הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

גבר אלים שביקש להפסיד את כתובת אשתו כיוון שהיא התנשקה עם חברו / פד"ר 922361/3

unsplash, Zach Guinta

unsplash, Zach Guinta

הרב מיכאל עמוס, הרב שניאור פרדס, הרב חיים ויקטור וידאל
בני זוג ביקשו להתגרש. הבעל טען שהאשה איבדה את כתובתה כי שהתה בלילה בבית חברו ואף התנשקה איתו. האשה טוענת שהחבר הנ"ל רק ביקש לחזקה ולנחמה על ההתעללות של בעלה, וכי הוא עצמו סיפר לה שהוא התבקש ע"י בעלה להכין לו נבוט להכותה. הדיינים פסקו שהאשה זכאית לכתובה, אך הוסיפו הסתייגות שהמעשה אסור ע"פ ההלכה והיה מביא לאובדן הכתובה במקרה רגיל.

ב"ה
תיק ‏922361/3


בבית הדין הרבני האזורי נתניה
לפני כבוד הדיינים: 
הרב מיכאל עמוס — אב"ד, הרב שניאור פרדס, הרב חיים ו' וידאל


התובעת:    פלונית        (ע"י ב"כ עו"ד מרסלה וולף)
נגד
הנתבע:    פלוני        (ע"י ב"כ עו"ד מגי הלפרין)
הנידון: חיוב כתובה ב'עוברת על דת' שהתנהגותה מקובלת בחברה שאליה משתייכים הצדדים, אינה נובעת מפריצות או נעשית ללא התראה 


פסק דין 


רקע בקצרה
בתאריך י"ז בטבת תשע"ג (30.12.2012) הגישה התובעת תיק לתביעת גירושין. בתאריך כ"ד באב תשע"ד (20.8.2014) הגישה התובעת כתב תביעה שמהותו: "כתובה, תוספת כתובה ופיצוי". הנתבע הגיש תביעה לאיזון משאבים ולפירוק שיתוף בבית המשפט בדירת הצדדים ותביעה למשמורת כבר בתאריך י"ד בכסלו תשע"ג (28.11.2012).
הצדדים נישאו זה לזה בתאריך ו' בתשרי תשס"ח (18.9.2007) ובתאריך כ' באדר תש"ע (6.3.2010) נולדו להם זוג תאומים. הצדדים התגרשו בהסכמה בתאריך כ"ה בשבט תשע"ד (26.1.2014) כאשר הוסכם כי שאלת זכותה של התובעת בכתובתה תיבחן לאחר הגירושין בדיון הוכחות ופסיקה מתאימה בנידון.
בתביעת הגירושין כותבת התובעת:
"התובע התייחס וממשיך להתייחס לתובעת בזלזול ובהשפלה [...] הצדדים ניסו לשקם את נישואיהם ואף הלכו לטיפול זוגי אצל מטפלת פסיכולוגית משפחתית. הנתבע הפסיק על דעתו את הטיפול הזוגי, לאחר שהדברים שנאמרו בו לא ערבו לאוזניו [...]". 
ובסעיף 12 כותבת התובעת כדלהלן:
"התובעת תטען כי הנתבע מאס בה, והידרדרות הנישואין באה ממנו ומרצונו להתגרש ממנה. כבר מפברואר 2012 הוא אף ישן בחדר נפרד ממנה, ומסרב ליצור עִמה תקשורת כלשהי אלא רק במסרונים. הנתבע מנהל חייו במנותק ממנה, אינו אומר לה להיכן הולך ומתי יחזור, וגם כשלוקח את הקטינים לטיול אינו מודיע לה, ומסרב לדבר אִתה. התובעת הייתה עותרת לשלום בית לו לא היה כבודה מושפל מדחייתו אותה, והיא עותרת לגירושיה ממנו, בשל העדר יכולת לשקם את הנישואין". 
בסיום כתב תביעתה מסיימת התובעת וכותבת (סעיף 20.1): 
"לחייב את הנתבע במתן גט פיטורין אם יסרב לשלום בית."
נמצא כי גם בתביעת הגירושין של התובעת עדיין הייתה בה רצון לשלום הבית אלא שלדבריה, הנתבע גרם לחוסר היכולת לשקם את חיי הנישואין.
בדיון מתאריך כ"ט בניסן תשע"ג (9.4.2013) טענה האישה בעניין היחסים שהופסקו, כך: "הוא לא רוצה, החליט להפסיק את הטיפול, זה היה הערוץ היחיד שהיינו יכולים לתקשר, הוא מסרב לדבר אִתי [...]"
הבעל הודה שהוא זה שעזב את חדר השינה, וכך אמר:
"אני עזבתי את החדר שינה, בגלל שהחלטתי להתגרש, הגברת מתפרצת ויש לה התפרצויות מזלזלת בי, מורידה את הכישרונות שלי, מעמידה פנים, צועקת עליי, לא מכבדת אותי כ'אדם', ולא מתייחסת אליי בכבוד, אם אני מעביר שיעורים היא מזלזלת ורוצה לקלקל את פרנסתי, המקרר שלנו ריק, היא לא קונה [...] האוכל היה מקולקל, היא משאירה שקיות זבל על חדר השינה שלי, אני דאגתי לכבס את הבגדים שלי ביזמה שלי."
לדבריו של הנתבע, תביעת הגירושין מצדו באה ונגרמה בשל התנהלותה של הנתבעת כלפיו וכלפי עבודות הבית. נברר בהמשך אם הובאו לכך אסמכתאות וראיות או שמא טענות אלו נותרו טענות בעלמא או שמא אף נסתרו.
לטענת התובעת, האמת היא הפוכה לגמרי וכי התובע הוא זה אשר התייחס אליה בזלזול ובהשפלה, כינה אותה בשמות, סחט אותה רגשית וכלכלית, שלל אותה כאדם, כרעיה וכאם לילדיו, ואף ניתק אותה מהוריה וחסם לה את הטלפון לשיחות לחו"ל כדי לנתק את קשריה עם משפחתה בארגנטינה. כמו כן הנתבע ניהל לבדו את חייהם הכלכליים בחשבונות נפרדים שלא כפי שהוסכם בהסכם הממון קודם לנישואין. עוד הוסיפה כי הנתבע פתח כבר בחודש נובמבר 2011 תביעות משפטיות נגד התובעת עוד קודם לתביעת התובעת לגירושין. תביעת הגירושין על ידי התובעת באה לאחר שלא נותרה לה ברירה לאחר שפתח הנתבע נגדה במערכות משפטיות חריפות אשר אף סיכנו ומסכנים אותה ואת ילדיה.
ואמנם כן, הנתבע הגיש בבית המשפט תביעה לאיזון משאבים ולפירוק השיתוף בדירת המגורים אשר רשומה בבעלות שני הצדדים, וכן תביעת משמורת על הקטינים, ביום י"ד בכסלו תשע"ג (28.11.2012) יותר מחודש ימים לפני שהגישה התובעת את כתב תביעת הגירושין ביום י"ז בטבת תשע"ג (30.12.2012).
