הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג חוות דעת לועדת שרים לחקיקה טוהר המידות צנעת הפרט תעודות רשמיות של גוים כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית

דירה שנקנתה מכספי אשה, ונרשמה בטאבו על שם שני בני הזוג / פד"ר 993174/8

הרב דוד לאו, הרב דוד דב לבנון, הרב אליעזר איגרא
בני זוג רכשו דירה ורשמו אותה בטאבו על שם שניהם, ואולם רוב הכסף הגיע מידי האשה. כעת הם מתגרשים. נחלקו הדעות הןם בבית הדין האזורי והן בבית הדין הגדול בשאלה האם הרישום בטאבו מהוה מתנה והופך את הדירה למשותפת.

ב"ה

תיק 993174/8

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו, הרב דוד דב לבנון, הרב אליעזר איגרא

המערערת:            פלונית            (ע"י ב"כ עו"ד רוני כהן)

נגד

המשיב:            פלוני            (ע"י ב"כ עו"ד ציון גבאי)

הנדון: פירוק שיתוף בדירת בני זוג שחלקה התקבל במתנה

פסק דין

עיקר הדיון בתיק זה הוא על הדירה שקנתה האשה מכספים שקיבלה בירושה, והוכנסו על ידה לחשבון הבנק המשותף לה ולבעלה.

בהחלטות בית הדין קמא נטענו שתי טענות עיקריות לטובת האשה על ידי דיין א':

א. הואיל והכספים שקיבלה האשה בירושה הם נכסי מלוג, גם כאשר הופקדו הכספים בחשבון משותף עדיין יש להם דין נכסי מלוג. ומכיון שכך הרי שהאשה למעשה קנתה את הדירה בכספה. לטענתו של דיין א' באופן כזה הרישום בטאבו ע"ש שני בני הזוג אינו משמש ראיה לכך שכוונת האשה היתה לתת לבעלה חצי מהדירה במתנה.

על כך חולקים שני הדיינים האחרים, ולטענתם רישום בטאבו ע"ש שני בני הזוג מהוה ראיה לכך שהדירה ניתנה במתנה לבעל על ידי האשה.

ב. בנוסף טוען דיין א' שאפילו נאמר שהדירה אכן ניתנה לבעל במתנה, מכל מקום מאחר שהאשה היא מורדת הטוענת מאיס עלי, כל המתנות שנתנה אשה זו לבעל חוזרות אליה בזמן הגירושין, וזאת בהתבסס על דברי המאירי, והגר"ש ישראלי זצ"ל שהביאו להלכה בכמה פסקי דין.

לעומת זאת טוענים שני הדיינים האחרים, שדברי המאירי אינם להלכה, מכיון שישנם כמה פוסקים שחולקים עליו, וכן הכריע להלכה הגר"ג צימבליסט שליט"א, ולדעתם מתנות שקיבל הבעל מהאשה אינן חוזרות במקרה כזה.

החלטה

כפשרה הקרובה לדין, בית הדין מקבל את ערעור האשה באופן חלקי, ומחייב את הבעל להחזיר לאשה את הכסף שהשקיעה עבור חלקו בדירה בסך 250,000 ש"ח, וכפי שפסק דיין א במסקנת הדברים סעיף ה.

דיון

א. דירה שנקנתה מכספו של אחד מבני הזוג, ונרשמה בטאבו על שם שניהם

בנושא זה דנו בפד"ר במקומות רבים, והדעה המקובלת היא שרישום בטאבו מוכיח את בעלותו של זה שהנכס רשום על שמו, גם במקרה שהמעות לקניית הנכס ניתנו על ידי אדם אחר, ודין זה נוהג גם בבני זוג שאחד מהם רשם את הדירה שקנה על שם שניהם, או על שמו של בן הזוג השני. ואמנם בחלק מפסקי הדין נראה שדין זה מוטל בספק, אלא שאין להוציא מיד אותו שהנכס רשום על שמו, ואילו לענ"ד נראה שאין כאן ספק והוא דין ברור, וכדלהלן.

הקונה קרקע במעותיו ורושם את השטר על שם אחר:

מקור הדברים בענין זה הוא בסוגיית הגמ' ב"ק קב א: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא, אין כופין אותו ריש גלותא למכור.

בחידושי הרשב"א שם כתב:

ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא דמשמע דוקא לבני מערבא הא לר' יוחנן ור' אבא מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא, אף על גב דלא אודעי' לי' למוכר ולא לעדים, היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר, דלא אמרינן שלא קנה הלוקח הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא, אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות, כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד, א"נ לפנוחי, הא לאו הכי אלו בא חבירו ששטר המקח בשמו לומר שהוא זכה בו יכול הוא לומר כן וזכה בו כנ"ל.

הרי שבקונה קרקע במעותיו וכותב את השטר על שמו של אחר, יכול אותו אחר לטעון שהקרקע קנויה לו ולא לבעל המעות. וכן מבואר מדברי שו"ת הרא"ש כלל צו סי' ה ושו"ת הריב"ש סי' רן, וכפי שהביאו התומים סי' ס ס"ק יז ובנתיה"מ שם ס"ק יט.

אבל בבעה"ת שנ"א ח"ט הובאו דבריו בטור חו"מ סי' ס כתב:

ראובן הלוה מעותיו ללוי, ובשעת הלואה אמר ללוי שיחייב עצמו בקנין ובשטר על שם שמעון אך שיתנו העדים השטר ליד ראובן, וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טען לאו בעל דברים דידי את כי נתחייבתי לשמעון במצותיך והשטר נכתב על שמעון, וראובן טוען ממני קבלת המעות ואני הלויתי לך ואתה חייב להחזירו לידי ולא הלויתי אותה ההלואה בשם שמעון אלא כדי שלא להשביע את עצמי, הדין עם ראובן. ולא מיבעיא אם הודיע דבר זה ללוה ולעדים שלצורך דבר שבלבו הוא תולה ההלואה בשמעון, ושמעון אינו מערער כלל בדבר, אלא אפילו עשה ענינו בסתר, ושמעון מערער ואומר אף על פי שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצוית ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי, אין ממש בדבריו, הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, הרי גילה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה של שמעון, שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שיעשה השטר ע"ש שמעון מדרך אמנה שסומך עליו ולא זיכה לו כלום, וכיון ששמעון מודה שלא נעשית ההלואה מממונו כופין הלוה לפרוע לראובן שהלוה לו.

בפשטות אין בענין זה חילוק בין כתיבת שטר הלוואה לבין כתיבת שטר מכר על קרקע, ואם כן דברי בעה"ת נראים כחולקים על דברי הראשונים שהובאו לעיל.

