הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע

מינוי מלך - מינוי אלוקי או דמוקרטי

הרב עדו רכניץ
נחלקו ראשונים ואחרונים בשאלה מי ממנה את מלך ישראל - האם הקב"ה, העם, או שמא שניהם? מחלוקת זו מבטאת מחלוקת עמוקה יותר לגבי מקור הסמכות של השלטון בעולם של אמונה – האם המקור הוא אלוקי או אנושי. פורסם בכתב העת אמונת עתיך 113, עמ' 84-91

בתנ"ך מסופר שה' שלח נביאים למשוח את דוד ושאול למלוכה, אולם, הם החלו למלוך בפועל שנים רבות לאחר המשיחה. בעקבות זאת נחלקו הפוסקים מה היה מקור סמכותם למלוך, האם מקור הסמכות הוא אלוקי בלבד, ומרגע המשיחה הם נחשבו למלכים על פי ההלכה אף שהעם לא ידע על כך. או שמא, המינוי בפועל נעשה על ידי העם, והמשיחה רק ביטאה את רצונו יתברך שהם ימלכו.

מחלוקת זו מבטאת מחלוקת עמוקה יותר לגבי מקור הסמכות של השלטון בעולם של אמונה – האם המקור הוא אלוקי בלבד או אנושי בלבד, ישנה אפשרות שיש צורך באישור כפול, וישנה אפשרות נוספת שכל אחד מהמקורות מספיק.

מקורות חז"ל

המקור המרכזי בגמרא בהקשר זה הוא המדרש בנוגע לשיחה שהיתה בין דוד לבין אביגיל כאשר דוד רצה להרוג את נבל הכרמלי (מגילה יד, ע"א-ע"ב):

אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה? - אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה. - אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם. - אמר לה: וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני [היום הזה] מבוא בדמים.

על פי המדרש דוד טען שנבל הוא מורד במלכות ולכן דוד רשאי להרוג אותו, ומכאן שדוד ראה את עצמו מלך. אביגיל השיבה לו "עדיין לא יצא טבעך בעולם", ודוד קיבל את דבריה. לגבי הפרשנות של דברי אביגיל נחלקו הפוסקים.

מקור משמעותי נוסף הוא הסיפור על דוד הבורח מירושלים בעת מרד אבשלום, שם שמעי בן גרא מקלל את דוד, אולם, דוד אוסר על אנשיו לפגוע בו. בירושלמי נאמר על תקופת מרד אבשלום (ירושלמי הוריות פ"ג, ה"ב):

רב חונא אמר כל אותן ששה חדשי' שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו בשעירה היה מתכפר כהדיוט.

דהיינו, בזמן מרד אבשלום, אילו דוד היה חוטא, היה עליו להביא קרבן של אדם רגיל ולא של מלך. לכאורה, מכאן ראיה שהציבור יכול להדיח את המלך למרות שה' בחר בו, ומכאן שהתמיכה הציבורית היא תנאי למינוי.

קודם לכן מובא בירושלמי (שם) כך:

מלך ישראל ומלך יהודה שניהן שוין לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה ומה טעמא [מלכים א כב י] ומלך ישראל ומלך יהודה וגו' בגורן כבגורן א"ר יוסי בי רבי בון ובלחוד עד דיהוא בן נמשי ומה טעם [מלכים ב י ל] בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל מיכן ואילך בליסטייא היו נוטלין אותה.

דהיינו, אין הבדל בין מלך יהודה לבין מלך ישראל. זאת, למרות שמלך יהודה הוא צאצא של דוד שנמשח על ידי ה', לעומת זאת, מלכי ישראל משלב מסוים תפסו את המלוכה בכוח (כגון, עמרי, אביו של אחאב). ממקור זה עולה שתמיכה ציבורית מספיקה והיא שוות ערך למי שמונה על ידי ה'.

מינוי אלוקי בלבד

שיטת התוספות היא שמקור הסמכות של המלך הוא אלוקי בלבד. לטענה זו שני חלקים: הראשון, שמינוי אלוקי מספיק כדי להפוך אדם למלך גם אם העם לא קיבל אותו, וממילא שהעם לא יכול להדיח אותו. והשני, שלמינוי על ידי העם ללא מינוי אלוקי אין תוקף.