העדיפות העקרונית של התובעת בשלום בית
בדיון מתאריך ל' בניסן תשע"ה (19.4.2015) העידה התובעת. לטענתה היא הגישה תביעת גירושין לאחר שבעלה הוא זה אשר מאס בה והגיש נגדה בבית המשפט שתי תביעות על פירוק השיתוף והמשמורת והוא כותב שפניו מועדות לגירושין. לדבריה לא הגישה תביעת שלום בית לאחר שהיו בטיפול זוגי והוא הופסק על ידי הנתבע. הנתבע שלח לה עו"ד כדי להזהירה, חודשים אחדים טרם הגיש הנתבע את תביעותיו לבית המשפט. התובעת לדבריה הציעה לו "בא ננסה, יש ילדים", אך שום דבר לא היה מקובל עליו. לפיכך קבלה מחוסר בררה את דבריו ואת רצונו בגירושין. לדבריה הייתה נאמנה לו במהלך הנישואין. החיבוקים והנשיקות [שיתוארו להלן] עם [א'] היו משום ש"הוא ראה באיזה מצב אני". לדבריה [א'] סיפר לה על כך שהנתבע בקש ממנו להכין שני נבוטים כדי לפגוע בה. [א'] השמיע לה את ההקלטה של הנתבע בעניין הנבוטים ובעניין רצונו להעלים אותה ומאחל לה למות וכו'. היא הייתה חלשה מדוכאת, במצב ירוד, הייתה בהלם והייתה זקוקה למנוחה. [א'] הכין לה כוס תה. לא ידעה מה לעשות. לדבריה נותרה בדירה כי "לא כל יום מספרים לך שבעלך עומד לרצוח אותך". "בקושי אכלתי". נרדמה משום שלילה קודם בקושי ישנה. לדבריה במשך כל אותם שעות, [א'] עבד בביתו, וכי יש לו כלים והוא משפץ עבודות של אחרים. רצונה של התובעת בשלום בית כפי שכתבה בתביעת הגירושין היה לדבריה ששה חודשים קודם לאיומים הנזכרים ומשום כך עוד קיוותה לשלום בית אם היה הנתבע מסכים לכך. הנתבע טען שהגיש נגד התובעת ארבע-חמש תלונות כאשר באת כוח התובעת המציאה מסמכים על לפחות חמש־עשרה תלונות. הנתבע הגיש לדברי התובעת תלונה נגד רופא הילדים, נגד העובדת סוציאלית, ונגד באת כוח התובעת ללשכת עורכי הדין.
בכתב תביעתו לפירוק השיתוף כותב הנתבע כי "דרכם של הצדדים לא הייתה סוגה בשושנים" ו"פני הצדדים היום לפירוד ולגירושין".
בפברואר 2012 עזב הנתבע את חדר השינה וניהל את חייו בלי לשתף את התובעת. לטענתה: לאחר שכשל ניסיונו של הנתבע לסיים את הנישואין בהסכם נוטה לטובתו, החל הנתבע במערכה קשה בה הגיש בחודשים מאי ויוני 2013 תלונות שווא רבות למשטרה (לפחות חמש־עשרה תלונות) על כך שהתובעת מכה את ילדיה ומזניחה אותם. התובעת מכחישה טענות אלו, ולטענתה, מעולם לא הכתה את הילדים וכי החבלות שנחזו על גופם של הילדים אירעו בהיותם בגן. בנוסף, רישת הנתבע את דירתם במצלמות. טוען טענות מופרכות על בגידה והייתה אף כוונה מצדו לפגוע בתובעת פיזית. בתלונה אחת הצליח הנתבע להרחיק את התובעת מילדיה למשך שבוע ימים, תלונה שלבסוף נסגרה. כל התלונות שהוגשו נסגרו. הוגשה אף אסמכתא על כך. התובעת טופלה באגף הרווחה ביחידה לטיפול באלימות. הוגשה אסמכתא על כך. הנתבע תכנן להרוג את התובעת וכתוצאה של כל ההפחדות, התלונות והאלימות הנפשית שהפעיל התובע נגדה, נפגעה התובעת בבריאותה – נשר שערה, חשה כאבי גב וירדה ירידה דרסטית במשקלה. הוגשה אסמכתא בעניין הרפואי.
כל חוות הדעת החיצוניות שהוגשו על ידי מומחים – פקידת הסעד וד"ר גוטליב ממכון שינוי שערך בדיקה למסוגלות הורית – כולם דווחו על ממצאים קשים ביחס לאופיו, מסוכנותו ונזקיו של הנתבע לתובעת ולקטינים.
עוד יצוין כי בפרוטוקול הדיון בבית המשפט ויתר הנתבע על חקירת ד"ר גוטליב ממכון שינוי (דיון מתאריך 6.5.2016) ועל חקירת פקידת הסעד (דיון מתאריך 7.5.2016).
בתאריך 15.7.2013 עזב הנתבע את בית המגורים בעקבות הסכמת הצדדים והחלטת בית המשפט בעקבותיה.
הנתבע שכר חוקר פרטי כדי לעקוב אחר התובעת, ולטענתו היא מנהלת רומן עם חברו הטוב [א']. לדברי האישה, הקשר עם [א'] החל כאשר התובע פנה ל[א'] ובקש ממנו להכין "נבוטים" כלשונה, כדי לפגוע ולהרוג את התובעת. [א'] שחשש מכך שהנתבע יבצע את מבוקשו הזמין את התובעת לביתו כדי לספר לה על כוונותיו של הנתבע ולשקול עמה אם לפנות למשטרה.
כאמור בתאריך ה' באייר תשע"ג (15.4.2013) הורחקה התובעת מביתה בשל תלונת שווא. היא הגיעה לביתה כדי לקחת ציוד אישי ובאותה עת שהה בביתם [א'] אשר הוזמן על ידי הנתבע לתקן נזילה. התובעת סיפרה ל[א'] על שהתרחש ו[א'] אמר לה שברצונו לדבר עמה בדחיפות וכי עליה להיזהר מהנתבע. באותו ערב עקב צו ההרחקה, לנה התובעת בבית חברתה [מ'].
למחרת – ביום העצמאות – ו' באייר תשע"ג (16.4.2013) יצאה התובעת מביתה של [מ'] כדי לפגוש את [א'] ולשמוע ממנו את מה שרצה לספר לה. בשיחתו של [א'] בביתו סיפר לה [א'] כי הנתבע רצה לפגוע בה כאשר בקש ממנו להכין שני "נבוטים" כדי לרצוח את התובעת. התובעת הייתה המומה חלושה ונפחדת ולפיכך נשארה בביתו של [א'] למשך שעות ואף נרדמה שם. מתוך תשע שעות ישנה לדבריה ארבע שעות. בנוסף, עשתה תיקונים בשיער בשל נשירה שנגרמה לה כאמור לעיל בשל התנהלות הנתבע לדבריה. עוד מציינת התובעת כי התכתבה במסרונים עם חברתה [מ'] בעת שהותה בבית [א'] ובהתכתבויות אלו ניכרת הדאגה של חברתה ממצבה. שיחתו של [א'] עם הנתבע הוקלטה ובה אמר שאם יהרוג אותה יוכל לטעון שלא הייתה שפויה. לטענתה ביחס לחוקר הפרטי שהציב הנתבע, ואשר צילם תמונות בהן נחזה [א'] מנשק את התובעת – לא היו אלו אלא נשיקות תמימות של אדם שחפץ להצילה ממוות. לדבריה, לא היו אלה נשיקות של אהבה והיא זכאית למלוא כתובתה כדין. מיד למחרת יום העצמאות הגישה התובעת תלונה במשטרה נגד הנתבע וכן הגישה בקשה לצו הגנה בבית המשפט מתוך חשש לחייה.
התכתבויות המעידות על סיבת שהות התובעת בבית הגבר
בהעתק המסרונים אותם מצרפת התובעת (נספח יב) לתביעתה נמצא כי באותו יום העצמאות – ו' באייר תשע"ג (16.4.2013) בשעה 8:51 כותבת לה חברתה [מ']: "היי [...] , הגעת? הכול בסדר."
