כן לפי דרכו של הרשב"א, אפשר ללמוד בקל וחומר שבנדון דידן חייב לגרש ויוציא ויתן כתובה.

ג.       וכנ"ל מוכח גם מדברי האגודה שהובאו בבית יוסף אבן העזר סימן קנד, הוא דן במקרה של בעל "רועה זונות" וקובע שיוציא ויתן כתובה. ושוב יודגש, שאין אנו מתכוונים לומר שהביטוי הנ"ל מתאים לבעל שלפנינו, לא ניטען שהבעל בוגד ממש, אלא שהוא מתרועע עם נשים, ויש לו קשר קרוב אליהן, ואעפ"כ נראה שאפשר לדייק מדבריו גם על מקרה כגון זה שלפנינו, בגלל שהסברא שהוא משתמש בה. וז"ל:

"מצאתי כתוב בשם ספר אגודה בפרק הבא על יבמתו (סי' עז) פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא גמרא. קרא דכתיב (בראשית לא נ) אם תקח נשים על בנותי. גמרא דאמרינן הכא (סה סוע"א עיין שם ברי"ף) (הא) [והוא] דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה יאבד הון (משלי כט ג). [סברא] דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (עז.)."

האגודה נותן שלוש הסברים לדבריו: מקרא גמרא וסברא. לכאורה מה הראיה מהפסוק שהוא ציטוט דברי לבן במקרה כזה יש חיוב בגט? וכן הגמרא גם היא אינה מקור ברור. ונראה שהעיקר בדבריו הוא הסברא, שאשה אינה יכולה לחיות עם בעל שכזה. וכן במקרה דנן, אם הגענו למצב שאשה אינה יכולה לחיות עם בעל כזה יש עילה לחיוב בגט.

ד.       הבעל עובר על דת כאשר עושה דבר עבירה הפוגע באשתו, ומובא בבית שמואל סימן קטו ס"ק א "וכתב בש"ג אם הוא מכשיל אותה בדבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו להוציא". וכאן שהבעל עובר על הלכה בדבר הפוגע באשתו נקרא עובר על דת, ודוגמא לדבר מהגר"א שנותן מקור להלכה שבעל המכה את אשתו שכופין אותו להוציא, ובלבד שיתרו בו תחילה, וז"ל ביאור הגר"א אבן העזר סימן קנד ס"ק יא "ובלבד שמתרין כו'. דלא גרע מעוברת על דת". וגם כאן הבעל עושה עבירה בדבר הפוגע באשתו ונקרא עובר על דת.

חיוב הכתובה

התחייבות הבעל שלא לחזור על התנהגותו זו, וההסכם ממון שחתם, שאם יעבור עליו יפסיד את ביתו, מראה על חומרת מעשיו והבנתו שאשתו אינה יכולה לחיות עמו כך. והנה אנו מוצאים שאשתו תופסת אותו מתכתב בפלאפון שנראתה אסורה, והבעל שובר את המכשיר וזורק אותו לאסלה. בית דין קמא לא ראה בכך ראיה חותכת ואין בכך די הוכחה ע"פ דין תורה בכדי לפסוק שהבעל עבר על ההסכם והפסיד את חלקו בדירה, שכן בהסכם מודגש שצריכה להיות הוכחה ברורה. מאידך גיסא, לעניין הכתובה, נראה שיש בכך הוכחה מספיקה, לאור הרקע הידוע מקודם, ועתה העודה שהבעל מעלים מידע. וראיה לדבר משו"ת הרא"ש כלל קז סימן ו וז"ל:

"ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין מה יעשה הדיין לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה כדאיתא בפרק שבועות העדות ואם יסתלק מן הדין היינו זכות כי בזה יפטר אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפי'. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו אומדנא דמוכח הוא ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה ואין זה נקרא דברים שבלב מאחר שהיא סברא מוכחת."

אנו רואים שאם הנתבע מסתיר מעשיו, ומוכח שהוא משקר, מותר לדיין לדון אותו כאילו נתברר שקרו. לפיכך, בנדון דידן שהבעל נתפס בהשמדת ראיות, יש בכך ראיה נסיבתית שהוא חזר לסורו להתנהג באופן שאשה אינה יכולה לחיות עמו. והיות שבררנו לעיל, שנדון דידן לא גרע מכל הנהו מקרים דה"מדיר" הריהו חייב בכתובה, גם אם לא היתה בגידה ממש. והעובדה שהבעל מסתיר את מעשיו מוכיחה שהוא לא התרפא ממה שהתנהג בעבר, ודי בכך כדי לחייב בכתובה.

יצוין בזה, שגם בית דין קמא כותב "נראה לחייב את הבעל בכתובה" אלא שהוא מציע לצדדים לנהל מו"מ על גובה סכום הכתובה, נראה שגם הוא הגיע למסקנה שיש לחייב בכתובה, אלא ניסה להביא את הצדדים להסכמה, למרות שמדינא נראה לבית דין קמא שחייב בכתובה.

