הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע

כיתור ערים במבצע ´חומת מגן´

הרב אייל קרים
אחד המצבים שמעוררים דילמות במוסר מלחמה הוא מציאות של "מצור" בפרט אם לכודים במצור לוחמים ואזרחים ביחד. שאלה זאת רלוונטית באופנים שונים הן במצור על חבל ארץ שלם (כגון על רצועת עזה), בן בכיתור עיר בודדת, ואפילו בכיתור בית. הלכה קדומה שנלמדה ממלחמת ישראל במדין עוד לפני כניסתם לארץ היא שבשעת מצור אין להקיף את העיר מכל הכיוונים, אלא יש להשאיר פתח כדי לאפשר בריחה מהעיר. הרב (אל"מ) אייל קרים דן בשאלה זאת ביחס למבצע "חומת מגן" והוא סוקר שלוש שיטות ביחס ליישום מצווה זאת בימינו. לדעת הרב שלמה גורן במלחמת לבנון היה חובה ליישם מצוה זאת כלפי המחבלים עצמם. ואילו לדעת הרב שאול ישראלי המצווה רלוונטית כלפי האוכלסיה האזרחית אך לא כלפי המחבלים. ואילו דעת הרב יהושע מנחם אהרנברג עיקר השיקולים הם טקטיים ולכן לדעתו "הייתה מוטלת חובה על צה"ל, הן במלחמת שלום הגליל במצור על ביירות והן במבצע ´חומת מגן´, לצור על האויב מארבעה כיוונים ולא לאפשר בריחת מחבלים מהערים הנצורות." המאמר פורסם בספר "מלחמה בטרור" בהוצאת המכון לרבני ישובים, והועלה לאתר מתוך האתר של המכון לרבני ישובים.

ראשי פרקים

א. הקדמה 
ב. סקירת הנושאים לדיון 
ג. בירור חלק מהנושאים 
ד. פסק הגר"ש גורן במהלך מצור ביירות 
ה. מקור החובה להשאיר רוח רביעית פתוחה במצור 
ו. טעמי מצווה זו 
ז. ראיות שמטרת מלחמת מדין הייתה השמדת האויב 
ח. שיטת הרמב"ן 
ט. הסבר מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם על פי המשך חכמה 
י. המשא ומתן בין הגר"ש ישראלי לגר"ש גורן בעניין 
יא. שיטת ספר החינוך 
יב. דברי המנחת חינוך 
יג. המשך המשא ומתן 
יד. הסבר שיטת הרמב"ן והחינוך על פי ה'דבר יהושע' 
טו. הסבר שיטת הרמב"ם על פי ה'דבר יהושע' 
טז. סיכום

א. הקדמה

מספר פעמים כיתר צה"ל במלחמות ישראל את כוחות האויב. במלחמת יום הכיפורים כותרו יחידות הארמייה השלישית של הצבא המצרי. במלחמת שלום הגליל, במהלך ערעור היחסים הפנימיים בין ארגוני המחבלים השונים, הטיל חיל הים הישראלי מצור על העיר טריפולי. במצור זה היה כדי לסכל את הפסקת הלחימה בין ארגוני הטרור השונים, ולמנוע את בריחתו והצלתו של ראש אש"ף ימ"ש. אלא שבעיצומה של לחימת ארגוני המחבלים אלו באלו, כאשר ארגון אחד צר על ארגון שני מלפניו והים סוגר עליהם מאחור, פתח חיל הים הישראלי את טבעת המצור. חיל הים נסוג מעמדותיו ומהתקפותיו הארטילריות על מעוזי אש"ף האחרונים, ואפשר למחבלים להימלט ולהפליג מהעיר טריפולי, שהפכה עבורם לגיא הריגה, אל כל קצווי תבל. כך יכלו ארגוני המחבלים להתארגן מחדש, כדי לחדש את מעשי החבלה והרצח כנגד אוכלוסייה יהודית חפה מפשע.