הטענה הראשונה עולה מדברי התוספות על השיחה בין דוד ואביגיל (תוספות מגילה יד ע"ב ד"ה מורד):

מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה - ...ועוד קשה היאך ישב דוד בדין והא אין מושיבין מלך בסנהדרין? ...וגם לא קשה מהא שישב דוד בסנהדרין דהא דאין מושיבין מלך בסנהדרין היינו משום דלא הוי כבודו להיות יושב ושותק אבל גבי מורד כבודו הוא להיות יושב ושותק לפי שהוא נוגע בדבר.

תוספות מקשים כיצד ישב דוד בסנהדרין כדי לדון את נבל הכרמלי למוות, והרי מלך אינו יכול לשבת בסנהדרין. מכאן ברור שתוספות סברו שדוד היה מלך באותה עת למרות שהוא נרדף על ידי שאול ולא מלך על כל ישראל. מדבריהם עולה שמשיחה על ידי נביא מספיקה כדי להגדיר אדם כמלך.

בשיטת התוספות, על פיה, מינוי אלוקי מספיק, הלכו גם אחרונים. בספר 'גבורת ארי' (יומא כב ע"ב) כתב כך:

ואפשר שממשיחת דוד ואילך לא היה לשאול דין מלך כדאמרינן בפרק ג' דמגילה דאמר דוד על נבל מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה ואפילו אביגיל שהשיבה לדוד עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם לאו למימרא דלא היה לדוד דין מלך בעוד שאול קיים אלא מלתא בעלמא קאמר ליה דכיון דלא יצא טבעך בעולם ועדיין אין הכל יודעין שאתה נמשח כבר למלך שהרי משחו בהסתר... ואם תהרוג את נבל יאמרו עליך שאתה רוצח...

לדבריו, אביגיל לא חלקה על מעמדו של דוד כמלך, אלא אמרה לו שהציבור לא מודע לכך ולכן יתפלא אם דוד יהרוג את נבל. לפיכך, הוא כותב ששאול איבד את מלכותו ברגע שדוד נמשח, זאת, למרות שהציבור לא קיבל את דוד ולא ידע על המשיחה. בהמשך הוא מציע שהם מלכו במקביל, אבל ברור לו שלדוד היה מעמד של מלך החל מהמשיחה.

כך כתב גם בשו"ת 'אבני נזר' (יו"ד סי' שיב):

אך כשאני לעצמי הייתי אומר דמשעה שמשחהו שמואל הי' לו דין מלך לכל דבר וכבש"ס מגילה (י"ד ע"ב) דנבל מורד במלכות הוה ואביגיל הצילו משום דעדיין לא יצא טבעו בעולם. ולמה לא אמרו בלשון מבורר שעדיין לא נתמנה או עדיין אינו מלך. ומשמע דמלך הוא. אבל אין על המורד דין מורד במלכות כיון שלא יצא טבעו ולא הי' מלכותו בהתגלות ואולי לא ידע המורד...

בהערה (שם) ישנה התייחסות לדברי התלמוד הירושלמי ממנו עולה שדוד לא היה מלך בזמן מרד אבשלום:

ורחש לבי עוד דבר חדש דהא דאיתא בירושלמי פ"ק דר"ה ופ"ג דהוריות דששה חדשים שהי' דוד נרדף מפני אבשלום בשעירה הי' מתכפר כהדיוט. לאו למימרא דאז לא הי' לו דין מלך כלל. אלא מאחר דדין שעיר תלוי במי שאינו ע"ג אלא ה' אלקיו. ומאחר שהי' נרדף ומתירא מאבשלום בע"כ יש ע"ג שררה. ואין זה תלוי באם יש לו דין מלך או לא.

לדבריו, אין להבין כך את הירושלמי, אלא הכוונה היא שרק בנוגע להבאת קרבן חטאת דוד לא היה מלך, כיון שבפועל נרדף על ידי אבשלום. אבל לכל עניין אחר, היה דוד מלך כיון שהוא נמשח על ידי הקב"ה, בניגוד לאבשלום שנתמך רק על ידי העם.