דקה לאחר מכן, בשעה 8:52 כותבת שוב חברתה [מ']: "היי [...] איך את? אני כל הזמן חושבת עלייך." בהמשך, גם בשעה 8:52 מוסיפה [מ'] וכותבת: "[...] , סליחה שאני מציקה לך, תשלחי לי הודעה שאת בסדר, אני דואגת לך."
בשעה 10:09 עונה לה התובעת בזו הלשון:
"היי [מ'] סליחה שאני רק עכשיו רואה!!! לא הרגשתי טוב בכלל וחולשה בגוף. בקשתי מ[א'] לתת לי לנוח. עכשיו לקחתי את הנייד לראות אם יש הודעות ומצאתי שלך. סליחה שאני הדאגתי אותך!!! תודה. אני פשוט חלשה ומתוסכלת ועצובה שלא יכולה להיות עם הילדים שלי."
בשעה 17:36 כותבת [מ']: "היי [...] מה שלומך? מקווה שאת מרגישה יותר טוב."
ובשעה 18:31 עונה התובעת: "אני ממלאת דלק ומגיעה. לא רוצה להיות קרובה ל[פלוני] וכשאראה לך בדיוק מה [א'] סיפר לי תביני למה. אני חוששת גם לילדים."
התובעת צירפה (נספח יד) את אישור הגשת התלונה למשטרה למחרת אותו יום העצמאות – ביום ז' באייר תשע"ג (17.4.2013) וכן צירפה (נספח טו) מאותו יום את אישור פתיחת התיק בבית המשפט – בקשה לצו הגנה שבה היא כותבת:
"אלימות כלכלית, איום מילולי [...] ביקש מידיד להכין לו שני 'נבוטים' [...] כדי להכות אותי (אולי יותר מזה) ולטעון בפני שופטת כי זה בגלל שאני משוגעת [...]"
בנוסף, מצרפת התובעת (נספח טז) את תמליל השיחה בין [א'] ובין הנתבע מתאריך כ"ה באדר תשע"ג (7.3.2013), בה נכתב בין השאר:
"התקשרתי אליך מיד כשיצאתי מהטיפול הפסיכולוגי, תכין לי שני מחבטים [...] ישנה הסלמה בהתעללות הנפשית, אם אהרוג אותה אגיד לשופט שהיא הייתה לא שפויה [...] שתמות כבר, שתהיה לה תאונה, שמכונית תדרוס אותה אני שונא אותה [...]"
בדיון בית המשפט מתאריך י"ג באייר תשע"ג (23.4.2013) בעניין צו ההגנה, נחקר [א'], ובין השאר אמר (נספח יח2):
"[...] בזמן האחרון הרגשתי ש[פלוני] לא "עם הרגליים על הקרקע". הוא הזמין מקלות, הוא ביקש ממני פעמיים [...] קבלתי ב־7.3.2013 בשעה 7:00 שיחת טלפון מ[פלוני]: 'שלום [א'] אני צריך לבקש ממך שני נבוטים.' הוא נתן לי את המידות ומאיזה חומר [...] הייתי ב'שוק' ואמרתי לו: ' [...] נהיה בקשר'. זו לא פעם ראשונה [...] ואז הוא בא ושותה קפה ונרגע. נפגשנו באותו לילה [...] הוא אומר: 'יצאתי מהפסיכולוג [...] אך במשך היום דברתי עם העורך דין שלי ועם ההורים שלי והבנתי שאני לא צריך לקחת את החוק לידיים [...] ' ו'[פלונית] היא משוגעת', שהוא מקבל אלימות מוסרית כל הזמן, שאלתי אותו מה זה אלימות מוסרית? יש טיטולים שנשארים ברצפה או יש משהו שהוא לא מסודר [...]"
בסופו של יום הגיעו הצדדים בדיון בבית המשפט מתאריך א' באב תשע"ג (8.7.2013) (נספח יח3) להסכמות שהנתבע יעזוב את הבית וניתנה להסכמה זו תוקף של החלטה שיפוטית.
בסיום כתב תביעתה, כותבת התובעת שהיא זכאית מלבד כתובתה אף לפיצוי על העוול הקשה שנעשה לה. בסיכומי תשובתה תובעת בנוסף לכך הוצאות גבוהות בגין הוצאת לעז על האישה ואף ציטטה שבית הדין עצמו התבטא ברוח זו בתאריך י"ט במרחשוון תשע"ו (1.11.2015), כאשר התרה בנתבע כי אם וכאשר יתבררו טענות התובעת, יושתו על הנתבע הוצאות גבוהות על הוצאת לעז על התובעת.
התובעת צרפה העתק מכתובתה בה התחייב לה הנתבע בזו הלשון: "סך הכל כתובתה דא נדוניה דין ותוספתא דא עולים לסך שבעים אלף שקלים חדשים ועוד מאתים זוז."
כדי להוכיח את יוזמתו של הנתבע לגירושין צרפה התובעת לכתב התביעה (נספח ב) את תביעת הנתבע בבית המשפט שמהותה: "איזון משאבים, פירוק שיתוף בדירת המגורים" מתאריך ו' בכסלו תשע"ה (28.11.2014), ובה נכתב בין השאר:
"[...] דרכם של הצדדים לא הייתה סוגה בשושנים ולדאבון לבו של התובע, פני הצדדים הינם לפירוד ולגירושין [...] במסגרת תובענה דנן עותר התובע לפירוק שיתוף בדירת המגורים ומצהיר כי הוא מעוניין לרכוש את זכויותיה של הנתבעת בנכס [...] במהלך תקופת חייהם המשותפים רכשו הצדדים תכולת דירה אשר נמצאת בשימושם המשותף. התובע יעתור לחלוקה בעין של המיטלטלין [...] אשר על כן, מתבקש בית המשפט להורות כדלקמן [...] להורות על פירוק השיתוף בדירה [...] להורות על חלוקה בעין של המיטלטלין המשותפים [...] ."
התובעת מצרפת אסמכתאות להגשת תלונות רבות (חמש־עשרה במספר) שהוגשו על ידי הנתבע במשטרת ישראל נגד הנתבעת שמהותן "תקיפות הקטינים, תקיפות בן הזוג ואלימות" וכי כולן נסגרו ונגנזו ללא אשמה בעילת סגירה של "חוסר ראיות".
חוות דעת חמורות על התנהלות הנתבע ומסוכנותו
הנתבעת מצרפת (נספח ו2) את תסקיר הרווחה מתאריך ט"ו בתמוז תשע"ג (23.6.2013), שבו נכתב בין השאר:
"[...] תסקיר ראשוני תוך התייחסות לשאלת האלימות במשפחה [...] [פלונית] מטופלת במחלקת הרווחה על ידי עובדת סוציאלית תחום אלימות במשפחה מחודש מאי 2013 [...] רופא הילדים [...] לדבריו, האב מגיע אליו תכופות מאשים את האם בפגיעה פיזית בילדים [...] לא התרשם כי מדובר בפגיעות שנגרמו כתוצאה מאלימות שהופנתה כלפי הילדים [...] מוטרד מאד מהתנהלות ההורים בכלל ומהתנהלות האב בפרט [...] לא מצאתי בסיס להאשמות של [...] על היותה של [...] לוקה באי־שפיות. לגבי טענותיו על היותה אלימה כלפי הילדים – להתרשמותי מדובר כאן בחלק ממאבק הגירושין [...]"
התובעת מצרפת (נספח ו1) את תסקיר הרווחה ב[...] מתאריך כ"ו בתמוז תשע"ג (4.7.2013), שבו נכתב בין השאר:
"[...] הפגישה התקיימה בשל קבלת מכתב מרופא הילדים [...] ובו דאגתו הרבה נוכח השימוש שעושים ההורים [...] פגיעה בשגרת הילדים ובמצבם הרגשי. הרופא קרא להתערבות דחופה על מנת למנוע אסון. 
