הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

טענת 'מאיס עליי' עקב אלימות כלכלית / פד"ר 1012834/1

הרב אברהם שינדלר, הרב רפאל י' בן שמעון, הרב יאיר לרנר ( בית הדין הרבני האזורי נתניה)
דייני בית הדין הרבני נחלקו בשאלה האם יש לחייב גט בטענת "מאיס עליי" עקב אלימות כלכלית. לדעת המיעוט יש לחייב גט כיוון שהגדרת "מאיס עליי" תלויה אך ורק ברגשות האישה ובדעתה כלפי הבעל, אם בית הדין מתרשם שהאישה טוענת אמת ונפשה קצה וסולדת ממגע גופני די בכך כדי לחייב את הבעל. דעת הרוב שאין לחייב גט מורכבת מדיין אחד הסבור שלא הוכחה אלימות כלכלית, ומדיין שני הסבור שלא די באלימות כלכלית כדי לחייב בגט.

ב"ה

תיק 1012834/1

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם שינדלר, הרב רפאל י' בן שמעון, הרב יאיר לרנר

התובעת:         פלונית (על ידי ב"כ עו"ד שקמה עצמון גל)

נגד

הנתבע:           פלוני   (על ידי ב"כ עו"ד  גיל דוידסון)

פסק דין

הנדון: טענת "מאיס עליי" עקב אלימות כלכלית

דעת חבר בית הדין א'

רקע עובדתי

בתאריך כ' בטבת התשע"ה (11.12.2014) הגישה התובעת הגברת [פלונית] (להלן האישה) באמצעות בא כוחה עורכת הדין שקמה עצמון גל תביעה לגירושין עם כריכה למזונות האישה ומדור ייחודי וכן כתובה, נגד הנתבע מר [פלוני] (להלן הבעל) באמצעות בא כוחו עורך הדין גיל דוידסון.

בכתב התביעה מפרטת האישה שתי סיבות עיקריות לטענתה:

א) אלימות כלכלית קשה ביותר [...] שולט בה ובמעשיה, מכתיב וקובע בעבורה כל צעד ושעל, ומגביל אותה ככל שעולה על רוחו [...] הנתבע מידר אותה כלכלית, כספית־רכושית, ולמעשה היא נתונה לחסדיו, וליתר דיוק לגחמותיו. הוא הקובע מה תעשה, לאן תלך, עם מי תדבר, עם מי תיפגש, הוא נוהג לעקוב אחריה ויודע כל צעד ושעל שלה [...] הנתבע לא נתן לה כספים אלא לאחר שקיבל פירוט ממנה למה הם נועדו ומה תעשה בהם, הנתבע אף ביקש מפקידת הבנק ליידע אותו בכל פעולה שמבוצעת על ידה בחשבון הבנק, הנתבע הגביל את כרטיס האשראי למסגרת של שלושת אלפים ש"ח בלבד, הוא עוקב אחר פעולות הכרטיס, ואם הוא רואה שביצעה קנייה שאינה מוצאת חן בעיניו כגון רכישת נרתיק ל"פלאפון" עבור הבנות, הוא מבטל את כרטיס האשראי. על מנת לצאת מהבית היא צריכה אישור הנתבע. הנתבע עצמאי, איש עסקים, בעלים של מפעלים ותעשיות, בבעלות הנתבע שטח אדמה בצפון הארץ, וכן כשמונה דירות אשר משכירם לאנשים, זה כשנה [מתאריך התביעה] אינם מקיימים יחסי אישות.

ב) הנתבע ניתק אותה מבני משפחתה ובודד אותה מהחברה, הוא נוהג להתעצבן ולהתקשר לבני משפחתה ולומר להם שאינו רוצה שהיא תהיה בקשר אִתם.

לפיכך תובעת האישה גט, וכן מזונות אישה ומדור ספציפי, כמו כן הגישה האישה תביעה לכתובה ותוספת כתובה.