שיעור הכתובה

בכתובת האשה נכתב 18,000 דולר תוספת ועוד 20,000 דינר צורי עבור נדוניה. בפס"ד של הרב שפירא שליט"א שפורסם לפני מס' חדשים בירר ששיעור 200 דינר צורי הם בשווי 700 גרם כסף, ולפיכך 20,000 דינר צורי שוויים הוא 70 קילוגרם כסף. שווי הכסף משתנה מזמן לזמן וכעת (5.7.2016) הוא עומד על 19.82 דולר לאונקיה, כלומר 0.647924 דולר לגרם ולפיכך שיעור הכתובה בעת כתיבת שורות אלו עומד על 45,345.7 דולר ועוד 18,000 דולר שהם 63,354.7 דולר, ומכיוון ששער הדולר ביום הנזכר הוא 3.856 לפיכך סכום הכתובה הוא 244,295.7 ש"ח. זה מלבד עיקר כתובה ספרדית שהיא 200 זוז מדינה ששווים היום בין 100 ל-200 ₪.

למרות כל האמור לעיל, הנני מסכים עם חברי, שיש מקום לפשר בסכום הכתובה, וזאת בגלל שבנימוקים שכתבתי, שהתנהגות הבעל הגיע לדרגה שציינו מפרק המדיר, תלויה באומדן הדעת לדמות מילתא למילתא, וקשה מאד להכריע בכך, וכנראה שלא ניתן לחקור יותר, ולהחליט האם זה הגיע למידה זו, צא ולמד ממה שכתב הב"ח בקצור דיני מורדת שהובא בשו"ע סימן ע"ז, כדוגמא ל"מאיס עלי בטענה מבוררת" – "רועה זונות", ולכאורה הדבר תמוה, הרי במקרה של רועה זונות כתב האגודה שכופין על הגט, וקבע זאת בהחלטתיות ללא כל ספק "אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא גמרא". וגם ב"י שהסתפק בכך, זה רק ביחס לכפיה אבל חיוב גט בודאי שיש כאן, ובמאיס עלי אין אפילו חיוב בגט, ואיך אפשר לומר ש"רועה זונות" הוא רק מאיס עלי? ונראה ש"רועה זונות" שנזכר בסימן ע"ז במאיס עלי, הוא ביטוי בעלמא לאדם פרוץ, ולא כפרוש המילולי שבוגד באשתו. (בחילוק זה נראה להסביר את מה שהביא עמיתי הגאון הרב אליעזר איגרא שליט"א בשם הגאון הרב ישראלי, שרועה זונות הוא רק מאיס עלי, ויש בזה תשובה גם למה שכתב כבוד הגאון הרב דוד לאו שליט"א). ולכן במקרה שלנו, יש לדון לאיזה דרגה של התנהגות הגיע הבעל, האם לחיוב בגט שחייב בכתובה, או למאיס עלי בטענה מבוררת, שאז אין חיוב בכתובה. ודעתי נוטה לכך שבמקרה קיצוני שלנו נוטה הדבר לחיוב בכתובה, אולם להלכה הנני מסכים שיש לפשר בדבר, ע"פ תשובת הרא"ש שהובאה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ה, וז"ל:

"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר."

ונראה שמקרה שלפנינו לא ניתן יותר לברר, ובמקרה כזה נאמרה ההלכה שחייבים לפשר.

הרב דוד דב לבנון

בפנינו ערעור הדדי על החלטת בית הדין קמא בעניין חיוב הבעל בגט ותשלום הכתובה. כפי שסיכם את הדברים ידידי הגר"ד לבנון שליט"א:

טענות הבעל

א. חיוב הבעל בגט: בית הדין בהחלטתו מיום 7.2.2016 כתב שעל הבעל לתת גט לאשתו. לדברי הבעל אין עילה לחייב אותו בגט ואף לא לכתוב שעליו לגרש את אשתו. רצונו של הבעל בשלום בית.

ב. כתובה: בית הדין בהחלטתו הנזכרת כתב שנראה שהבעל חייב בכתובת אשתו אלא שבית הדין מציע שינהלו מו"מ בעניין גובה הכתובה. לדברי הבעל, היות שאינו חייב בגט כאמור ב-א. ממילא גם אינו חייב בכתובה.

טענות האשה

א. חיוב גט: בית הדין קמא פסק בהחלטתו מיום כ' בחשוון (13.11.14) שעל הצדדים להתגרש, ועל הבעל לתת גט לאשתו, היות שהבעל היה בקשר עם נשים אחרות ואי אפשר לבקש מאשה נבגדת שתסכים לשלום בית. לדעת האשה יש לפסוק עליו חיוב גט ולא להסתפק ב"על הצדדים להתגרש."

ומסקנתו: לאור האמור לעיל בית הדין פוסק שהבעל חייב לתת גט וחייב בכתובה ובתוספת.

החיוב להתגרש

הרקע של התיק שבפנינו הוא תביעת האישה לגירושין וכתובה כנגד הבעל שהוא בחזקת "מועד", אשר כבר בעבר מעד ובגד באשת נעוריו בקשר עם נשים אחרות, כניסה לאתרי הכרויות ומרעין בישין אחרים.הקשר לא היה רק קשר וירטואלי, אלא הגיע לפגישות ויחוד של לפחות עם אשה אחת.

