הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

סמכות בית הדין לעניין גירושין ויחסי ממון של בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים / פד"ר ‏544579/6

הרב דניאל אדרי, הרב בן ציון הכהן רבין, הרב אלעד עלי ( בית הדין הרבני האזורי חיפה)
בבית הדין נידון סכסוך ממון על בעלות הבית וחיוב כתובה בין בני זוג גרושים שהתחתנו בחתונה אזרחית. פסק הדין בירר את מעמדם של נישואים אזרחיים לפי ההלכה ומנהג בתי הדין והראה שהגישה המקובלת בבתי הדין בישראל היא לחלק בין שני סוגים של נישואין אזרחיים: נישואין אזרחיים הנערכים מתוך אילוץ, כאשר אי אפשר לערוך נישואין דתיים, נחשבים "נישואין לחומרא" ואם בני הזוג מעוניינים להתגרש יש להצריך גט, ובמקרים קיצוניים יש אפשרות להקל בפירודם. לעומתם, נישואין אזרחיים הנערכים מתוך רצון של בני הזוג שלא להנשא כדת משה וישראל נחשבים כנישואין נגד ההלכה, ואין לסדר לבני הזוג גט, כדי שלא יטעו ויחשבו שיש לנישואין אלו תוקף הלכתי. גירושין של בני זוג אלו יעשו על ידי פסק דין של בית הדין ללא צורך בגט או ברצון הבעל. הנישואין לשיטה זו הם מושג עולמי השייך לכל המין האנושי, גם 'נישואי בני נח' זקוקים להתרה אלא שבניגוד להתרת נישואין כדת משה וישראל הצריכים הסכמה של בני הזוג וגט, כאן די ברצון של אחד הצדדים והחלטה של בית הדין כסמכות החוקית של המדינה, שיתירו את הנישואין כדין 'נישואי בני נח' בכל העולם שפוקעים על ידי הצהרה של הגורם המוסמך באותה מדינה.

ב"ה

תיק ‏544579/6

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

 

לפני כבוד הדיינים:

הרב דניאל אדרי — אב"ד, הרב בן ציון הכהן רבין, הרב אלעד עלי

התובע:            פלוני            (ע"י ב"כ עו"ד נדאל מילאווי)

נגד

הנתבעת:            פלונית            (ע"י ב"כ עו"ד אריאלה פלד)

 

הנדון: נישואין אזרחיים – סמכות בית הדין ופסיקה לעניין רכוש, כתובה ופיצויי גירושין

 

פסק דין

רקע

בני הזוג נישאו בנישואין אזרחיים בעיר [...] בתאריך כ"ב באלול תשמ"ז (17.8.87) ובשנת 1991 עלו לארץ. הצדדים התגרשו בתאריך י"ט בסיוון תשע"א (21.6.2011).

בשנת 2002 הגישה האישה תביעת גירושין כלפי הבעל. בכתב התביעה, בסעיפים 3–6, כתבו האישה ובאת כוחה כי הבעל נוהג להיעלם מהבית ימים ולילות שלמים בלי לשתף את האישה, הבעל מנהל חיים כפולים עם אישה חד־הורית בשם [...] המתגוררת ב[...]

לדברי האישה, היא ניסתה כמה פעמים לדבר על לִבו של הבעל שיעזוב את מנהגיו הקלוקלים להיפגש עם נשים אחרות, אך ללא הועיל. עוד כתבו האישה ובאת כוחה שהבעל נוהג לשתות ולזנות עם נשים אחרות, האישה ניסתה להחליף את עיר המגורים כדי להתרחק מהמאהבות של בעלה אך נחלה כישלון חרוץ.

עוד כתבה האישה שיחסי בני הזוג התדרדרו מאלימות מילולית עד לכדי אלימות פיזית כך שחייה של התובעת הפכו לגיהינום.

דברים אלו של האישה מקבלים חיזוק, היות שבתאריך ד' בניסן תשס"ב (17.3.2002) הוגש כתב אישום על ידי מדינת ישראל נגד הבעל כדלקמן:

"בתאריך 15.9.2001 בסמוך לשעה 12:00 בביתו אשר נמצא ברחוב [...] מספר [...] תקף הנאשם שלא כדין את אשתו פלונית (להלן: המתלוננת), בכך שחבט בה באמצעות קומקום מפלסטיק קטן בראשה. תקיפה בנסיבות מחמירות – עברה לפי סעיף 379 + 382 (ב) (1) לחוק העונשין תשל"ז 1977."

בתאריך כ"ג בכסלו תשס"ג (28.11.2002) אף אושר הסכם גירושין ונקבע להם תאריך לגירושין ביום ה' בשבט תשס"ג (8.1.2003).

בני הזוג לא הגיעו לסידור הגט. לפיכך, לאחר שישה חודשים, נסגר תיק הגירושין.

בתאריך כ"ט בתמוז תש"ע (11.7.2010) הגישה האישה תביעת גירושין שניה כלפי הבעל ובני הזוג התגרשו ביום י"ט בסיוון תשע"א (21.6.2011).

לבני הזוג שני ילדים ובמועד הגירושין שניהם היו בגירים.

בכתב התביעה בסעיפים 5–9 כתבו האישה ובאת כוחה כי נוכח בגידות הבעל עם נשים אחרות ונוכח מנהגו לשתות לשוכרה הגישה האישה תביעה לגירושים בשנת 2001, אך לאור תחינותיו של הבעל והבטחותיו כי יחזור למוטב ומתוך רצון לשמור על אחדות המשפחה למען הילדים, ויתרה האישה על תביעתה וחזרה לנסות להשכין שלום בית בינה לבין בעלה, וזאת בהסתמך על הבטחותיו. אך הבעל חזר לסורו ולדרכו הרעה, וביום ל' באב תשס"ט (20.8.2009) עזב הבעל את האישה, את ילדיה ואת הבית והלך להתגורר עם האישה הזרה [...] בדירתה ב[...]

לדברי האישה, הבעל יוצא עם המאהבת ברשות הרבים ומטייל עִמה ובכך משפיל את אשתו וילדיו, כמו כן הבעל הפסיק לזון את האישה ולדאוג לה.

יש לציין שבכל הדיונים חזרה האישה על טענותיה שהבעל בוגד עם נשים אחרות, הבעל לא הכחיש זאת והעדיף לשמור על שתיקה.

בפני בית הדין עומדת היום תביעה רכושית שבמרכזה הבעלות על הבית ברחוב [...] שבו התגוררו הצדדים. האישה מתגוררת בדירה עם הבן המשותף (כאמור לעיל, בגיר) עד היום.

שווי הדירה כפי שהוערכה על ידי שמאי מומחה שמונה על ידי בית הדין הוא תשע מאות אלף ש"ח – נכון לתאריך כ"א באב תשע"ד (17.8.2014).

