הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

מוסר הלחימה לאור ההלכה / סקירת שיטתו של הרב שלמה גורן

הרב אלעזר גולדשטיין
הרב גורן עסק רבות במוסר מלחמה, במאמר מקיף שפותח את סדרת הספרים שלו "משיב מלחמה" הוא מפרט את יסודות הדיון במוסר מלחמה. במאמר שמפורסם באתר תמצתי את עיקרי דבריו ומסקנותיו. ניתן לחלק את המאמר למספר נושאים שנובעים אחד מהשני: א. כל אדם נברא בצלם אלוקים ופגיע בחיי אדם היא "ערך העליון בתורת ישראל". (עמ´ א-י) ב. במצוות המלחמה אסור להימנע מהרג האויב ע"י השתמטות. (עמ´ יא-יג) ג. מצוות המלחמה מתירה פגיעה רק בלוחמים, ואוסרת פגיעה במי שאינו מעורב. (עמ´ יד-טו) ד. בדיני נפשות חובה להקפיד על מוסר מעבר להלכה, וזאת "הלכת-על" בדיני פיקוח נפש. (עמ´ טז-כט) ה. יש אחריות עקיפה על מנהיגים ועל כל אחד שממונה ישירות על אוכלוסיה (עמ´ כט-לח) ו. במסורת ישראל אנו רואים חמלה על השבויים וכבוד לחללי האויב זאת מתוך ההכרה שכולם נבראו בצלם אלוקים. (עמודים לח-מ)

 

מבוא

הרב גורן עסק רבות במוסר מלחמה, במאמר מקיף שפותח את סדרת הספרים שלו "משיב מלחמה" הוא מפרט את יסודות הדיון במוסר מלחמה. במאמר זה [1] תמצתי את עיקרי דבריו ומסקנותיו. ניתן לחלק את המאמר למספר נושאים שנובעים אחד מהשני: 
    א. כל אדם נברא בצלם אלוקיםופגיע בחיי אדם היא "ערך העליון בתורת ישראל". (עמ' א-י)
    ב. במצוות המלחמה אסור להימנע מהרג האויב ע"י השתמטות. (עמ' יא-יג)
    ג. מצוות המלחמה מתירה פגיעה רק בלוחמים, ואוסרת פגיעה במי שאינו מעורב. (עמ' יד-טו)
    ד. בדיני נפשות חובה להקפיד על מוסר מעבר להלכה, וזאת "הלכת-על" בדיני פיקוח נפש. (עמ' טז-כט)
    ה. יש אחריות עקיפה על מנהיגים ועל כל אחד שממונה ישירות על אוכלוסיה (עמ' כט-לח)
    ו. במסורת ישראל אנו רואים חמלה על השבויים וכבוד לחללי האויב זאת מתוך ההכרה שכולם נבראו בצלם אלוקים. (עמודים לח-מ)

"צלם אלוקים"

הרב גורן פותח בדיון עקרוני מה היחס לחיי אדם של גויים? וכך לשונו:

אין ספק שחיי האדם הם הערך העליון בתורת ישראל בהלכה ולפי מוסר הנביאים והמדובר לא רק בחיי ישראל אלא בחיי כל אדם שנברא בצלם האלקים.

את העקרון הזה הוא מוכיח בעשר העמודים הראשונים שבמאמר בהם הוא דן בשתי אמירות: "חביב אדם שנבא בצלם", והאיסור לומר שירה במפלתם של הגויים. הרב גורן מוצא שבשני האמירות יש מקורות שהבדילו בין ישראל לגויים, ויש שכללו את שניהם, אך לדעתו יש לדקדק שהמקורות המדויקים יותר מתייחסים לכל אדם בעולם כמי שנברא בצלם אלוקים והמצילו כאילו הציל עולם מלא.