אולם האשה הסכימה לחזור לשלו"ב כאשר הצדדים חתמו על הסכם ממון, בו נכתב בין היתר כי הבעל מתחייב לא להחזיק שום מכשיר עם אינטרנט פתוח. בנוסף הבעל הלך לטיפול ב"רטורנו" שהוא מוסד לגמילה מהתמכרויות.

לימים תפסה האשה את הבעל עם מכשיר פלאפון הכולל אינטרנט פתוח, אלא שלא הספיקה לראות מה היה במכשיר והבעל מיד שבר וזרק אותו לשירותים.

ביחס לחיוב להתגרש מקובלים עלי דברי ידידי הגר"ד לבנון שליט"א.

אין ספק שיש לחייב את הבעל להתגרש מכיון שהבעל נתפש בקלקלתו בפעם הראשונה שהיה בקשר עם נשים אחרות ודבר זה לדעת האגודה המובא לקמן דיו כדי לכפות על הבעל לגרש את אישתו.אמנם, האישה הסכימה לחזור לשלו"ב אבל אין בזה ראיה שהאישה מחלה על הפגיעה בה שהרי הצדדים חתמו על הסכם שלו"ב בו תנאים חמורים וברורים עליהם חתם הבעל. ומשחזר הבעל לסורו ולא עמד בהסכם זכות האישה לדרוש ולחייב את הבעל בגט.

האשה לא צריכה ולא יכולה לסבול מציאות בה הבעל לא עומד בדבריו, ולאחר שהיא נפגעה כה קשה בפעם הקודמת מהתמכרותו של הבעל לעניני נשים, בבחינת מי שנכווה ברותחין יזהר בצוננים. ואם "רטורנו" שהוא מוסד גמילה בעל מוניטין לא הצליח לחלץ את הבעל ממצבו ולא עמד בדיבורו ולפחות הפר את התחייבותו שלא להחזיק אינטרנט פרוץ, אין חובה על האשה להמשיך ולסבול סבל נפשי כה קשה של חשד וחשש מתמיד מתי והאם בעלי יבגוד בי ויפגע בי בפעם הבאה.

חיוב זה שיש בו גם מאיס עלי באמתלא מבוררת, ולדעת ידידי הגר"ד לבנון שליט"א חשיב כעין רועה זונות שלדעת הרמ"א (סי' קנ"ד ס"א) כופין אותו להוציא. הגר"ד לבנון כתב שחשיב רועה זונות מכח אומדנא, אך ליבי נוקפי בענין זה, שהרי ברועה זונות כתב הרמ"א שצריך עדים או הודאה, ועל אף שהביא דברי הרא"ש שסמכינן על אומדנא לדעתי אין במקרה שבפנינו אומדנא מספקת, שהרי זריקת המכשיר נעשתה מתוך ידיעה שברור שהוא עבר על התחייבותו אולם אין ראיה מספקת לכך שחזר ובגד באשתו. וכבר הארכתי במקום אחר בגדרי אומדנא ולדעתי אין הדברים מתקרבים לאומדנא דמוכח שרק בכה"ג כתבו הפוסקים שיש לסמוך עליה וע' חו"מ סי' ט"ו ואכמ"ל. אשר על כן לדעתי מקור החיוב הוא כמבואר לעיל לא מן המקרה שבפנינו שהוא מבוסס על אומדנות, אלא מקור החיוב הוא מן העובדות שהיו בפעם הקודמת בהם נתפש הבעל בקלקלתו,וחתם על התחייבות שלא להתקרב לכל פירצה הקוראת לגנב.

מקור דברי הרמ"א הוא בספר האגודה (יבמות ס"ה ע"א) שחייב גט במקרה של בעל רועה זונות וז"ל:

"אמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר בסיפוקייהו. פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן (שהיה) [שהוא] רועה זונות והוא כופר. ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. איבעית אימא קרא. איבעית אימא גמרא. איבעית אימא סברא. קרא דכתיב [בראשית ל"א] אם תקח נשים על בנותי) ו). איבעית גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב [משלי כ"ט] ורועה זונות יאבד הון. ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר [ע"ב ע"א]. ודווקא שיש עדים שראו אותו עם הארמאית כדרך המנאפים אבל אם הביאו לו נכריות בנים עבור זה לא כייפינן ליה שראינו כמה נספים בלא משפט בעלילות. ודווקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פסלות. גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה ובחקירה כמו על דיני נפשות ואחרי שפסקתי (הכתב) [הפסק] שלחו קרובי האשה תשובת הר"ם ז"ל הועתקה מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי וסוף דבריו היכא דאיכא סהדי או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

ובהמשך דברינו נדון בעז"ה בארוכה ביסוד דברי האגודה.

החיוב בכתובה ובתוספת כתובה

אולם, בנושא החיוב בתוספת כתובה, לו יהי שנדון את הבעל כרועה זונות יש לדון בו.

בסימן קנ"ד סעיף א' פסק השו"ע את דברי המשנה בכתובות ע"ז ע"א גבי מוכה שחין ריח הפה בעל פוליפוס ממי שהיתה מלאכתו בורסקי וכד' שכופין אותן להוציא וליתן כתובה.