[...] בדיקות רפואיות מיותרות לילדים בעיקר על ידי האב שפונה לרופא הקופה ולחדר מיון. מדובר בפניות על מנת לקבל אישור לטענות על אלימות הצד השני. שני ההורים מרבים לצלם ולהקליט את הילדים. 
תלונות האב למשטרה והרחקת האם [...] העדר תקשורת בין ההורים הגורמת למניעת טיפול בילדים. האם פנתה לרופא עם הילדה, קיבלה הנחיות לטיפול. אחר יומיים האב פנה, על אותה תלונה, ללא שנתן את הטיפול בזמן שהילדה הייתה אִתו. 
[...] האם תמשיך בטיפול אצל עובדת סוציאלית היחידה לאלימות, האב יפנה לקבלת הדרכה הורית על ידי עובדת סוציאלית המשפחה [...]"
בתסקיר מתאריך ט' בטבת תשע"ד (12.12.2013) שהוגש לבית המשפט, נכתב:
"לאב טענות קשות על היות האם לא יציבה לא אחראית אלימה כלפי הילדים ובלתי כשירה להורות. למרות שטענות אלו לא מקבלות גיבוי בחוות דעת מקצועית, הרי שהאב לא מוותר ומרבה להתלונן בכתב ובעל פה על התנהלות האם. הוא פונה לערכאות משפטיות, לשירותי רווחה, הבריאות ומשטרה ונראה שעושה כל שביכולתו להרחיק את האם מהילדים. התנהלות זו מדאיגה [...] התרשמותי מאישיותו הנוקשה של [פלוני] [...] הבאה לידי ביטוי [...] באובססיביות [...] מול המערכות השונות ובמלחמה הבלתי פוסקת כלפי אשתו [...] אי הסכמתה [...] להצעת הגירושין שלו הייתה עבורו אישור להכרזת מלחמה [...] עסוק בהכפשתה בכל דרך [...] מתעלם מהנזק הנגרם לילדים [...] 
[פלונית] אישה נעימה, חסרת ביטחון דבר המתעצם סביב [...] מתקפה בלתי פוסקת על האימהות שלה ועליה כאדם וכאישה [...]
[...] משמורת הילדים תהיה בידי האם [...]"
התובעת צרפה לתביעתה (נספח ז1) את חוות הדעת של ד"ר דניאל גוטליב ממכון שינוי ובה נאמר בין השאר:
"[...] במהלך כל הבדיקה [...] מר [פלוני] נותר נחוש בדעתו כי הילדים נפגעו פיזית ורגשית על ידי האם וכי יש לפעול בל מחיר להוצאתם מרשותה. ראוי לחזור ולציין כי לשם השגת מטרה זו, הוא גם מוכן כי הילדים יהיו במסגרת חוץ ביתית אם יקבע כי אין הם יכולים להיות אִתו [...] יש לציין כי קיים משהו בעייתי בכך שמר [פלוני] ממשיך להילחם בכל כוחו נגד הגב' [פלונית] וזאת למרות שעד הלום לפחות, כל אנשי המקצוע הגיעו לאותן מסקנות לגבי השאלה של התעללות של האם בילדים כלומר שלא הייתה התעללות [...] לא היה בבדיקתי בכדי להצביע על כי קיימת בעייתיות כלשהי בהורות של הגב' [פלונית] [...] אני נוטה להגיע למסקנה הפוכה ממנה מר [פלוני] מנסה להוביל אותי [...] מבדיקתי עולה כי אם קיימת סכנה לילדים, הרי שאין סכנה זו [...] כי אם מהגישה האובססיבית והעוינת ביותר של האב כלפי האם [...] חוסר היכולת שלו לקבל דעות מנוגדות לאלו שלו והחשיבה הנוקשה ביותר שלו [...] דווקא צורת החשיבה הזאת של האב וסגנון ההתנהלות [...] הם אלו אשר מעמידים את הילדים בסיכון [...] גישתו [...] מאד מגמתית [...] יוצרת מצג שווא [...] לאב אין יכולת כלשהי לראות הדברים בצורה ביקורתית [...] נוטה להיות מאד טוטלי בגישה שלו [...] אין הוא מסוגל לטפל בהם [...] קיים משהו בצורת החשיבה של האב – בנוקשות ובאובססיביות של החשיבה והמגמתיות של החשיבה אשר גורמת לו לראות הזנחה קשה ולו בדבר הכי קטן [...] ראוי לציין בצורה הכי ברורה והכי חד משמעית כי מצב זה מסכן את הילדים הרבה יותר מכך שהאם אולי המתינה יום כאשר לילדה היה חום לפני שהיא הביאה אותה לרופא [...] לעומת גישתו של האב, גישתה של האם הייתה הרבה יותר גמישה עניינית [...]"
טענת הנתבע – התובעת ניהלה מערכת יחסים אינטימית עם אחר
בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבע בתאריך כ"ו במרחשוון תשע"ה (19.11.2014) טוען הנתבע כי לא מגיעה לתובעת כתובה, תוספת או פיצוי. לדבריו, לאור העובדה שהתובעת היא זו שהגישה את תביעת הגירושין הרי כי עליה מוטל נטל ההוכחה שהיא זכאית לכתובתה וזאת לא נעשה עקב בגידתה בבעלה ואלימותה כלפי ילדיה. התובעת הורחקה על ידי המשטרה בשל אלימות חוזרת ונשנית, לדבריו. התובעת זלזלה והשפילה את הנתבע לא אחת לפני הילדים. הנתבע מצרף לכתב הגנתו דו"ח חקירה המעיד לדבריו על מערכת יחסים אינטימית בין התובעת ל[א'], הוא ה"מאהב" לטעמו של הנתבע. התובעת לדבריו, בגדה בבעלה ובחרה לחיות "חיי תועבה ופריצות" כלשונו, ולפיכך היא אינה זכאית לכתובה. לדבריו נהג בתובעת בכבוד. מעולם לא ניתק אותה ממשפחתה. מעולם לא כפה עליה ניהול חיים כלכליים. הנתבע לטענתו התקין מצלמות עקב ה"חבורות וסימנים כחולים" שהבת הקטינה אמרה לו שהתובעת הכתה אותה (הבת צוטטה אצל אנשי המקצוע שאביה אמר לה לומר שאמה הכתה אותה...) ובשל כך לדבריו הורחקה על ידי המשטרה ארבע פעמים. הנתבע מודה רק בעובדה אחת והיא: שהוא זה אשר פתח בהליכים משפטיים נגד התובעת עוד בטרם התובעת הגישה את תביעתה לגירושין, וכי גמר אומר בליבו להתגרש מהתובעת לאור יחסה המשפיל והמזלזל, ולאחר שגילה לתדהמתו כי התובעת ניהלה רומן מאחורי גבו. הנתבע גם מכחיש את טענות התובעת וטוען וכי מעולם לא ביקש לפגוע בתובעת ובוודאי לא ביקש מחברו לסייע לו.