 

//דילוג - פס"ד מלא בקובץ המצורף//

 

5. טענת מאיס עלי מחמת הרגשתה

בטענת מאיס עליי טוענת האישה לאלימות כלכלית מצד הבעל, ואילו הבעל טוען שאין הדבר נורא כל כך. ומה רע שהבעל קונה את הקניות למשפחתו, ומה רע שעוקב ובודק אחר הקניות של אשתו? אך מצינו בדברי רבותינו שטענת "מאיס עליי" תלויה אך ורק ברגשות וביחס האישה כלפי הבעל ובהנהגותיו ובמידותיו כלפיה. הנה בשו"ת הרשב"א (חלק ז סימן תיד, חלק ו סימן ב) כתב:

"האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס עליה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים. וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו, שומעין לה."

וכן כתב (חלק א סימן תקעג):

"במה שהסתפקתם שאמרה ההיא מאיס עליי [...] אינו כן. שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב. וכמה אנשים מכוערים מוצאים בעיני נשותיהם. וכמה יפים וטובים שסר הטעם בעיניהם."

וכך מסכם סוגיה זו בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר חלק א סימן ב אות ה):

"ועוד יש לחלק דמאיס עלי הוא לא רק עניין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש, ובזמננו גילו חכמי הרופאים מחלה ידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע [...] אבל טענה נפשית גופנית כמו מאיס עלי הוא עניין אחר, ואם דעת בית הדין מתיישבת שיש מקום לכך, מתחשבין עמה [...]"

וכך כתב גם הגאון רבי אברהם אטלס  (דברי משפט, חלק ב עמוד קלה):

"יש סוג אחר של מאיסות כזו שאינה בעצם האדם אלא מאיסות זו קשורה לרגישות האישה, לטעמה, ולדעתה, והרי זה כאוכל שאינו מאוס בעצם, אלא שיש אדם הבוחל ממנו [...]."

הרי מבורר מדברי רבותינו שהגדרת "מאיס עליי" תלויה אך ורק ברגשות האישה ובדעתה כלפי הבעל, אם בית הדין מתרשם שהאישה טוענת אמת ונפשה קצה וסולדת ממגע גופני [בדיון האחרון אמרה האישה שאין ביניהם יחסי אישות כשלוש וחצי שנים] וכן מקשר נפשי כלפי הבעל הרי טענתה טענה.

6. מאיס עלי מחמת מעשי הבעל

בשו"ת עזרת כהן הנ"ל מובא (בדין מאיס עליי):

"הוא דווקא דמאיס עלי דנידון דידן שמבורר לבית הדין שהצדק איתה וראוי הוא מצד מעשיו והנהגותיו הרעים שיהיה מאוס עליה דאז האונס שלה הוא אונס ודאי, ואין כאן רוע לב כלל, ומאחר שהוא גרם לכל זה, אין שום סברא שהיא תפסיד איזה דבר."

ועיין בשורת הדין (כרך ב עמוד צא) במאמרו של הגאון רבי חגי איזירר שליט"א שנדחק לפרש בדברי העזרת כהן שאין צריך שיהיו מעשיו גורמים אלא שכתב כך:

 "[...] רק לשופרא דמילתא שאם יהא חולק ויטען שאין לחייב בגט כשהוא מאוס עליה מפני מומיו, נטען כנגדו שהכא יודה שכאשר הבעל גורם המיאוס, יש לחייבו בגט ובמזונות."

אבל מפשט לשונו של העזרת כהן משמע שצריך שהבעל במעשיו הרעים גרם למיאוס, ואם כן, במקרה הנ"ל הרי מעקביו של הבעל וכן הנהגותיו בתחום הכלכלי של הבית גרמו לאישה מיאוס גדול כלפיו.