וז"ל שולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנד:

"אלו שכופין אותם א להוציא א] וליתן כתובה: ב] מי שנולד לו ב*] {א} ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות {ב} מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות ג] <א> מחתך נחשת מעיקרו."

ודעת הב"ש שם בסעיף א' דבכל הנהו לית להו תוספת כתובה וז"ל:

"ולענין תוספ' כתובה עיין סעיף ז' כשבאה בטענה חוטר' לידה אין לה תוס' כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוס' אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ"מ נראה דאין לה תוס'". וסברא זו כבר כתב הד"מ בסק"א אלא שהביא מדברי הר"ן בפרק אלמנה נזונית (נ"ט ע"ב מדפי הרי"ף) שכתב שיש לה תוספת, והב"ש תמה על הד""מ שלא נמצא כן בדברי הר"ן.

וא"כ לדעת הב"ש, אף שכופין אותו להוציא שלא מרצונו, שהרי רק מחמת מאיסותו על האשה הוא צריך להוציא, מ"מ אין לחייבו בתוספת, שהרי תוספת זו מתנה היא שנותן הוא לה ותלי בדעתו, ובזה אמרינן דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

מחלוקת הפוסקים אם יש חיוב תוספת כתובה ברועה זונות

אמנם בדין רועה זונות אי חייב בתוספת כתובה מצאנו מחלוקת.

הגרי"ש אלישיב (פד"ר ח"ח פס"ד בעמ' 275) כתב:

"...במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא, או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצ"ב דאין בידו להפטר מגורם זה, דכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך, אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב, בכה"ג לא הפסידה מתנותיה, ודינו כמגרש מרצונו, ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה. [ולפ"ז צ"ל מה ששנינו במשנה כתובות דף ע"ז ואלו שכופין להוציא,,, המקמץ והמצרף נחושת וכו'. וכ"ה בשו"ע סי' קנ"ד, וע"ז כ' הב"ש כן הדין בכל הני אין לה תוספת כתובה. דמשמע דקאי גם על מקבץ צואת כלבים, בורסקי, מחתך נחושת מעיקרו, דמיירי באופן דלית לי' מגרמי' כלום, ואין לו ממה להתפרנס, ובע"כ הוא נאלץ להתעסק בעבודות הנ"ל]."

כלומר הגריש"א מחלק בין דבר שבידי הבעל להסירו שבמקרה כזה חייב תוספת כתובה דבכה"ג הוי כמגרש מרצונו, ולדעתו רועה זונות הוי בכלל זה, דבידו לעזוב דרכו הרעה, לבין מוכה שחין ובעל פוליפוס שאין הדבר בידו שבכה"ג אינו חייב בתוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

הגר"ש ישראלי (שם) חלק עליו וכתב:

"ונראה שדברי הב"ש והח"מ יסודם בהלכה המבוארת ברמ"א /אה"ע/ (סי' ע"ז ג') בדינא דמתיבתא שאומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו. ובאמתלא זו, לאחר שנתבררה לבית דין התנהגותו הנלוזה, אינה צריכה לא השבעה ולא קבלה בחרם כמבואר בתשו' מהרש"ל (סי' ס"ט):

בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים וכו' אין לך מאיס גדול מזה, ומי לא יודה בזה שהוא מאוס ממש ושנוי בעיני אלקים ואדם אף אם היא לא טענה, ק"ו שטענה וכו' בניד"ד לא משבעינן וכו'.

ואעפי"כ ההלכה בזה שמחזירה כל מה שנתן או כתב לה. והוא משום שלא כ' לה אדעתא דתיפוק מיניה כמבואר שם בביאור הגר"א.

והרי גם כשעוסק במלאכה בזויה ומסריחה הא דכופין להוציאה הוא מפני שטוענת שמאוס עליה וא"י להזקק לו. א"כ כשם שכשהוא גרם שימאס עליה אעפי"כ חייבת להחזיר המתנות וכן אינה נוטלת כלום ממה שכתב לה, כן בהא דכופין להוציאה כשמאוס עליה בשל התעסקותו.

ובפשטות דברי הב"ש בסי' קנ"ד שבהללו שכופין להוציא מ"מ אין לה תוספת כתובה, קאי על כל המבואר שם בסעיף זה, כולל גם במש"כ הרמ"א שם מהאגודה דברועה זונות י"א שכופין להוציא. וגם ע"ז קאי מש"כ הב"ש דמ"מ תוספת כתובה אין לה. דאל"ה הו"ל דפרושי. וכן קאי ע"ז דברי הח"מ. ואין מקום לחילוק של מעכתר"ה [עמוד 280] דמאחר שבידו לתקן דרכו ולהתייצב על דרך טוב בכה"ג לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו. ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה.