טענות האישה

האישה טוענת שאמנם הדירה נרכשה על ידי הצדדים במהלך שנות הנישואין ולכאורה אמורה להתחלק באופן שווה, אך למרות זאת, מגיעים לה 70% מערך הדירה, כיוון שבמקרה זה מתקיימות נסיבות מיוחדות כמופיע בחוק יחסי ממון בין בני הזוג התשל"ג – 1973 סעיף 8 (2).

הנסיבות המיוחדות המתקיימות בנידון דידן הם בגידה של הבעל ועזיבתו את הבית לטובת המאהבת, וכך במעשיו גרם לפירוק התא המשפחתי. מעבר לכך, הבעל התנער מחובותיו כלפי האישה וילדיו והפסיק לשאת בתשלומי הבית לרבות תשלום המשכנתה החל מחודש אוגוסט 2009.

בנוסף על האמור, האישה טוענת שבהתנהגותו, הבעל ויתר למעשה על חלקו ועל זכויותיו בבית. כראיה לכך האישה אומרת שבהליך פלילי שנפתח נגד בעלי הדירה בגין בניה לא חוקית בבית, הבעל לא ראה את עצמו כחלק מבעלי הבית.

על האמור מוסיפה האישה ותובעת:

א. חלקו של הגרוש בתשלום ה'משכנתה' ששולם על ידה מאוגוסט 2009 – סך שמונים אלף ש"ח.

ב. תשלום כתובה ופיצויים על הסבל וההשפלה שנגרמו לה עקב התנהגותו של הבעל – מאה ועשרים אלף ש"ח.

ג. האישה טוענת שהבעל הבריח כסף ולקח לעצמו מאה ועשרים אלף ש"ח מדמי מכירת הדירה הקודמת של בני הזוג.

תשלומים אלו יקוזזו מחלקו של הבעל בדירה.

טענות הבעל

הבעל מכחיש את דבר הבגידה שלו באשתו וטוען שלא היו דברים מעולם (יש לציין שדברים אלו, קרי הכחשת הבעל את עניין הבגידה, הועלו בפעם הראשונה אך ורק בסיכומים).

לטענתו, נאלץ לעזוב את הדירה המשותפת בגלל יחס עוין מצד אשתו, ולאחר מכן בגלל האיסור ההלכתי לגור עם גרושתו. אין בעזיבתו את הבית משום ויתור על זכותו או חלקו בדירה.

הבעל, לדבריו, דרש מהאישה תשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש שלה בדירה שחציה שייכת לו והאישה השיבה לו שתשלום זה מקוזז עם תשלום ה'משכנתה' שהיא משלמת.

יתרה מזאת, גם אם טענה זו מוכחשת – עצם עזיבתו את הבית והתביעה שהגיש לפירוק שיתוף, כשהאישה בתגובה לא דרשה את השתתפות הבעל בתשלום ה'משכנתה' בכל התקופה, מהוות ראיה לכך שהאישה הסכימה לקזז את דמי השימוש שהיא חייבת לבעל בתשלום דמי ה'משכנתה'. על האמור יש להוסיף שדמי השימוש גדולים מה'משכנתה', ומבחינת הבעל הקיזוז האמור הוא פשרה וויתור.

האישה חיבלה בהליך פירוק השיתוף מתוך רצון להנציח את המצב הקיים. התנהגות זו של האישה הביאה למצב בו יש דין ודברים על תשלום ה'משכנתה' ודמי השימוש, דיון שהיה מתייתר אם הדירה הייתה נמכרת או מחולקת בזמן הגירושין.

לגבי תביעת הכתובה: הבעל טוען שהיות שנישאו בנישואין אזרחיים, לאישה לא הייתה כתובה, אפילו באת כוח האישה טענה בפני בית הדין בדיון בתאריך י"ט בסיוון תשס"א (21.6.2011) שהצדדים נישאו נישואין אזרחיים ללא כתובה ורצתה להתיר את הנישואין ללא גט (שורה 5 לפרוטוקול). וזאת מעבר לכך שגם אם הייתה לה כתובה – 'לא מגיע לה' לקבל אותה, היות שהיא יזמה את הגירושין ללא עילה מוצדקת.

לגבי הברחת כספים טוען הבעל שהדברים אינם נכונים, כספי הדירה שימשו אותם לצורך קניית הדירה החדשה ושיפוצה.

לפיכך הבעל דורש את מכירת הדירה, ומן התמורה יסלקו את יתרת ה'משכנתה', והסך הנותר יחולק בין הצדדים באופן שווה.

על דברי הבעל שטוען שמגיעים לו דמי שימוש ראויים המתקזזים עם ה'משכנתה' משיבות האישה ובאת כוחה שהבעל מעולם לא פנה אליה בהצעה כזאת, וטענה זו מעולם לא נטענה בדיונים בעבר.

דיון ופסק דין

כפי שהובא לעיל מדובר בבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים. מובן שנישואין אזרחיים הם מעשה הנוגד את ההלכה, הן אם נעשו מתוך רצון והן אם נעשו מתוך הכרח כמו בנידון דידן, ויש בהם כדי לפגוע בקדושת הבית היהודי והתא המשפחתי. עם זאת, היות שיש כאלו שמתוך רצון או מתוך חוסר בררה שבוחרים להינשא בנישואין אזרחיים יש לברר על פי ההלכה היהודית איזה משמעות יש לנישואין הנ"ל ומהי מערכת היחסים שנוצרת בין בני הזוג בעקבות נישואין אזרחיים.

יש לדון בכך בכמה רבדים:

א. הרובד הראשון והמרכזי הוא: מה התוקף ההלכתי של הנישואין הנ"ל?

ב. הרובד השני הוא עניין משפטי – עניין הסמכות של בית הדין לדון בענייני הרכוש בנישואין אזרחיים.

ג. הרובד השלישי הוא: מה הם יחסי הממון בין בני הזוג בנישואין אזרחיים ומה יהיה דין הרכוש המשותף, חיוב מזונות ופיצוי גירושין?

א.      התוקף ההלכתי של נישואין אזרחיים

כאשר דנים בתוקפם של נישואים אזרחיים צריך לדון: האם חלו כאן קידושין?

ושאלה זו מתחלקת לשתיים:

השאלה הראשונה – האם למעשה הנישואין האזרחיים עצמם יש תוקף הלכתי של מעשה קידושין?

והשאלה השנייה – האם חיי הנישואין שבני הזוג מנהלים הכוללים יחסי אישות בין הצדדים, יוצרים קידושין מכוח הכלל ההלכתי ש'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'?

(א)     מעמדו של טקס הנישואין עצמו

השאלה הראשונה: האם למעשה לנישואין האזרחיים עצמו יש תוקף הלכתי?

המשנה מסכת קידושין (דף ב ע"א) אומרת: "האישה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים: נקנית בכסף, בשטר ובביאה [...]"

נמצא שצריך לדון בכל מקרה לגופו: האם מתקיימים התנאים ההלכתיים הדרושים למעשה הקידושין?

קידושי כסף: הבעל נתן לאישה כסף או שווה כסף בפני שני עדים כשרים ואמר לשון קידושין.