לאור דברים אלו מבין הרב גורן שיש כאן: "השקפת יסוד... שאין הקב"ה מפלה בין נפשות מבני ברית לשאינן בני ברית ואפילו של רשעים" (עמוד ו). ולכן "כיון שאנו מצוים להדבק במדותיו של הקב"ה, אף אנו אל לנו לשמוח במפלתם של אומות העולם, אויבי ישראל.

מצוות המלחמה

לאחר פתיחה זאת חוזר הרב גורן לצד השני של הדיון: "החובה להלחם בכל נפשו בלא פחד מפני שפיכות הדמים במלחמה". הרב גורן פותח בציטוט את דברי הרמב"ם הידועים מהלכות מלכים (פרק ז, הלכה יד): "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה... ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם..." מתוך כך חוזר הרב גורן לעסוק בשאלת "מוסר המלחמה" ומדגיש שעל אף ערכם של חיי אדם בשעת מלחמה יש חובה לצאת להלחם ולא להרתע ולכן:

כל שאינו זכאי לשחרור, מוטלת עליו חובה ומצוה להלחם באויב בכל לבו ובכל נפשו להשים נפשו בכפו ע"מ לנצח את האויבים ואין כל אפשרות להשתחרר מתפקידי הלחימה בטענות של רתיעה משפיכות דמים של האויב

עמוד יג

פגיעה בבלתי מעורבים

לאחר הקביעה שבמלחמה יש היתר וחובה להרוג, חוזר ומדגיש הרב גורן שהדבר נכון אך ורק לצורכי המלחמה:

ברם על אף מצות הלחימה המפורשת בתורה מצוים אנו לחוס גם על האויב שלא להרוג אפילו בשעת מלחמה, אלא בזמן שקיים הכרח להגנה עצמית לצורך כיבוש ולנצחון, ולא לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת ובודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה

עמוד יד

הרב גורן כותב את הדברים בהסתמך על "השקפת היסוד" בדבר ערך חיי אדם של גויים כהגדרתו בפרק הראשון. אמנם, הרב גורן מתמודד עם שני מקורות שאומרים לכאורה ההיפך שאין להגביל את המלחמה כלל: א. הציווי בתורה "לא תחיה כל נשמה". ב. דברי ר' שמעון "טוב שבגויים הרוג".

"לא תחיה כל נשמה"

לגבי הציווי לא לחיות כל נשמה הרב גורן לא מאריך וזה לשונו:

פרט לאותן מלחמות המצוה שנצטוינו במפורש בתורה בימי קדם "לא תחיה כל נשמה". באשר גם האויבים נהגו אז באכזריות ולכן החמירה נגדם התורה. ואין ללמוד מהן חס וחלילה על מלחמות אחרות ועל זמנינו, לאחר שנוכחנו לראות עד כמה שהקב"ה מרחם גם על עובדי כוכבים... אנו מצוים ע"פ דין ללכת בדרכיו ולרחם על בריותיו...

הרב גורן מתמודד כאן בקצרה עם הציווי לכאורה הקשה ביותר: שהרי התורה ציוותה במפורש במלחמות ישראל בכניסתם לארץ לא לחיות כל נשמה, והיה ניתן לפרש שהתורה לא חסה על גופם של הגויים. תשובתו של הרב גורן כאמו היא שהציווי היה ציווי מקומי "בימי קדם" ולא ציווי לדורות.

תפיסה זאת היא תפיסה מחודשת לפיה אין כיום "מלחמות מצווה" היונקות מדברי פסוקים אלו אלא מלחמות הנובעות מכוח הגנה עצמית בלבד, וראוי היה להאריך אך הרב גורן קיצר.

יוצא מתמצית דבריו שמאפייני המלחמה נגזרים מאכזריותם של הגויים שעומדים בפנינו ולכן למעשה כל מלחמה שאיננה כנגד אותם גויים אכזריים יש לשתף בה את מידת הרחמים כמידתו של הקב"ה.