ולפמש"כ שמקור הדברים ברמ"א בדינא דמתיבתא, הרי שם ג"כ המדובר בכה"ג שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, דיכול לתקן דרכו ולהתייצב על דרך טוב, ומ"מ חייבת להחזיר המתנות ומפסידה כל מה שכתב לה. והטעם פשוט כי אף עפ"י שהוא הגורם והוא הפושע והיא אנוסה למאוס בו כיון שהוא מאוס בעיני אלקים ואדם, כלשון המהרש"ל, מ"מ אמדינן לדעתיה שאינו רוצה לתת לה מתנות בכה"ג דלמיפק קאי."

לדברי הגר"ש ישראלי אין לחלק בין מקום שיכול לתקן דרכיו לבין מקום שאין הדבר בידו, וכל דסיבת החיוב להוציא היא מחמת שהוא מאוס עליה – אין לה תוספת כתובה ושאר מתנות, וראייתו מדברי הרמ"א בסי' ע"ז בדינא דמתיבתא במי שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו דאף יכול לתקן דרכיו מכ"מ מתנותיה חוזרות כיון דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. לכן לדעתו גם ברועה זונות שכופין אותו להוציא כפסק הרמ"א – אין לחייב תוספת כתובה ואין לחלק בין זה לבין כל הני שהוזכרו במשנה בכתובות ע"ז ע"א ופסקם השו"ע בסי' קנ"ד סעיף א'.

הגר"ש ישראלי מוסיף לדקדק שבפשטות דברי הב"ש קאי על כל הסעיף, גם על דברי הרמ"א וממילא הם מתייחסים גם לדין רועה זונות.

חילוק בין המקרים שבמשנה בכתובות ע"א למקרים במשנה בכתובות ע"ז

יש להוסיף חיזוק לדברי הגר"ש ישראלי. דהנה בפרק המדיר ישנן כמה משניות וגמרות העוסקות בחיוב להוציא.

במשנה בדף ע"א ע"ב איתא:

"המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה... יוציא ויתן כתובה...המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה – יוציא ויתן כתובה... אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך, או שתהא ממלאה ומערה לאשפה – יוציא ויתן כתובה."

ובגמ' שם ע"ב ע"א מובאת ברייתא נוספת

"המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור – יוציא ויתן כתובה, מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה."

דינים אלו נפסקו באבהע"ז סי' ע"ד סעיף ד' (ודין משיאה שם רע בשכנותיה נפסק ביו"ד סי' רל"ה).

בכל המקרים הללו הדין הוא פשוט שנותן לה תוספת כתובה.

במשנה בדף ע"ז ע"א מובאים כל המקרים שנפסקו בסי' קנ"ד סעיף א' ריח הפה וריח החוטם מוכה שחין בעל פוליפוס מקמץ מצרף נחושת וכו'. במקרים אלו כתב הב"ש שאינה מקבלת תוספת כתובה.

האגודה תמך פסיקתו בדין רועה זונות על שלש רגלים: קרא, גמרא וסברא. סברתו היא "דלא גרע מכל הנהו דפרק המדיר". ויש לעיין לאיזה מקרים פרק המדיר כוונת האגודה לדמות, למקרים של המשנה בדף ע"א או למקרים של המשנה בדף ע"ז?

והנה בבית יוסף בסי' קנ"ד הביא דברי האגודה וציין להא דדף ע"ז, ומוכח שדימה דין רועה זונות להא ריח הפה ובורסקי ולא למדירה. (וכן נראה לכאורה לדייק גם מדברי הרמ"א שהביא הא דרועה זונות דוקא בסי' קנ"ד ולא בסי' ע"ד, ומכאן משמע כדברי הגר"ש ישראלי שדין רועה זונות דמי לגמרי לדין ריח הפה וממילא לדעת הב"ש יפטר מתוספת כתובה, אלא שעל דיוק זה יש להעיר דהרמ"א הביא שם גם דין דעובר על דת שפושע בה כגון שמאכילה דבר איסור, וכן דין הנודר ואינו מקיים, ובזה פשוט שיש לה תוספת, וא"כ בהכרח שדברי הב"ש לא קאי על כל מה שנזכר בדברי הרמ"א).

ביאור יסוד ההבדל בין שתי המשניות ודיון בדין רועה זונות אי יש לה תוספת כתובה

ונראה לאמר ביסוד הענין. דהנה באמת יש להבין מה ההבדל בין הני דדף ע"א להני דדף ע"ז. ונראה בפשטות דכל הני דדף ע"ז כגון ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, מדובר במקרים שאין הבעל עושה את הדברים נגד אשתו כדי לפגוע בה, אלא שהוא מאוס עליה, אם מחמת מחלתו או מחמת עיסוקיו. במקרים אלו אין כוונתו לפגוע בה אלא שהיא אינה מסוגלת לשאת יותר חיים שכאלו והוא מאוס עליה. אמנם בדף ע"א במדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או שאמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך, אין הבעל מאוס על אשתו אלא שהוא עושה מעשים בכדי לפגוע בה ע"י שמדיר אותה מלילך לבית אביה וכד', לכן במקרים שהוא פוגע בה ומעשיו מכוונים נגדה, ברור לחז"ל שכשמוציאה חייב הוא גם בתוספת כתובה, משא"כ במקרים שהוא לא מתכוון לפגוע בה, אלא שהוא או מעשיו כגון מקבץ צואת כלבים מאוסים עליה, בכה"ג אמרינן דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה וכמוש"כ הב"ש.