וזו לשון השולחן ערוך (אבן העזר סימן כז סעיף א):

בכסף כיצד? נותן לה בפני שנים פרוטה או שווה פרוטה, ואומר לה "הרי את מקודשת לי בזה" [...] וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום [...] ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין ונתן לה אפילו בשתיקה – הוי קידושין, והוא שעדיין עסוקין באותו ענין.

קידושי שטר: נכתב שטר לפי גדרי ההלכה והבעל נתן אותו לאישה בפני שני עדים כשרים.

וזו לשון השולחן ערוך (אבן העזר סימן לב סעיף א):

בשטר כיצד? כותב לה על הנייר או על החרס – אף על פי שאין בו שווה פרוטה – "הרי את מקודשת לי" ונותנו לה בפני עדים. וצריך שיכתוב אותו לשם האישה המתקדשת, כמו בגט. ואם כתבו שלא לשמה – אינה מקודשת. ואינו כותבו אלא לדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה – הרי זו ספק מקודשת.

בנישואין אזרחיים הבעל לא נותן לאשתו כסף או שווה כסף, ואין לשון קידושין שאומר הבעל לאישה, אלא יש רק חתימה על חוזה בין בני הזוג, ולחוזה אין דין שטר קידושין. לכן לכאורה במעשה הנישואין האזרחיים אין כלל חשש של קידושין הלכתיים.

היו שחלקו וטענו להחמיר מכמה סיבות (עיין אוצר הפוסקים סימן כו, א אות ג):

א. לדעת המערכי לב, בשטר שעושים בנישואין אזרחים יש לשונות קידושין, ויש לחשוש שהזדמנו לשם עדים כשרים כאשר הבעל נתן לאישה את השטר.

כעין זה כתב במנחת יחיאל ועוד כתב שהיות שבשטר נישואין אזרחיים נכתב כל הצריך להיות כתוב בשטר קידושין והיות שהבעל והאישה מצַווים לכתוב, הווי כ'ישראל עומד על גביו', דהווי ספק קידושין בכתבו עכו"ם. ולדעת המקנה בכָתַב בכְתַב ידו אין צריך עדי מסירה והוא הדין בנידון דידן שהבעל והאישה חותמים על השטר, ונתינת הערכאות את השטר ליד האישה יכולה להועיל לדעת המחנה אפרים, אף על פי שאינם 'בני שליחות', מדין פועל.

ב. לדעת הזקן אהרון יש לחוש לקידושי כסף היות שיש בשטר שווה פרוטה.

למעשה, כתבו האחרונים שאין לחוש לאף אחד משני החששות הנ"ל, היות שהנוכחים שם הם פסולי עדות דאורייתא [...] כמו כן אין לחוש לדברי החתם סופר (סימן ק הובאו דבריו בפתחי תשובה אבן העזר סימן יב ס"ק יט), שבכניסה לחופה יש 'אנן סהדי' ואין צריך עדים נוספים, היות שהוא דיבר על רבנים יראי שמים שעורכים את החופה, ובנידון דידן איירי באנשים פורקי עול תורה ומצוות, וממילא אי אפשר לומר: 'חזקה' שעשו הכול כראוי.

(ב)     'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'

השאלה השנייה שבה צריך לדון היא: האם חיי האישות של בני הזוג יוצרים קידושין?

גם אם נאמר שלמעשה הנישואין האזרחיים אין תוקף הלכתי וכדלעיל, עדיין יש לדון ולומר שחיי הזוג לאחר מכן הכוללים חיי אישות, יצרו קידושין, מכוח ה'חזקה' ש'אין אדם עושה את בעילתו בעילת זנות' ו"גמר ובעל לשם קידושין". לשם כך עלינו לדון בטיב חזקה זו וכן לדון בעדות שיש על כך.

הרמב"ם (הלכות גירושין פרק י הלכה יט) בדין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מביא מחלוקת, וזו לשונו:

הורו מקצת הגאונים שכל אישה שתבעל בפני עדים צריכה גט – חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם, עד שהורו שמי שיש לו בן מְשִׁפְחַתוׂ – חוששין לו, ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה.

ויש מי שהורה שוודאי שחרר – שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה, ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם – שהרי היא אשתו, ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל. אבל בשאר הנשים, הרי כל זונֶה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא לשם קידושין, ואין צריך לומר בשִפְחה או בגויה שאינה בת קידושין שאין חוששין להן כלל, והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד, עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.

נמצא לכאורה שבנידוננו אף לדעת הרמב"ם יש לחשוש שבבעילתו אותה כיוון לשם קידושין, שהרי הוא מתייחס אליה כאל אשתו, שאף לרמב"ם שייך בה את החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכל שכן לדעת הגאונים הסוברים שבכל אישה אמרינן שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

למרות זאת נראה שלא חלו הקידושין, כי מסתמא אינו בועל בפני עדים, ומדברי הרמב"ם משמע שצריך עדים כשרים שתבעל בפניהם.

אמנם הרא"ה (הובאו דבריו בשיטה מקובצת כתובות דף עג ע"ב) סובר שבחיי אישות ממש אין צורך בעדי ייחוד היות שהכול יודעים שבא עליה.

שאלה זו של תוקפם של נישואין שלא נעשו כדת משה וישראל נידונה כבר בפני הראשונים:

הריב"ש (סימן ו) כתב שמומר שנשא מומרת בנימוסיהן והתגיירו – אין חשש קידושין כלל, ויוצאת ממנו ללא גט, ואף על פי ששהה עמה כמה שנים – אינו אלא כזנות בעלמא. הריב"ש מביא שלושה נימוקים לדבריו:

א. גם לדעת הגאונים שסוברים שבסתם אומרים לשם קידושין בעל, כאן שנשאו בחוקות הגויים הוי כאילו פרשו שאין דעתם לשם קידושין כדת משה וישראל אלא בדרכי הגויים שאינם בתורת גטין וקידושין.

ב. היות שבא עליה בנידותה יש לומר שאם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו – איך יחוש לאיסור פנויה הקל.

ג. צריך שיראה הבעל את העדים כדעת הרשב"א, ומה שאמר הרא"ה שבקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר ואמר רב שאינה צריכה גט מהשני כיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קידושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואמרו בשם הרא"ה שאפילו עדי ייחוד אינה צריכה כיון שאשתו היא ועומדת תחתיו כולי עלמא ידעי שהתייחד עמה ובא עליה – דעת הרא"ה היא דעת יחיד, וכל הראשונים חלקו עליו וסוברים שצריך עדי ייחוד.

כדבר הריב"ש כתב בתרומת הדשן (סימן רט) במומר שנשא בת ישראל אצל הכומר, וחזרה ליהדות, ונישאה לאחר והתיר להם משום שוודאי לא התכונה היא והמומר לשם קידושין כדת משה וישראל ולא שייך כאן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היות שהמומר הוציא עצמו מכלל ישראל. וכן כתב הרדב"ז בתשובה (חלק א סימן שנא).