לעמדה זו, על פיה, מינוי מלך הוא אלוקי בלבד, שותף גם רבי צדוק הכהן מלובלין ('אור זרוע לצדיק', חידושים על הרמב"ם, עמוד עז) שכתב: "ואם כן מוכח מתלמודא דידן דאף שאינו מרוצה (=מקובל על הציבור) כל שהוא משוח יש לו דין מלך והיה לדוד דין מלך". מדבריו עולה, שאכן ישנה מחלוקת בין התלמודים בשאלה האם לעם יש זכות למרוד במלך שמונה על ידי הקב"ה.[1]

הטענה השניה של תוספות, שמי שמונה על ידי העם בלבד הוא חסר סמכויות לחלוטין, עולה מדבריהם לגבי אחאב (תוספות סנהדרין כ ע"ב ד"ה מלך):

תימה למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו... אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום.

תוספות שואלים מדוע לאחאב לא היתה סמכות לקחת את כרמו של נבות בהיותו מלך. תוספות משיבים שסמכות זו מוקנית רק למי שמלך "שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום". כדי להשלים את התמונה יש לציין שהר"ן (סנהדרין כ ע"ב) הסכים לעיקרון של התוספות, אולם, כתב שגם אחאב נחשב למינוי אלוקי בגלל הנבואה על קריעת ממלכה מבית דוד.

מינוי על ידי העם בלבד

בניגוד לעמדה שנדונה עד כה, מדברי הרשב"א עולה שמינוי המלך נעשה על ידי העם בלבד (שו"ת הרשב"א החדשות, סי' שמה):

ותדע דלאו מורד במלכות הוה (=יואב), שהרי לא מרד בדוד, אלא שנטה אחרי אדוניה להמליכו אחרי מות דוד, ושלמה עדין לא מלך, והמורד בו לאו מורד במלכות הוה באותה שעה. וגדולה מזו אמרה לו אביגיל לדוד, עדין שאול קים ולא יצא טבעך בעולם, והודה לה, כדכתיב וברוך טעמך וברוכה את, כדאיתא בפ"ק דמגילה.

הרשב"א כותב שהצטרפות יואב להמלכת אדוניה לא היתה מרידה במלכותו של שלמה, כיון ששלמה עדיין לא מלך בפועל. לדבריו, מאותה סיבה קיבל דוד את דבריה של אביגיל, דהיינו, כיון שעדיין הוא לא מלך בפועל לא היה לו דין מלך. מדבריו עולה, שמינוי דוד על ידי הקב"ה לא שינה את מעמדו ההלכתי, אלא רק קבלת השלטון בפועל.

כך כתב בספר 'שפת אמת' (שבת קה ע"ב):  

וי"ל דלא נחשבו אז למלך ונשיא הואיל וכבר ניתנה המלוכה לדוד מיהו במגילה (י"ד ב) אמרינן עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם א"כ הוי שאול מלך [ואבנר נשיא כל זמן שלא קבלו ישראל את דוד למלך].

בהתחלה הוא מציע את האפשרות ששאול איבד את המלוכה לאחר משיחת דוד. אולם, בעקבות הבנתו את דברי אביגיל הוא חוזר בו, וכותב שכל זמן שהעם לא קיבל את דוד למלך – שאול היה המלך.

עוד האריך בעניין זה בספר 'פרשת דרכים' (דרך המלך - דרוש אחד עשר) שסיכם כך:

נמצינו למדין, שאביגיל ודוד היו חלוקין בדין. שדוד היה סבור דמשעה שנמשח ע"י שמואל יש לו דין מלך ואף שעדין שאול קיים, ואביגיל סוברת שאין לו דין מלך אף שכבר נמשח ע"י שמואל מאחר שעדין שאול קיים.

ואפשר דמטעם זה לא רצה דוד להרוג את שמעי כשבזהו, דהא קי"ל דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אלא דסבר דוד דמאחר שכל ישראל נטו אחרי אבשלום אין לו דין מלך, דומיא דמה שהיה מתכפר בשעירה כהדיוט.

