הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג חוות דעת לועדת שרים לחקיקה טוהר המידות צנעת הפרט תעודות רשמיות של גוים

"המאורעות וההבלגה"

הרב משה אביגדור עמיאל
מאמר זה חזר הרב עמיאל על שיטתו ביחס לפגיעה בחפים מפשע, והדרישת המוסר היהדות שלא להרוג ללא משפט. מאמר זה הוא ביאור הדברים שנשא בכנס היישובי שזה עיקרם: "...לרבנים וליהדות לא צריך לדבר מנקודה זו, שזה אינו מביא תועלת. אפשר היה לחשוב שאילו זה הביא תועלת, היו הרבנים חושבים אחרת. היהדות אומרת "לא תרצח" בלי שום תנאי זה "לא תרצח" מגיע עד כדי כך שאם אפשר להציל ציבור של אלפים אם יהרגו איש נקי אחד, אסור להרוג את האשי הנקי הזה..."
 

א.

"מארעות והבלגה" בדיבור אחד נאמרו משבאו המאורעות באה ההבלגה. איני ידע מי היה הראשון שהמציא את השמות הללו כנראה שאצלנו לא מדקרקים כל כך בשמות ואם אחד בודה לו מלבו איזה שם מיד הכל נגררים אחריו המלה "מאורעות" היא אמנם מלה ישנה-נושנה אבל על-ידי המאורעות האחרונים ניתן לה מושג חדש. המלה "הבלגה" היא בכלל חידוש במלון שלנו.

לדעתי, שני השמות הללו מוטעים הם ואינם מתאימים אל הכוונה שמתכוונים בהם. ושמות מוטעים מביאים גם לכוונות מוטעות ובלבול השמות מביא גם לבלבול המושגים והמחשבות.

ב.

"מאורעות" אינו שם מתאים למה שנעשה בארצנו. "המקרה לא יתמיד" - אומר הרמב"ם. ומקרה, שנמשך זה השנה השלישית ועוד מעט ויימלאו לו שנות חזקה, אינו מקרה ואין זה מאורע.

מאורעות זאת אומרת מעשים שבאו בלי כוונה מבלי מחשבה תחילה. במקרה באו ובמקרה יחדלו. וכמו שלא התכוונו להם מקודם כך אין צורך לדאוג הרבה איך להמנע מהם. והאם המעשים של ה"מאורעות" בארצנו אינם באים ומטפחים על פניהם של אלה, שבדו להם את השם הזה?

והמלה "הבלגה" מאין לקוחה ומהי הכוונה בזה? כנראה, שמכוונים למה שנאמר בירמיהו: "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי". זאת אומרת להבליג על הצער והיגון, לנשוך את השפתיים עד זוב דם ולבלי להביע את הצער ברבים. אבל דווקא אותו נביא שהשתמש ראשונה במלה זו, הוא מסיק מסקנה אחרת: "מבליגיתי עלי יגול עלי לבי דוי", דווקא צריך לעשות את ההיפך: "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", אחרת – "לבי עלי דוי", הכאב גדול יותר והפצע שבלב עמוק יותר.

ואמנם מאורעות והבלגה בדיבור אחד נאמרו. כי אם כל המעשים אינם אלא "מאורעות", אין על מה לצעוק ואין על מה לדאוג. ברם, אבותינו ואבות אבותינו , שהיו כל כך מלומדים בצרות לא ידעו לא מ"מאורעות" ולא מ"הבלגה" והם היו אומרים: "מצות עשה מן התורה לצעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות..." אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת לנו להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה: "והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי". כלומר, שאביא עליכם צרה אם תאמרו שהוא קרי אוסיף עליכם חמת אותו קרי" (לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות תענית).

והדברים מדברים בעדם.

ג.

אמנם משתמשים במלה הבלגה, כדי להדגיש, שאסור לנו להיות "פראים" כמו שונאינו ואויבינו בנפש; שאסור לנו להתנהג עמהם במידה כנגד מידה – להרוג מן המארב אנשים ההולכים תומם לדרכם. אבל תמה אני: האם לאלה אנו צריכים להגיד, שהם עוברים רק על מצות "הבלגה" ולהכנס בוויכוחים, אם מצות הבלגה עדיפה או מצות "התגבה" עדיפה? האם אין על זה דיבור יותר חריף ויותר עמוק – הדיבור של "לא תרצח"?!