7. מאיס עלי בצירוף דעת רבנו ירוחם במורדים זה על זה

הנה ידוע בשנים האחרונות שבתי הדין הסתמכו על שיטת רבנו ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג) שכתב:

"וכתב מורי הר"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר הכתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן ליה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מה דיהיב ליה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

אף בנסיבות שלנו יהיה נכון לומר כשבני הזוג פרודים מיחסי אישות כשלוש וחצי שנים, והאישה טוענת "מאיס עליי", והבעל רוצה לנסות "שלום בית עוד שישה חודשים" כדבריו, לאחר שכל הניסיונות לא צלחו, הרי יש מקום לחיוב בגט, ובמיוחד לאור מאמרו של הגאון רבי נחום פרובר שליט"א (פורסם בקובץ כנס הדיינים התשס"ח, עמוד 114) שכתב:

"כפי שכתבנו לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באישה כלל אף אם האישה תרצה לחזור אליו או לחילופין כיום המצב הוא שאין האישה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה, זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות שאין זכות לכל צד לעגן את משנהו."

הרי שאין הבדל באשמת מי נגרם הפירוד, בסופו של יום שני הצדדים מעוגנים ויש לחייב בגט.

ועיין עוד בתקנת הגאון רבי חיים פלאג'י (ספר חיים ושלום חלק ב סימן קב) במצב שאין סיכוי לשלום בית והצדדים פרודים כבר י"ח חודש, על בית הדין לעשות כל מאמץ להפריד בין הצדדים.

נפסק

א.             הבעל חייב לגרש את אשתו.

ב.             יש לקבוע מועד לסידור גט בהקדם, ולהזמין את הצדדים כמקובל.

ג.              לגבי תביעת הכתובה של האישה בית הדין ימתין לאחר ההתדיינות הממונית בבית המשפט לענייני משפחה, ולאחר מכן ייתן את החלטתו.

ד.             לבקשת בא כוח האישה, יש לבטל מידית את הצו למדור ספציפי.

 

 

דעת חבר בית הדין ב'

אם טענת מאיס עלי מחמת אלימות כלכלית חשובה כאמתלא מבוררת

עיינתי בדבריו המקיפים של עמיתי הרה"ג *** שליט"א ואני מסכים עקרונית עם ההלכות שכתב בדיני "מאיס עליי".

אכן, האישה לא חפצה עוד בבעלה והיא עזבה את חדר השינה ומבקשת להתגרש מחמת שתי סיבות שציינה:

א) לטענתה הוא מגביל אותה כלכלית.

ב) הוא מגביל את הקשר שלה עם משפחתה.

אולם לעניות דעתי בתיק זה לא הגענו לכלל טענת "מאיס עליי" המבוררת לעיני בית הדין, וכפי שאפרט בהמשך.

יש להדגיש: ברור לכול שיש להבדיל בין כתבי טענות לבין עובדות שהוכחו בפנינו.

תחילה, ננסה לאמוד לפי החומר שבתיק האם הבעל עשיר גדול ובעל נכסים מרובים, ועל כן מגוחך שהוא מגביל את אשתו עד למשיכת שלושת אלפים ש"ח או שמדובר באדם בעל יכולת כלכלית נמוכה המגביל את משפחתו במשיכות של כספים וכרטיסי אשראי מתוך אחריות שלא לגלוש ולהוציא סכומים שהם מעבר ליכולתם הכלכלית.

מפרוטוקולי הדיון עלה שהבעל טען שיש לו דירה אחת ויחידה באור עקיבא הרשומה על שמו, ואין לו עוד דירות כלל. מתחת לביתו הוא בנה יחידות דיור והשכירן לאחרים  (כיום נטען בפנינו שהשכיר את היחידה להוסטל).

אין לו מגרשים ורכוש. יש מגרש שהוא ושלשת אחיו קנו בשותפות ברכסים, לא ברור מה שוויו של הנכס ומה חלקו של הבעל.

 

// דילוג//

 

כלומר: מהחומר שצוטט לעיל לא הוכח בפנינו שהבעל עשיר, ולא הוכח שהבעל במכוון מגביל את אשתו בקניותיה.