בדבריו הוא קושר בין דברי אביגיל לאמור בירושלמי – כיון שסמכות המלך תלויה אך ורק בקבלת הציבור אזי לדוד לא היתה סמכות להרוג את נבל ואף לא את שמעי בן גרא. זאת, כיון ששניהם פגעו בו בעת שהעם לא תמך בשלטונו, ולכן דינו לא היה כמלך.

גם הרב אליעזר וולדינברג סבר שמקור הסמכות של המלך הוא בהסכמת העם, כפי שעולה מההשוואה שהוא עושה בין הכלל "דינא מלכותא – דינא" לבין סמכויות מלכי ישראל (שו"ת ציץ אליעזר ח"טז סי' מט):

ומכיון שכפי שהוכחנו ס"ל להרמב"ם ג"כ שדין זה של דינא דמלכותא נובע מכח הסכמת כל בני המלכות לקבל עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו... ונראה דיש מקור לזה גם מהירושלמי (פ"ג דהוריות ה"ב) דאיתא: ובלחוד עד דיהוא בן נמשי ומה טעם בני רביעים ישבו לך כסא ישראל מיכן ואילך בליסטייא היו נוטלין אותה. הרי שזה גם במלכי ישראל.

הוא מציין שהרמב"ם כתב שהכלל "דינא דמלכותא" מבוסס על הסכמת העם, ולהבנתו, מקור הדבריו בירושלמי שכתב כך לגבי מלכי ישראל.

היו גם אחרונים שהלכו בדרך ביניים, על פיה יש סמכות למלך שמונה על ידי העם, אולם, למלך שזכה למינוי אלוקי סמכות רחבה יותר. כך כתב בספר 'ערוך לנר' (סנהדרין כ ע"ב):

וכוונת התוס' ודאי אינו דכיון דלא מלך מאת המקום על יהודה לא היה לו דין מלך דהא אליהו שרץ לפני אחאב אמרינן במכילתא שחלק כבוד למלכות ומייתי ראיה ממשה שחלק כבוד לפרעה ע"פ הדבור הרי דהיה לו דין מלך. ועוד אמרינן בהוריות (יא ע"ב) דמלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לעצמן כו' ואמרינן שם (י ע"א) במתניתן דאיזהו נשיא זה מלך הרי דגם למלכי ישראל בעת מלוך מלכי בית דוד היה להם דין מלך. וע"כ צ"ל דכוונת התוס' היא דדוקא דינא דפרשת המלך לא שייכי רק במי שנמלך על כל ישראל ומאת המקום אבל לא שלא יהיה לו דין מלך בלא כן.

לדבריו, כאשר תוספות כתבו שיש צורך במינוי אלוקי כוונתן היתה רק בנוגע לסמכויות המוזכרות בפרשת המלך בספר שמואל, אולם, לשאר העניינים, יש סמכות לכל מלך, ובכלל זה מלך רשע (אחאב) או לא-יהודי (פרעה).

שיטת הרמב"ם: שני מסלולים

על פניו, גם הרמב"ם סבר שמינוי אלוקי הוא מה שמעניק את הסמכת למלך, ובמקרה כזה העם לא רשאי להדיח את המלך. כך עולה משתי ההלכות הבאות: לגבי מי שמבזה את המלך כתב הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"ח):

...וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא, ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל.

הדוגמא של הרמב"ם למי שמחרף את המלך היא שמעי בן גרא, זאת, למרות שבאותה עת העם מרד בדוד. ומכאן, שהרמב"ם סבר שהתמיכה הציבורית איננה משפיעה על מעמד המלך.

כך עולה גם מדברי הרמב"ם בנוגע להרשעת אדם על סמך הודאתו (רמב"ם סנהדרין פ"יח ה"ו):

...גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה...