"לא תרצח" – בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מן הכלל. "לא תרצח" – כי "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם" – וכל אדם בכלל, יהיה מי שיהיה.

ומה ירדנו פלאים, אם צריכים להסביר את העוול שיש בשפיכת דמים של אלה, שאפשר שהם כשלעצמם לא עשו לנו כל רעה, מנקודת ה"הבלגה" ולא פשוט מצד ה"לא תרצח" שבדבר. ומה צורם האוזן כשמדברים על כך מנקודת התועלת שבדבר: שאין תועלת בכך; שעל ידי זה לא תבוא הישועה; לא נרוויח בדרך זו כלום, להיפך – נרע לעצמנו פי כמה וכו' וכו', כאילו אם היתה איזו תועלת בכך, אם היה יוצא לנו ריווח מזה אז תדחה מצוות ההבלגה מפני מצות התגבה. אבל מאימתי נעשה לנו דצם של בני-אדם ענין של מקח וממכר, של ריווח והפסד, לפרקמטיה העוברת לסוחר, שיש עליה קורס יומי?!

ד.

לפונדק אחד נזדמנו יחד טובי היישוב ונשאלה שאלה: מה אומר על זה מוסר היהדות? ואמנם מוסר-היהדות מגנה גם את אלה המנמקים את הדבר מצד חוסר התועלת שבו. אנחנו מביטים על נפש האדם לא כעל אמצעי לתכלית ידועה; לא כעל פרט שלא נברא אלא בדביל הכלל וכפי מידת שימושו להכלל כן ערכו, אלא אנו מביטים על כל יחיד ויחיד בעל עולם מלא בפני עצמו.

לעדים, שבאו להעיד על דיני נפשות אומרים: "והרי לא כדיני ממונות דיני נפשות, - דיני ממונות, אם נותן ממונו מכפר לו ודיני נפשות, דמו ודם זרעו תלויים בו עד סוף כל העולם, שהרי בקין נאמר "קול דמי אחיך צועקים" – דמו ודם זרעו. לפיכך נברא אדם יחיד בעולם ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל אחד מהם דומים לפני חברו, לפיכך, כל אחד יכול לומר בשבילי נברא העולם" (לשון הרמב"ם, בפרק ב' מהלכות סנהדרין). אמנם גם מוסר היהדות אומר: "הבא להורגך השכם והרגהו". ולא הנרדף בלבד אלא כל אדם שרואה את הרודף כשהוא רודף אחרי חברו להורגו "מצוה להצילו בנפשו". אבל במה דברים אמורים? לפני המעשה. אם נפש אחת צריכה להאבד מן העולם, מוטב שהנפש הזאת תהיה נפשו של הרודף ולא של הנרדף. אבל לאחר המעשה, אי אפשר להרוג גם את הרוצח אלא על פי עדים התראה ועל פי בית דין.

"וא"ר שמעון בן שטח, אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחרי חברו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו דומו מטפטף והרוג מפרפר, אמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, אני או אתה? אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי.אמרה תורה "על פי שנים עדים יומת המת" (סנהדרי,ל"ו. ב').

כן, מוסר היהדות אומר "לא תרצח" אפילו אם הרוצחים, אף אם יש ספק אחד מאלף שמא איננו הרוצח, שום אומדנות שבעולם, אפילו המוכיחות ביותר אינן מועילות.

ומה רחוק הוא מוסר היהדות מרגש הנקמה להנקם מאחד חטאת הזולת. גם "בנים לא יומתו על אבות ואבות לא יומתו על בנים ורק איש בחטאו יומת". ואם בחבורה של מאה נמצא אחד נקי ולא ידוע מי הוא – אסור להרוג אף אחד מהם מפני הספק של האחד הנקי ומי שעובר על זה עובר על "לא תרצה".