בעניין טענת בא כוח האישה שהבעל הורה לפקידת הבנק ליידע אותו בכל פעולה כספית שהאישה עושה:

טענה זו לא הוכחה. איני מכיר שירות שכזה שניתן בבנק ובפרט שמדובר במשיכת סכומים זעומים ביותר שהרי מעבר ל"תקרה" של שלושת אלפים ש"ח לא ניתן למשוך. על כל פנים כאמור, טענה זו לא הוכחה בפנינו.

העילה השנייה, התייחסה לניתוק הקשר שלה עם משפחתה.

במסגרת זו הובא סיפור מלפני שבע שנים בזמן ישיבת האישה "שבעה" על אביה. מהסיפור כפי שנשמע מהבעל, עלה בערב שבת הסתיימה ה"שבעה", כי לאחר מכן היה יום הכיפורים המבטל את השבעה, ולכן היא שבה לביתה. על כל פנים אין בסיפור זה כשלעצמו הוכחה בעניין הניתוק שהרי לא אמר לה בעלה לקום באמצע השבעה, גם הסיפור הנוסף בעניין הלווית הדוד שלמה שהאישה לא השתתפה בה, נטען שזה לא דוד אלא קרבה רחוקה וכן ההלוויה התקיימה יום לפני פטירת אבי הבעל והוא היה בבית החולים בלחץ עם אביו הגוסס. גם סיפור זה היה לפני שנים.

אחי האישה שהעיד מטעמה בפנינו לא נשמע נחרץ כל כך נגד הבעל. הוא הודה שבעבר כאשר ישב בכלא הבעל עזר לו, ואף אמר שהוא מבקר מדי פעם את התובעת והנתבע בביתם ומקבלים אותו יפה, רק מבקשים ממנו לבוא בלבוש מתאים. הוא אמר שיש לו שש אחיות – כולן גרושות מלבד התובעת וכולן "חזרו בשאלה" והן באות בשבת להורים. אף הוא תלמיד ישיבה לשעבר שכיום – מחוץ לבית ההורים – לא שומר שבת.

גם אחות האישה שהעידה לא הצביעה על עובדות המוכיחות את הטענות בדבר ניתוק האישה ממשפחתה. מדבריה וצורת חייה עולה שאכן אין היא דתית כלל וכלל.

מכל מקום שני העדים האח והאחות של האישה טוענים שמדובר בבעיה מתמשכת ואף שמעו שהצדדים היו בעבר בטיפול אך ללא הועיל.

הבעל בדיון בפנינו ביום ד' באדר ב' תשע"ו (14.3.2016) אמר כפי שמובא בפרוטוקול:

"אני לא מנתק אותה מהמשפחה.

בכל האירועים שלה הגעתי ראשון עם הילדים והמשפחה, אפילו אחרי שהיא הגישה את התביעה בבית הדין. היה 'בר מצווה' של אחיה נסעתי, ל'שבת חתן' נסעתי."

בדיון זה התברר שהאישה לקחה את הבנות להוריה מספר פעמים.

איך שיהיה, האישה טענה טענות ועילות לחיוב בגט בעניין הכלכלי ובענין הניתוק מהמשפחה. הבעל הכחיש אותן. טענות אלו לא הוכחו. אנו ניסינו בפסק דין זה להוציא וללמוד מהפרוטוקול את העובדות האמיתיות והאם יש ממש בטענות אלו, וכפי שנראה לנו אין בעילות אלו ממש. כאשר כאמור בבסיס הטענות מדובר במילה של האישה נגד מילה של הבעל.

הדרגות בטענת "מאיס עליי"

חז"ל הרחיבו רבות בהגדרת המושג ההלכתי "מאיס עליי" המבטא סלידה התרחקות ודחייה.

ישנן כמה דרגות ב"מאיס":

א) מאיס.

ב) מאיס באמתלא מבוררת.

ג) מאיס באמתלא מבוררת לעיני בית הדין.

נציין כמה מהדוגמאות שמובאות בחז"ל לאמתלאות מבוררות.