אולם מבואר מלשונו של בעה"ת, שגם לדעתו אין הדברים אמורים אלא במקרה שבשעת ההלוואה אמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון, אבל אם אמר ראובן שיתנו השטר ליד שמעון, יכול שמעון לטעון אחר כך שזכה במעות.

כן מדייק בנתיה"מ סי' ס ס"ק כב:

עיין (סמ"ע סקל"ו) [ש"ך סקל"ז] עד דאם הוא בענין שלא הקנה לו המעות רק שכתבו על שמו לא זכה בו לוי וכו'. עיין שם בכונתו, דהיינו שאומר כתבו השטר על שם לוי ותנו השטר לידי כמ"ש הטור לעיל סעיף (ח') [י"ח], ועיין מה שכתבתי סקי"ט, ומשו"ה אף שבא השטר ליד לוי לא זכה לוי. אבל אם אמר כתבו על שם לוי ותנו ליד לוי, זכה לוי, כדמוכח מהטור לעיל סעיף (ח') [י"ח] וכדמוכח בסימן ס"ו סעיף כ"ג.

כ"כ בנתיה"מ סי' סב ס"ק ז:

כתב הטור [סעיף י"ח] וז"ל: אם שמעון מערער ואומר אף על פי שלא היה הממון שלי אני זכיתי בו מאחר שעשית קנין על שמי וציוית לעדים לכתוב שטר על שמי, אין ממש בדבריו, הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון. משמע מדברי הטור דאם ציוה שיתן גם השטר ליד שמעון, זכה שמעון.

כן מבואר מדברי התומים סי' ס ס"ק יז שדברי בעה"ת אינם אמורים אלא במקרה שבעל המעות אמר שיתנו את השטר לידו, וכן כתבו עוד כמה פוסקים: עיין שו"ת לחם רב סי' קעד; שו"ת מהרש"ך ח"ד סי' סח; שו"ת משאת משה חו"מ סי' ד; ישועות ישראל חו"מ שם ועוד.

התומים והנתיבות המשפט הקשו שדברי הרשב"א והרא"ש סותרים לדברי בעה"ת, ואם נאמר שיש מחלוקת ביניהם קשה מדוע הביא הטור את דברי בעה"ת ולא את דברי אביו הרא"ש. אולם כל קושייתם אינה אלא משום שברשב"א וברא"ש משמע שאפילו אמר בעל המעות שיתנו את השטר לידו זכה זה שהשטר כתוב על שמו, ובזה ברור שבעה"ת חולק וסובר שכיון שאמר שיתנו את השטר לידו אין זוכה זה שהשטר רשום על שמו. אבל באופן שמסר את השטר לזוכה לא העלו צד של מחלוקת.

אמנם מדברי הרשב"א בתשובה סי' תתקנז משמע לכאורה שחולק אפילו במקרה שהשטר נמסר ליד הזוכה:

שאלת ראובן קנה בתים ועשה השטר בשמו ובשם אשתו ומת ראובן ובאת האלמנה לגבות כתובתה. ויורשי ראובן טוענין כי הבתים כולו שלהם. כי אף על פי שהבתים הם בשמה והיא אומרת שמנכסים שנפלו לה מבית אביה קנו אותם תוספת על מה שכתב לה בכתובתה. הודיעני אם טענתה טענה ואם היא נאמנת דיהיב לה תוספת על מה ששעבד לה בשטר הכתובה ואפילו קנאן מנכסיו שתטול כתובתה ויהיו הבתים שלה?

תשובה אלו קנה ראובן מנכסיו אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה כדאיתא בפרק הגוזל קמא (דף ק"ב ב') בשמעתא הלוקח שדה בשם ריש גלותא. ומשום דמימר אמרי' לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב. ויראה מדבריה שהיא מודה בכך ומתוך טענה שאמרת שהיא תוספת על כתובתה. אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג או לאו. ואם הוחזקה בכך וטוענת כן הדין עמה. אבל אם אינה מוחזקת בכך אינה נאמנת ואפילו בשבועה לפי שכל מה שיש לה לאשה הוא בחזקת הבעל. ותדע לך מדגרסינן פרק חזקת (דף מ"ב) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. הא ראיה יש ולימא לגלויי זוזי הוא דבעא כלומר והדין כן שהם שלו ועליה להביא ראיה כ"ש כאן שהם שלה. ועוד דאמרי' וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה עליה להביא ראיה. וסתם אשה בחיי בעלה נושאת ונותנת בתוך הבית ועליה להביא ראיה כל שלא חלקה.

מסתימת לשונו משמע קצת שאינו מחלק כנ"ל, ולדעתו בכל מקרה הדין הוא שבעל המעות יכול לטעון שציווה לכתוב את שמו של חבירו על השטר לפיוסא בעלמא. וכן נראה לכאורה מדברי התומים סי' סב ס"ק ה שכתב:

ולענ"ד נראה כפי מש"כ הרשב"א בתשובה סי' תתקנ"ז, דאף דהעלה על שם אשה, מכל מקום דמי להא דאמרינן בפרק הגוזל (ב"ק קב ב) דאם העלה בשם ריש גלותא דלא זכה בו ריש גלותא, אף בזה לא זכתה בו האשה. ולפי"ז תליא במחלוקת שהבאתי לעיל [סימן] ס' ס"ק י"ז דאם ריש גלותא טוען הואיל ושטר נכתב על שמי הייתי זוכה בו, דיש בו מחלוקת הפוסקים, אם כן אף בזו, דמה בכך דאין לאשה דמי, מכל מקום כיון דהבעל העלה בשמה זכתה בו. ולכך הרא"ש (כלל צו סי' ה) דבררתי לעיל מתוך התשובה דזכה בו ריש גלותא לדעתו, אף כאן סבירא ליה דאשה זכתה בו, משא"כ לדעת בעל התרומות (שער נא ח"ט). ולכן דין זה צ"ע, כי תליא במחלוקת הנ"ל, ואם כן מי יוציא מיד אשה מספק.

אמנם לפי האמור אם נפרש כך הרי שיקשה שדברי הרשב"א סותרים זה לזה, וכבר עמד על כך בנתיה"מ שם ס"ק ז:

 והרשב"א על כרחך מיירי כשאין השטר תחת יד האשה, דהא מדמה ליה לכותב שטר בשם ריש גלותא דלא זכה ריש גלותא ע"ש, ושם הא מיירי בלא ציוה למסור השטר לריש גלותא כמו שכתב הטור שם.

וכמו כן יש לפרש כך גם בדעת התומים, שהרי הוא מציין לדבריו בסי' ס, ושם נקט בפירוש שגם דברי בעה"ת אינם אמורים אלא במקרה שהשטר נמסר ליד בעל המעות, וכמו במקרה של ריש גלותא שבגמרא, וא"כ ברור לכאורה שגם כוונתו אינה אלא שבמקרה שהשטר נמסר ליד בעל המעות הדין תלוי במחלוקת, וגם במקרה כזה הכריע התומים שאין להוציא מיד המוחזק. אבל במקרה שהשטר נמסר ליד הזוכה גם התומים מודה שאין מחלוקת בין הראשונים, ולכו"ע הדין הוא שיכול הזוכה לטעון שהואיל והשטר נכתב על שמו הקרקע שייכת לו.