טוב שבגויים במלחמה הרוג

מקור שני איתו מתמודד הרב גורן, שממנו משמע לכאורה שיש זילות בחיי הגויים, הוא דברי רשב"י שהבואו במסכת סופרים: "הטוב שבעובדי כוכבים בשעת מלחמה הרוג" הוא דן בשאלת מקור המאמר ונוסחו המדויק. ומסקנתו שאין מדובר בעקרון כללי אלא בפרשנות "להורות על מה שאירע במצרים",

וזה תמצית דבריו:

ואין הכוונה שמותר חס וחלילה להורגם בשעה שאינם נלחמים בנו ואינם מהוים עבורנו סכנה, כי אם ללמדנו שיש תמיד להזהר מפניהם ולא לתת בהם אימון... אבל אין בזה שום עילה או אסמכתא או היתר כלשהו להרוג אפי' בשעת מלחמה מי שאינו נלחם בפועל נגדנו וגם לא את אויבינו כאשר אינם מהוים סכנה עבורנו... אבל אין לראות מזה הלכה לדורות שמותר ח"ו לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת גם בשעת מלחמה, כי דברי רשב"י מכוונים כלפי הלוחמים נגדנו ולא כלפי אלה שאינם מוערבים במלחמה בפועל ממש

עמוד טו

סיכום דבריו על פגיעה בבלתי מעורבים

לסיכום שאלת הפגיעה בבלתי מעורבים: הרב גורן מבאר שאין אף מקור שמתיר את דמם של מי שאינו מעורב במלחמה, לכאורה הרב גורן לא הביא כאן כל מקור לאיסור, אך המתודה אותה נוקט הרב גורן היא שכל עוד אין היתר ודאי שהדבר אסור, ונלע"ד שפשט הדברים היא שפגיעה בבלתי מעורבים נכללת באיסור הריגה הכללי גם אם היא נעשית בשעת המלחמה.

הרב גורן בהמשך המאמר עובר לעסוק בשאלה של מוסר והלכה, ודילמות נוספות הקשורות במוסר מלחמה.

מוסר והלכה

עד כה הרב גורן עסק בעיקר בשאלות של מותר ואסור, בחלקים הבאים (עמודים טז-כז) הוא עובר להיזקק לשאלת המוסר שמעבר לשורת הדין ("מידת חסידות"): "הצדק ההלכתי לעומת הצדק של משנת חסידים" בשאלה: מהי מידת החיוב לנהוג במידת חסידות בשאלות של פיקוח נפש?

במהלך הדברים הוא דן בשני סיפורים מהתנ"ך: א. האיסור על דוד לבנות את בית המקדש משום "שידיו דמים מלאו". ב. הריגת אנשי שכם על ידי שמעון ולוי והוקעתם המוסרית על ידי יעקב אבינו. משני המקרים לומד הרב גורן שיש דרישה מוסרית שהיא מעבר להלכה אליה יש לשאוף.

דוד המלך

הרב גורן מתמודד באריכות (עמודים טז-כה) עם סירובו של הקב"ה שדוד יבנה את בית המקדש כפי שמתואר בדברי הימים:

ויקרא לשלמה בנו ויצוהו לבנות בית ליקוק א-להי ישראל: ס ויאמר דויד לשלמה בנו בני אני היה עם לבבי לבנות בית לשם יקוק א-להי: ויהי עלי דבר יקוק לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני: הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו: הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם:

דברי הימים א פרק כב, ו-י

סיפור זה מציב שאלה גדולה הרי דוד המלך נלחם "מלחמות ה'" כלשונה של אביגיל, לפי זה יש לדון האם גם מלחמת מצווה נחשבת לשפיכות דמים?