לכתב ההגנה צורף (נספח א) – דו"ח החקירה ביחס לטענות הבגידה. בדו"ח העוסק ביום העצמאות ו' באייר תשע"ג (16.4.2013), נכתב בין השאר:
"[...] במהלך המעקב הגברת [...] זוהתה מתחבקת עם גבר בשם [א'] [...] המתגורר [...] בשעה 6:52 [...] נכנסה לרכב [...] לכיוון [...] וחנתה [...] במקום המתין לה מר [א'] [...] בשעה 7:32 – ממש עם רדתה מהרכב השניים החלו להתחבק ולהתנשק [...] ארבעים שניות של חיבוקים ונשיקות רצופות. ראוי להעיר כי לאחר החיבוקים השניים הותירו את הרכב של הגברת [...] במקום [...] נראה לנו כפעולת הסתרה [...] נכנסו לרכב הסובארו (שייך ל[א']) ופתחו בנסיעה מהירה לדירה ששוכנת [...] עד השעה 17:40 השניים שהו שם במשותף ולא זיהינו כניסות או יציאות של אורחים [...] ושבו אל רכבה של הגברת [...] לאחר שיחה שנמשכה מספר דקות הפרידה בין השניים לוותה אף היא בחיבוקים ונשיקות [...] בחקירה [...] תועדה במהלך חיבוקים ונשיקות ושהייה בדירה של גבר משך למעלה מעשר שעות [...]"
בדיקת הפוליגרף
בדיון מתאריך כ"ו במרחשוון תשע"ה (19.11.2014) ובדיון מתאריך ל' בניסן תשע"ה (19.4.2015) ובעוד הזדמנויות, נשאלו הצדדים אם הם מוכנים להיבדק במכונת אמת.
תגובת התובעת הייתה: "אין בעיה." בניגוד לתגובת הנתבע: "לא, כי היא יודעת איך לעקוף את מכונת האמת. היא רימתה את ההוצאה לפועל והמשטרה [...] היא מסוגלת להטעות את הפוליגרף."
באת כוח התובעת אף הסכימה שתוצאות הפוליגרף יהיו התוצאות שעל בסיסן ייתן בית הדין את פסק הדין.
גם העד [א'] הסכים להיבדק במכונת אמת. יצוין שבאת כוח הנתבע עצמה הציעה שהתובעת תלך למכונת אמת, כאשר הנתבע עצמו התנגד לכך ביחס לעצמו [...] .
עזיבת חדר השינה והיוזמה לגירושין על ידי הבעל – הנתבע נחשב "מורד" בתובעת.
בחקירת הנתבע על ידי באת כוח התובעת נמצא כי הנתבע על פי הודאתו הוא זה אשר עזב את חדר השינה והוא זה אשר בתביעת הפירוק בבית המשפט החליט על רצונו הגמור בגירושין ואף בעיניו תביעה זו נקראת "תביעת הגירושין" וכפי שנצטט מפרוטוקול הדיון (הדגשות לא במקור):
"ש: כבר בנובמבר 12 כבר פתחת תביעות משפטיות בבית המשפט [...] 
ת: כחלק מהגירושין כן [...] 
ת: אחרי כל המאמצים שאני עשיתי לטיפול זוגי, ובאותו זמן רציתי להתגרש ממנה [...] באותה שנה, הגשתי תביעת הגירושין בנובמבר 2012, באותה שנה היו יחסים עם האישה כולל יחסי מין [...] התנתקתי מהאישה באופן מילולי באותו יום שהגשתי את התלונה למשטרה [...] הגשתי תלונה על הטרדה ואיומים שהיא עשתה לי באותו לילה [...] 
ש: נכון שאתה עזבת את חדר השינה?
ת: כן [...] הגשתי את התביעה בחודש נובמבר, ובחודש נובמבר כבר לא הייתי בחדר השינה, אולי חודש חודשיים לפני זה כבר עזבתי [...] אני הגשתי תביעת גירושין לבית המשפט לענייני משפחה ב־2012."
תביעת הגירושין אינה קשורה לטענת ה"בגידה"
בהמשך חקירת הנתבע, הוכח כי רצונו של הנתבע בגירושין ובפירוק השיתוף היה כמה חודשים לפני הסיפור עם [א']. וכך אמר:
"הגשתי את תביעת הגירושין בשנת 2012 כי היחסים עם האישה היו בלתי אפשריים. האישה הייתה אלימה. כל החשש עם [א'] עלה דווקא בדצמבר 2012, ואז התחלתי לחשוש, וזה היה בולט ב־18.3.13."
יובהר, כי הנתבע לא ציין בתביעותיו בבית המשפט את נושא ההכאות של הילדים על ידי התובעת. לדבריו הדבר החל מאוחר יותר. לפי האמור "לפתע" החלה התובעת להכות את ילדיה. מלבד העובדה כי כל תלונותיו נסגרו במשטרה, וכך נכתב בפרוטוקול הדיון:
"[...] תביעת המשמורת. איפה כתוב שהיא לא מבשלת ולא מנקה? ושהיא אימא רעה? [...] ואיפה כתוב שאתה חשדת בה, ואיפה כתוב שהיא הכתה את הילדים [...] ופתאום האישה התחילה להכות את הילדים והגשת תלונות."
על כך השיב הנתבע:
"זה קרה אחר כך התחלתי להתלונן למשטרה בהמשך. התלונה למשטרה על התעללות פיזית בילדים הייתה בחודש מאי 2013 [...] זה מאוד מעניין שהיא התחילה להרביץ לילדים אחרי שהגשתי את התביעה לגירושין [...] התלונות נסגרו באופן מאוד מוזר [...]"
הבעל המשיך להעסיק את הנטען [א'] בביתו על אף "חשדותיו"
בחקירת הבעל מתברר כי הוא המשיך להעסיק את [א'] למרות חשדותיו, ובין הדברים נשאל הנתבע:
"ובכל זאת המשכת להזמין אותו לעבודות בבית [...] מהיום שחשדת עברו מספר חודשים ואתה הזמנת אותו בכל זאת? בן אדם שאתה חושד בו שבוגד עם אשתך, אתה מזמין אותו לעבודות בבית שלך?"
תשובתו של הנתבע הייתה:
"היו מספר פעמים [...] אולי רק פעמיים גג בסך הכול, הרי היה החשש הראשון. אולי, בפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה ב־18.3.13, והראיות מחודש אפריל, מדברים על טווח של אולי חודש. הראיה הזו הייתה, האישה הזו לקחה את הבת המשותפת לנו למעקב בבית חולים 'מאיר'. בחשבונית היה כתוב 'קפה ומאפה – מחיר'. בתי לא שותה קפה. זה היה מוקדם בבוקר. החברות שלה היו מוקדם בעבודה, ולכן החששות שלי היו שהיא נפגשה אִתו בבית חולים 'מאיר'. אם הייתי אובססיבי הייתי מתפרץ, אבל לא עשיתי זאת [...]"
בהמשך נשאל הנתבע: "אם אתה חושש ממנו איך הזמנת אותו לבד לבית?
תשובתו הייתה: "שאלה טובה מאוד, כי אחרי שהזמנתי אותו הוא איים עליי [...]"
תשובה סתומה ובלתי ברורה אל מול העובדה כי הנתבע המשיך להזמין את [א'] לביתו כדי לבצע עבודות ושיפוצים גם לאחר "חשדותיו" כביכול. פירושו של דבר כי הוא כלל לא חשד בתובעת וכל טענותיו שקריות.
עדות על קשר הנתבע עם אישה זרה
בחקירת [א'] נאמר על ידו בין השאר:
"אני מכיר הרבה סודות ממנו, אמרתי לו אל תספר את זה. הוא מתחיל לספר על חברות אחרות, שיש לו חברה פה ושם. אני אומר לו זה לא נעים. האופי שלי אני בן אדם שקט. זאת התשובה. אני לא הולך לספר סיפורים בכל מקום."
בהמשך חקירתו אישש העד את טענות התובעת בכל הנוגע לשהותה אצלו בבית וכי הזמינה אליו כדי לספר לו על הסכנה מהנתבע ועל איומיו. לדבריו החנתה התובעת את רכבה בחניון והוא לקחה לביתו במכוניתו משום שהיה קשה לה למצוא את כתובתו בשל מיקומה. לגבי החיבוקים והנשיקות אמר העד שהוא לא זוכר אם נישק אותה או רק חיבקה. לבית הדין שחזה בסרט החקירה העיר [א']: "לא רואים פה נשיקה אלא חיבוק."