במצור טריפולי סגר כאמור חיל הים הישראלי על העיר מצד מערב בלבד. במקרה אחר, הטיל צה"ל מצור על העיר ביירות משלושה כיוונים, תוך שהוא משאיר לארגוני המחבלים, שכבר היו במצב נואש, 'פתח מילוט' לכיוון כביש ביירות-דמשק. הערבים לא היססו לנצל זאת, והציבו דרישה אולטימטיבית לקבלת נשק, משאיות ומדים חדשים, כדי לצאת מן העיר הנצורה בצורה מכובדת ולא באופן מבויש ומחפיר. סוף דבר שמבוקשם ניתן להם, יציאתם מן העיר אפשרה להם לחבור לארגוני מחבלים נוספים בסוריה, להתארגן ולחדש את גלי הפיגועים נגד אזרחים חפים מפשע בתוך שטח מדינת ישראל. הפעם האחרונה שבה כיתר צה"ל אויב הייתה במבצע 'חומת מגן', שהיה פועל יוצא של מאות פיגועי ירי והתאבדות שבוצעו כנגד אזרחים תמימים וחפים מפשע בשנתיים שקדמו למבצע, בתוך תחומה של מדינת ישראל.

בקרב על ערי יהודה שומרון ועזה לחמו מספר אוגדות, כשכל אחת מהן תכננה לעצמה את הקרב. תכנון הקרב חייב הטלת מצור על כל אחת מהערים, כשלב מקדים לכניסת הכוחות המטהרים, שייעודם היה השמדת המחבלים, הריסת תשתיתם ותפיסת אמצעי הלחימה שלהם. אחת הערים כותרה מארבעה כיוונים על ידי כוחות משולבים של חיל רגלים, שריון וארטילריה. בעיר אחרת מנעו מסוקי קרב את בריחתם של מחבלים מצדה האחד של העיר, כאשר בו זמנית סגרו כוחות חיל רגלים ושריון על העיר משלושה כיוונים נוספים.

ישנה הלכה שמקורה בספרי[1], לפיה יש להשאיר רוח אחת פתוחה במהלך מצור, כדי לאפשר לאויב להימלט מהעיר הנצורה. הלכה זו נלמדת ממלחמת מדין בתקופת משה רבנו, שבה הופעלה לראשונה הלכה זו, כפי שנראה לקמן. השאלה היא, האם במבצע 'חומת מגן' היה צה"ל מחויב על פי ההלכה, לאפשר למחבלים או לכל מי שרוצה, להימלט מהערים הנצורות, או שהסכנה שנשקפה, הן ללוחמים עצמם הן לאוכלוסייה במדינת ישראל, חייבה ללחום בארגוני המחבלים עד הישמדם, בבחינת "הבא להרגך השכם להרגו"[2].

ב. סקירת הנושאים לדיון

בבואנו לדון בנושא זה, עלינו להשיב על שבע שאלות שעליהן נשען ומבוסס פסק ההלכה בנידון.

ראשית, עלינו לברר אם הלכה זו, המחייבת להשאיר רוח רביעית שבה יוכל האויב להימלט, חלה רק במהלך מצור על עיר, או שמא חלה היא גם בכיתור כפר. האם זהו דין במצור על שטח החל מגודל מסוים, או שזהו דין במצור על יחידה החל מסדר גודל כלשהו. האם זהו דין כשצרים על ארמייה, או גם דין המחייב כאשר מכתרים פלוגה ואולי אפילו מחלקה של האויב. האם גם במהלך מעצר מבוקש בודד מארגון מחבלים כלשהו, מחויבים אנו לפתוח לו פתח מילוט ואין לסגור את ביתו מארבעה כיוונים. האם למשל מותר היה לצה"ל לצור בעיר רמאללה מארבעה כיוונים על המוקטעה, מקום מושבו של רב המחבלים.

שנית, יש לדון אם הלכה זו שבַּספרי מוגבלת לזמן מסוים או שהיא הלכה קבועה. למשל, ההיתר לאכול מאכלות אסורות במלחמה מוגבל, לדעה אחת בראשונים, רק לשבע שנות כיבוש הארץ[3]. לאור זאת עלינו לבחון אם גם ההלכה להשאיר רוח רביעית לאויב נהגה רק במלחמת מדין, או שאינה מוגבלת בזמן ונוהגת לדורות.

נקודה שלישית שאותה יש לברר היא האם הלכה זו היא חד-סיטרית או דו-סיטרית. דהיינו, האם בחובה לאפשר לאויב להימלט מהעיר הנצורה כרוכה גם החובה לאפשר לאויב הנצור להכניס אל תוך המצור מזון, מים, תחמושת ואמצעי לחימה ורפואה; או שההלכה מאפשרת רק יציאה אל מחוץ לשטח הנצור ולא הכנסת שום דבר שיש בו כדי 'לשבור' את המצור.