ה.

חבל מאוד שאנו מתביישים לדבר בשם "לא תרצח", המפורש כל כך בתורה וטבוע כל כך בתכונה היהודית, אלא אנו מדברים בשם "הבלגה", שם שבדינו לנו מלבנו.

ומהבלגה באנו לידי אדישות , אדישות על הדם היהודי הנשפך יום-יום. אנו עוברים על כל הקרבנות לסדר היום, כאילו שום דבר לא קרה. "הרגל נעשה טבע". ואם אנו קמים בבוקר ואיננו מוצאים מסגרת שחורה בעתון אנו מתפלאים על כך. אנו מרמים את עצמנו. אנו חושבים את כל זה לסימני הבלגה, ואינם אלא סימני אדישות. כל יחיד ויחיד אפשר לו להבליג על צערו הוא, אף-על-פי, כאמור, גם על זה נאמר "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים" וירווח לו. אבל אסור ואסור להתרגל באדישות כלפי צערו של הכלל. "לא נחרבה ביתר אלא מפני שלא השתתפה בצערה של ירושלים". כל האבדות ולא אבדת הרגש. והאבדות הנוראות, שאבדנו במשך השנתיים וחצי, כבר הביאונו כמעט לאבדת הרגש. אין אנו מרגישים בגודל הצער ובנוראות הכאב. "מאורועות" אנו קוראים לכל זה, "מאורעות" של שנות חזקה. ואין אנו עושים אפילו את המחאה הגדולה כלפי חזקה נוראה זו, מחאה שתישמע מסוף העולם ועד סופו; מחאה שתזעזע את כל הלבבות – אם יש עוד לב לבני בשר ודם ולא לב אבנים.

אבותינו ידעו עוד "לזעוק ולהריע בחצוצרות" על כל צרה שתבוא על הציבור ולא חששו שמא יעברו על מצות הבלגה. ואנחנו, לא בלבד שאיננו מריעים בחצוצרות, אף קול דממה דקה אין אנו מוצאים.

זה כבר השנה השלישית, שאנו אומרים: "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית", ואין אנו מרגישים, כי אין זה דרך של אומה, שעליה נאמר "רחמנים בני רחמנים", אלא כמו שאומר הרמב"ם "זו היא דרך אכזריות".

חז"ל היו בוודאי נגד כל הגבה וההבלגה שלהם הגיעה עד כדי כך, שאמרו: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים – עליהם הכתוב אומר: "ואוהבי כצאת השמש בגבורותו"; ועד כדי לפסוק הלכה פסוקה: "מפרנסים עניי עכו"ם אפילו העכו"ם השונאים אותנו ביותר מפני דרכי שלום". דבר שהמבליגים של ימינו אינם מודים בזה. ואף על פי כן היו רגילים לא בלבד לזעוק על ה' במקרים שכאלה, אלא אף להפגין בפומבי נגד כל העולם. ידעו "צאו והפגינו בלילה" ולצעוק לכל האומות: "אי שמים, לא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו". הם אמנם לא ידעו מהכרזת שביתה, אבל ידעו מהכרזת ביטול מלאכה, במקרים כאלה כשהתפרצה העיר ה"מורדת", העיר העברית הראשונה, מבלי שום קריאה, מבלי שום כרוזים, התפרצה ומרדה, נסגרו כל החנויות והמשרדים לאות אבל על נפש אחת מישראל, ממטירים על המתפרצים הללו נזיפות מכל צד, כאילו עשו איזה מעשה של "פילגש בגבעה". ואנו מה נאמר על זה? "הנח להם לישראל, אם אינם נביעים, בני נביאים הם" והם יודעים להבדיל בין הבלגה ובין אדישות. יודעים להבדיל מהו נגד מוסר היהדות ומהו בהתאם למוסר היהדות. מתחילים כבר להרגיש כי אין אלו "מאורעות", שכל אחד אומר "שלום עלי נפשי".

כבר הגיע הזמן, שנעשה "רוויזיה" גם בה"מאורעות" שלהם וגם ב"הבלגה" שלנו.