הרב גורן הביא כמה מפירושי הראשונים לסיפור זה. תחילה הוא פוסל את האפשרות שמדובר בשפיכות דמים של יהודי (בהריגת אוריה), שהרי בנבואה נאמר שהבן שיבנה את בית המקדש עוד לא נולד בשעת הסירוב "הנה בן נולד לך...", ומכאן שמדובר על שלב מוקדם יותר לסיפור דוד ובת שבע. בהמשך הוא מביא כיוון אחר שהוא דוחה מהפסיקתא שיוצא מידי פשוטו של מקרא שהשפיכות דמים הם שבח והחשש הוא שאם דוד יבנה את בית המקדש הקב"ה לא יוכל להחריבו גם כשישראל יחטאו. גם את פירוש זה הוא דוחה ש"אין צורך לחפש פירושים אחרים כאשר הרמב"ם מפרש את הכתובים כפשוטם" והוא מתייחס לדברי הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות (שמונה פרקים פרק ז), וכך הוא מסכם את הרמב"ם:

...נמצינו למדים שלדעת הרמב"ם אין המקרא יוצא מידי פשוטו. ואם כי מלחמותיו של דוד היו מלחמות ה' נגד עובדי עבודה זרה, דבקה בו בכל זאת מדת אכזריות וזה אשר פסל אותו מלבנות את בית המקדש לה'... ואין צורך לחפש פירושים אחרים כאשר הרמב"ם מפרש את הכתובים כפשוטם. מבלי לפגום בגדלותו, בצדקתו ובדרגת הנבואה של דוד המלך, נעים זמירות ישראל

עמוד כא

וזה הפירוש שמובא גם ברד"ק (למסקנה) ובמצודות.

אמנם הרב גורן לא מסתפק בפירוש זה כיוון שלא מובן כיצד דוד נחשב לחוטא גדול יותר מאשר שלמה? ויותר מכך הנביא מיחס את כריתת האויבים לקב"ה ואיך יתכן להגדיר מלחמות אלו כפעולות אסורות?

הרב גורן מציע פירוש מחודש:

לכן נראה לפרש בדרך אחרת מכל הפירושים הנ"ל. שעל כן נענש דוד שלא לבנות את בית המקדש. משום שניהל מלחמות יחיד וכבש את סוריא שלא כדין לפני שכבש את היבוסי יושב ירושלים...

כוונתו למלחמות ארם צובא וארם נהרים, והוא משלים את הביאור שהדמים הרבים שנשפכו הם שנים עשר אלף חיילים מצבא דוד שנהרגו במלחמה זאת שהייתה מלחמה שאינה ראויה.

לסיכום הרב גורן מעלה שמחד אכן יש כאן ביקורת מוסרית על מלחמות דוד, אך הביקורת המוסרית היא על המלחמות המיותרות ועל כך שנפגעו בהם רבים מישראל, אך לדעתו אין מקום לביקורת על מלחמות המצווה שבהם נכרתו אויבי ישראל.

חילוקי הדעות במוסר מלחמה בין יעקב לבניו

המקור השני איתו מתמודד באריכות הרב גורן ביחס בין מוסר מלחמה להלכה, נוגע גם בשאלת "האחריות הקולקטיבית" כשיקול במוסר מלחמה. הדיון נסוב סביב הביקורת שמשמיעה יעקב כלפי שמעון ולוי כשהרגו את אנשי שכם.

בסיפור בספר בראשית מתואר כיצד שמעון ולוי הורגים כל זכר מאנשי העיר, על כך מוכיח אותם יעקב: "עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד ל). אמנם עד כאן הוכחתו של יעקב איננה הוכחה מוסרית אלא רק תיאור חשש מפני הנקמה. אך הרב גורן מדייק:

"ברם אין הדבר כך, כי גם לאחר שנים מרובות בצואתו לבניו לפני מותו בעודם במצרים, חזר יעקב והביע את שאט נפשו ממעשיהם של שמעון ולוי. ככתוב: שמעון ולוי אחים כלי חמס מכותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אםפ כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל."