נקודה רביעית שעלינו לברר, האם בכל סוגי המלחמות נוהגת הלכה זו, שהרי במלחמת עמלק קיימת הסכמה בין הפוסקים שאינה נוהגת, ובמלחמת רשות לכולי עלמא היא כן נוהגת, ואם כן מהו הדין במלחמות שבתווך, בין מלחמת רשות מכאן למלחמת עמלק מכאן.

הנקודה החמישית שבה יש לדון, האם דין זה נדחה מפני פיקוח נפש. שהרי ניתן לטעון שההלכה המחייבת השארת רוח רביעית לאויב כדי להימלט חלה רק כל עוד לא קיים במימושה חשש לפיקוח נפש. אבל כשהערכת המצב הצבאית היא שמתן אפשרות מילוט לאויב תאפשר לו לסכן את חיי הלוחמים הצרים על הערים או את חיי האוכלוסייה במדינת ישראל - שמא אין תוקף להלכה זו, ומותר לצור על העיר מארבעה כיוונים, על כל המשתמע מכך.

הנקודה השישית שעלינו לבדוק היא, אם אכן נדחה דין זה מפני פיקוח נפש, האם מצב שבו אויב נמלט עשוי להתארגן למתקפת נגד - מוגדר כפיקוח נפש.

נקודה שביעית, שבה לא נדון במאמר זה, היא זו שהייתה רלוונטית במצור על העיר טריפולי במלחמת שלום הגליל. כאמור, צה"ל סגר אז באמצעות חיל הים את צדה המערבי של העיר, כלומר את הים, בעוד שהנצורים היו מכותרים משלושת הכיוונים הנותרים על ידי ארגוני המחבלים השונים שלחמו אלה באלה. השאלה היא האם גם מצב כזה נחשב מצור מארבעה כיוונים.

ג. בירור חלק מהנושאים

נתחיל בשאלה הראשונה. בנוגע לדין הכללי של קריאה לשלום לפני פתיחה במלחמה, דרשו חז"ל בספרי את הפסוק "כי תקרב אל עיר להלחם עליה" (דברים כ י) - "'אל עיר' ולא לכרך, 'אל עיר' ולא לכפר"[4]. דרשה זו נסמכת על מה שמבואר בספרי בסמוך, על הפסוק "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה" וכו' (שם פסוק יט), ש"ימים רבים" הכוונה שלושה. שיעור מצור כזה מתאים דווקא לעיר בינונית, בעוד שלכרך גדול נחוץ שיעור מרובה יותר ולכפר שיעור מועט מזה.

ביחס לאיסור הקפת האויב מארבע רוחות, דייקו הפוסקים בלשונם לדבר על 'עיר' דווקא. כן כתב הרמב"ם: "כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה"[5] וכו'. וכן היא לשון הרמב"ן: "שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם"[6] וכו'. וכן כתב ספר החינוך: "וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור"[7] וכו'. לפי זה ניתן היה לומר שההלכה המחייבת השארת רוח אחת פתוחה במהלך המצור, כדי לאפשר לאויב להימלט מהעיר הנצורה, אינה דין לא בכפר ולא בכרך, לא בכיתור ארמייה או פלוגה, ובוודאי שלא במהלך מעצר מבוקשים, אלא דין שנוהג במצור על עיר בלבד.

אולם מנגד יש לטעון שאין כאן גזרה שווה, אלא הספרי דיבר רק על דין קריאה לשלום ועל בל תשחית. ולהלכה מצינו מקומות נוספים שבהם מדברת התורה על 'עיר', כגון בתי ערי חומה, עיר הנידחת ועיר מקלט, ולא נפסק שהכוונה לעיר בינונית דווקא. ויתרה מזאת, בדין ארבע רוחות לא מוזכרת המילה עיר בתורה, והפשט הוא שצֻוו שלא להקיף את כל צבא מדין! ועוד, הרמב"ם דווקא פוסק להלכה שאין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו לשלום (מלכים פ"ו ה"א), ושם בהלכה ח אינו מזכיר שדין לא תשחית את עצה שייך דווקא בעיר ולא בכרך או בכפר. כלומר, לכאורה הרמב"ם לא פסק מלכתחילה את הספרי של "עיר ולא כרך או כפר" להלכה. ואם כן, בשאלה זו נותרנו בצריך עיון.