למעשה, השולחן ערוך והרמ"א פוסקים כדברי הריב"ש. וזו לשון השולחן ערוך (סימן קמט סעיף ו):

איש ואישה שהמירו לעבודת כוכבים באונס הגזירות, ונשאו זה לזה בחוקות עובדי כוכבים, אף על פי שמתייחדים זה עם זה בכל יום לעיני הכול, אין חוששין להם משום קידושין.

וזו לשון הרמ"א (סימן כו סעיף א):

מומר שנשא מומרת לעבודת כוכבים בנימוסיהן, ונתגיירו אחר כך, אין כאן חשש קידושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט, אף על פי ששהה עמה כמה שנים אינו אלא כזנות בעלמא.

על דברי השולחן ערוך והרמ"א העירו האחרונים שיש שני מקרים שבהם יש להחמיר:

החלקת מחוקק (סימן כו ס"ק ג והובאו דבריו גם בבית שמואל שם ס"ק ג) כתב שפסקי הריב"ש ותרומת הדשן לא מתייחסים לאנוסים שמשמרים את דת ישראל, ובפרט אלו שהולכים למקווה טהרה ובהם יש לחוש שבועל לשם קידושין ואין להקל.

ובטיב קידושין (סימן כו ס"ק א) כתב שאם המומר והמומרת חזרו לדת ישראל וחיו יחד, יש לחוש שבעל לשם קידושין ואין להקל בכך אלא כעין מה שכתב תרומת הדשן – כשהיא לבדה חזרה לדת ישראל ונישאה לאחר. וכן כתב בספר המקנה (הובאו דבריו בפתחי תשובה שם ס"ק ב) והוסיף וכתב שאין לומר שהיות שגר עמה ללא ברכה וללא כתובה לא אמרינן 'אין אדם עושה בעילתו זנות', היות שאיסור מגורים משותפים ללא כתובה הווי רק איסור דרבנן והריב"ש שאמר שלא אומרים אין אדם עושה בעילתו זנות הוא רק במי שעובר עברה גמורה מהתורה.

באוצר הפוסקים (סימן כו סעיף א ס"ק ו אות ג) הביא כמה אחרונים שכתבו להחמיר בנישואין וכתבו שיש לחוש לאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

לדעת האוהל אברהם לא כל הנשואים בנישואין אזרחיים הם בועלי נידות. לעתים נישאו בנישואים אזרחיים רק בגלל הנסיבות, ואם כן יש לחוש שפעם אחת חזרו בתשובה וקידשה בביאה, ועוד שבנישואין שמתנהגים יחד בדרך אישות יש מקום לחוש לקידושין גם בביאת איסור.

וכן כתב מערכי לב: יש לומר שגם הסוברים שאין לחשוש לדין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות בפנוי הבא על הפנויה (עיין ברמ"א סימן לג סעיף א) בנידון דידן במקום שנעשה מעשה קידושין גם אם מדמים יש לחוש דהוי יותר מ"דיבר עמה על עסקי קידושיה", ובכהאי גוונא לית מאן דפליג שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ועוד שיש לומר שכל המחלוקת במקום בו נעשה הדבר בארעי אבל בנידון דידן שחיו יחד כבעל ואישה וגלוי לכל שבא עליה, לא בעינן עדים כלל, כדין המתייחד עם גרושתו (סימן קמט סעיף ב).

וכן כתב בספר פירושי איברא: חילוקי הפוסקים בין רשע לכשר, הם רק כאשר לא ידוע אם לקחה לשם אישות, אבל אם אמר שנושא אותה לשם אישות כאילו התנו שקניין האישות יחול בכל ביאה שהוא יכול לחול.

וגם השרידי אש כתב: ביאת איסור פוגמת ב'חזקה' של 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות', רק אם היא חמורה בעיניהם יותר מחיי אישות ללא נישואין, והיום הדברים הפוכים (דרובא דעלמא מקפידים על חיי אישות עם נישואין ולא מקפידים על נידה וכו').

יש עוד שטענו שיש להחמיר ולהצריך גט בנישואין אזרחיים מסיבות אחרות (הובאו דבריהם באוצר הפוסקים שם):

ובספר מערכי לב כתב: היות שחיים יחד בפרסום ומוחזקים כאיש ואשתו, לא ייתכן לפטור זוג כזה מחיוב גט, דיש לחוש שיאמרו שאשת איש יוצאת ללא גט.

ובספר מלמד להועיל (אבן העזר סימן כ) כתב: אם לא נצריך גט בכל נישואין אזרחיים יש לחוש שתצא תקלה, כי ייתכן שלאחר זמן יבא הבעל ויוכיח שבעל לשם קידושין בעדים, והיות שאי אפשר לברר בכל נישואין אזרחיים האם בכל פעם שהיו חיי אישות היו עדים או לא היו וכו' יש להצריך גט בכל נישואין אזרחיים מספק.

מנגד, הרבה מהאחרונים הקלו בנישואין אזרחיים וסמכו דבריהם על שיטת הריב"ש, תרומת הדשן והרדב"ז שהובאו להלכה בשולחן ערוך וברמ"א, ואף הוסיפו על סברותיהם (עיין אוצר הפוסקים שם). נזכיר חלק מהסברות המחודשות שהובאו שם:

השאגת אריה (הובא בשו"ת בית אפרים אבן העזר סימן מב) כתב: היום לא שייכת הסברה של 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות', היות שרוב העולם לא מכיר את האפשרות לקדש בביאה, ורק בימי חז"ל שקידשו כך, הסברה הייתה קיימת.

מהר"ם שיק (סימן כא וכן כתב באגרות משה חלק א אבן העזר סימן עד) כתב: היות שדעתם של אלו שנישאו בנישואין אזרחיים היא גם להתגרש בגירושין אזרחיים, אי אפשר לומר שדעתם בביאה לשם קידושין כי אז לא יוכלו להתגרש בגירושין אזרחיים.

פרי השדה (חלק ג סימן ט) כתב: מי שנמנע מקידושין כדת משה וישראל ובוחר בקידושין מעין אלו סימן שאינו מעוניין בחיי אישות ונישואין כדת משה וישראל.

הדבר אברהם (חלק ג סימן כט) סובר: בביאת איסור לא שייך 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות' אפילו האיסור קל בעיניו.

יש עוד שכתבו שאין להחמיר ולהפרידם בגט דהווי 'חומרא דאתיא לידי קולא' וזה מכמה סיבות: או כיוון שיש לחשוש שאם תקבל קידושין מאחר יבואו לומר שהיא לא מקודשת לו (אבן יקרה אבן העזר סימן יב, פרי השדה חלק ג סימן ט) או כדי למנוע מצב שבו יראה בעיני ההמון דהווי נישואין דתיים ויבואו לטעות אחריהם (משפטי עוזיאל אבן העזר סימן נט).

עד כאן דנו בשאלה: האם בנישואין אזרחיים יש חשש לקידושין הלכתיים?