תוספות (כתובות סג ע"ב ד"ה אבל) כתבו: "דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה."

בהגהת מרדכי (כתובות סימן רצ) כתב: "עוד כתב מהר"ם וזו לשונו, אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא נראית וניכרת לטובי העיר וחכמיה למה הוא מאוס עליה."

בחוט המשולש (סימן לה) הביא את כל השיטות בדין "מאיס עליי" וכתב בתוך דבריו:

"הדעת הששי [...] אם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש, וזה דעת הר"מ מרוטנבורג ז"ל וכתבו הרא"ש ז"ל בפסקיו, אבל היה מחרים על מי שלמדה ונתן לה עצה למרוד על בעלה [...] הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אלא כשתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל אצלה אם מפני שהוא הולך בדרך לא טוב או מפני שמכלה ממונה ודומה לזה."

הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ג) מביא שיטה זו להלכה.

ועוד מביא שם את דברי הרא"ש (כלל לה): "ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש."

בשו"ת הרשב"ש (סימן צג) כתב: "והנה מהטענה הראשונה שכבר היתה מואסת אותו קודם נישואיה ולא נשאתו אלא בעל כרחה [...]"

בנדון דידן לא שמענו טענות מאיסות מסוג זה או הדומות להם המצביעות על סלידה ודחייה עמוקה של האישה כלפי בעלה, ועל כן לעניות דעתי לא הגענו לכלל דיני "מאיס עליי".

נוסיף: ברור לכל שסוגית חיוב בגט או כפיית גט על הבעל היא מהסוגיות החמורות בגיטין ואין לראות ולהכליל רצון ובקשה של אישה להתגרש, כאשר אינו נשען על דחייה אישית ממשית או עילות כבדות משקל בטענת "מאיס עלי".

 

 

דעת חבר בית הדין ג'

ראיתי מה שכתב ידידי הג"ר  א' שליט"א בטוב טעם בנידון דידן לחייב בגט משני טעמים עיקריים. האחד: לדעתו מקרה זה הוא בגדר טענת "מאיס עליי באמתלא מבוררת", ולפיכך על הבעל יש חיוב לגרש. והשני: על פי דברי רבנו ירוחם המחייב גט במקרה של מרידה הדדית, והוסיף גם דברי הגאון רבי חיים פלאג'י הידועים שבמקום שבני הזוג פרודים זמן ממושך בית הדין צריך להשתדל להפריד.

והנה הנימוקים כשלעצמם בוודאי נכונים ונכתבו רבות בפסקי דין שונים, אך לדעתי יש להעיר כדלהלן:

החילוק בין "בעינא ליה ומצערנא" ל"מאיס עליי"

גם אם ננקוט כשיטות הפוסקים שבטענת "מאיס עליי" יש לחייב ואף לכפות גט, מכל מקום שומה על בית הדין לבדוק האם אכן הטענות הבאות לפניו הן אכן בגדר טענה מבוררת שאם לא כן בכל מקרה ובפרט בסכסוך מתמשך בין בני זוג תעלה טענת "מאיס עליי", וזה בוודאי דבר שלא יעלה על לב. מה גם שעינינו הרואות שלצערנו בהרבה מהמקרים ואולי אף ברובם הסכסוך שבין הצדדים גורם לקיטוב ואפילו לשנאה הדדית, ואם כן האם נוכל לומר שבכל המקרים הללו נחייב גט מכוח טענת מאיסות?

והנה, הדבר ברור שטענות הנשמעות בבית הדין מחמת ריבים וכעסים אינן נופלות לגדר "מאיס עליי", ובפרט כשהאישה מופיעה בבית הדין עם ייצוג משפטי ובוודאי ישנה אפשרות שהיא טוענת את מה שנאמר לה לטעון. מה שאכן קובע את ההגדרה של "מאיס עליי" הן רק עובדות שהתבררו בבית הדין ואין חולק עליהן.