בנוגע לשאלה השנייה, האם ההלכה שבספרי מוגבלת לזמן כלשהו או שהיא קבועה לדורות: מאחר שהרמב"ם אינו מביא בספרו היד החזקה הלכות שאינן נוהגות לדורות, משמע שלדעתו תוקף הלכה זו אינו רק לזמן מלחמת מדין או לכל זמן מוגבל אחר, אלא היא נוהגת לדורות. בהשגות הרמב"ן הדבר מפורש, שכן כתב שם הרמב"ן: "ואין זו מצות שעה במדין, אבל הוא מצוה לדורות בכל מלחמות הרשות"[8]. יתר על כן, בספרי שהזכרנו לעיל1, שהוא מקור האיסור להקיף את האויב מארבע רוחות, מובאת מחלוקת תנאים:

"ויצבאו על מדין" (במדבר לא ז), הקיפוה מארבעה רוחותיה. רבי נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו.

ומכיוון שישנם הגורסים בדעת רבי נתן[9], לא "נתן להם" וכו', אלא "תן להם רוח רביעית כדי שיברחו", משמע שההלכה להשאיר רוח רביעית כשצרים על עיר נוהגת לדורות.

בנוגע לשאלה השישית, ישנה ראיה מפורשת מהתוספתא לכך שסבירות שהאויב יוכל להימלט ולהתארגן להתקפת נגד ולהשבת מלחמה שערה מוגדרת כמצב של פיקוח נפש. כך נאמר בתוספתא[10]:

בראשונה (לכששבו מן הקרב עם נכרים שצרו על ישראל) היו מניחין (ישראל) כלי זיינן בבית הסמוך לחומה (כדי להימנע מהכנסת הנשק בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד). פעם אחת הכירו בהם אויבים (היכן מחביאים הם את נשקם) ורדפו אחריהם. ונכנסו (היהודים בבהלה) ליטול כלי זיינן (ונוצר דוחק גדול), ונכנסו אויבים אחריהם. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם האויבים. באותה שעה התקינו (חכמים שבאותו הדור) שיהיו חוזרין למקומם בכלי זיינן (על אף חילול השבת הכרוך בכך).

מן התוספתא עולות שתי נקודות חשובות. הראשונה, עובדת הימצאות כלי הנשק בריחוק מן הלוחמים, כגון במקרה דנן שבו הנשק הושאר בבית הסמוך לחומה ולא בידי הלוחמים, מהווה פגיעה ברמת הכוננות של הלוחמים. הנקודה השנייה, והיא החשובה לענייננו, יכולת האויב להגיב בהתקפת נגד מוגדרת כמצב של פיקוח נפש אמיתי המחייב היערכות מתאימה, גם כזו המחייבת חילול שבת[11].

ואכן מצב שכזה, שבו אויב נמלט שב ומנסה פעמים אין ספור להכות בנו שוב ושוב, חוזר על עצמו מזה עשרות רבות של שנים. המגמות של ארגוני המחבלים (שרק שמותיהם התחלפו במהלך השנים), המוטיווציה שלהם והחסות שהם מקבלים - נשארו כמו שהיו ואף התעצמו.

הזכרנו לעיל כי במלחמת שלום הגליל, לאחר שמנהיג המחבלים היה נתון במצור כבד יחד עם כל חייליו ומפקדותיו בעיר ביירות, ולאחר שהללו הגיעו למצב נואש, החליט צה"ל לפתוח צד אחד של המצור לכיוון כביש ביירות דמשק, כדי לאפשר למחבלים לנוס מזרחה מתוך העיר הנצורה.

הללו חברו כידוע לארגוני מחבלים שונים. חלקם פעלו נגד מדינת ישראל מתוך שטח דרום לבנון וחלקם חדרו לתחומי מדינת ישראל, חברו לארגונים שונים בתוך שטחי יהודה שומרון ועזה, ופעלו כנגד אזרחי ישראל מתוך שטח מדינת ישראל. בסופו של דבר הוביל מצב בלתי נסבל זה למבצע 'חומת מגן'.

בנוגע לשאלה השלישית, ברור שהלכה זו שמקורה במלחמת מדין, אינה דו-סיטרית אלא חד-סיטרית. דבר זה מתבאר בספר משיב מלחמה לגאון הרב שלמה גורן, שכתב מאמר מיוחד על הנושא. וזו לשונו[12]:

אמנם גם לפי הלכה זו, יש לנו רשות מלאה למנוע מהנצורים הבאת תגבורת, או אמצעים לשבירת המצור, כגון מזון, מים ונשק דרך הרוח הרביעית הפתוחה. המגבלה היא חד סיטרית בלבד, לגבי החובה לפתוח רוח אחת חופשית ממצור כדי לתת להמלט למי שרוצה בכך.