יובהר בנוסף כי גם החוקר בחקירתו טען שראה נשיקה בעורף בלבד ולא פה אל פה. ובית הדין העיר לו שהוא אינו רואה אלא חיבוק, עד שהוער בדיון: "יכול להיות שזה הסנטר שלה שנמצא על הצוואר?"
בחקירתו בעניין אישה זרה של הנתבע הוסיף העד ואמר כי הנתבע סיפר לו עוד בשנת 2012 כשהוא היה נשוי ל [...] כי הוא בקשר אינטימי עם אישה ששמה [ק'] בארגנטינה, ויש לו תמונות עם ציירת וכי כאשר הם נסעו לארגנטינה יחד, הוא פגש אותה. עוד הוסיף כי התובעת אולי לא יודעת מהסוד הזה.
לאור חקירתו של [א'] מתברר כי כל הטענות של הנתבע נגד התובעת הן תפאורה וכי הוא מאס בה לטובת אישה אחרת וכל רצונו הוא להתחמק מחיוביו הממוניים כלפיה.
חיבוקים ונשיקות בארץ המוצא הרלוונטית כסימן לידידות בלבד
טענת התובעת בדיון מתאריך כ"ה בשבט תשע"ד (26.1.2014) שהמנהג בדרום אמריקה הוא שכאשר פוגשים חברים אזי מתחבקים ומתנשקים זה עם זה – כולל גברים עם נשים. כך גם העיד העד [א'] שהמנהג שם לחבק ולנשק באופן מוגזם ביחס למה שמקובל בארץ. כך גם העידה העדה [מ'] לוי שהיא חבקה ונישקה את [א'] כאשר נפגשו מחוץ לאולם הדיון. יצוין כי בית הדין ערך גם בירור בעניין זה ואמנם התברר על פי עדויות אזרחי ארגנטינה לשעבר כי כך הוא מנהגם ותרבותם כאשר פוגשים מכר, הם מתחבקים ומנשקים כאות לידידות. לדבריהם, מי שאינו נוהג כך – הצד שכנגד נפגע ונעלב ממנו מאוד.
רצונו העז של הנתבע בגירושין
בדיון בתיק תביעת הגירושין בתאריך כ"ט בניסן תשע"ג (9.4.2013) ביקש בא כוחו [דאז] של הבעל פעמיים בשלבי הדיון כי בית הדין יוציא פסק דין לגירושין וכי את הבעיה שבני הזוג היו אז גרים יחד וכי לא ניתן בשל כך לסדר ביניהם גט, יפתרו בעתיד ויודיעו על כך לבית הדין תוך מספר חודשים לאחר שהם ייפרדו, וכך נאמר שם בפרוטוקול הדיון (שורות 35–37):
"בא כוח הבעל: אבקש להתייחס בקצרה למה שנאמר, בנוגע להסכם ממון, בנוגע לבית [...] כל מה שירשם על שם מי מהצדדים יישארו בבעלותו בלבד, הפרדה מוחלטת, גם מה שיצברו במהלך הנישואין, ההסכם אושר בבית המשפט בכפר סבא. ישנה הסכמה עקרונית להתגרש, הם עדיין גרים ביחד! ברור לנו שבנסיבות אלו לא ניתן לבצע את הגט, אני מציע שכבודכם ייתן פסק דין, ואנו נגיש הודעה בתוך מספר חודשים שהם נפרדו, ואז תקבעו מועד לגט. האישה אינה זכאית לכתובה [...] ."
ועוד נאמר שם בסיום הדיון (שורות 63–65) מפי הבעל ובא כוחו: "אני עזבתי את החדר שינה, בגלל שהחלטתי להתגרש [...] נבקש פסק דין לגירושין."
בדיון נוסף בתיק תביעת הגירושין בתאריך י"ב בטבת תשע"ד (15.12.2013) (שורה 107 לפרוטוקול) נאמר שוב מפי באת כוח הנתבע: "אפשר לתת פסק דין לגירושין וכל השאר ידון אחר כך."
בדיון מתאריך ל' בניסן תשע"ה (19.4.2015) לאחר שנשאל הנתבע אם כבר בנובמבר 2012 פתח תביעות משפטיות בבית המשפט, ענה: "כחלק מהגירושין כן [...] אחרי כל המאמצים שאני עשיתי לטיפול זוגי, ובאותו זמן רציתי להתגרש ממנה [...] ."
בסיכומי האישה כותבת היא בסעיף 14 כדלהלן:
"מכל האמור לעיל, לא ניתן לראות את הבעל כמי שכפו עליו להתגרש, באמצעות תביעה שהוגשה על ידי התובעת, אלא להיפך, על אף שהתביעה לגירושין (אם הבעל יסרב לשלום בית) באופן פורמלי הוגשה על ידי התובעת, הרי שהרוח החיה שקידמה את הגירושין היה הבעל עצמו אשר ניהל מאז פברואר 2012 חיים נפרדים מהתובעת. ההיאחזות של הנתבע בעובדה שהתובעת הגישה את כתב התביעה ולכן מטעם זה אינה זכאית לכתובתה, מופרכת מעיקרה."
עוברת על דת בזמן הזה – במי שמעשיה אינם חריגים לפי אורח חיי הצדדים 
בכל מקרה שבו הנידון על אישה אם היא נחשבת בכלל "עוברת על דת" או לא, צריך לדקדק היטב אם אכן יש להחשיבה כעוברת על דת מחמת מעשיה, כי ייתכן שאף שעשתה מעשים שלא כדת של תורה, אולם בנורמות שבהן חיים בני הזוג – אין בזה חסרון לדידם, ובוודאי אין זה מורה על כך שהיא מסרכת דרכיה תחת בעלה למעול בו מעל.
עניין זה – אם פוסקים בזמנינו דין עוברת על דת או לא – נידון בספרי השו"ת מגדולי הדורות, ונביא מדבריהם כלשונם:
בשו"ת דובב משרים (חלק א סימן קכד) כתב וזו לשונו: 
"על דבר השאלה בבעל [...] וברצונו לגרש אשתו מחמת שהולכת בשער שלה, וכפי הצעת כבוד תורתו במכתבו הכל יודעין שהוא אינו מקפיד על זה, ואך תואנה הוא מבקש [...] ורצון כבוד תורתו לצדד דלא חשובה בזמן הזה עוברת על דת ביוצאת וראשה פרוע כמבואר באבן העזר (סימן קטו), יען שפשתה המספחת ונעשה הדבר כהיתר בעוונותינו הרבים [...] דמיון לזה מצינו בחושן משפט סימן שצ"ג [...] וכתב הט"ז שם בשם הרש"ל [...] ואי הוחזק בעיני הדיין דלא מוחזק בכך להיות בודל עיניו מראות ברע, פשיטא דלא כל כמיניה להוציא ממון [...]"
ובשו"ת ישכיל עבדי (אבן העזר סימן נד) כתב וזו לשונו:
"[...] ועלה השאלה לפניו במקרה שהבעל מוחה באשתו לא ללבוש בגדי שחץ כזאת, ולא רצתה האישה להטות אזן קשבת לדבריו, אם בידו להוציאה, מבחינת עוברת על דת [...] לא כן בזמננו זה, שלצערנו, פשתה המספחת כמעט ברוב בנות ישראל [...] הרי אין זה בבחינת עוברת על דת כדרך הפרוצות [...] כן הדבר גם בסכסוכי איש ואשה, על הדיין להיות מתון בדין, לחקור בשבע חקירות, טיב האיש והאישה, תהלוכותיהן, מובאיהן ומוצאיהן בדרכי החיים והתורה, מפי קרובים ורחוקים, עד עומדו לאמיתו של דבר, ואז ישקול בפלס מאזנים איך להוציא דינו אם לקרב או לרחק [...]"