ועפ"ז לא צריך להעמיד במי שמקבץ צואת כלבים בורסקי ומחתך נחושת כפי שכתב הגרי"ש אלישיב "דמיירי באופן דלית לי' מגרמי' כלום, ואין לו ממה להתפרנס, ובע"כ הוא נאלץ להתעסק בעבודות הנ"ל" כדי שלא יהיה בכלל "גורם כזה שבידי הבעל להסירו ודינו כמגרש מרצונו, ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה", שהרי לדברינו כל שהוא לא פועל נגדה אלא עושה לפרנסתו והיא מואסת בו אין לה תוספת כתובה.

אשר על כן ברועה זונות לדברינו י"ל דהסיבה שכופין אותו להוציאה אינה משום שהוא עושה מעשה ישירות כלפיה אלא משום שהוא מאוס עליה ואינה יכולה לחיות יותר עם איש כזה ועל כן אין לה תוספת כתובה וכדעת הגר"ש ישראלי (בשונה מהא מהמדיר דיכולה עקרונית לחיות עם איש כזה, אלא שהוא פועל ישירות נגדה, והצר את צעדיה).

וכעי"ז ביאר הגר"ש ישראלי בפס"ד הנ"ל "שטעם זה שע"י שרועה זונות יאבד ממונו, אינו הנימוק היחיד ולא העיקרי, ועיקר הטעם נראה שהוא משום דגרע מכל הני דפ' המדיר, שקפידתה של האשה וקנאתה בירך חברתה נפקת ברא גדולה ביותר, ומשו"כ הוא דכייפינן להוציא. אבל מטעם שמכלה ממונו לחוד באמת אין כופין להוציא."

פירוש הדברים לפי שיטה זו שאישה שיודעת שבעלה חיי עם נשים אחרות סלידתה ממנו גדולה מריח הפה וכד' ולכן כופים לגרש אבל אין בזה כדי לחייב תוספת כתובה דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה (ועיין בהמשך דברינו שהארכנו והבאנו דרכים נוספות בביאור דינא דרועה זונות ואי חייב בתוספת כתובה).

ובדברי החזו"א (אה"ע סי' סט ס"ק כב ד"ה "דיני תוספת") מצאנו יסוד לסברא זו שכתב וז"ל:

"והאומר אי אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות דף מח, א), דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת [כתובה], וכל שכן, במורד מתשמיש או אומר אינו זן ואינו מפרנס דמחייבינן ליה לגרש, יש להן תוספת, וכן במדיר את אשתו (כתובות דף ע, א), יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה לדעתו."

אלא שבהמשך דבריו שב החזו"א וחולק על עצם דברי הב"ש, וכתב שם:

"ויש מקום לומר, דאלו שכופין להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא, ודלא כב"ש ס' קנ"ד סק"א וכ"ש בנעשה מקמץ שלא לדעתה... ומיהו במורד בבחירת לב, כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת... וגם בנעשה מוכה שחין, יש לומר דיש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה, ואי אפשי לה למיקם קמי' ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה."

והיינו שלדעתו שכל שהיא אינה זו שגורמת ליציאתה והדבר נכפה עליה – יש לה תוספת כתובה, אבל עצם ההסבר שכאשר הוא פוגע בה יש לה תוספת כתובה כבר נמצא בדבריו.

וחילוק זה מופיע גם בחתם סופר מסכת כתובות דף עב עמוד א:

"מתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה, מסדור משנתינו משמע דקחשיב תחלה כל הני דיוציא ויתן כתובה, ואח"כ ואלו יוצאות שלא בכתובה, ואח"כ ואלו כופין להוציא, עיין תוס' רפא"ט, וא"כ לסברת תוס' לעיל ר"פ ד"ה יוציא וכו' דגם שם כופין להוציא, נהי דיהבי טעמא מ"ט לא חשיב להו בהדי הנך דכופין, מ"מ מלשון ואלו כופין משמע אינך אינן בכלל אלו, וצ"ל דאלו יוציא ויתן כתובה דאע"ג דכופין אותו מ"מ כיון שהוא גרם יתן כתובה, אבל אלו כופין ולא יתן כתובה כיון שהוא לא גרם, דאפי' מצרף ובורסי אינם מתכוונים להקניט ולצער כמ"ש תוס' שם, וזה דלא כמ"ש תוס' לקמן ע"ז ע"א ד"ה כופין וצ"ע": [מהדות"ל]

וז"ל התוספות מסכת כתובות דף ע עמוד א

"וא"ת א"כ אמאי לא תני להו בהדי הנך שכופין להוציא (לקמן דף עז.) וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו ע"י פשיעת הבעל לא קתני ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה."

ועל פי סברתנו שבמקום שהבעל עושה מעשה ישיר כנגד האשה ופוגע בה יש חיוב תוספת כתובה נבין גם את דברי הרשב"א בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי ק"ב שכתב לגבי בעל המכה אשתו וז"ל:

"גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה."