ובפשטות אכן נראה כדבריו.

שתי השאלות המרכזיות שאותן יש לברר בהרחבה, הן הרביעית והחמישית שהוזכרו בסעיף ב: באלו סוגי מלחמות נוהגת הלכה זו, והאם יש להניח רוח רביעית פתוחה גם כאשר ישנו חשש לפיקוח נפש.

ד. פסק הגר"ש גורן במהלך מצור ביירות

לפני הכניסה לדיון במקורות עצמם, ראוי לצטט בקצרה פסק הלכה הנוגע למצור ביירות. פסק זה נכתב במהלך מבצע שלום הגליל בידי מי שהיה אז הרב הראשי למדינת ישראל וקודם לכן הרב הראשי לצה"ל, הגר"ש גורן[13]:

אי לזאת אנכי על משמרתי אעמודה. אין כל צל של ספק שההלכה שבספרי דבי רב וברמב"ם וברמב"ן והחינוך, בדבר החובה במצור להשאיר רוח רביעית פתוח כדי לתת לאויב אפשרות למלט נפשו, היא בתוקף גם במלחמת "שלום הגליל" בלבנון. שלדעת כולי עלמא אנו מצווים לפתוח לאויבים רוח אחת שתהיה חד סיטרית, כדי לאפשר לברוח מן העיר ולמלט את נפשם. והרי זוהי מטרתנו ומטרתה הרשמית המוצהרת של ממשלת ישראל ושל צה"ל. ואסור לסגור את ביירות הרמטית מארבע רוחותיה, אבל רשאים אנו למנוע מהם הבאת תגבורת באנשים במזון ובמים, כדי להביא אותם לידי כניעה מהירה ללא שפיכות דמים של חפים מפשע...

במדה מסוימת חובה זו מוטלת גם על רבני ישראל, להפעיל את מידת הרחמנות שבתורה ושבהלכה, ביחוד כאשר ההלכה היא ברורה בנידון זה ומחייבת, פן יצא חילול השם חס וחלילה שיאמרו שתורת ישראל מאפשרת הריגת חפים מפשע עם מרצחים ללא הבחנה. ויש לציין בסיפוק שצה"ל נהג כן כל ימי המצור בביירות, שאיפשר לכל מי שרצה לברוח מביירות, יכול היה למלט נפשו ונפש אשתו וילדיו, כפי שההלכה מחייבת.

ברצוני להיכנס אל המקורות עצמם ולהציע פירוש שונה מזה של הגר"ש גורן, המוביל גם לפסק הלכה הפוך. ואף שאיני כדאי ואיני ראוי לחלוק על דברי הגר"ש גורן, מכל מקום אילן גבוה עמי להיתלות בו והאמת תורה דרכה וניכרים דברי אמת.

ה. מקור החובה להשאיר רוח רביעית פתוחה במצור

הרמב"ם מביא את הלכת המצור שבה אנו דנים, וכותב בזה הלשון5:

כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר "ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' את משה". מפי השמועה למדו שבכך צווהו.

כך מפורש גם בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל על פסוק זה, "ויצבאו על מדין" שכתב:

ואתחיילון על מדין אקפוה מתלת טריגונהא היכמא דפקיד ד' ית משה וקטלו כל דכורא.

וכן ראינו לעיל שכך פסקו גם הרמב"ן6 וספר החינוך7.

כפי שכבר הוזכר, הלכה זו מבוססת על שיטת רבי נתן, שנחלק עם תנא קמא בספרי בדין זה. נביא שוב את לשון הספרי:

"ויצבאו על מדין" - הקיפוה מארבעה רוחותיה. רבי נתן אומר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו.

בהערות 'מאיר עין' על הספרי[14] מביא שגרסת הילקוט שמעוני והפסיקתא זוטרתי[15] בדעת תנא קמא היא "הקיפוה משלוש רוחותיה", ולהלן נראה שכך גם גרסת הרמב"ן. אם כן, יש לתמוה מה מוסיף רבי נתן על דברי תנא קמא. על כך משיב המאיר עין, שרבי נתן אינו חולק על תנא קמא אלא רק מסביר את טעם דבריו.