לסיכום: הנותן מעות לקניית קרקע, ואמר שיכתבו את השטר על שם חבירו, באופן שאמר לעדים או למקנה שימסור את השטר לידו, לדעת בעה"ת והטור יכול בעל המעות לטעון שלא אמר שיכתבו את השטר ע"ש חבירו אלא לפנחיא בעלמא, ובזה מצדד התומים לומר, שיש חולקים וסוברים שאפילו במקרה כזה יכול הזוכה לטעון שהקרקע שלו, ולדעת הנתיה"מ אין מחלוקת בדין זה. אבל במקרה שלא אמר בעל המעות שיתנו את השטר לידו, אלא שיתנו את השטר ליד זה שהשטר כתוב על שמו, לכו"ע קנה זה שהשטר כתוב על שמו ולא בעל המעות.

רישום בטאבו

במקרה שלפנינו, שאין שטר מכירה, אלא חוזה ורישום בטאבו, יש לדון האם מאחר שהם גלויים לכל, יש לדמותם למקרה שהשטר נמסר ביד זה שהוא נכתב על שמו, שכאמור לדברי הכל מועילה הכתיבה בשטר להקנות לו את הקרקע, או למקרה שהשטר נמסר ליד בעל המעות.

כדי לברר שאלה זו צריך תחילה להבין את עיקר טעם החילוק של בעה"ת והטור הנ"ל בין אם אמר בעל המעות שיתנו את השטר לידו או ליד הזוכה. ומצאנו שני הסברים לכך בדברי הפוסקים.

בשו"ת מהרש"ך ח"ד סי' סח כתב על דברי הטור הנ"ל:

יראה מדבריו ז"ל שהטעם דהיכא שלא הודיע ללוה ולעדים שלצורך דבר שבלבו הוא תלה ההלואה בשמעון שאינו יכול שמעון לערער ולומר אעפ"י שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצוית להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי, היינו משום שכיון שאמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, הרי גלה בדעתו שאינו לשון זכיה כו'.

מבואר שלדעתו אמירת בעל המעות שימסרו את השטר לידו, נחשבת כגילוי דעת שאינו מתכוין לתת את המעות במתנה לשמעון. וכעין זה כתב גם בישועות ישראל על השו"ע שם, שאמירה זו היא כעין מסירת מודעא על המתנה. וממילא מובן שבאופן שאין מסירת מודעא כזו, קונה הזוכה.

לפי זה נראה ברור שבמקרה שבעל המעות רושם את שמו של אדם אחר בחוזה המכירה ובטאבו, ואין שום גילוי דעת מצידו שאינו מעונין להקנות לו באמת את הקרקע, לכו"ע זכה זה שהקרקע רשומה על שמו.

לעומת זאת בנתיה"מ סי' ס ס"ק יט נוקט שהחילוק הוא, שבאופן שאמר תנו את השטר לידי אין כאן מעשה המועיל להקנות את המעות לשמעון, ואילו באמר תנו ליד שמעון יכול שמעון לזכות במעות. ובכך מיישב בנתיה"מ שם שאין מחלוקת בין בעה"ת והטור לבין הרשב"א והרא"ש הנ"ל, הנתיה"מ שם:

ולפענ"ד נראה דהקושיא מעיקרא ליתא, דשאני התם בלוקח שדה בשם חבירו, כיון דאומר הילך מנה והשדה יהיה קנוי לשמעון, קונה שמעון השדה באותו כסף שנותן ראובן... דזכין לאדם שלא בפניו... כן מבואר ברשב"א וריב"ש וברא"ש [הנ"ל] ובשאר פוסקים, בלוקח שדה על שם בניו או על שם חבירו דזוכין בו חבירו ובניו. וכיון דקנה חבירו השדה בשעת נתינת הכסף שקונין בו, אף שציוה אח"כ ליתן השטר ראיה לידו אין בכך כלום, שכבר זכה בו. משא"כ בהלואה וכו'.

מבואר מדבריו שעיקר החילוק אינו בין אם השטר נמסר ליד בעל המעות או ליד הזוכה, אלא אם המעשה שעשה בעל המעות הועיל להקנות את הקרקע או את מעות ההלוואה לזוכה. ולפי דבריו בקנין קרקע אפילו אם בסופו של דבר השטר נמסר ליד בעל המעות, אין בכל בכדי לבטל את זכייתו של הזוכה.

אלא שמאידך מבואר מדבריו שגם אם נמסר השטר ליד הזוכה אין הוא זוכה בקרקע, אלא אם כן מעשה כתיבת השטר על שמו יצר קנין עבורו.

אכן בנדון שלפנינו שאדם רושם דירה או חלק ממנה בטאבו ע"ש אדן אחר, מאחר שרישום בטאבו מועיל לקנין, א"כ דינו כדין כותב שטר ע"ש חבירו ומוסר את השטר לידו, שכאמור לדברי הכל קנה הזוכה.

ומה שרצה דיין א' לדון שרישום בטאבו אינו מועיל לקנין, אינו נראה לענ"ד, וכידוע הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים האם מועיל הקנין מדינא דמלכותא, ולדעת רוב הפוסקים הקנין מועיל, ואף לסוברים שאין מועיל מדינא דמלכותא, מ"מ בימינו שלפי מנהג המדינה כל מי שהקרקע רשומה על שמו נחשב כבעליו, הרי יש כאן קנין סיטומתא.

מלבד המקורות הרבים שהביא דיין ב' לענין זה, יעוין גם בפד"ר ח"ו עמ' 383 בפס"ד של הרה"ג הרב ניסים, הרב אלישיב והרב ז'ולטי זצ"ל, שלאחר שהאריכו במחלוקת הפוסקים אם מועיל רישום בטאבו משום דינא דמלכותא, כתבו במסקנת הדברים:

זאת ועוד, לפי הנוהג כאן בארץ שעל עניני העברות בין איש לרעהו, אם הוא מוכר או נותן מתנה, הכל לאשר לכל מעבירים ע"י רישום בספרי האחוזה, א"כ יש לראות בזה קנין מדין סיטומתא, וכ"כ הכנה"ג סי' ק"צ בהגה"ט אות ח': אפילו אינה דינא דמלכותא, אם מנהג פשוט בכל התגרים כשמוכרים חנות אלו לאלו שאפילו בלי שום אחד מדרכי הקנין אלא בכתיבת הפנקס (של מלך) לבד מתקיים מקחם ביניהם, קנה (ת"י סי' ל"ב).