כאמור, רבות נכתב על עניין זה ורבו הדעות בין הפוסקים ובין הדיינים כיצד לפסוק הלכה למעשה בטענת "מאיס עליי" והאם ניתן לחייב או אף לכפות – עייין בפד"רים רבים (ובעיקר בחלק טו עמודים 145–183) ועייין למרן היביע אומר זצ"ל בכמה מקומות (בעיקר בחלק ג אבן העזר סימן יח ועוד). ומתוך דבריהם עולה ברור כי ההבדל בין טענת "מאיס עליי" לבין טענת "בעינא ליה ומצערנא ליה" היא שטענת "מאיס עליי" היא טענה על סלידה שיש לאישה הגורמת להפרעה מהותית בקיום חיי אישות.

הן אמת שמבואר בפוסקים (עיין בת נעות המרדות, ויש להוכיח כן מלשונות מפורשים בראשונים, ואין כאן מקומו) שגם באופן שטענת "מאיס עליי" היא מחמת התנהגות הבעל והליכתו בדרכים לא ישרות, כמו אדם השותה לשכרה או משחק בקלפים, גם אז נכללת היא בגדר "מאיס עליי". מכל מקום מבואר שמחמת אותן טענות המצב הגיע לכדי מאיסות בחיי אישות, למרות שהגורם למאיסות זו הוא התנהגות נלוזה של הבעל, אך עצם המאיסות היא מאיסות מחיי אישות. כאמור, מאיסות זו מוגדרת על ידי הגר"י הרצוג בתשובתו המפורסמת שהובאה בדברי הג"ר א'  (שו"ת היכל יצחק אבן העזר חלק א סימן ב): "... בחילה נפשית להיבעל לגוף זה", ועיי"ש.

מצב זה (במידה והוכח כן לבית הדין) מגדיר את מצבה של האישה כעין אונס לטענתה לסירוב לחיוב עם בעלה, ולכן נפסק בשולחן ערוך (סימן עז) שאין מכריזין עליה לחזור לבעלה דהא לאו בדידה תליא מילתא ואנוסה היא.

כאמור, אונס זה יכול להיווצר או מחמת סלידה ומיאוס מקשר גופני עם בעלה או מחמת שנאה עמוקה שגרמה לדחייה שכזו וכמו שכתב בשו"ת מהר"א ששון  (סימן קפו), מה שאין כן מורדת המוגדרת כ"בעינא ליה ומצערנא ליה", היינו שמחמת השנאה והמריבות ביניהם אינה מעוניינת לחיות אתו אך זה תלוי בה וברצונה ואינה כאנוסה מכיוון שאינה במצב של דחייה אלא שהחליטה שברצונה לעזוב את בעלה.

ההכרעה בהבחנה זו צריכה להיות בוודאי על פי ראות עיני הדיינים ועל פי עובדות מוכחות וחלוטות, ולא על ידי טענות גרידא.

הגדרת "מאיס עליי" כאנוסה מופיעה בכמה מדברי הראשונים, ונעתיק חלק מהם כדלהלן:

הרמב"ם (פרק יד מאישות הלכה ח) כתב וזו לשונו: "אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה [...]" כלומר שקיום חיי אישות במצב שכזה מוגדרים "כשבויה להיבעל לשנוי לה", וכן הוא בשולחן ערוך הנ"ל: "ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי."

ועי' תוספות רי"ד (כתובות סג ע"ב):

"דכיוון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אישה כשרה אי אפשר להיבעל לשנוי לה וכו' וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכל מאכל השנוי לו ונתעב עליו."

ובמאירי (כתובות סג ע"ב):

"אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי, כלומר לעולם איני נזקקת לו, אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום, ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה."

ודומה לזה בר"ן בסוגיה הנ"ל:

"דדוקא בדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, הוא דקנסינן לה דכיון שבעינא ליה אין זה כי אם רוע לב, אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא."

וכן מבואר מדברי הרשב"א שם: "ותוך זמן זה אין כופין אותה כלל ואין מכריזין עליה שאין כופין אותה ליבעל למאוס לה וזו כאנוסה היא."