ואולם, גרסת הגאון מוילנא היא כפי הלשון לפנינו, שישנה בכל זאת מחלוקת תנאים בספרי: לדעת תנא קמא הקיפו את מדין מארבע כיוונים, ולדעת רבי נתן הקיפו את מדין רק משלושה כיוונים. לדעה זאת נצטרך להסביר מדוע פסק הרמב"ם כרבי נתן, ולא פסק כמנהגו בדרך כלל כתנא קמא.

ו. טעמי מצווה זו

קיימות שתי אפשרויות להסביר את טעם המצווה להשאיר רוח רביעית פתוחה לאויב. אפשרות ראשונה:מאחר שהתורה חסה על כל בני האדם, חסה היא גם על חיי אויבינו הנלחמים בנו, והיא מחייבת אותנו, גם במצור, לחוס על חיי הנצורים ולאפשר למי שרוצה להימלט החוצה מן העיר. זהו טעם מוסרי והומניטרי, ולפיו הלכת מצור זו חלה עלינו בכל הזמנים ובכל התנאים.

אפשרות שנייה: מתן אפשרות מילוט מן העיר הנצורה יחליש מבחינה מורלית את כוח ההתנגדות של האויב הנצור, וכן התמעטות הנותרים בעיר תקל על הלחימה ותחיש את סיומה. סגירת העיר במצור מארבעה כיוונים, עשויה לעומת זאת לחזק את רוח הלחימה של הנצורים, שלא תהיה להם ברֵרה אלא להילחם, ולעכב את ההשתלטות על השטח ואת כיבושו. זהו טעם צבאי טקטי, והדבר תלוי בהערכת המצב הצבאי ובשיקולים צבאיים בלבד.

כל זה בתנאי שמטרת המלחמה היא השתלטות על השטח וכיבושו. אולם לפי טעם זה, אם המטרה היאהשמדת האויב - ייתכן שלא חלה אז כלל אותה הלכת מצור המפורשת בספרי, ברמב"ם ובשאר פוסקים, ואדרבה, נוהגת אז דווקא החובה של "ובערת הרע מקרבך"[16].

ראיה לדבר ממה שתרגם אונקלוס את הפסוק בספר במדבר (לג נה):

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

ותרגם אונקלוס:

ואם לא תתרכון ית יתבי ארעא מן קדמיכון, ויהי דתשארון מנהון, לסיען נטלן זין לקבלכון ולמשרין מקפניכון, ויעיקון לכון על ארעא דאתון יתבין בה.

לפי התרגום, התורה מזהירה שהנותרים יתארגנו לסיעות טרור מזוינות ויעיקו לנו בארץ מאוד.

ז. ראיות שמטרת מלחמת מדין הייתה השמדת האויב

אמנם ישנו קושי בחילוק שהזכרנו, מאחר שהדין של השארת רוח אחת פתוחה לאויב נלמד ממלחמת מדין, ומטרת מלחמת מדין הייתה השמדת האויב ולא השתלטות על השטח וכיבושו, ובכל זאת נצטווה אז משה רבנו להשאיר למדינים פתח להימלט, על אף הציווי לצרור אותם. ואכן ישנה בפסוקים ראיה לכך שמטרת מלחמת מדין הייתה השמדת האויב ולא כיבוש השטח (במדבר כה יז-יח):

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.

ותרגם אונקלוס:

אעיק ית מדינאי ותקטלון יתהון.

וכן תרגם המיוחס ליונתן בן עוזיאל:

אעיק ית מדינאי ותקטול יתהון.

הרי שהמילה והכיתם משמעותה השמדת האויב.

ראיה שנייה לכך שמטרת מלחמת מדין הייתה השמדת האויב ולא כיבוש השטח, מופיעה בפסוקים המתארים כיצד מימש משה רבנו את הציווי האלוקי (במדבר לא ז-ח).

וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב.

למרות שמטרת המלחמה הייתה השמדת האויב (מלבד דעת אחת ברמב"ן[17]), נצטווה משה רבנו לא להקיף את מדין מארבע רוחות כי אם משלוש, כדי לאפשר לרוצים בכך להימלט על נפשו ולהציל את חייו[18]. נראה שהציווי לצרור ולהכות את המדינים לא נאמר מלכתחילה על אזרחים שיימלטו, ואולי גם מעט מן הלוחמים שיימלטו ויניחו את נשקם, אך אין זה סביר שייתנו לכל הלוחמים לצאת עם נשקם דרך אותה רוח רביעית.