מתברר אפוא שבין לדעת המהרש"ך והישועות ישראל ובין לדעת הנתיה"מ, הקונה קרקע במעותיו ורושם את הקרקע או חלק ממנה על שמו של אדם אחר, דינו כקונה קרקע ומצוה לכתוב את השטר על שמו של אחר, ולמסור את השטר ליד הקונה, שעל פי ההבנה הפשוטה כל הפוסקים מודים שאין בעל המעות יכול לטעון שכתב את שמו של חבירו לפנחיא בעלמא, וממילא זה שרשום בטאבו זוכה בכל מה שנרשם על שמו.

לסיכום: הקונה קרקע במעותיו ורשם את הקרקע בטאבו על שם חבירו, נראה ברור שזכה חבירו בקרקע, ואין בעל המעות יכול לטעון שלא עשה כן אלא לפנחיא בעלמא.

טענות הברחה וכיוצא בזה

אלא שעדיין יש לדון כיצד הדין במקרה שבעל המעות טוען טענות אחרות, וכמו במקרה שלפנינו, שלטענת האשה הבעל כפה עליה לרשום חלק מהדירה על שמו.

בענין זה דן המהרש"ם ח"ה סי' לח, ושם טענת הבעל שרשם את הדירה ע"ש אשתו היתה שעשה כך כדי להבריח מבעלי חוב שלו, והביא מדברי שו"ת שארית יוסף:

הדבר מבואר בשו"ת שארית יוסף סי' ע"ה בדין אשה שנכתב על שמה בערכאות שפלוני מכר לה בית, והאמת שהבעל נתן המעות בשביל הבית, וציוה לכתוב על שמה... ועוד דשמא עשה כן הבעל כדי להבריח בע"ח ולא גמר ויהיב לה, ודוקא היכי שנכתב בערכאות שהוא שלו ונתן לה הרי הב"ח חוזר וגובה גם מהאשה, ול"ש לומר שעשה כן להבריח, אבל בנ"ד שנכתב מתחלה על שמה והב"ח לא יוכל לטרוף ממנה י"ל דלהבריח עשה כן [עכ"ל השארית יוסף]...

על זה כתב המהרש"ם:

ובאמת מ"ש דלהבריח עשה ודוקא היכי דב"ח חוזר וגובה ממנה ל"א כן, לפ"ז יש לבטל בזה"ז כל המתנה, דידוע בזה"ז בנימוסיהם אין הב"ח חוזר וגובה מן הלוקח אחר שכבר בא בטאבילאציע ע"ש הלוקח. אבל כפי הנראה ד"ז כתב רק לסניף ואין בידינו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מב"ח וראי' ברורה מהש"ס דכתובות ע"ח סוע"ב גבי ההיא אתתא דבעי דתברחינהו לנכסה מגברה קודם נישואין... ומסיק דדוקא בכתבה כל נכסי' ולא שיירא כלל, אבל במקצת קנתה שפיר, ולא תלינן בהברחה... וא"כ גבי בעל שנתן לאשתו ולא גילה דעתו כלל לא תלינן בהברחה. ואפי' אי נימא דגם בזה איכא אומדנא, היינו בנתן כל נכסי' ולא שייר כלום, אפשר דהשא"י מיירי באמת בכה"ג, ומשא"כ בנתן רק מקצת וכהא דנד"ד.

ומבואר שמסקנתו שבמקום שלא נתן את כל נכסיו, שאז יש אומדנא דמוכח שלא עשה כן אלא כדי להבריח מבע"ח, אין לתלות בהברחה, וממילא הנכסים בחזקת מי שהם רשומים על שמו. ומסתבר שה"ה שאין הבעל יכול לטעון שום טענה אחרת.

כעין זה כתב בנתיה"מ סי' קצ ס"ק טו:

עיין סמ"ע ס"ק ל"א שכתב דזה נתבאר באה"ע סימן צ' [סעיף ז'] וכו'. והוא תמוה בעיני, דהא שם בעינן דוקא שתבריח כל נכסים... ולכן נראה דדינא דהכא הוא נובע מהרשב"ץ שמביא בב"י ומיירי כעין עובדא דהתם דהיינו אחר שיצאו העדים החזירו לו המעות והיה רק אמנה ביניהם, וע"ש שדימה אותו לשטר אמנה, וה"נ בשו"ע מיירי דכוותיה שהיה רק אמנה ביניהן.

מבואר מדבריו שרק במקרה שידוע לנו שמיד לאחר המכירה החזירו המעות, שבכה"ג ברור שהמכירה לא היתה אלא לאמנה בעלמא, מבטלים את המכר, מה שאין כן בטענת הברחה סתם אין הנותן או המוכר נאמן בטענתו אלא אם כן מביא ראיה לדבריו או שיש אומדנא דמוכח כדבריו מכך שנתן את כל נכסיו.

וכעין זה כתב בנתיה"מ בסי' ס' שם לענין קונה קרקע ורושם את השטר ע"ש חבירו:

וכיון דזה הוי קנין לחבירו אין יכול לומר שלא להשביע עשיתי, כמ"ש הש"ך בסימן קכ"ו סקנ"ד בשם הטור [שם סעיף ט"ו] דאין יכול לטעון במעמד שלשתן טענות השטאה והשבעה, משום דהוי קנין ובקנין אין יכול לטעון טענות אלו. והכא נמי אין לך קנין לחבירו גדול מזה, ודאי דאין יכול לטעון שום טענה, ואזלינן בתר הודאתו ואמירתו וזכה חבירו, וכמו שזוכין אשתו ובניו בבגדים שלקחן לשמן בב"ק ק"ב [ע"ב].

ועל כל פנים נמצאנו למדים מדבריהם שבמקום שההבנה הפשוטה היא שהמעשה שעשה בעל המעות מהוה מעשה הקנאה לחבירו, אין הוא נאמן להפקיע מפשטות זו בלא ראיה.

אולם מאידך כידוע שבערוך השלחן בסוף סי' ס כתב:

ויש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האשה בערכאותיהם צריכים הדיינים להיות מתון בזה כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל לכן צריכים לחקור בזה הרבה.

בדבריו אלו עדיין ניתן לפרש שכוונתו שיש לחקור ולדרוש בזה, אבל אין לבי"ד יכולת לקבוע שהרישום אינו מועיל. אבל בסי' סב ס"ו כתב בערוה"ש:

כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להן, לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד.

מלשונו כאן נראה שאין להביא שום ראיה מהרישום ע"ש האשה, כיון שהרבה רגילים לעשות זאת מסיבות שונות. ומשמע מדבריו שיש חילוק בזה בין שני אנשים בעלמא שאחד מהם רשם קרקע ע"ש חבירו, לבין בעל ואשה, שהואיל והם חיים בשיתוף בכל דבר, מסתבר שאינם מקפידים לרשום נכס ששייך לאחד מהם על שמו של השני, ולכן אין שום ראיה מרישום הקרקע על שם אחד מהם, לשאלה מי הוא הבעלים האמיתי של אותה קרקע.