אך כאמור, יש מהאחרונים שטענו שגם אם נאמר שאין בנישואין אזרחיים חשש של קידושין הלכתיים, עדיין האישה צריכה גט להתירה לעולם:

בצפנת פענח (חלק א סימן כו, כ הובאו דבריו באוצר הפוסקים שם) כתב שבבן נח יש אישות ללא חופה וקידושין הנלמד מפסוק "ודבק באשתו" – ודרשו חז"ל (סנהדרין נח ע"א) "ולא באשת חברו", וחידש שדין זה קיים גם בישראל שנשא אישה שלא כדת משה וישראל, שאף על פי שאין בכך גדר של 'אשת איש' יש בכך גדר של 'אישות' – דלא גרע מכל בן נח, ומסקנתו שלא תצא ללא גט, ועיין שם עוד שבחלק א (סימנים ב – ג) כתב שגט זה לא צריך להיות כמו גטין שלנו. כעין זה כתב בספר ביכורי יהודה (הובאו דבריו באוצר הפוסקים שם) ודייק דבריו מהרמב"ם (פרק א מהלכות אישות) שדין זה של קודם מתן תורה שבבעילה וייחוד לאישה נעשית אשתו – נשאר גם אחרי מתן תורה, ואף בישראל, אלא שהתורה חידשה שישראל הצטוו במצוות עשה לקנות את האישה תחילה בעדים, וגם מי שעבר על המצות עשה ונהג עצמו קודם מתן תורה קנה אותה לאישה. ואין להביא ראיה מפילגש שלא צריכה גט, ששם אין כוונתו שתהיה קנויה לו ואסורה על אחרים. ואף על פי שלא משמע כן מלשון הטור שכתב שהבא על אישה בינו לבינה ללא עדים אינה כאשתו אפילו ייחדה, וכן מהשולחן ערוך והרמ"א שפסקו כריב"ש להתיר בלי גט נישואין על פי חוקי הכומר – יש לחוש לשיטת הרמב"ם.

על חידוש זה חלקו האחרונים: הדבר אברהם (חלק ג סימן כט) שהביא את דבריו, וכתב שדרכו היא דרך חדשה והמעיין המעמיק יבחנם ויקרבם או ירחקם. וכן בשו"ת שרידי אש (חלק ג סימן כב) כתב שהדברים הם חידושו של הרב הגאון ולא הוזכרו בש"ס ופוסקים "ואלמלא מוראו של גאון אדיר זה עלי הייתי אומר שאין לחוש לסברא זו כלל", גם הגרא"י הרצוג (היכל יצחק) כתב וז"ל: "[...] ומאן ספין ומאן רקיע לחדש דבר מבהיל כזה שלא נמצא לו רמז בתלמודים". ועיין עוד למורנו ורבנו הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ח אבן העזר סימן י) מה שדחה את דברי הצפנת פענח.

יש עוד שכתבו לחלק בין כאלו שנשאו בנישואין אזרחיים מתוך בחירה לבין כאלו שלא הייתה להם ברירה ונשאו בנישואין אזרחיים מחמת השלטון שלא אִפשר נישואין כדת משה וישראל, ובפרט באלו שבסתר לִבם מאמינים בהשם יתברך – עיין אוצר הפוסקים (שם), וכעין זה כתב בשו"ת משפט עוזיאל (אבן העזר סימן נט).

למעשה, עיין למורנו ורבנו הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ו אבן העזר סימן א וחלק ח אבן העזר סימן י) שכתב להקל ולא להצריך גט במקום עיגון, ומשמע שבמקום שאפשר – יש לתת גט. וכעין זה כתב הגאון רבי משה פיינשטיין (אבן העזר חלק א סימן עה).

לעומת זאת בפד"ר (בית הדין הגדול בפני הרבנים הגר"ש דיכובסקי הגר"ש בן שמעון והגר"א שרמן), בעניין נישואין אזרחיים נכתב, שהגישה המקובלת בבתי הדין בישראל היא שיש לחלק בין שני סוגים של נישואין אזרחיים:

נישואין אזרחיים הנערכים מתוך אילוץ, כאשר אי אפשר לערוך נישואין דתיים, אם בגין העדר רב מוסמך אם בגין חוקי המדינה האוסרים על נישואין דתיים, נחשבים "נישואין לחומרא" מבחינה הלכתית, ולכן אם בני הזוג מעוניינים להמשיך בנישואים יש לסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל, ואם אינם מעוניינים בכך – יש להצריך גט, אבל במקרים קיצוניים יש אפשרות להקל בפירודם לאחר בדיקה מדוקדקת של הדרך בה נערכו הנישואין האזרחיים.

לעומתם, נישואין אזרחיים הנערכים תוך בחירה ורצון של בני הזוג שאינם מעוניינים בנישואין כדת משה וישראל נחשבים כנישואין נגד ההלכה. אם לאחר בדיקה בית הדין הגיע למסקנה שאין בעצם הנישואין של בני הזוג שעומדים בפניו חשש של ספק נישואין כדת משה וישראל – אין לסדר לבני הזוג גט, כדי שלא יטעו ויחשבו שיש לנישואין אלו תוקף הלכתי. גירושין של בני זוג אלו יעשו על ידי פסק דין של בית הדין ללא צורך בגט או ברצון הבעל. מתן פסק דין נותן מענה גם לשיטת הצפנת פענח שטוען שיש לנישואין אזרחיים גדר של אישות של בני נח, היות שבבני נח אין צריך במתן גט, אלא בני הזוג מתגרשים על פי מנהגי אומות העולם על ידי הכרזת בית משפט המוסמך לכך, כך גם פסק הדין של בית הדין מהוה גירושין ראויים לאותם שיש להם דין אישות של בני נח – עיין שם עוד בעניין התנאים הנדרשים למתן פסק הדין הנ"ל.

ב.      סמכות שיפוט בעניינים הכספיים בנישואין אזרחיים

השאלה בעניין סמכות בית הדין לדון בעניינים הכספיים בין בני זוג שנשאו בנישואין אזרחיים עלתה לראשונה בבג"ץ 2232/03 ("בג"ץ בני נח"). נסקור בקצרה את הרקע וההליכים שקדמו לפניה לבג"ץ:

גבר ואישה יהודים, תושבי הארץ ואזרחיה, הכשרים להתחתן כדת משה וישראל, נישאו בטקס אזרחי בקפריסין. על סמך תעודת הנישואין שקבלו בקפריסין, נרשמו בני הזוג במרשם האוכלוסין כנשואים. בהמשך בני הזוג קיימו בארץ טקס נישואין פרטי בניהולו של רב רפורמי. לבני הזוג נולדה בת. לימים חל קרע בין בני הזוג והם החלו בהליכי פירוד בעניינים השונים. בתאריך ט"ו באלול תשס"א (3.9.2001) הגיש הבעל תביעה לבית הדין הרבני בת"א למתן פסק דין הצהרתי שהצדדים אינם נשואים כדמו"י ולחילופין הוא תובע גירושין, כמו כן התבקש בית הדין להצהיר שהעותר אינו חייב במזונות מדין תורה. בית הדין קיבל את תביעת העותר ובפס"ד שניתן בתאריך כ"ה בניסן תשס"א (7.4.2002) קבע שבני הזוג נשאו בנישואין אזרחיים מתוך כונה מודעת שלא להתחתן לפי מנהגי ההלכה היהודיים ללא אילוץ ונקבע שאין חשש לקידושין ואין צורך במתן גט, ולאור זאת הוציא בית הדין פסק דין הצהרתי שהצדדים אינם נשואים זה לזה כדת משה וישראל.