הוא מנסה לברר במדרשים מה היו תוצאות המלחמה אך מסכם:

איך שהיו התוצאות ברור שיעקב התנגד להרג של שמעון ולוי, הן מבחינה בטחונית לעצמם, כפי שהתבטא זאת מיד... והן מבחינה מוסרית, כפי שהתבטא בצוואתו לפני מותו...

(עמוד כו)

אמנם לא ברור האם הביקורת היא ביקורת על דבר איסור "הלכה" או ביקורת מוסרית. ואכן הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ט הי"ד) מבאר שהותרו דמם של אנשי שכם, ולשיטתו לכאורה לא ברור על מה ביקר אותם יעקב. כנגדו הרמב"ן כתב "שאין דינם מסור ליעקב ובניו לעשות בהם דין". הרמב"ן מוכיח את שיטתו מפשטי הפסוקים שהבאנו למעלה שרואים שיעקב אבינו חלק בתוקף על מעשיהם של שמעון ולוי.

כדי לישב את דברי הרמב"ם אם ביקרתו של יעקב אבינו באחרית ימיו מציע הרב גורן ברמב"ם שישנם שתי אמות מידה: האחת היא השאלה ההלכתית האם המלחמה מותרת? ועל זה יש להשיב שבמקרה זה המלחמה הותרה, אך יש שאלה נוספת מוסרית האם כך ראוי לנהוג וזה לשונו:

יש להסביר את דברי הרמב"ם שאמנם מבחינת ההלכה צדקו שמעון ולוי, אבל היה זה הצדק ההלכתי בבחינת יקוב הדין את ההר. אבל אין זה הצדק מבחינה מוסרית, כפי שאנו מוצאים בתלמוד ירושלמי... את שתי המדות הללו הצדק ההלכתי והצדק של משנת חסידים...

המקור בירושלמי הוא סיפור על ר' יהושע בן לוי שהסגיר את עולא בר קושב כאשר לפי אמות המידה ההלכתיות היה מותר להסגירו, ובכל זאת ביקר אותו אליהו שאין זה משנת חסידים.

הרב גורן מביא סיוע נוסף לדרישה לנהוג במידת חסידות מהמשנה בסוף פרק ראשון במכות:

נמצאנו למדים שכאשר דנים בחיי בני אדם קיימות שתי אמות מדה... ובמקרה כזה יש לנהוג לפי אמת מדה של משנת חסידים שגם היא תורה ובדיני נפשות היא בבחינת "הלכת-על" כמו שמצינו במשנה... ר' טרפון ור' עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם... הוא הדין בפרשה של שכם לדעת הרמב"ם אמנם נהגו שמעון ולי בהתאם להלכה שבידיהם אבל יעקב אבינו ציפה מהם שילכו אחרי משנת חסידים שהיא אמת המוסר.

(עמוד כח)

לכל זה מצרף הרב גורן את המקורות שהביא בתחילה על הרחמים שיש לנהוג כלפי כלל הברואים.

משני סיפורים אלו על דוד ועל שמעון ולוי לומד הרב גורן את יסוד מרכזי שבחיי אדם אין לשאול רק את שאלת המותר והאסור במשנת ההלכה, אלא יש להקפיד לזקק היטב את הדברים גם במשנת חסידים ועל זה העניש יעקב את שמעון ולוי, שלא ידעו לדון בדיני נפשות בזהירות המתבקשת.

אחריות עקיפה

בהמשך המאמר (עמודים כט-לח) נבחנת סוגיה נוספת והיא שאלת האחריות העקיפה וזה לשונו:

כעת עלינו לדון ולברר סוגיא חדשה בנושא שלנו והיא מדת האחריות ההלכתית או המוסרית המוטלת על בעלי תפקידים הממונים על שלומם ובטחונם של יחידים, קבוצות, או פורמציות של ישראל או של נכרים והאחריות שלהם בלתי ישירה אלא עקיפה...