מתבאר מכל דברי הראשונים הנ"ל שהגדרת "מאיס עליי" אינה רק במריבה גרידא אלא שמערכת היחסים שבין הצדדים הגיעה למצב של שפל ברמה כזו שאינה מסוגלת לקיים יחסי אישות עם בעלה ונחשבת היא כאנוסה בסירובה.

ועיין עוד במהרימ"ט (חלק ב אבן העזר סימן מ הובאו דבריו ביביע אומר הנ"ל) וז"ל:

"ואם היינו באים לדון דינא דמאיס עלי כדעת הרמב"ם היה צריך לחקור הדבר היטב שיהיה ברור וניכר לנו שאי אפשר לה להיבעל ברצונה לו שהוא מאוס עליה וצריכה לתת אמתלה לדבריה בכדי להאמינה."

ומעתה ניחזי אנן בנדון שלפנינו האם אכן "ברור וניכר לנו שאשת איש לה להיבעל ברצונה לו שהוא מאיס עליה"? הנה הטענות שהעלתה האישה הן בעיקר בעניינים של התנהלותו הכלכלית של הבעל והתנהלותו הגרועה ביחס אליה. ואמנם גם אם נקבל את טענותיה  (מה גם שחלק מטענותיה לא הוכחו או התבררו כאינן נכונות ובפרט על מצבו הכלכלי של הבעל ונכסיו), הרי שהבעל  (שהודה בחלק מטענותיה) נהג שלא כראוי וכמתחייב ממנו כבעל וכהורה, ועליו לדעת שהתנהגותו כלפי האישה היא פסולה.

מכל מקום, לדעתי אין לראות במצבם של הצדדים ובטענות האישה כ"מאיס עליי" ולחייב בגט.

גם ביחס לנימוק הנוסף שהעלה הג"ר א' שליט"א בנימוקיו על פי דברי רבנו ירוחם ועל פי דברי רבי חיים פלאג'י – לדעתי למרות שהנימוקים עצמם מפורסמים ונכונים, מכל מקום אינם עניין לנידוננו. ומקרה זה דומה יותר למה שכתב בשו"ת ציץ אליעזר  (חלק ו סימן מב אורחות המשפטים פרק א):

"והדברים מרפסים איגרא דהיכן מצינו בכזאת לכוף לתת גט בגלל חלוקי דעות וקטטות ומריבות החולפים בין איש לאשתו. והאם הנימוק של לא יש תקוה לשלום ביניהם מספיק שלא לחוש לגט מעושה בבואנו לכוף את הבעל לגרש? והרי המדובר שם כשיהיה קטטה ומריבה בין איש ואשתו באיזה צד ואופן שיהיה, וא"כ איה מקום כבודה של הלכה כזאת שיוכלו בית דין לכוף לנתינת גט בגלל זה שהמריבות והקטטות נמשכות זה כבר יותר מי"ח חודש. ומה שמצינו בספר חסידים היא בהיכא שלא יכל להזדקק עם אשתו ועסקו ברפואות שנה או שנתים או שלוש ולא הועיל להם, כמוזכר בשמו בבאה"ט וכ"י אבל כפיה משום סתם קטטות ומריבות מאן דכר שמיה."

ועיין עוד מה שכתב הגר"י הרצוג בתשובה (סימן קנד):

"אמת הוא שהנימוק הסתמי של אין סיכויים לשלום בית דורש זהירות מרובה מצד בית הדין ואם נקבל דבר זה ליסוד מספק, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שכל בעל שנותן עיניו באחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שבית הדין אחרי עבור איזה זמן יבואו לידי המסקנה שאין סיכויים לשלום בית..."

כאמור, דברי הגר"י הרצוג הם במקרה של כפיית האישה להתגרש שיש בזה חרם דרבינו גרשום ובוודאי וק"ו בנידונינו שהמדובר הוא על כפיית האיש.

