הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה תחרות דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך ועשית הישר והטוב טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה אופן קבלת עדות חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה טוהר המידות צנעת הפרט כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה

התרת בת מממזרות למרות שאביה מתכחש לאבהותו / פד"ר 1083736/1

Liane Metzler

Liane Metzler

הרב זבדיה כהן, הרב יצחק יוסף ( בית הדין הרבני האזורי תל אביב)
בית הדין בהסכמת הראשון לציון הרב יצחק יוסף הכריע לגבי בת שאביה מתכחש לאבהותו שהיא איננה ממזרת וכשרה לבוא בקהל. פסק הדין נסמך על כך שבזמן ההיריון ההורים גרו יחד ו"רוב בעילות אחר הבעל", בנוסף בית הדין קבע שהאב לא נאמן מדין 'יכיר' כשההכרה איננה ברורה או לאחר שהחזיקו כבנו (אפילו בשתיקה), וכן אינו נאמן להאמין לאם כדי לפסול הבן (בפרט שהאם חזרה בה). בנוסף צורפו להקל עוד מספר ספקות במציאות ובהגדרות דין יכיר.

ב"ה

תיק 1083736/1

בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו

לפני כבוד:

הרב זבדיה כהן – ראב"ד

המבקשת:            פלונית

הנדון: היתר נישואין למי שאביה אמר שאינה בתו – תנאי נאמנות האב מדין 'יכיר'

פסק דין

רקע

המבקשת שמעה מאחותה כי היא אינה בתו של אביה, אלא של איש אחר ששמו [מ'] וביקשה מבית הדין לבדוק טענות אלו.

בית הדין הזמין את תיקי העבר של הורי המבקשת מתוכם עולים העובדות הבאות:

המבקשת נולדה בתאריך כ"ב במרחשוון תש"ן (20.11.1989) כך שההיריון החל בערך בחודש מרץ שנת 89.

הוריה – אביה [...] ואמה [...] – התגרשו בתאריך ב' אייר תשנ"א (15.5.1991).

מעיון בתיק עולה כי בתקופה זו של תחילת שנת 1989 אבי המבקשת חי עם אם המבקשת חיים משותפים כבעל ואישה.

עובדה זו עולה מתסקיר המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית [...] מהתאריך כ' באדר תשנ"א (6.3.1991) שבו נאמר (בעמוד 2) כדלהלן:

"המשבר בין בני הזוג התחיל למעשה לאחר לידת הבת הקטנה [כ"ב במרחשוון תש"נ – 20.11.1989] על רקע חוסר אימון אחד בשני, על כן החליטו על גירושין. מראשית שנה זו (1991) הצדדים חיים בנפרד."

ובעמוד 3 לתסקיר: "בני הזוג א', חיים בנפרד למעלה מחצי שנה."

התסקיר נכתב בתאריך כ' באדר תשנ"א (6.3.1991), וחצי שנה קודם היינו ט"ז באלול תש"ן (6.9.1990).

בראשיתו של התסקיר נכתב במפורש כי הוא נערך לאחר שיחה עם אבי המבקשת ומפגש עם אמה, וכך מעל לכל ספק כי בתאריך הריונה של המבקשת – בערך בחודש מרץ שנת 89 – הורי המבקשת חיו יחד כבעל ואישה וקיימא לן 'רוב בעילות אחר הבעל'.

אמנם שבנידון זה האב עצמו טוען כי הילדה אינה שלו – והרי האב נאמן מדין 'יכיר', אלא שנתבונן בדברי האב ונבחן הלכתית אם יש בהם כדי לפסול את המבקשת לבוא בקהל.

בתאריך א' בשבט תש"ן (27.1.1990) הגיש האב בקשה לבית הדין שבה כתב שהתגלה לו שאשתו חיה עם אדם בשם [מ'] והם חיים כזוג לכל דבר ושהבת [פלונית] אינה שלו; כהוכחה לממזרות הילדה – יש לו קלטת, והוא מבקש בדיקת אבהות לבת [פלונית] מאחר שאשתו "טוענת" שהיא לא הבת שלו.

 דברים אלו נכתבו על ידי האב כחודשיים לאחר לידת הבת [פלונית] וכשנה וחצי לפני הגט.