סביר להניח שברקע לסוגיה זאת עומדת שאלת היחס לאחראים בטבח בסברא ושתילא, אך הרב גורן לא מזכיר אירוע זה כלל. הרב גורן עוסק בשאלה זאת בשני מובנים הראשון עצם האחריות, והשני הסמכות לדון בדיני אדם על נזק שכזה. הוא פותח בכך שודאי שיש אחריות להציל כל אדם כשאפשר, אלא שדין זה לא עוסק במקרה שאדם לקח אחריות אלא בכל עובר אורח וק"ו באדם שהתחייב להיות אחראי, בנוסף אין בדין "לא תעמוד" חיוב בידי אדם אלא עברה בידי שמים.

לכן הוא מרחיב ללמוד מדינים נוספים: דין עגלה ערופה, מצוות עשיית ערי חומה, ומצוות מעקה. מתוך דברי התורה בשני הדינים האחרונים מדייק הרב גורן שמי שלא עומד באחריותו האישית וכן מנהיגי הכלל שלא עומדים באחריותם הציבורית נחשבים לשופכי דמים גם במקרים עקיפים.

וכך הוא מסכם:

נמצינו למדים שישנם בהלכה שני קריטריונים לפיהם נושא אדם באחריות בטחון החיים של השני או של הציבור: (א) כאשר השני כבר נמצא בסכנה...(ב) החובה מוטלת על הציבור לנקוט באמצעים בידו כדי למנוע כל אפשרות של סיכון בני אדם, נלמדת מן המקרא אצל ערי מקלט "והיה עליך דמים" ושני כתובים אלו כאחד קובעים שבעל האחריות, אם זה יחיד או ציבור ישא בתוצאות אי נקיטת האמציעים שהיה עליו לנקוט...

(עמוד לו)

לענ"ד יש לדייק שאין דין זה בכלל ה"הלכה", אלא בכלל "המוסר" (כפי שהתברר בפסקה הקודמת) כיון שהמקורות אותם מביא הרב גורן עוסקים בדינים קונקרטיים, אך ניתן ללמוד מכאן את דרכו לגזור את החיובים המוסריים מתוך דינים הלכתיים.

היחס לשבויים ולחללי האויב

הנושא האחרון אותו בוחן המאמר הוא היחס לשבויים, הרב גורן לא מאריך בנושאים אלו. הוא מביא שני מקורות מרכזיים אחד נאומו של הכהן משוח המלחמה ממנו לומדים אל העדר היחס הראוי לשבויים מצד האויבים אך מאידך ניתן ללמוד משם את היחס הראוי המצופה מישראל. וכן הוא מביא את העדות שרואים מהסיפור של בן הדד (מלכים א, כ) שמלכי ישראל היו ידועים בעולם כ"מלכי חסד" שמרחמים על השבויים.

נושא נוסף שכלול בזה הוא קבורת חללי אויב, גם כאן הוא לא מאריך אלא נסמך על נבואת יחזקאל שמתארת שבמלחמת גוג ומגוג יתעסקו בקבורת חללי האויב, וכן פירוש רש"י (שמואל ב, פ"ח, פסוק יג) שדוד המלך טרח בקבורתם של חללי האויב במלחמה באדום. ומוסיף הרב גורן שלאור זה הוא הקים את יחידת הקבורה לחללי אויב ברבנות הראשית.

הרב גורן כאמור לא מאריך ביחס לשבויים והוא רואה ערך ברור בשמירת חייהם ודאגה להם והדבר מתחבר לדעתו בכל המאמר לאור הפתיחה וכך הוא חותם את המאמר:

...זה תואם עם ראשית מאמרנו זה שדברי הכתוב: "כי בצלם א-לקים עשה את האדם" אמורים לגבי כל בן אדם ללא הבדלים בין עם לעם ובין גזע לגזע, מתוך אמונה ובטחון בקיום חזון הנבואה לאחרית הימים: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט)

(עמוד מ)