בהמשך קיבל העותר פסק דין נוסף בו נאמר שלאור פסק הדין הנ"ל העותר רשאי להתחתן כפנוי כדת משה וישראל.

בהמשך פנה העותר בשלישית לבית הדין בבקשה להבהרת פסק הדין והבהרת מעמדה של העותרת ובית הדין האזורי קבע: "אם הצדדים לא נשואים זה לזה כדת משה וישראל אין צורך בהבהרה ורשאית האישה להתחתן כפנויה ברוח הדברים שנפסקו בפסק הדין."

בתאריך כ"א באב תשס"ב (30.7.2002) ערערה העותרת על החלטות אלו לבית הדין הרבני הגדול וטענה שבית הדין האזורי לא היה רשאי לקבוע שבני הזוג פנויים להתחתן כאשר הנישואין האזרחיים עומדים בתוקפם. עוד טענה שכדי להתיר את הקשר שנוצר על ידי הנישואין האזרחיים נדרשת פעולה משפטית ואין די בקביעה כי בני הזוג אינם נשואים כדת משה וישראל. בית הדין הרבני הגדול קיבל את ערעורה של העותרת ובתאריך ג' אדר א' תשס"ג (5.2.2003) קבע שבית הדין הוא המוסמך להתיר נישואין בישראל בין על ידי גט בין על ידי פסק דין כאשר ההלכה לא מחייבת גט. לצורך כך נדרשת פעולה פוזיטיבית של בית הדין שלא הייתה בפסק הדין של בית הדין האזורי שהסתפק במתן פסק דין הצהרתי. לצורך התרת הנישואין בית הדין היה צריך להוסיף שהוא מתיר את הנישואין בין בני הזוג. הוספה זו הייתה מתירה את קשר הנישואין האזרחי בין בני הזוג ולא יוצרת מצב בו בני הזוג אינם נישואין הלכתית אבל נחשבים כנשואים מבחינת החוק האזרחי.

התיק חזר לבית הדין האזורי ובתאריך י' אדר א' תשס"ג (12.2.2003) הוא הוציא פסק דין חדש בו הושלם הטעון השלמה וזו לשונו:

מערעור לבית הדין הגדול נתבקש בית הדין להוסיף לפסק הדין כי בית הדין מתיר בזה את הנישואין, ועל כן חוזר בית הדין על פסק הדין כי הצדדים לא נישואין זה לזה כדת משה וישראל, ובית הדין מתיר בזה את הנישואין, והנ"ל יכולים להינשא כדת משה וישראל כפנויים.

העותרת ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון וביקשה שפסק הדין של בית הדין האזורי יבוטל. כמו כן ביקשה כי תבוטל הנחיית בית הדין הרבני הגדול שדי בקביעה שבית הדין מתיר את הנישואין כדי שבני הזוג לא יחשבו כנשואים.

העותרת התמקדה בטענה כי בהעדר הסכמה לכך מצד שני בני הזוג, עצם העובדה שבני זוג יהודים נשואים בנישואין אזרחיים שנערכו מחוץ לגבולות המדינה ואינם נשואים כדת משה וישראל אינה יכולה להוות, כשהיא לעצמה, עילה להתיר את נישואיהם האזרחיים. מכאן שההחלטה להתיר את הנישואין שלא בהסכמה, שמבוססת על עצם הנישואין האזרחיים, אינה חוקית ודינה להתבטל. בית המשפט העליון הפנה בקשה (חריגה) לבית הדין הגדול שישלים את הנימוקים לפסק הדין בטרם ימשיך לדון בעתירה וזו לשון ההחלטה:

בטרם נמשיך לדון בעתירה – ועל פי הצעתו של עו"ד ש' יעקבי – אנו מבקשים מבית הדין הרבני הגדול השלמת הנמקתו לפסק דינו בכל הנוגע לדבריו בסוף פסק הדין [...] לפיו "הדרך לתיקון היא פניה חוזרת לבית הדין האזורי, בבקשה להתיר את הנישואין האזרחיים של הצדדים".

תוך כדי קריאת העתירה והתשובה לה – שאף הם יועברו לבית הדין הרבני הגדול – התעוררו כמה שאלות, כגון: על פי איזה דין נערכה התרת הנישואין? מהן העילות לכך? האם די בבקשת צד אחד? עם קבלת ההחלטה המשלימה של בית הדין הרבני הגדול נמשיך לדון בעתירה.

בית הדין הגדול הוציא השלמה לפסק הדין ובה חזר על קביעתו הנ"ל. בית הדין הגדול סקר בהרחבה את השיטות השונות בדבר תוקפם ההלכתי של נישואין אזרחיים וחילק בין נישואין אזרחיים מכורח לבין נישואין אזרחיים מבחירה. הוא קבע שבנישואין אזרחיים מכורח צריך להתיר את הנישואין ב'גט לחומרא' כדעת רוב הפוסקים שחששו לנישואין אלו לכתחילה. נישואין אזרחיים שנעשו מבחירה – לדעת בית הדין – אין לחוש להם כנישואין כדת משה וישראל.

עם זאת צריך לחשוש לשיטות שאומרות שיש בהם דין של 'נישואי בני נח'.

הנישואין לשיטה זו הם מושג עולמי השייך לכל המין האנושי, החידוש של עם ישראל הוא המושג קידושין. גם לאחר שעם ישראל קיבל את התורה והתחדש אצלו עניין הקידושין, עניין הנישואין של 'בני נח' לא התבטל, ולכן בכל מקום שבו לא חלו הקידושין ההלכתיים בני הזוג נשואים כ'בני נח' וחלים עליהם הכללים של 'נישואי בני נח'. גם 'נישואי בני נח' זקוקים להתרה אלא שבניגוד להתרת נישואין כדת משה וישראל הצריכים הסכמה של בני הזוג וגט, כאן די ברצון של אחד מבני הזוג, עילת גירושין – גם אם לא הלכתית, והחלטה של בית הדין כסמכות החוקית של המדינה, שיתירו את הנישואין כדין 'נישואי בני נח' בכל העולם שפוקעים על ידי הצהרה של הגורם המוסמך באותה מדינה.