נמצא שבכל סוג של מלחמה, בין שהיא מלחמת מצווה ובין שהיא מלחמת רשות, בין שמטרת המלחמה השתלטות על השטח וכיבושו ובין שמטרת המלחמה השמדת האויב - אסור להטיל מצור על העיר מארבעה כיוונים. תמיד חלה חובה להשאיר רוח אחת פתוחה כדי שיוכלו לפחות חלקם להימלט. ועם זאת, כאמור, ישנה רשות למנוע מהנצורים החשת תגבורות אל העיר פנימה וכן הכנסת מים ומזון, נשק ותחמושת וציוד רפואי וכדומה, כדי שלא יישבר המצור.

ח. שיטת הרמב"ן

הרמב"ם לא מנה מצווה זו בין תרי"ג המצוות שבספר המצוות, אף על פי שכאמור הביאהּ למעשה בספרו היד החזקה. לעומתו הרמב"ן סבור שיש לכלול מצווה זו בין תרי"ג המצוות, וכך הוא משיג על הרמב"ם6:

שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם. כי בזה נלמד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה (כלומר טעם הומניטרי). ובו עוד תיקון (ולהלן יתבאר שנחלקו הגר"ש ישראלי והגר"ש גורן אם הטעם השני טפל לראשון או שווה ערך לו), שנפתח להם פתח שיברחו, ולא יתחזקו לקראתנו (כלומר טעם טקטי), שנאמר "ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' את משה". ודרשו בספרי: "הקיפוה משלוש רוחותיה. (זו גרסת הרמב"ן בדעת תנא קמא, שלפיה אין מחלוקת תנאים בספרי) רבי נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו". ואין זו מצות שעה במדין, אבל הוא מצוה לדורות בכל מלחמות הרשות (ואם כן אין נוהג דין זה במלחמת מצווה) וכן כתב הרב בחיבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ו ה"ז.

משמע שלא רק שהרמב"ן פסק שדין השארת רוח רביעית נוהג במלחמת רשות בלבד, אלא ברור לו שכך פוסק גם הרמב"ם. ולכאורה ניתן להקשות על הרמב"ן, ממה שהרמב"ם לא חילק בין מלחמת מצווה למלחמת רשות, ולכן נראה שדין זה נוהג לדעת הרמב"ם גם במלחמת מצווה.

אמנם הגאון הרב שאול ישראלי, בתשובה לדברי הגר"ש גורן[19], כתב ליישב כך את הבנת הרמב"ן ברמב"ם: אין להוכיח ממה שלא חילק הרמב"ם בין מלחמת מצווה למלחמת רשות שהדין נוהג בשני סוגי המלחמות, משום שישנן הלכות נוספות שהרמב"ם פירט בהן בפירוש שכך הוא הדין הן במלחמת רשות והן במלחמת מצווה, ומשמע שאם לא היה אומר זאת בפירוש - הדברים לא היו מובנים מאליהם.

כך בהלכות מלכים פ"ו ה"א: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה". וכן שם הי"א: "צרין על עיירות של עכו"ם שלושה ימים קודם השבת, ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת, שנאמר "עד רדתה" ואפילו בשבת, בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות". בשני המקרים, לכאורה יכול היה הרמב"ם להשמיט את המילים "בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות".

לכן ניתן לומר שגם כאן, למרות שהרמב"ם בפ"ו ה"ז לא חילק ביחס לדין של רוח רביעית בין מלחמת מצווה לבין מלחמת רשות, אין זה אומר בהכרח שלדעתו כך הוא הדין בשתיהן. ייתכן שבלשונו החלת הדין על שני סוגי המלחמה מצריכה אזכור מפורש של הדבר, כמו בשתי ההלכות הנ"ל - הקריאה לשלום וההלכה הנוגעת ללחימה, ואין לדייק מסתימת לשונו שהדין של רוח רביעית תקף בשני סוגי המלחמות. סוף סוף קשה לערער על דברי הרמב"ן, ששפתיו ברור מיללו שגם הרמב"ם מחיל את הדין של רוח רביעית במצור רק במלחמת רשות[20].

ט. הסבר מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם על פי המשך חכמה

המשך חכמה סובר שלמעשה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בשאלה האם טעם המצווה להשאיר רוח רביעית פתוחה הוא מוסרי או צבאי-טקטי. וכך הוא כותב בפירושו על במדבר לא ז:

"ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' את משה". הרמב"ן בספר המצוות מנה מצות עשה הך, דדריש בספרי "כאשר צוה ד' את משה", שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה (והרמב"ם כאמור לא מנאה כמצווה בספר המצוות). טעם פלוגתתם, דהרמב"ן סובר דכמו דהיא מצוה לבקש לשלום כן היא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח.