אמנם הערוה"ש אינו מבאר מה השתנה בזמנו מזמנים קודמים. וגם נראה לכאורה שהמהרש"ם הנ"ל חולק על הערוה"ש בזה, שהרי גם הוא חי בדורו של הערוה"ש, ואף הוא מדבר בבעל שרשם את הדירה ע"ש אשתו, ואף על פי כן קובע המהרש"ם שהדירה בחזקת האשה אם אין הבעל מביא ראיה שרשם אותה על שמה לצורכי הברחה.

גם היה מקום לומר שגם הערוה"ש אינו מדבר כלל אלא במקרה שהבעל רשם את כל הדירה על שם אשתו, שמעשה כזה מצד עצמו אומר דרשני, מה ההגיון בזה שאחד הצדדים יקנה דירה מכספו ויתן אותה לשני. ואף על פי שאין כאן אומדנא מוכחת, וכפי שהתבאר, מ"מ לזה מצטרפת טענתו שבזמנינו הרגילות היא שבעל רושם על שם אשתו נכסים שלו ואינו מקפיד כלל.

אבל בנדון שלפנינו שהדירה נרשמה על שם שני בני הזוג, שזה מעשה טבעי ומובן מאיליו שבעל ואשה שמקימים יחד משפחה משתתפים זה עם זו בכל מה שיש להם, ואינם מנהלים מערכת כלכלית נפרדת. ובמקרה כזה יתכן בהחלט שגם ערוה"ש מודה שהרישום קובע את הבעלות גם בימינו.

אמנם נראה יותר לומר בדעת ערוך השלחן, שבאמת עיקר כוונתו אינה לקבוע דברים ברורים שרישום דירה ע"ש אחד מהצדדים אינו יכול לשמש כראיה, אלא לדעתו מכיון שנוצרה מציאות חדשה שבה מצוי מאוד שאחד מבני הזוג רושם דירה על שם בן הזוג השני, א"כ שוב כבר אין כאן ראיה ברורה ומוחזקות גמורה לזה שהדירה רשומה על שמו, ולכן הדבר מסור ליד הדיינים, וכמו שכותב בערוה"ש בפירוש שעל הדיין להיות מתון בדין זה, דהיינו שעליו לקבוע האם אכן ניתן להשתמש ברישום כזה כראיה או לא. לפי זה אין לנו ראיה לכך שהמהרש"ם חולק.

אם כן נראה שבמקרה שלפנינו יש לצדד כדעת ערוך השלחן, וכפי ההבנה הפשוטה בדבריו, שאין להביא ראיה כלל מרישום חלק מהדירה על שם הבעל, וזאת עקב אומדנא ברורה למדי שהיתה לבית הדין בזמן הדיונים שנערכו לפנינו, שהיה נראה בבירור שהאשה רשמה את חצי מהדירה על שם בעלה שלא מרצונה החופשי, והדבר נכפה עליה. ואמנם ברור שאי אפשר להוציא ממון מחזקתו על סמך אומדנא כזו, מכל מקום הדברים נכללים בדברי הערוה"ש שעל הדיין להיות מתון מאוד בדין.

מאידך גיסא קשה מאוד גם לקבוע מסמרות ולומר שזו אכן כוונת הערוה"ש ושאין חולק עליו בזה, ולכן נראה שאין לפסוק באופן מוחלט שעל הבעל להחזיר את חלקו בדירה, אלא בצירוף לדברי המאירי שהביא דיין א' בפסק דינו. וכפי שיבואר להלן.

ב. החזרת מתנות במורדת הטוענת מאיס עלי.

כאמור בפסק דינו של דיין א' נטען, שגם אם נאמר שהחלק הרשום ע"ש הבעל בדירה אכן ניתן לו במתנה, מ"מ מכיון שיש לאשה זו דין מורדת הטוענת מאיס עלי, על הבעל להחזיר לאשה את הכסף ששילמה עבור חלקו בדירה, וזאת על סמך דברי המאירי הכותב שכשם שמתנות שקיבלה האשה מהבעל חוזרות כאשר היא מורדת, כך גם חוזרות המתנות שנתנה לו האשה, והגר"ש ישראלי זצ"ל סמך על דבריו להלכה.

דברי המאירי הם בכתובות סג ב, שבתוך דבריו בענין מורדת הטוענת מאיס עלי כתב: וכן מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה שלא נתנה לו על דעת כן.

באמת דברים אלו צע"ג, שהרי הכלל הוא שמתנות שנתן הבעל לאשה אינן חוזרות אפילו אם סרחה עליו, וכמבואר בשו"ע אבהע"ז סי' צט ס"ב:

הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה [צ"ל מדעתו – ט"ז], כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה.

מקור הדברים מובא בב"י שם לגבי האמור בגמ' כתובות נד ב שאלמנה שמין מה שעליה, ועל זה כתב הר"ן שם: וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה וכי נפקא לא מפקינן מינה.

כן כתב הריב"ש סי' שא:

מה שמצאת כתוב בעטור, דבגרושה, שאין שמין מה שעליה, דוקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה; אבל אם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתב, דשדרו ממתיבתא, דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה, לא אמרינן: כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה. דאלא מעתה: מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? וה"נ, דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא, הדרא מתנה; הא לאו טעמא הוא! ועוד, כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'; ע"כ בעטור. וכל זה אמת ונכון. אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע, או מעות, או אפילו שאר מטלטלין, שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן, ואינן בכלל מה שעליה; כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין; וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין, כל שאינה מורדת בו. דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה.

טעם הדבר מבואר בח"מ שם ס"ק ז:

הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאו' בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם.

וברור לגמרי שטעם זה שייך גם במתנות שהאשה נותנת לבעלה. ובהכרח שכל מה שאמרו שמורדת מפסידה מתנות הוא דין מיוחד במורדת הגורמת לגירושין.

אמנם בפסק הדין של דיין א' נטען, שלצד שהמורדת צריכה להחזיר את המתנות משום שאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, שייך לומר כך גם כלפי הבעל. ובאמת נכון הדבר שזו דעת המאירי בכתובות סג א וז"ל:

זה שכתבנו שאיבדה כתבתה, כל שכן אם נתן לה מתנה שהפסידה, שלא נתן על מנת שתצא. ולא סוף דבר שנתן לה בשעת נשואין שדינה ככתבה, אלא אף לאחר נשואין הן שנתן לה קרקע ידוע הן שקבל עליו ליתן לה כך וכך. וכן כתבו גאוני ספרד.