מבואר שדימה מכה אשתו דוקא להא דמדיר אשתו בדף ע"א ולא לריח הפה וריח החוטם דדף ע"ז, והיינו משום שמכה דומה דוקא להני דמדירה כיון שהוא פועל כנגדה ופוגע בה, ועל כן גם יש לה תוספת כתובה.

(אמנם מצאתי בפד"ר ח"ח פס"ד בעמ' 216 פסק של בית הדין הרבני האזורי רחובות בפני כב' הדיינים: הרבנים ז גרז – אב"ד, א' שפירא, א' י' לנאל. שכתבו ז"ל:

"והנה בשו"ע אהע"ז סימן קנ"ד סעיף ג' כתב הרמ"א:

איש המכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים כי כופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת ושתיים.

וכתב בביאור הגר"א סימן קנ"ד ס"ק י"א: ובלבד שמתרין בו תחילה דלא גרע מעוברת על דת. ונראה מדברי הגר"א דאיש המכה את אשתו דינו כעובר על דת ולכן צריך התראה. באור הדברים הוא פשוט, שאם הבעל מכה את אשתו, הרי הוא עובר על לאו דלא יוסיף, ומאחר והדברים נוגעים לאשתו הרי הוא ממש עובר על דת, כמו נודר ואינו מקיים שכתבו הקדמונים דיוציא ויתן כתובה לאחר שהתרו בו."

ודבריהם קשים, דמתוך דברי הרשב"א מפורש דאין זה מדין עובר על דת אלא דדמי להא דמדירה שלא תלך לבית אביה, וכל מה שדימה הגר"א לעוברת על דת היינו לענין דצריך התראה דכיון שהוא דבר שתלי בבחירתו ויכול להיטיב דרכיו – א"א לכוף להוציא א"כ התרו בו ולא חזר בו (אמנם ביסוד הענין אכן עובר על דת דמי למדירה שלא תלך לבית אביה שסיבת הכפיה להוציא הוא משום שהוא פוגע בה ולא משום שהוא מאוס).

ובפס"ד הרב לבנון בסעיף ד' כתב כדברי הפד"ר הנ"ל דהבעל חשיב עובר על דת, והנלענ"ד כתבתי.

מדברינו עולה כי במקום שהבעל לא פועל נגד האישה אלא שהוא מכור לאלכוהול או לסמים, הימורים, אינטרנט וכד'. נראה לפי דרכנו שאכן אין לה תוספת כתובה שהרי אינו פועל נגדה אלא שהוא מאוס עליה בגלל מצבו ואינה יכולה יותר לשאת מצב כזה ודמי למי שיש לו ריח הפה או שמלאכתו בורסקי, ואכן מצאנו בדברי מהרש"ל (שו"ת סימן ס"ט) שכתב:

"בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו כאשר מסופר בטענותיה וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לשחוק ומגזם לסכן לשרוף ולאבד ולמכור אין לך מאיס גדול כזה ומי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני אלקים ואדם". והעלה שאין לה תוספת כתובה.

(ולדברי מהרש"ל שם אף גרע מהני ואין כופין כלל והוי בכלל דינא דמתיבתא עי"ש).

שו"ר בדפוסים הישנים של ספר האגודה שלא כתב אלא "דלא גרע מהנהו דהמדיר" ולא ציין במדוייק לאיזו משנה כוונתו. ואמנם ראינו שבבית יוסף (הוצ' מכון ירושלים) ציינו לדף ע"ז ולפ"ז אכן אין ברועה זונות דין תוספת, אך אפשר שבאמת כוונתו להא דדף ע"א וממילא יש לה תוספת. ותוכן הספק בזה הוא, דבאמת רועה זונות הוא מקרה גבולי, דמחד י"ל דדמי למי שיש לו ריח הפה שהרי אינו פועל ישירות נגדה אלא שהוא מאוס עליה בכה"ג וכמושנ"ת לעיל, אך מאידך י"ל דמי שהוא רועה זונות יש בזה פעולה ישירה כנגד האשה ופגיעה בה שהרי כשמתעסק עם נשים אחרות יש בזה פגיעה באשה וכמו שהביא האגודה מדברי לבן "אם תיקח נשים על בנותי" וכן הביא את דברי הגמ' ביבמות ס"ה "והוא דאפשר בסיפוקייהו" דכל אלו באים לומר שבזה שהוא רועה זונות יש בזה עינוי לאשה ופגיעה ישירה בה וכהא דמדירה שלא תלך לבית אביה דדף ע"א. ונמצא דמה שנחלקו הגר"ש ישראלי והגריש"א תלי בשתי סברות אלו, דלסברא הראשונה אין לה תוספת ואילו לסברא השניה יש לה תוספת (אם כי סברת הגריש"א שונה).

(ויותר נראה, ממה שהאגודה לא ציין אלא לפרק המדיר בכללו שהוא אכן ס"ל דבכל הנהו דהמדיר יש תוספת כתובה, ולא חילק בין המקרים השונים, כדעת החזו"א הנ"ל ודלא כב"ש, וכתב שרועה זונות לא גרע מכלל המקרים שנשנו בפרק זה. כך אכן נראה בפשט דברי האגודה, אך מכ"מ לדידן שחיישינן לדברי הב"ש שיש חילוק להלכה בין המקרים לענין תוספת כתובה מוכרחים אנו לדון באופן ממוקד יותר האם רועה זונות דומה למקרים של דף ע"א או למקרים של דף ע"ז, ודו"ק).