דהיינו, לפי הרמב"ן כפי שהדין של קריאה לשלום לפני פתיחה במלחמה נובע מטעם הומני ומתוך חמלה, כך גם כשצרים על עיר יש להשאיר רוח אחת פתוחה מסיבה הומניטרית.

אבל הרמב"ם (שלא מנה מצווה זו) סובר דהוא אופן מאופני המלחמה (דהיינו שטעם המצווה הנו צבאי-טקטי), היינו לימוד בחוקות המלחמה. שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העיתים שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול. לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק ויברחו. (נמצא שלפי הרמב"ם הכול תלוי בהערכת המצב הצבאי) ואם כן אין זה שייך למצווה (אלא למעין עצה צבאית טובה).

י. המשא ומתן בין הגר"ש ישראלי לגר"ש גורן בעניין

א. אם כן, המשך חכמה קובע שהרמב"ן מנה את ההלכה להשאיר רוח רביעית פתוחה כמצווה, מכיוון שטעם ההלכה הוא הומניטרי; בעוד שלפי הרמב"ם טעם ההלכה הוא צבאי, ומאחר שאין זה אלא עניין טקטי מאופני המלחמה - לא מנאו הרמב"ם כמצווה בספר המצוות שלו.

בין חכמי הדור האחרון מצאנו מחלוקת מקיפה בדין זה. הרב שלמה גורן סבור שבכל המקרים היום יש איסור להקיף את ארבעת כיווניה של העיר הנצורה. לעומתו הרב שאול ישראלי הולך בעקבות המשך חכמה וסובר שאין חיוב גורף להותיר רוח אחת פנויה ולמעשה הדבר תלוי בשיקול דעתם של מפקדי הצבא. ונפרט עתה את שיטותיהם ואת המשא ומתן ביניהם.

על דברי המשך חכמה הקשה הגר"ש גורן[21], שהרי הרמב"ן עצמו הביא שם גם טעם שני, המנומק בצורך צבאי-טקטי. ואם כן, לשיטת המשך חכמה גם הרמב"ן לא היה צריך למנות הלכת מצור זו כמצווה.

על דברי הגר"ש גורן השיב הגר"ש ישראלי[22], כי אף שהרמב"ן הביא גם נימוק צבאי-טקטי להלכת מצור זו, מכל מקום נימוק זה טפל לנימוק הראשון, ההומניטרי, וכפי שמורה לשון הרמב"ן שכתב "ובו עוד תיקון". ומצד הנימוק הראשון יש לדעת הרמב"ן למנות הלכה זו כמצווה.

הגר"ש גורן כתב על כך[23] שייתכן שישנם שני טעמים למצווה ושניהם עיקר. והביא נימוקים רבים נוספים כדי לדחות את דברי המשך חכמה, כגון שאין דורשים טעמא דקרא, ראה בדבריו שם.

יתר על כן, ממשיך הרב גורן, מניין שמצווה שטעמה מוסרי-הומניטרי מחייבת פחות ממצווה שנימוקה צבאי ומטרתה לשמור על חיי הלוחמים?! וכי הנימוק הביטחוני פחות חשוב מזה ההומניטרי?! בלתי מתקבל על הדעת לומר שאם טעם המצווה ביטחוני, הרי שהיא אינה מחייבת והדבר ייקבע על פי הערכת המצב של המומחים הצבאיים בלבד. מהלכן הטקטי של מלחמות רבות נקבע בידי שמים, וכאשר הכריעו המפקדים בסופו של דבר על פי דעתם - הביאה החלטה זו לכישלון המלחמה. על כך נאמר בריש מסכת עבודה זרה: "מלחמות אני עשיתי, שנאמר 'ד' איש מלחמה'"[24], וכן במלחמת מואב ועמון ביהושפט נאמר "כי לא לכם המלחמה כי לאלהים" (דה"ב כ טו).

ב. כאמור, המשך חכמה קבע שלדעת הרמב"ן הנימוק של הלכת מצור זו הוא מוסרי הומניטרי, כמו הנימוק של דין הקריאה לשלום.

על דברי המשך חכמה הקשה הגר"ש גורן[25], שאם כן, כמו שדין הקריאה לשלום נוהג בין במלחמת רשות בין במלחמת מצווה - כך גם דין השארת רוח רביעית צריך לכאורה לנהוג (לפי המש