כן היא גם לשונו של הרמב"ם בהלכות אישות פי"ד ה"ח: וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

מבואר שהפסד המתנות במורדת אינו קנס שקנסו אותה, אלא אומדנא בדעת הבעל שעל דעת זה לא נתן לה. אבל כאמור ברור לכאורה שיש כאן סברא מיוחדת במורדת, שמכיון שהיא זו שגרמה לגירושין, על דעת זה שתמרוד בו ותצא ממנו לא נתן לה את המתנות, אבל אין לכאורה שום טעם לומר שהבעל יפסיד כשהאשה מרדה בו, יותר מאשה שסרחה על בעלה שאינה מפסידה את המתנות שנתן לה. ואף על פי שמבואר בפוסקים שאשה הטוענת מאיס עלי נחשבת כאנוסה, היינו דוקא כלפי זה שאין מפסידים אותה כמו במורדת שטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה, מכיון שאין לנו דרישה כלפיה שתחיה כשבוית חרב. אבל אין לכאורה טעם לומר שאשה כזו תרויח ממרידתה מעבר לכל אשה שיוצאת בגט מבעלה שאינה מקבלת מתנות שנתנה בחזרה.

ומה שרצה לומר דיין א' שאם הבעל יקבל חזרה את כל מה שנתן, והאשה לא תקבל את מה שנתנה, לקתה מדת הדין, הדבר ניתן אולי להיאמר במקרה שאכן הבעל מקבל חזרה מתנות שנתן לאשה, אבל אין טעם לכאורה לומר שבגלל שאשה אחרת הוצרכה להחזיר את המתנות, שגם בעל שלא מקבל כלום בחזרה יצטרך להחזיר את מה שקיבל. וגם אין נראה לומר שבגלל שהאשה יודעת שאם היא תמרוד כל שקיבלה יחזור לבעלה, ממילא גם היא כאילו מתנה שאם היא תמרוד גם הוא יצטרך להחזיר לה את מתנותיה.

בפרט שהמעיין בדברי המאירי יראה שלא הזכיר את הדין שהאשה מחזירה את המתנות שקיבלה מהבעל, אלא לאחר שכתב את חידושו הנ"ל שהבעל מחזיר לאשה את מה שנתנה לו במתנה, ומשמע בבירור מדבריו שדינים אלו אינם תלויים זה בזה.

גם קשה שאין דרכו של המאירי לחדש חידושים כאלו בדרך אגב בלא שום נימוק.

אולי מתוך הדוחק הגדול יש לומר שהמאירי חולק על עיקר הדין שהמתנות שבעל נותן לאשתו אינן חוזרות אפילו כשסרחה עליו, שהרי מקור דין זה הוא מדברי הר"ן בשם הגאונים ובעל העיטור והריב"ש, ובמאירי עצמו בסוגיא ששמין לאלמנה מה שעליה לא הזכיר את דבריהם, וא"כ יתכן שלדעתו כל גרושה שסרחה על בעלה מחזירה את המתנות שנתן לה הבעל, שעל דעת זה לא הקנה לה, ואין הוא מודה למה שדימו הפוסקים דין זה לנותן מתנה לאוהבו שאינו יכול לבטל את המתנה כשנעשו שונאים זה לזה, ולדעתו בבעל ואשה שנותנים מתנות זה לזו הוא על דעת זה שימשיכו לחיות ביחד, ועל דעת שיתגרשו לא הקנו את המתנה. וכן משמע קצת מלשון המאירי בסוגיא שם:

גדולי הפוסקים כתבו שבגרושה אין שמין מה שעליה הואיל ומדעתו הוא מגרשה ואין נראה כן דודאי לא שנא אלמנה דמשמיא מפקי לה ולא שנא גרושה דאיהו מפיק לה אדעתא דמישקל ומיפק קרינא ביה ולא עשאן על דעת שיגרשנה וודאי זו וזו שמין ואף לדבריהם יראה דוקא בשמגרשה בלא טענה אבל סרחה עליו ודאי אדעתא דהכי לא אקני לה.

יתכן שלדעתו הדין השני שבסרחה עליו אומרים שעל דעת כן לא הקנה לה נוהג בכל המתנות שהאשה קיבלה מבעלה ולא רק בבגדים וכיוצא בזה. ואם כך הרי נפסק בשו"ע ובנו"כ שלא כדבריו, ובאופן כזה אין לומר אפילו קים לי כנגד דבריהם, וכ"ש שא"א להוציא ממון כנגד פסיקה מפורשת בשו"ע.

כידוע דעת החזון איש היתה שאין לפסוק הלכה כדעת ראשונים שנדפסו בתקופות מאוחרות על פי כתבי יד, ולא היו למראית עיני הפוסקים המוקדמים, ויתכן שנפלו בהם טעויות דפוס וכיוצא בזה. ומסתמא עיקר כוונתו היתה לחידושים מעין זה שאנו עסוקים בו.

אמנם למרות כל האמור אין אנו יכולים להתעלם לגמרי מדעת אחד מגדולי הראשונים שלא מצאנו בבירור מי שחולק עליו. ולכן נראה שיש לכל הפחות להשתמש בדעת המאירי כסיוע לצד שהובא לעיל לפסוק כערוך השלחן שהרישום כולו אינו משמש ראיה לבעלות של הבעל בדירה, ואף על פי שקשה לסמוך על כך להלכה וכפי שהתבאר, מכל מקום נראה שלכל הפחות יש לפסוק כדבריו בצירוף לדברי המאירי כפשרה הקרובה לדין.

לסיכום: כאמור בהחלטה יש לחייב את הבעל להחזיר לאשה את הכסף שניתן עבור חלקו בדירה, וכפי שטען דיין א' בחלקו השני של פסק הדין שלו.

הרב דוד לאו

עיינתי בדברי כבוד הרה"ג הרב דוד לאו שליט"א, ולאחר העיון בנושא "המתנות שחוזרות" נלע"ד שבמקרה דנן אי אפשר להוציא מיד המוחזק, ולכן ליש לדחות את הערעור, ואפרש דברי ממקורותיהם.

רקע ועובדות

לפנינו ערעור על פסה"ד של בית הדין האזורי ירושלים בעניין חלוקת רכוש.

מדובר בזוג שהאשה קיבלה במהלך הנישואין ירושה גדולה, ומכספי הירושה שלה נקנתה כמעט דירה שלמה, ונרשמה ע"ש שני בני הזוג שווה בשווה (ובנוסף לכך מכספים אלו כוסתה משכנתא בדירה אחרת). לאחר מכן נישואיהם עלו על שירטון והאשה מאסה בבעלה בטענה שהוא נהג כלפיה באלימות. האיש ביקש שלום בית, אך בית הדין קמא פסק שעליהם להתגרש והם התגרשו. לדברי האשה, היא הסכימה לרשום את הבית על שם שניהם למרות שהיא הכניסה את רוב הכספים כדי לקנותו, בגלל שפחדה מבעלה וחששה שזה יביא לגירושין. הבעל מכחיש זאת, וטוען שהכספים נכנסו תחילה לחשבון משותף, ומהם הם השתמשו לצרכים נוספים במשותף, וברור היה שהכסף שייך לשניהם.