לא אמנע מלהציג כאן מה שראיתי בפד"ר ח"ח שם שכתבו שיסוד דברי האגודה הוא מדין עוברת על דת דדף ע"ב ע"א, ולמד האגודה דכמו שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה ה"נ עובר על דת יוציא ויתן כתובה (ולפ"ז צ"ל ג"כ דרועה זונות משלם תוספת כתובה וכדעת הגריש"א).

בתחילה האריכו שם בפד"ר מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים להוכיח שישנו דין עובר על דת בבעל כמו באשה וכאשר הוא עובר על דת כגון נודר ואינו מקיים וכן מאכילה דברים אסורים יוציא ויתן כתובה (וכן הוא ברמ"א לפנינו קנ"ד סעיף א), ובהמשך הדברים כתבו שם בפד"ר דגם דין רועה זונות הוא מדין עובר על דת וז"ל:

"והנה בעובר על דת יהודית לא מצינו מפורש מה דין הבעל. הטעם בעוברת על דת יהודית, שמפסידה כתובתה הוא מפני שיש בזה ענין של פריצות ויש לחוש שתבוא לידי זימה ותיאסר עליו, ולכאורה בבעל לא שייך טעם זה, אכן בעובר על דת יהודית בענין שנוגע לאשה, ודאי נראה שדין האיש כדין האשה. ולדעתנו זהו דעת האגודה שהובא ברמ"א /אה"ע/ בסימן קנ"ד שכתב: מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא.

והנה במקור הדין באגודה כתב הטעם, וז"ל:

פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה. אי קרא, אי גמרא, אי סברא: קרא, דכתיב אם תקח נשים על בנותי; סברא, דאמר ביבמות והוא דאפשר למיקם בסיפוקיהו ובנדון זה יאבד הון; ואי גמרא, דגרע מכל הנהו דפרק המדיר.

והנה לא נתפרש בדברי האגודה לאיזה גמרא נתכוון. אבל נראה בדעת האגודה דכוונתו לדין עוברת על דת יהודית שהיא יוצאת וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם, ובודאי דרועה זונות גרע מכל הני. אכן מאחר שמתעוררת השאלה מה זה נוגע לאשה ומה היא מפסידה, כתב האגודה קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ושם ברישא דקרא נאמר אם תענה את בנותי וע"ז דנו בגמרא ביומא דף ע"ז ע"ב אם הכוונה של העינוי הוא ההוספה של צרות, אבל עכ"פ ודאי הוא בכלל עינוי, וכן מהגמרא ביבמות דהוא דיכול למיקם בסיפוקיהו ורועה זונות יאבד הון רב וזה הפסד לאשה, ולכן דן מכאן האגודה דיש לכפותו להוציאה..."

וביסוד זה שיש ברועה זונות גם טעם דעובר על דת כבר קדמם בערוך השולחן סי' קנ"ד סעיף ט"ז ז"ל:

"עוד כתב מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא אבל משום שמביאים לו ילדים אין לחוש דילמא משקרים עליו עכ"ל ואף על גב דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי בכה"ג מודים והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור."

מבואר מדבריו שברועה זונות יש גם סכנה ודמי להא דנודר ואינו מקיים שיש סכנה שבנים מתים, אלא שלא נתברר מדבריו לאיזו סכנה הוא מתכוון, ושמא כוונתו לסכנה של הידבקות ממחלות.

אמנם בתוך דבריו נקט עוד שרועה זונות גורם למיעוט בעונתה ולכן הוא מאוס עליה, וטעם זה דומה לטעם שכתבנו לעיל (ומכלל דברי ערוה"ש כאן וכן בסעיף שלפניו, נראה שלא נחית לכל החילוק שחילקנו עי"ש שלמד ק"ו מהא דכופין על ריח הפה למי שמקניט ומכה אשתו וכתב שהוא מדין עובר על דת עי"ש, גם צ"ע בדבריו דהלא במוציא משום ריח הפה ליכא תוספת כתובה ואילו במכה אשתו פשיטא שיש לה תוספת וכיצד למד מזה על זה וצ"ע, ואכמ"ל).

ועכ"פ תהיה נפק"מ בין הטעמים הנ"ל אי חייב בתוספת כתובה, דלטעם דעובר על דת חייב בתוספת (וכדעת הגריש"א אם כי לא מטעמיה) ולטעם דמאיס עליה אינו חייב בתוספת וכדברי הב"ש.

אבל באמת דברי הפד"ר הנ"ל דחוקים, דכל כה"ג הוי ליה לאגודה לבאר דבריו טפי שהרי בפרק המדיר לא נתפרש דינא דעובר על דת אלא דין עוברת על דת ואף שלמדנו זה מזה כל כה"ג הוי ליה לאגודה לפרש, והלשון "גרע מכל הנהו דפרק המדיר&q