הרמב"ם מביא שתי דוגמאות לכך שמלך יכול להרשיע ולהעניש אדם על סמך הודאתו, כאשר הדוגמא השניה היא העונש שהטיל דוד על הגר העמלקי שהודה בהריגת שאול המלך. מכאן, שהרמב"ם סבר שבאותה עת לדוד היה דין מלך, למרות שהעם טרם קיבל אותו.

אמנם, בפירוש דברי חן (על הרמב"ם מלכים פ"ט ה"א) הבין את הרמב"ם אחרת:

ומה שנסתפק הרמב"ם בהא דהרג דוד לגר עמלקי אם הי' מחמת הוראת שעה או דין המלך. נ"ל דזה תליא בשתי סברות שאמרה אביגיל לדוד במגילה י"ד ע"ב. וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה מורד במלכות הוא כו' אמרה לי' ועדיין שאול קיים כו' ולא יצא טבעך בעולם. ונראה דתרתי מילי קאמרה. חדא דעדיין שאול קיים. ואין אתה מלך. ועוד לא יצא עדיין טבעך בעולם. ולפ"ז בעובדא דגר עמלקי שכבר היה שאול מת לפי טעם הראשון היה דינו של דוד כמלך וי"ל דמדין מלך הרגו. אבל לאידך טעמא שאמרה משום דעדיין לא יצא טבעך בעולם א"כ אחרי מות שאול נמי קודם שהתקבצו כל ישראל לקבלו למלך עדיין לא יצא טבעו בעולם ולא הי' עדיין דינו כמלך ובע"כ צ"ל שמה שהרג לגר עמלקי הי' מהוראת שעה. כנ"ל ונכון.

בפירושו הוא עמד על כך שהרמב"ם כתב שדוד העניש את הגר העמלקי על סמך "הוראת שעה היתה או דין מלכות היה", והשאלה היא למה יש צורך להתייחס לשתי אפשרויות? תשובתו היא שאכן היה לרמב"ם ספק האם המינוי האלוקי הוא מספיק, ואז מדובר ב"דין המלכות", או שמא, יש צורך בתמיכת הציבור ואז דוד התבסס על "הוראת שעה".[2] ובכל זאת, לא קשה להתעלם מההבנה הפשוטה ברמב"ם שמינוי אלוקי אינו תלוי בהסכמת העם.

אלא שבשונה מתוספות מוכח מהרמב"ם שמינוי אנושי מספיק במקרה שאין מינוי אלוקי. כך עולה מדברי הרמב"ם בנוגע לאופן מינוי המלך. בהלכות מלכים הוא כתב (רמב"ם מלכים פ"א ה"ג): 'אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא'. דהיינו, יש צורך באישור אלוקי למינוי שמתבצע על ידי נביא. אולם בהלכות סנהדרין הוא פסק (רמב"ם סנהדרין פ"ה ה"א): 'אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד', ולא הזכיר את הצורך בנביא.

אחרונים רבים עסקו בסתירה זו, בהקשר זה נזכיר את דברי הראי"ה קוק שכתב (שו"ת 'משפט כהן' סי' קמד):

...וצריך לומר דבזמן שיש נביא בישראל גם בדיעבד אין מלך עומד בלא נביא, אבל כשאין נביא אז מעמידין ע"פ ב"ד הגדול. ...אבל כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, ע"פ דעת הכלל ודעת ב"ד, ודאי עומד הוא במקום מלך, לענין משפטי המלוכה, הנוגעים להנהגת הכלל.

לדבריו, כאשר אין נביא ניתן למנות מלך בלעדיו, בהסכמת הציבור ובית הדין. דהיינו, ישנו מסלול של מינוי אלוקי, וכן מסלול אנושי.

בשו"ת 'ציץ אליעזר' (ח"ב סי' כח) כתב שהצורך בנביא הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד די במינוי על ידי הסנהדרין. הרב שאול ישראל הגדיל לחדש ('עמוד הימיני' סי' ז סע' ו): 'שכל דינו של הרמב"ם לענין לא נאמר אלא כשמתמנה שלא מדעת העם ושלא ע"י בחירה מידם וזה הוא שצריך נביא וסנהדרין של ע"א ובלא זה לא חל המינוי'. דהיינו, רק מינוי ללא תמיכת העם דורש את אישורו של נביא וסנהדרין, שוב משמע שישנם שני מסלולים אפשריים.