אימתי נאמרה תקנת רבי חיים פלאג'י

מחמת הקושי לתרגם דברי הגר"ח פלאג'י הלכה למעשה הכריעו הרבנים בצרי, אליעזרוב וכהן (פד"ר כרך יב), שדברי הגר"ח פלאג'י אינם כפשוטם:

"ונראה ברור שמה שכתב לכפות הכוונה בדברים בלבד שבית דין ישפיע עליהם כל כך, עד שבדבריו כאילו יכפה עליהם להגיע להסדר ולהתגרש, ולא שנתכוין להכריח בדרכי הכפייה, שבתחילה כתב שראוי לבית דין להשפיע על כיוון של שלום אבל אם הדברים מאריכים ואין סיכוי לשלום יש לבית דין לעשות את כל המאמצים ולהכריחם בדברים עד שיסכימו וירצו להתגרש. לפי זה לא עלה על דעת הגר"ח פלאג'י ז"ל לכופם ממש לקבל ולתת גט בעל כורחם רק לרצות אותם עד שיאמרו רוצה אני ויגרשו אחר כך מרצון טוב. ואם כן אין ראיה מכאן לתת היתר נישואין לבעל שעזב את אשתו אף שאין סיכוי לשלום בית."

נידון הפסק הנ"ל הוא בכפיית האישה ונגד חרם דרבנו גרשום ובוודאי שכשהנדון הוא לכפות על הבעל קשה יותר להסתמך על דבריו הלכה למעשה למעט במקרים מיוחדים.

והנה, גם אם לא נקבל את ביאורם של הרבנים הנ"ל בדברי הגר"ח פלאג'י, מה שאכן קשה להוציא מפשט לשונו המורה על כפייה כפשוטה, מכל מקום חזינן שאשת איש להשתמש בדברי הגר"ח פלאג'י כהיתר גורף לכפיית גט אפילו על האישה.

לאור כל הנ"ל, לדעתי אין לחייב את הבעל במתן גט.

 

יש להבהיר שוב: התנהגותו של הבעל אינה ראויה ומצב מערכת היחסים ביניהם הוא גרוע. משכך, יש להסביר לבעל שבמצב זה כדאי מאוד להגיע להסכמות ולגירושין לטובת הצדדים וילדיהם.

 

מסקנות

הוגשה בפנינו תביעת גירושין על ידי האישה כנגד בעלה.

חברי בית הדין כתבו נימוקים והם חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. חברי בית הדין נחלקו בדעתם.

לדעת המיעוט:

א)   הבעל חייב לגרש את אשתו.

ב)   יש לקבוע מועד לסידור גט בהקדם תוך שישים יום, ולהזמין את הצדדים כמקובל.

ג)   לגבי תביעת הכתובה של האישה: בית הדין ימתין לאחר ההתדיינות הממונית בבית המשפט לענייני משפחה, ולאחר מכן ייתן את החלטתו.

ד) לבקשת בא כוח האישה, יש לבטל מידית את הצו למדור ספציפי.

לדעת הרוב:

א) לא הוכח שהבעל חייב לתת גט לאשתו.

ב) בית הדין מותיר על כנו את הצו למדור ספציפי על הבית המשותף של הצדדים.

ג) למרות האמור לעיל, עקב הפירוד הממושך בבית (נטישת האישה את חדר השינה) ומערכת היחסים הרעועה שבין הצדדים, בית הדין אינו רואה אפשרות סבירה של הגעת הצדדים לשלום בית. משכך, בית הדין קורא לבעל לראות את המציאות נכוחה ולהגיע להבנות ולגיבוש הסכמות שיסדירו את הפירוד ביניהם בדרכי שלום.

 

אנו פוסקים כדעת הרוב.

מותר לפרסם לאחר השמטת שמות ופרטים מזהים.

ניתן ביום י' בסיוון התשע"ו  (16.6.2016).

הרב אברהם שינדלר                הרב רפאל י' בן שמעון                       הרב יאיר לרנר