לאחר קבלת פסק הדין המשלים, כתב בית המשפט העליון את ההחלטה בנושא. בהחלטה התייחס נשיא בית המשפט העליון (דאז) כבוד השופט אהרון ברק לארבע שאלות. נסכם בקצרה את ההחלטות שנכתבו על ידו, ושלהן הסכימו עמיתיו:

 

//פסק הדין המלא בקובץ המצורף//

 

ג.    הסמכות בענייני ממון

בפסק הדין שתמציתו הובאה לעיל לא נשאל בית המשפט העליון למי נתונה הסמכות בענייני ממון בנישואין אזרחיים, היות שזה לא היה הנושא שנידון. למרות זאת, כשהתייחס הנשיא אהרון ברק לשאלה השנייה (לעיל, הסמכות להתיר את הנישואין), הוא הוסיף עוד פסקה העוסקת בסמכות בענייני ממון וכתב שהיות שצריך לכרוך את ענייני הממון לתביעת הגירושין וכריכה זו צריכה לעמוד במבחן המשולש: תביעה כנה, כריכה כדין, כריכה כנה – אי אפשר לכרוך באופן כנה את ענייני הממון בנישואין אזרחיים, היות שעל פי החלטת בית הדין הרבני אין זכויות ממוניות בנישואין אזרחיים: מי שכורך את ענייני הממון אינו פועל באופן כנה כי מטרתו לשלול את הזכויות הממוניות של בן זוגו.

יש לשים לב לשתי נקודות בדברי כבוד השופט אהרון ברק:

הראשונה: הדברים נאמרו כאמרת אגב שאינה נצרכת לעצם פסק הדין. ענייני הממון, ובכללם שאלת הסמכות בענייני ממון, כלל לא עלו לפני בית המשפט. 

 

//פסק הדין המלא בקובץ המצורף//

יחסי ממון בנישואין אזרחיים

כפי שנכתב לעיל ברור שעד כמה שיש תוקף לנישואין אזרחיים הוא 'תוקף לחומרא'. הדין שנוי במחלוקת הפוסקים, ואף על פי שלמעשה מסדרים 'גט לחומרא' או התרת נישואין – הדבר הוא רק לחומרא לחשוש לשיטות האומרות שיש לנישואין אלו תוקף כזה או אחר, אבל במקום שלא תהיה בררה יתירו את הנישואין הנ"ל אף ללא גט. לכן לכאורה ההתייחסות צריכה להיות התייחסות כאל שותפות ממונית גרידא, ולפי זה כל חיובי בעל לאשתו – בנישואין כדת משה וישראל הכוללים מזונות, כתובה וכיוצא באלה – וחיובי אישה לבעלה בנישואין כדת משה וישראל כגון מעשה ידיים וכו' – לא קיימים.

גם להבנה זו, לכאורה, בעניין הרכוש יש לומר שחוק יחסי ממון מחייב את בני הזוג, ונסביר:

ידוע שבעניין חוק יחסי ממון נחלקו בתי הדין: יש אומרים שחוק זה מחייב – הלכתית –מדין מנהג המדינה, יש אומרים שחוק זה לא מחייב – הלכתית – ולכן צריך את הסכמת בעלי הדין לדון לפיו ויש אומרים שצריך לעשות על כך קניין. כל זה אמור במקום שבו הגדירו התורה וחז"ל את מערכת יחסי הממון המתקיימת בין בני הזוג, ועל זה ניתן לדון: האם בנידון זה אמרינן 'דינא דמלכותא דינא'? האם נוצר 'מנהג' מחייב? וכפי שהאריכו הפוסקים, ואין כאן מקום להאריך.

אבל בנידון דידן שלפי דיני התורה אין שום הגדרת חיוב, אין כאן זוג נשוי כדת משה וישראל ואין חיובים הנובעים מנישואין כדת משה וישראל, וכפי שנאמר לעיל הבעל לא חייב לאשתו מזונות וכו' והאישה לא חייבת לבעל את מעשי ידיה וכו', אין הגדרת 'נכסי מלוג' ו'נכסי צאן ברזל', אלא שותפות ממונית בין שני אנשים שנוצרה בעקבות הנישואין האזרחיים וההתנהגות שלהם כבני זוג לאורך החיים המשותפים. בזה ודאי יש לומר שהם נישאו על דעת המנהג ועל דעת החוק שקבע שהם נשואים ואם לפי החוק והפסיקה האזרחית צריך לחלוק את הרכוש המשותף בשווה ממילא יש לומר שבזה הם רצו ועל דעת זה הם השתתפו. ולכאורה בזה תמו החיובים ההדדיים, עם זאת מצאנו דעות שמחייבות גם בדברים אחרים.

מזונות

בפד"ר (חלק ג עמוד 369 פסק של בית הדין הגדול) דן בית הדין בנושא נישואין אזרחיים, בבית הדין שאין לחייב מזונות בנישואין אזרחיים. החיוב בגט הוא מדין ספק איסור, אבל בממון לא מוציאים מיד המוחזק בספק, וזו לשונו: "אבל בנוגע לחיובו במזונות אין מוציאים ממון מספק כיון שאין לו שום חיובי אישות כלפיה."

יש שחלקו על דברי בית הדין הגדול הנ"ל וחייבו את הבעל בתשלום מזונות לאישה ולשיטתם זו הביאו כמה נימוקים:

הרב רודנר (הובאו דבריו במשפטי אישות עמ' קמ) טען שיש לחייב בתשלום מזונות מדין המתחייב לזון את חברו: היות שבשעת הנישואין האזרחיים התחייב הבעל לזון את אשתו חל עליו חיוב זה. לפי זה קבע הרב רודנר שבמקום בו הבעל לא מעוניין להמשיך לחיות עם האישה אין מקום לחייבו במזונות, כי אין ספק שקיבל עליו לזונה כל עוד הוא מעוניין לחיות עמה.

הרב עוזיאל (משפטי אישות עמ' קמא – קמב) הסכים עם הרב רודנר שיש חיוב מזונות של הבעל לאשתו בנישואין אזרחיים, אבל חלק עליו לגבי הקביעה שחיוב זה פוקע מרגע בו הבעל מעוניין להפסיק את החיים המשותפים. הרב עוזיאל טוען שחיוב המזונות נובע מאחד משני המקורות הבאים:

א. למאן דאמר שיש חיוב גט בנישואין אזרחיים יש גם חיוב במזונות, היות שאנו אומרים שבעל לשם קידושין ממילא היא אשתו לכל דבר וכל החיובים בין בעל לאשתו חלים עליו.

ב. אם קיים חיוב כזה על פי דין הערכאות (בלשונו של הרב עוזיאל: "נוסח לשון ההתחייבות ומשפטו") החיוב מחייב את בני הזוג גם לפי ההלכה, מכוח המנהג.

יש להעיר שלפי האמור שחיוב מזונות הבעל נובע מכוח המנהג, חיוב זה הוא חיוב הדדי ומוטל גם האישה כלפי בעלה, היות שהחוק קובע שגם האישה חייבת במזונות הבעל (וזה שלא כפי ההלכה היהודית שתקפה בנישואין כדת משה וישראל).