בית הדין קמא פסק ברוב דעות שיש לילך אחר הרישום בטאבו, ולפיכך שתי הדירות צריכות להתחלק ביניהם שווה בשווה למרות כל ההשקעה הגדולה שבאה בכספי ירושת האשה.

כעת האשה מערערת וטוענת שבית הדין קמא טעה בפסקו, ויש לתת לה את כל הדירה.

דיון והכרעה

במקרה דנן, על פניו הרגש והיושר הטבעי אומרים, שיש לחלק את הדירה לפי ההשקעה שכל אחד מהם השקיע בה, ולא לפי הרישום בטאבו, במיוחד במקרה דנן שהאשה השקיעה בדירה את רוב הסכום. אולם מאידך עומדת לפנינו שתי שאלות הלכתית:

האם מדובר כאן במתנה שהאשה נתנה לבעלה, והרישום בטאבו מהווה קנין מוחלט הקובע שהבעל זכה במחצית הנכס?

ואף אם נאמר שיש כאן מתנה חלוטה לבעל, האם אין כאן אומדנא ברורה שהמתנה ניתנה על דעת שהם יישארו נשואים, אבל אם הם יתגרשו בעתיד, ובמיוחד אם הדבר יעשה בגלל אילוצים, שמא על דעת כן האשה לא נתנה את המתנה, ואם כן דינה לחזור אליה?

על שתי השאלות הנ"ל האריכו בי"ד קמא בפסק דין מנומק היטב, והכריעו ברוב דעות שהמתנה הזאת היא החלטית, ואינה חוזרת בגירושין. עיינתי בנימוקי פס"ד והואיל ומדובר בפס"ד עקרוני שיש לו השלכות מעשיות חזרתי ועיינתי בו ממקורותיו כפי שיבואר להלן.

רישום בטאבו

בענין הרישום בטאבו, מצאנו פסקי דין, כגון בפד"ר יב עמ' 179–186, שקובעים את חלוקת הדירה ע"פ מה שכל צד השקיע בה, ולא אחר הרישום בטאבו. וכן פסק הגאון רבי אליעזר גולדשמיט זצ"ל בספרו "עזר משפט" בסי' יא במסקנותיו בסעיף ב' ובסעיף ז'4. הם סמכו דבריהם על ערוך השולחן בחלק חושן משפט סי' ס' סעיף כא שכתב:

"יש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האשה בערכאותיהם צריכים הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל, לכן צריכים לחקור בזה הרבה."

ערוה"ש חזר ושנה דבריו בסי' סב סעיף ו':

"כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות, מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם, ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד."

אולם נראה שכיום "סוגיא דעלמא" של דייני ישראל לפסוק, שהרישום בטאבו מהווה קנין וחלוקת בדירה נעשית ע"פ הרישום שלה בטאבו. גם הרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל כנראה חזר בו וכתב שיש לילך אחר הרישום, שהרי כך נפסק בפסקי דין רבניים חלק א' עמ' 117 בפס"ד של הרבנים גולדשמידט, קרליץ ובבליקי:

"בשאלת הכונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא היתה הכונה למתנה. וכן מוכח מתשובות החתם – סופר חו"מ סימן קמ"ב... וכן כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה סימן ל"ח."

בפסקי דין רבניים חלק י"א עמ' 127 כותב הרב צימבליסט שאמנם יש מחלוקת בין הראשונים בענין זה, אלא שהרישום יוצר מוחזקות ואין להוציא מספק מהמוחזק.

ואכן כך נראה לפסוק, וזאת לא רק מספק ומדין מוחזק, אלא מדין ודאי, בגלל הבירור המשפטי, לפיו חוזה למכירת הדירה כתוב כהתחייבות למכור אותה, והרישום בטאבו הוא למעשה הקנין בפועל של הנכס. מכיוון שזה נחשב לקנין ע"פ חוק המדינה, גם ע"פ ההלכה יש לכך תוקף, כפי שכתבו בהרחבה בפסה"ד של בי"ד קמא. נצטט את הסעיף המתאים של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969:

7. (א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.

(ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה.

....

125. (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.

לכן במקרה דנן, הואיל והדירה רשומה על שם שניהם שווה בשווה, היא קנויה לשניהם שווה בשווה, והכספים שהאשה נתנה לשם רכישת הדירה ניתנו לו במתנה וזכה בהם. לכן בזה נראה בודאי שיש לקבל דעת הרוב בבי"ד קמא, שהבית שייך לשני הצדדים שווה בשווה מבחינה קניינית.

אומדן דעת לחזרת המתנה

ביחס לשאלה השנייה, האם ניתן לומר שמתנה שאשה נתנה לבעלה חוזרת במקרה של גירושין, כמו במקרה דנן שהיא מואסת בבעלה ונאלצת להתגרש, בגלל שיש אומדנא שעל דעת כן לא נתנה לו. יש לציין, מדובר בשאלה שלא נזכרה בפירוש בשו"ע ובפוסקים, אבל נמצאת בכמה פסקי דין שהתפרסמו בפד"ר. וברצוני להעלות את מה שנראה לי מדברי הפוסקים ביחס למקרה דנן.

נקדים ונאמר, שכדי לבטל מתנה ע"פ אומדנא, צריך אומדנא חזקה וברורה, ולא די בסברא בעלמא. לכן מובא בפוסקים, עיין בח"מ אה"ע נג כב, ב"ש נג טז ועוד, שנהגו לכתוב בתנאים שאם יתגרשו מחמת עידור או קטט יעמוד כתקנת שו"ם, דהיינו שעשו תקנה מיוחדת, שבמקרה של עידור או קטטה, הנדוניה בשנה הראשונה תחזור כולה למשפחת האשה ובשנה השנייה – מחצית. הרי לנו שבלא תקנה מיוחדת, לא היינו אומרים שיש אומדנא שהמתנה תחזור במקרה של גירושין, ואפילו במקרה של קטטה, עאכו"כ אם הגירושין היו לאחר כמה שנים, שהמתנה אינה חוזרת.