גם בתאריך ד' בניסן תשנ"ב (7.4.1992), בעקבות תביעת האם לרשום את הבת [פלונית] בהסכם הגירושין, כתב האב בתגובתו:

אני מצהיר כי הילדה [פלונית] נולדה מחוץ לנישואין [...] כאשר אני ואשתי היינו נשואים כדת. אשתי שרכה דרכיה וניהלה חיים משותפים עם [מ'] כאשר אני במילואים [...] אני מבקש בדיקת רקמות [...]"

בהמשך כתב שהגרושה חיה עם החבר שלה "כבר שנתיים" – מאפריל שנת 90 – ומבקש שלא לרשום את [פלונית] בתעודת זהות שלו.

דיון

'יכיר' בטענה לא ברורה

מעיון בדברי האב עולה כי דבריו לא מבוססים על ידיעה אישית שלו על כך ש[פלונית] אינה בתו כתוצאה של כך שהוא לא חי עם אמה באותה תקופה, אלא אדרבה הוא מודה כי חיו יחד כבעל ואישה באותה תקופה של ההיריון והלידה, רק שהוא היה אז במילואים. כל דבריו מבוססים על דברי אשתו שאמרה לו שהילדה לא שלו ויש לו על כך קלטת.

נמצא אפוא כי כל דבריו מבוססים על דברי אשתו הטוענת כי הבת אינה שלו, כשבפועל בתקופת ההיריון והלידה הם חיו יחד כבעל ואישה ולא נפרדו זה מזה.

בדין זה קיימא לן בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ד סעיף כט) כי האם לא נאמנת לפסול את בנה.

 גם הרמ"א כתב במפורש (שם סעיף כו): שרוב בעילות אחר הבעל והאם לא נאמנת לפסול את בנה.

ובשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן קכח) כתב וזו לשונו:

"דאינו נאמן רק בהכרת דבר ברור שאינו בנו, אבל בזה שאף לדבריו אפשר שזה בנו דדלמא אשתהי – אינו נאמן לומר שהיה כן שיסופק לנו אם הוא בנו, דזהו אינו דרך הכרה."

מחדש רבי עקיבא איגר שדין נאמנות האב מדין 'יכיר' דווקא במקום שהכרתו בכך היא ברורה מעבר לכל ספק, אך במקום שבו הכרתו של האב אינה ברורה אלא יש בה עדיין ספק – בזה לא נתנה לו התורה נאמנות מדין 'יכיר'.

לכן בנידון זה שבו האב מודה כי הם חיו יחד באותה תקופה אלא שיצא במהלכה למילואים וייתכן בהחלט שההיריון ממנו, וכל דבריו נשענים על דברי אשתו או קלטת – אין בכך הכרה ברורה מצדו, והוא אינו נאמן בכך לפסול את בנו לבוא בקהל.

 גם בשו"ת התשב"ץ (חלק ב סימן יט) כתב שנאמנותו של האב:

"[...] כשאומר שהוא לא בא על אשתו מיום שהוחזקה שאינה מעוברת מאותו בן עד אחר שהוחזקה שהיא מעוברת ממנו, דאז ודאי זה הבן ממזר הוא והאב יכול לטעון כך בברי. אבל אם בא עליה באותו זמן שהתעברה – לאו כל הימנו להחזיקו בממזר, שכיוון שבא עליה אף על פי שבאו עליה אחרים אינו ברור לו שהוא ממזר, ומן התורה כשר הוא דממזר ודאי אסרה תורה ולא ממזר ספק, דכיון שאינו ברור לו – היאך יחזיקנו ממזר והיכן האמינתו תורה בזה, אדרבא שדינן ליה בתריה, משום דאמרינן רוב בעילות לבעל, וכדאמרינן בסוטה (דף כז, א) אישה מזנה בניה כשרים דרוב בעילות לבעל."

הוחזק בכשרות

ועוד כתב בשו"ת התשב"ץ (סימן צ):

"אם הוחזק מפי עצמו שהוא כשר שוב אינו יכול לפסלו שהתורה לא האמינתו אלא בדיבור ראשון אבל לחזור בו מדיבורו לא האמינתו [...] אם [...] הוכר עוברה ונתפרסם הדבר שהיא מעוברת – נראה שאינו נאמן לומר אחר כך שאינה מעוברת ממנו, שכיוון ששתק מתחילה הרי הוא כמי שהחזיקה הוא מעוברת ממנו, וכיוון שהוחזקה [...] אינו נאמן לומר 'לא באתי עליה כלל וממזר הוא'."