חיזוק לכך ישנו בדברי הרמב"ם (פירוש המשנה לרמב"ם כריתות א, א) שעסק בשאלה כיצד יש להכריע במחלוקת על ירושת המלוכה בין בניו של מלך שהלך לעולמו:

מלמד שהממלכה ירושה היא לבנים. אלא שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד אי זה איש למנות אם פלוני או פלוני, והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו, או שמנוהו הסנהדרין או נביא או כהן גדול, או שהושגה המלכות לאחד מהן באיזה אופן שיהיה, הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי להפסיק הקטטה והמלחמה ולסלק המחלוקת וידעו ההמון שזה הוא משיח ה' שייראוהו...

דהיינו, ההכרעה יכולה להיעשות באחת מכמה דרכים, ובכלל זה, על ידי נביא או על ידי העם.

גישת שני המסלולים עולה גם מדברי הרדב"ז. כאשר הרדב"ז עסק בדינו של מורד במלכות, הוא הגדיר באיזה מלך מדובר (רדב"ז על הרמב"ם מלכים פ"ג ה"ח):

והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל. אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה אין ישראל חייבין לשמוע אליו והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות.

דהיינו, מלך הוא מי שמונה על ידי הקב"ה או מי שמונה על ידי העם, ומכאן שישנם שני מסלולים מקבילים. דבריו יכולים להלום גם את שיטת הרמב"ם על פיה לדוד היה דין מלך בגלל המינוי האלוקי, אבל אין זה סותר את הסמכות שיש למלך הזוכה לתמיכת העם.

את שיטת הרדב"ז אימץ הרב ח"ד הלוי (שו"ת 'עשה לך רב' ח"ז סי' סח) שאף רצה לפרש כך את דבריו התוספות שהובאו לעיל.

סיכום

בתלמוד הבבלי מובא מדרש על המבאר את הויכוח בין דוד לאביגיל בעת שדוד בא להרוג את נבל הכרמלי, ויכוח העוסק בשאלה האם לדוד היה באותו שלב מעמד של מלך. זאת, כאשר הוא כבר נשמח על ידי שמואל וטרם התקבל על ידי העם.[3]

בתלמוד הירושלמי מובא שלדוד לא היה מעמד של מלך בעת מרד אבשלום, וכן שלמלכי ישראל, שלא מונו על ידי נביא, היה מעמד שווה למלכי בית דוד. משמע שסמכות המלך תלויה בהסכמת העם בלבד.

בראשונים מצאנו מחלוקת בעניין זה. מתוספות עולה שסמכות המלך מותנית אך ורק במינוי האלוקי, ואין כל השפעה למינוי האנושי. בעקבות התוספות הלכו גם כמה מן האחרונים שדנו ביחס שבין דברי התוספות למובא בירושלמי.

לעומת זאת, מהרשב"א עולה שסמכות המלך נובעת אך ורק מהתמיכה הציבורית לה הוא זוכה, ולמינוי האלוקי אין כל השפעה. גם בעקבותיו הלכו כמה מן האחרונים. הרדב"ז סבר שסמכות המלך יכולה לנבוע או מהסכמת הציבור או ממינוי אלוקי.

גישה שלישית היא זו של הרמב"ם ממנו עולה שישנם שני מסלולים: מסלול אחד של מינוי אלוקי שאינו מותנה בהסכמת העם, ומסלול שני של מינוי אנושי שבו אין צורך באישור אלוקי.

 

[1][1] ראו עוד בעניין זה: 'חידושי מרן הגרי"ז הלוי החדשות על תנ"ך ואגדה מפי השמועה', סימן קסה.

[2] בעניין ביאור דברי הרמב"ם ראו עוד באחרונים המובאים במפתח של רמב"ם פרנקל.

[3] ראו עוד באחרונים הבאים שעסקו בעניין זה: מלבי"ם שמואל א, כה, כו; אלשיך שמואל א, כה; חשוקי חמד מגילה יד ע"ב.