ועוד כתב שם (אורח חיים סימן נד), וזו לשונו:
"זאת ועוד אחרת, הרי זה דבר פשוט דיש חילוק בין הזמנים [...] והנה עתה בזמננו זה, שהן בעוון פשתה המשפׁחת בכל מקום ומקום שרוב הנשים יוצאות לשוק וראשם פרוע, וזרועותיהם מגולים, ואם לא תחלק בין הזמנים נמצא דלא הנחת בת ישראל תחת בעלה, וכולם צריכים להתגרש ולצאת מבעליהן בלי כתובה. ועיין באוסף פסקי הדין של הרבנות הראשית לישראל (בעמוד קכו), שפסקו בגדולה מזו, וזו לשונם: [...] 'בימינו אין זה מן המוזר שאיש ואשה כשנפגשים במקומות שונים ומכירים זה את זה מכבר, אוכלים על שולחן אחד ויוצאים לטיול ואין זה בעיניהם בגדר פריצות' – עיין שם. הרי דאפילו עניין הפריצות דנו כפי העת וכפי הזמן שנראה לעולם שהוא בגדר פריצות [...]"
ובדרך זו כתב גם בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן ו, בעניין היתר חרם דרבנו גרשום), וזו לשונו:
"ואם כן בבא לפנינו עובדא שהבעל רוצה להיפטר מאשתו מפני שהיא עוברת על דת יהודית – שהיא עושה מעשי פריצות – מתחילה צריכין לחקור: דאפשר הוא הבעל – בעוונותינו הרבים בדור פרוץ הלזה – מהאנשים שאין מדקדקים בטבילת אשתו ומשמשים נידה בידיעת שניהם, ואם הוא אינו חושש לאיסור נדה שהוא בכרת וחמיר מאיסור סוטה שהוא רק בלאו או עשה [...] רק חז"ל נתנו לו גם רשות לגרשה כיוון שהדבר נוגע לו שיכול לבוא לידי איסור. אם כן באופן שאנו יודעין שהוא אינו חושש לאיסור – מניין לנו שחז"ל נתנו לו רשות זה [...] 
ועוד יותר: אם האישה עושית מעשי פריצות ועוברת על דת יהודית בידיעת בעלה וגם ברצון בעלה [...] או שארי ענייני חציפות הנוהגת בהדור הפרוץ והבעל אינו מקפיד, אם כן מהיכי תיתי נאמן לומר על שאר ענייני פריצות שאינו מתרצה לזה [...] דעוברת על דת ישראל הוא רק כשהבעל נודע לאיש חרדי, וסימן לדבר – שמירת שבת וטהרת משפחה [...]"
ואכן, על פי הדברים הללו, נהגו בבתי הדין בזמננו, שלא למהר לדון את האישה כעוברת על דת ולהפסידה כתובתה. ונביא דוגמאות לכך מהמובא בפסקי דין הרבניים.
בפד"ר (חלק ז עמוד 135) כתב בזו הלשון:
"דהיינו באינש צנוע ומעלי אשר אינו יכול לסבול התנהגות האישה כשהיא עוברת על דת ולבו נוקפו על כך – בזה שייך לומר דרבנו גרשום מאור הגולה לא תיקן בכהאי גוונא, אשר לא כן במקרה שלפנינו שהבעל חי חיי הפקר עם אישה אחרת, לא מתנהג כלל כגוברין יהודאין, לא מניה ולא מקצתיה – בזה יש לדון שאין בעל כזה יכול לבוא לבית הדין ולדרוש שבגלל שאשתו לא התנהגה בצניעות כיאות לבנות ישראל הכשרות, הוא רוצה לגרשה בעל כורחה ולהחליפה באישה אחרת הנאה ממנה במעשיה. כי לא חסרון הצניעות אשר בה הוא אשר לא נותן לו מנוחה, הסיבה היא מפני שדבק באישה זרה ומאס באשת נעוריו [...]"
ובפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ד עמוד 363) כתב בזו הלשון:
"אם האישה עושית מעשי פריצות ועוברת על דת ישראל בידיעת בעלה, אם כן מהיכי תיתי שיהיה נאמן לומר על שאר עניני פריצות שאינו מתרצה לזה ורוצה להפטר מחרם דרבנו גרשום. קיצור הדבר: הדין בעוברת על דת הוא רק כשהבעל נודע לאיש חרדי [...]"
עוברת על דת בנשואת פסק הדין
בנידון דנן בית הדין ראה את סרט החוקר ואף העיר בית הדין במהלך הדיון כי ראה שהעד [א'] אמנם חיבק אותה אולם לא ראה שנישקה. וכי גם החיבוק היה סוג של חיבוק של חיזוק ועידוד בשעותיה הקשות ביותר של התובעת בעת שהצליח הנתבע בערמה ובתרמית בזדון ובפשע לגרום שהמשטרה תרחיק את התובעת מביתה ומילדיה למשך שבעה ימים על לא עוול בכפה. בשעות הללו הלכה התובעת לעד [א'] אשר הזהירה להיזהר מבעלה וקרא לה לביתו כדי לספר לה על אודות הסכנה שבה היא נמצאת. חיבוק זה אף נחזה בסרט כחיבוק חיזוק ועידוד ובמיוחד לאלה עולי דרום אמריקה הנוהגים כך בכל מפגש ואירוע וכפי שבית הדין קיבל עדויות מכיוונים שונים. גם שהייתה הארוכה של התובעת בביתו של [א'] אין בה ולא כלום במקרה דנן והיא אינה קשורה כלל להלכות "עוברת על דת" ואף לא קרוב להן. התובעת הוזעקה לביתו של [א'] כאשר זה סיפר לה כי הנתבע – בעלה – אבי ילדיה חפץ היה להורגה בשני "נבוטים" שהזמין אצל [א'] כבעל מלאכה. מלבד שיחתם של התובעת ו[א'] על אודות כך, וכן השמעת ההקלטות של שיחותיו של [א'] עם הנתבע, ישנה התובעת שעות ארוכות לאחר שהייתה מותשת חלשה כאובה ופגועה מעצם הרחקתה כאם בישראל מביתה ומילדיה על לא עוול ובמיוחד כאשר התווסף לה בשיחה על כוונתו של בעלה אב ילדיה להכות בה לפגוע בה ואף להורגה. יעידו על כך כמאה עדים ההתכתבויות של התובעת עם חברתה [מ'] באותן שעות ששהתה בביתו של [א'] על כך שחברתה דואגת לה ועל כך שבסיום היום כותבת התובעת ל[מ'] כי היא בדרך אליה כדי לספר לה מה שמעה מ[א']. כל זאת, ועוד – שמיד למחרת אותו יום בו שהתה בביתו של [א'], הגישה התובעת תלונה במשטרה וכמו כן הגישה בקשה לבית המשפט לצו הגנה שבו היא מפרטת את טעמיה ומספרת את סיפור הנבוטים וכוונת בעלה להכותה וכי שמעה זאת מחברו של בעלה העד [א']. החיבוק ואולי אף הנשיקה אמנם אינם תואמים בדיוק את ההלכה, אולם לפי כללי התנהגותה של התובעת והחברה הסובבת אותה לפי חינוכה, אין בהתנהלות זו ולא כלום להעיד ח"ו על חוסר נאמנותה לבעלה. ההפך הוא הנכון.