ועיין עוד במאמרו של פרופסור אבנר חי שאקי "תוקפם של נישואין אזרחיים בין יהודים שנערכו מחוץ לישראל בבתי הדין הרבניים בישראל" (הפרקליט כרך כ עמוד 392 והלאה).

הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג (שורת הדין כרך ח "בגדרי חיוב מזונות כסות ודירה" אות יב עמוד שיג, ועיין עוד במאמרו בתחומין כרך כד עמוד 188) סובר שיש לחייב את הבעל במזונות מדין שכר מלאכה:

הגמרא ביבמות (דף קיג ע"ב) אומרת "פיקח שנשא חרשת או שוטה אף על פי שכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה ליזוק בנכסיו", ומדייקת הגמרא: "טעמא דרצה הא לא רצה לא תיקנו לה רבנן כתובה."

בעל קצות החושן (סימן רמג ס"ק ו) מסביר שחיובו של הבעל הוא לא מדין מתנה אלא מדין שכר מלאכה, כמו הקונה שפחה לשמשו, כל שכן בנידון דידן דאית בה תרתי. ושכר מלאכה יש אפילו לחרש שוטה וקטן כמו שכתבו התוספות (סנהדרין סח ע"ב דיבור המתחיל "קטן"). לפי סברה זו שיש חיוב של הבעל כלפי אשתו כדין בעל הבית לפועל, נמצא שיש לו חיובים כלפיה גם אם לא כתב לה כלום – חיובים התלויים במנהג אנשי אותו המקום. וכפי שאומרת המשנה בבבא מציעא (דף פג ע"א) שהשוכר את הפועלים צריך לתת להם כמנהג המקום – מזונות ומיני מתיקה, שכל השוכר פועל על דעת מנהג העיר הוא שוכרו והרי זה כאילו התנו בפירוש.

אם כן הנושא אישה בנישואין אזרחיים חייב לנהוג עמה כמנהג המקום בעניין נישואין אזרחיים ואף לספק לה מזונות.

אמנם הרב המגיד (הלכות זכייה ומתנה פרק ד הלכה ז) כתב שהרמב"ם למד מהגמרא הנ"ל שהמזכה לשוטה על ידי בר דעת זכה, נמצא שלמד שדין הכתובה כדין מתנה ולא כדין שכר מלאכה, אבל ייתכן שהרב המגיד מסכים לסברת קצות החושן אלא שסובר שהיות שמדובר בכתובה מוגזמת אי אפשר להתחייב בה מדין שכר מלאכה ללא קניין, ולא דמי לכל פועל שבו אומרים שהמלאכה שהוא עושה היא גופה מעשה הקניין, שהיות ששוטה אין לו קניין בעל הבית מתחייב רק בשווי האמִתי של המלאכה והפסיקה מראש – כשהיא מוגזמת – אינה מחייבת.

ועיין שם עוד שהוכיח שדין זה שייך רק בנישואין אזרחיים ולא בנישואין כדת משה וישראל שאינם מגדירים את האישה כשכיר למלאכה אלא יש בהם גדרי אישות ודיניה.

הכרעת הדין

כמובא לעיל הסמכות לדון בענייני הרכוש נתונה לבית הדין.

בית הדין צריך להכריע בעניין הדירה המשותפת. ... בני הזוג מסכימים שהדירה המדוברת נרכשה מהכספים המשותפים. לפיכך יש לכל אחד מהם סך ... היות שאין חולק על כך שהמ'משכנתה' שולם על ידי האישה לבד סך של 160,000 ש"ח, לפיכך יש לנכות את חלקו של הבעל ב'משכנתה' ששולמה (80,000 ש"ח) מחלקו היחסי בדירה. כך שלמעשה מגיע לבעל סך של 294,000 ש"ח.

הבעל אמנם תובע דמי שימוש ראויים בדירה, אבל טענה זו נדחית. בין בני הזוג קיימת הכחשה גורפת בנסיבות עזיבת הבעל את הבית המשותף ופירוק התא המשפחתי... אף על פי שהבעל מכחיש את הדברים וטוען שהתנהגות האישה הובילה אותו לעזיבת הבית – דבריו אלו, לדעת בית הדין והתרשמותו, אינם אמת, ויגיד עליו רעו – כתב האישום שהוגש נגדו.

... כאמור, תביעת הבעל לדמי שימוש ראויים נדחית היות שלדעת בית הדין עזיבתו את הבית הייתה בגלל אישה אחרת, וגם אם נאמר שלא עזב בגלל אישה אחרת – לא הועלתה טענה שסולק, ותמיד יכול היה לחזור לביתו.

האישה תבעה 120,000 ש"ח שלטענתה קיבלו הצדדים עבור הדירה הקודמת שלהם והבעל הבריח – תביעה זו נדחית:

האישה לא צירפה סימוכין לטענתה זו, וכל עוד לא הוכח אחרת, טענת הבעל שסכום זה נדרש לשיפוץ הדירה הנוכחית – מתקבלת.

תביעת האישה לכתובה נדחית היות שבני הזוג נישאו שלא כדת משה וישראל ולא נכתבה לה מעולם כתובה.

תביעת האישה לפיצויים נדחית היות שהאישה תבעה לסדר גט והגט סודר בהסכמה בין הצדדים, ואין זה דומה לפסק הדין שהובא לעיל (מפד"ר חלק ג עמוד 369) שבו חייבו את הבעל לשלם לאשתו פיצוי גירושין, מאחר שמדובר שם שהבעל הוא שתבע את הגירושין לכן היה מקום לחייבו, מה שאין במקרה דידן שהאישה תבעה גירושין. כמו כן לבני הזוג אין רכוש רב ואין לבעל כושר השתכרות חריג המצדיק מתן פיצוי גדול יותר לאישה.

למרות האמור נראה לבית הדין שיש לחייב את הבעל סך מסוים בצירוף כמה טעמים:...

בצירוף כל הטעמים בית הדין מחייב את הבעל בסך של 44,000 ש''ח.

מסקנות

א. בית הדין מחייב את הבעל בסכום של 80,000 ש''ח עבור מחצית ה'משכנתה', ובנוסף 44,000 ש''ח עבור פיצוי גירושין.

ב. הסכומים לעיל יקוזזו מחלקו של הבעל בדירה.

ג. אם האישה מעוניינת לקנות את חלקו של הבעל בדירה עליה להעביר לבעל סך של 250,000 ש''ח בתוך תשעים יום.

ד. יתרת ה'משכנתה' – אם האישה רוכשת את חלקו של הבעל תשולם על ידי האישה בלבד.

ה. אם האישה אינה מעוניינת לרכוש את חלקו של הבעל הדירה תוצע למכירה, וחלוקת הכספים תהיה בהתאם לאמור לעיל.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ד בתשרי התשע"ז (26.10.2016).

הרב דניאל אדרי — אב"ד            הרב בן ציון הכהן רבין                          הרב אלעד עלי