וכן פסק הרמ"א באבן העזר (סימן ד סעיף כט).

נאמנות אב שמאמין לדברי האם

אמנם הבית שמואל (סימן ו ס"ק כז) כתב שאם האב מאמין לדברי האם יכול לפסול את הילדים.

וחזר על כך (בסימן ז ס"ק טו) שכל טענה של האב לפסול "מחמת ביאתו או נישואין שלו" נאמן, ולכן יש לו נאמנות מדין 'יכיר' להאמין לאשתו כדי לפסול את בניו.

אך כבר חלק עליו בספר בית מאיר (בסימן ו סעיף יג דיבור המתחיל "תו כתב"): דכל שאינו מכוח ביאתו אינו נאמן לפסול את בניו ואינו נאמן לפסול 'מחמת נישואין שלו', ולכן לא נאמן לומר שהוא מאמין לאשתו כדי לפסול את בניו, שהתורה נתנה לו נאמנות בהכרה ברורה שלו עצמו ולא הכרה של מישהו אחר אף שהוא מאמין לאותו אחר.

ועיין בזה בקובץ תשובות לרב אלישיב זצ"ל (בחלק ה סימן קפו).

לא למותר לציין כי בסופו של דבר חזרה בה האם מדבריה לאחר הגט, וטענה כי הוא אבי בתה ותבעה להכניס את הבת להסכם הגירושין כבתו לכל דבר.

ספק ספקא – שמא מבעלה ושמא מגוי

עוד יש לצרף לספק ספקא: שמא מבעלה התעברה ואם תמצי לומר שלא מבעלה שמא מגוי, בפרט שמדובר בעיר [...] ששם מצויים תיירים ועוברים ושבים רבים שאינם בני ברית. וטענינן לה אף אם לא טענה כן במפורש וכמו שכתב הבית שמואל (בסימן ד ס"ק נב) בשם המגיד משנה (הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה יט), וכן דעת רבי עקיבא איגר (בשו"ת, מהדורא קמא סימן קו) והובאו דבריו בפתחי תשובה (אבן העזר סימן ד ס"ק לט) וכתב שם שכן דעת הנודע ביהודה (תניינא סימן לח).

צירופים נוספים

ויש לצרף גם דעת בה"ג (סוף הלכות מילה וסוף הלכות עריות) שאין דין 'יכיר' אלא בהכרת בכורה, וכן את דעת ריא"ז (הובא בשלטי גיבורים – קידושין דף לב, א מדפי הרי"ף) שדין 'יכיר' הוא רק באומר "זה בני ממזר" או "בן גרושה וחלוצה" ולא באופן שאומר "זה לא בני והוא ממזר" דעל זה לא האמינתו תורה, ודעת תוספות רי"ד (קידושין דף עח, ב) שדין 'יכיר' נאמן רק באופן שהאם לא מכחישתו כגון שמתה ואינה לפנינו – שלשיטתם אין פה דין יכיר, וכידוע הגאון רבי עקיבא איגר (בשו"ת, מהדורא קמא סימן קכח, הובאו דבריו בפתחי תשובה סימן ד ס"ק לז) צירף שיטות אלו להיתר.

פסק דין

סוף דבר נראה שהמבקשת כשרה לבוא בקהל מכל הני טעמי:

א.       בזמן הריונה ולידתה ההורים גרו יחד ורוב בעילות אחר הבעל.

ב.       האב לא נאמן מדין 'יכיר' כשההכרה איננה ברורה.

ג.       אינו נאמן להאמין לאם כדי לפסול הבן.

ד.       לאחר שהחזיקו כבנו אפילו בשתיקה, אינו נאמן אחר כך לפסלו.

ה.       ספק ספקא שמא מגוי.

לאור האמור:

א.          המבקשת כשרה לבוא בקהל ורשאית להינשא כדת משה וישראל, לאחר רישום מקובל אצל רב רושם נישואין.

ב.       פסק דין זה מותנה באישורו על ידי נשיא בית הדין הגדול הרב הראשי לישראל מרן הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א.

ניתן ביום ב' במרחשוון התשע"ז (3.11.2016).

הרב זבדיה כהן – ראב"ד

 

מצטרף לכל הנ"ל.

הרב יצחק יוסף – נשיא