נוסיף על כך את העובדה שהנתבע המשיך להעסיק את העד [א'] בתיקונים בביתו גם לאחר ש"כביכול" נודע לו על "בגידתה" של התובעת עם העד. נוסיף על כך שהנתבע התנגד להיבדק במכונת אמת בכל פעם שהוצע לו כאשר מנגד התובעת וכן העד [א'] הסכימו ברצון ובמידי להיבדק על נאמנותם. נציין שבאת כוח הנתבע עצמה הציעה שהתובעת תיבדק במכונת אמת אולם לכשהוצעה הצעה זו לנתבע, הלה התנגד. טענתו הייתה שהתובעת תערים על מכונת האמת כשם שהערימה על המשטרה ועל כל אנשי המקצוע. טענה זו מגוחכת וריקה מתוכן. בית הדין סבור כי לא בכדי פחד הנתבע ממכונת אמת, קיים חשש מעל לסביר כי קלונו של הנתבע יתגלה לכשיגיעו תוצאות הבדיקה.
עוברת על דת ומעשה כיעור כשיש 'אמתלא' והנמקה להצדקת מעשיה
בתלמוד ירושלמי למסכת כתובות (פרק ז הלכה ו) מובא בזו הלשון:
"אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית [...] ותני רבי חייה כן נשים העוברות על הדת מאבדות את הכול. רבי לעזר בשם רבי חנינה ראו אותה חוגרה בסינר רוכל יוצא מתוך ביתה כאור הדבר תצא. רוק על גבי מיטתה כאור הדבר תצא. רוק על גבי מטתו כאור הדבר תצא. סנדלו לפני מיטתה כאור הדבר תצא [...] שניהם יוצאין ממקום אפל כאור הדבר תצא. מעלין זה את זה מן הבור כאור הדבר תצא [...] חנינה בר איקא בשם רבי יהודה וכולהן אם הביאה ראייה לדבריה נאמנת".
וביאר הקרבן העדה (שם) בזו הלשון: "וכולהון – כל המעשים האלו. אם הביאה ראיה לדבריה – כלומר שנתנה אמתלא לדבריה למה נעשה כך ולא היה שם זנות נאמנת." 
וכן כתב שם הפני משה.
ואמנם המאירי למסכת יבמות (דף כד ע"ב) ביאר כך את דברי הירושלמי וזו לשונו:
"ועיינתי בתלמוד המערב [...] שאמרו שם: 
'ר' אלעזר בשם ר' חנינא: ראו אותה חוגרת בסינר ורוכל יוצא – כעור הדבר, תצא; רוק על גבי מטתו – כעור הדבר, תצא; סנדלה לפני מטתו – כעור הדבר, תצא; טופחת על יריכה בבית המרחץ – כעור הדבר, תצא; מעלים זה את זה מן הבור – כעור הדבר, תצא; שניהם יוצאים ממקום אפל – כעור הדבר, תצא. ר' חנינא בשם רב יהודה: בכולם אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת.' 
ונראה לי בראיה זו נתינת אמתלא להתנצלות [...]"
ובריטב"א ליבמות שם גרס להדיא בירושלמי שדי ב'אמתלא' ואין צורך ב'ראיה' וכפי שבארו המאירי והנושאי כלים בירושלמי גם את הנוסח שלפנינו שהוא: "אם הביאה ראיה לדבריה", וזו לשון הריטב"א:
"[...] שם בירושלמי על הא: אבל בכולם אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת [...]"
ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן יא סעיפים א ו־ג) נפסק:
"[...] אם לא קדם קינוי, ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה, ובא ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק למעלה מהכילה (או שראו מקום המנעלים הפוכים [טור]) או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה, או שראו אותם מנשקים זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א אלף רנ"א), וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה, הרי זו לא תנשא לנטען [...] כל מקום שאמרו, תצא, תצא בלא כתובה."
ובביאור כוונת הרמ"א במה שכתב "לפי ראות עיני הדיינים" כתב הגר"א שם בביאורו (ס"ק ח) בזו הלשון: "לפי ראות כו', שם בירושלמי וכלן אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת וכן כל כיוצא."
וכדוגמה להלכה שהושלכה מדברי הירושלמי הנזכרים נביא את דברי הרשב"א (שו"ת חלק א סימן אלף רנא, הובא בבית יוסף שם) שכתב בתוך דבריו וזו לשונו:
"ולענין מה שאמרת באשת כהן שנכנסה בחצר המטרה עם הכתב בחקירה והגיפו הדלתות. מי חיישינן כדאמרינן בירושלמי: 'תרעא טריק סוטה' [...] והגפת דלתות שאמרת אין זה יחוד עד שיהא בית נעול ד'תרעא טריק' בירושלמי שער נעול במנעול משמע. וכדמשמע התם בירושלמי בפרק המדיר דגרסינן התם 'תרעא טריק סוטה מוגף צריכה' וטעמא כל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות [...] ועוד דהתם בפרק המדיר אמרו בכל הנך דאתמרן התם: 'וכולהו אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת.' ואין לך ראיה לדבריה יותר מזה שלא נתיחדה לרצונה אלא מתוך האונס. וכל הנך דירושלמי כשנעשו שלא מתוך טענה ידועה [...]"
והנה ישנה דעה – השיירי קרבן לירושלמי שם – הסוברת בהבנת דברי הירושלמי שאין הדברים אמורים אלא בכיעור רגיל, אבל בכיעור גדול, כגון שנתן פיו על פיה – אין 'אמתלא' מועילה. וזו לשונו:
"וכולהון אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת [...] מעשה בא לפני ר' ומר מה בכך וכו'. בקונטרס פירשתי שתי לשונות. ויותר נראה לומר שהמעשה היה בעידי דבר מכוער והיא נתנה אמתלא לדבריה ואמר ר' מה בכך כיון שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת שהרי אפילו בהוחזקה נדה בשכינותיה אמרינן לעיל בפרק ב' בבבלי ובירושלמי שנאמנת כל שכן כאן ושאלו אחר כך אם מהני אמתלא לדבריה בשנתנה פיה על פיו שזה מכוער ביותר ופשיט שאינה נאמנת. ומפני שלא ראיתי לאחד מן הראשונים ז"ל שחילקו בכך לכן לא פירשתי כן בקונטרס אבל לדינא צריך עיון."
לשיטתו, במעשה כיעור גמור כמו נשיקה על הפה לא מהני 'אמתלא'. אמנם הוא לא הכריע להלכה כן, כיוון שלא מצא מהראשונים המפרשים כך.
עוד יצוין לשיטת יחיד – הערך ש"י (אבן העזר שם סעיף א דיבור המתחיל "ובירושלמי") שפירש בירושלמי שצריכה להביא ראיה ממש ל'אמתלא' או ראיה שלא שהתה כדי טומאה.
עוד יצוין שיש שכתבו בדעת רבי בירושלמי שחולק וסובר שאין אישה נאמנת לתת 'אמתלא' על מעשה כיעור (קרבן העדה שם, בפירוש השני בדברי רבי שם, ועיין שם שבירושלמי משמע כפירוש הראשון).
אולם כאמור הראשונים והפוסקים פסקו כי מועילה 'אמתלא' במעשה כיעור.
נמצא לסיכום כי נפסק בדברי הרמ"א כדברי הירושלמי כי כאשר נעשה דבר כיעור שמצד הדין מפסידה האישה כתובתה, מכל מקום אם מנמקת את מעשיה על ידי 'אמתלא' והנמקה המתקבלת לבית הדין, אזי לא הפסידה כתובתה. כל שכן שתועיל 'אמתלא' בעוברת על דת.
במקרה דנן ה'אמתלא' וההנמקה של התובעת איתנה חזקה כנה ומתקבל&