אמנם לאחר העיון, אין ראיה משם שבכל מקרה המתנות אינן חוזרות. כבר ה"נחלת שבעה" הלכות שטרות סי' ט סעיף יד מעיר שבמקורות הראשונים לא נזכר כלל "מחמת קטטה" אלא רק מחמת עידור (עידור היינו מיתת אחד מהם), וכן מבואר במרדכי כתובות סי' קנ"ה, וכן משמע ברמ"א אה"ע נג ג. ואפילו לפי הגרסה "קטט" יש מקום לומר שזה כאשר שניהם החליטו להתגרש, או שהאשה תובעת גירושין בגלל שמרדה בבעלה, אז צריך לתקנה מיוחדת שמתנות הנדוניא יחזרו לאשה, אבל אם האיש מרד באשתו וגירשה – אפשר שתחזור הנדוניה לאשה מחמת אומדנא כנ"ל.

יש לציין עוד, כהקדמה לדיון שלפנינו, כי לא תועיל סברא בעלמא כדי לבטל מתנה: המחבר בשולחן ערוך חושן משפט סי' רז סע' ד, פוסק שגם אם יטען עתה המקנה שלא על דעת כן מכר את ממכרו וכי בליבו לא חשב וגמר דעתו בקניין עבור מצב זה, גם אם נראים דבריו, הרי שקניינו קיים ואינו יכול לחזור ממנו:

"אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה – אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים."

אמנם הרמ"א מסייג דבריו וכותב:

"הגה, מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה). וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פ' אלמנה ניזונית)."

מסביר דבריו הסמ"ע (שם ס"ק י): "דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם דאומדן דעת כל דהוא מבטל המעשה, ואמרין ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם" (וראה עוד פתחי חושן, פרק כ אות לד).

יוצא אם כן, כי אף שמתנה מהווה מעשה קניין לכל דבר, קל יותר להכניס בה תנאים חריגים ואומדן דעת, שעל דעת מצב שכזה לא גמר בדעתו נותן המתנה להקנותה למקבל. כך גם פסק השלחן ערוך, חו"מ סי' רמו סע' א:

"לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אע"פ שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו."

יחד עם זאת, לא במהרה נחפז לומר ששינוי ביחסיהם לאחר זמן יהפוך את המתנה שניתנה ל'מקח טעות'. כפי שכתב הריב"ש לעיל בשם הגאונים "דאלא מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם"?!

חידושו של המאירי בענין מתנות שחוזרות

בפסק דין קמא דיין א, שהיה בדעת מיעוט, ביסס דבריו שהמתנה שנתנה האשה לבעלה חוזרת אליה עם הגירושין ע"פ המאירי, שאומר שמתנות שאשה נתנה לבעלה חוזרות עליה בגירושין, במקרה שהיא טענה טענת "מאיס עלי" (כתובות סג:) וז"ל:

"וכן מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה שלא נתנה לו על דעת כן הא משלו אין לה כלום אפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה ולענין מזונות מיהא כל אותן שנים עשר חדש אין לה מזונות שמאחר שהיא מואסת בו היאך הוא זנה."

כיו"ב הובא בבאר היטב סי' ע"ז ס"ק י' בשם "מקור ברוך" לה"ר ברוך קלעי בסימן י"ז לגבי מתנות שנתנה לו או שנפסקו לו בעת השידוכין, אם הם עדין בידה, שאינה נותנת לו. והביא ראיה מת' הרא"ש שהובאה בטור אה"ע סי' קנ"ד לגבי ארוסה שאינה רוצה להינשא בטענת מיאוס, והחתן רוצה שחמיו ישלם לו את מה שפסק לו, שאינו חייב לשלם לו, מפני שע"ד כן שבתו תמאס ותצא ממנו לא התחייב.

יש לציין, שהמאירי הנ"ל חידש שגם אם הגירושין הם ביוזמת האשה, כיון שהיא תובעת גירושין בגלל שהיא מואסת בבעלה, המתנות שנתנה לו חוזרות שעל דעת כן לא נתנה לו. לכאורה יש ללמוד מדבריו בק"ו שאם הבעל גירש את אשתו מדעתו שהמתנות שהיא נתנה לו חוזרות. חידוש זה שגם אם הגירושין הוא ביוזמת האשה בטוענת מאיס עלי שהמתנות שנתנה לו חוזרות הוא חידוש גדול, שטעון הסבר במיוחד. הקשה הרה"ג צימבליסט שליט"א (בפד"ר יא), איך יכול להיות שכוחה גדול מכוחו, שאם הבעל נתן לה מתנות ומואס בה ומגרשה המתנות שנתן לה אינן חוזרות, משום שהוא היה אוהב ונהפך לשונא וזו לא סיבה להחזר המתנות, ואיך אפשר, שאם היא נתנה לו מתנות ואח"כ מאסה בו המתנות שנתנה לו חוזרות?

ויש ליישב בדוחק, שהמאירי סובר שכשהיא טוענת טענת "מאיס עלי" היא כאנוסה שאין לה ברירה אלא להתגרש, והוכחה לכך שהיא אנוסה ממה שאומרת לא הוא ולא כתובתו בעינא, ולכן המתנות חוזרות. מה שאין כן הבעל שמגרש מרצונו, ואין ראיה שהוא אנוס, ולכן מתנותיו אינן חוזרות אליו.

והנה חידוש זה של המאירי לא מופיע בראשונים (כפי שכתב המהדיר על המאירי), ולא מצאנו התייחסות מפורשת למתנות שהאשה נתנה לבעלה, והאם יש מצב שהן חוזרות לאשה. והשאלה היא האם אפשר לסמוך על המאירי להלכה, והאם יש למאירי בסיס במקורות, או שחלקו עליו הראשונים. ולשם כך נפרוש השמלה ממקורותיה.

שיטת הרא"ם

והנה בשו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) סימן טז כתב בפירוש שמתנות שנתנה האשה או אביה לבעל אינן חוזרות במקרה שנתפרדה החבילה:

"וכתב בעל העטור ואם כתב לה מתנה בשעת נישואים וקא מגרש לה גביא לה ולא אמרינן אומדנא דדעתא היא דאדעתא למישקל ולמיפק מניה לא אקני לה. והכי שדר רב שר שלום ואסכימו עליה מתיבתא והוא הדין נמי גבי מתנות דחתנא ליכא למימר אומדנא דדעתא היא דאדעתא למישקל איהו לנפשיה והיא תתגרש ממנו או אדעתא דלהוו ליורשיו ואיהי תיפוק בלא כלום לא אקני לה. הילכך לא שנא מתה היא לא שנא נתגרשה אין המתנות חוזרות לכלה או ליורשיה. ודברים קל וחומר ומה אם במתנות הבעל לאשתו דליכא למיתלינהו בשום מלתא לומר דאדעתא דהכי יהבינהו לה ואדרבא מוכחא מלתא דאדעתא דלמישקל ולמיפק מניה לא אקני לה אפילו הכי אמרינן דהוו מתנה גמורה ואם מת או גרשה הרי הן שלה ואינן חוזרות לבעל או ליורשיו, במתנות דחתנא דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא אי נמי משום מנ