הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע

דיון ציבורי על יציאה למלחמה

ייחוס: צה"ל

ייחוס: צה"ל

הרב אלעזר גולדשטיין
בחודשים האחרונים ישנה עליית מדרגה בביקורת הציבורית על תקיפה אפשרית באיראן. דיון זה מעורר דילמה לא פשוטה: מי אמור להחליט כיצד לנהל מאבקים צבאיים? מה הדרך לבקר ולהשפיע על ניהולם? בטור זה שפורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון (י"ג אלול תשע"ב 31.8.2012) נידונה החלוקה בין "מלחמת הגנה" ל"מלחמת רשות", כפי שמבאר אותה הרמב"ם וכפי שאנו רואים כיום בפער בין ארה"ב לישראל במאבקם נגד האיום האיראני.

 

כאשר מדובר במלחמת קיום, יש למנהיג בישראל את מלוא הסמכות לצאת למלחמה, ועל הציבור לתת לו גיבוי.

בחודשים האחרונים ישנה עליית מדרגה בביקורת הציבורית על תקיפה אפשרית באירן. דיון זה מעורר דילמה לא פשוטה: מי אמור להחליט כיצד לנהל מאבקים צבאיים? מה הדרך לבקר ולהשפיע על ניהולם?

מסתבר שדרך המחאה הציבורית שאנו פוגשים כאן, מקורה במחאה האמריקאית נגד מלחמת וייטנאם. מאבק זה ערער את ההנחה שמי שקובע כיצד לנהל מלחמות הוא השלטון הנבחר. אחד ההוגים הפילוסופיים של מחאה זאת הוא מיכאל וולצר שכתב ספר בנושא "מלחמות צודקות ולא צודקות". בחלק החמישי של הספר הוא דן בשאלת אחריות האזרחים במדינה דמוקרטית על מלחמות ש"אינן צודקות".

וולצר טוען שבחברה דמוקרטית מורכבת (שם, עמ' 354): "אפשר לראות את כל קבוצת יודעי-הדבר כחשופה להאשמה, מכל מקום בכוח, אם המלחמה הזאת אכן תוקפנית, אלא אם כן הם הצטרפו לאופוזיציה למלחמה". הצורך להצטרף לאופוזיציה במלחמה או להקים "תנועת התנגדות למלחמה" היא הדרך הראויה לשיטתו להיאבק במלחמות שאינן צודקות בחברה דמוקרטית.

גיוס חובה

ברור לכולם שכללי המלחמה שונים מהכללים בחיי השגרה. אפשר לזהות שני הבדלים מובהקים בין פעולה מלחמתית לבין חיי שגרה: האחד הוא הסמכות לחייב אנשים להסתכן, והשני הוא הסמכות להרוג ללא משפט.

בזמן הקמת המדינה, עם חקיקת חוק הגיוס תש"ח, התעורר פולמוס ברבנות הראשית בנוגע לשאלה האם ניתן לחייב חיילים להתגייס לשרות קרבי? הנחת היסוד היתה שבחיי שגרה הכלל הבסיסי הוא "חייך קודמים לחיי חברך", ואם כן כיצד ניתן לשלוח חיילים לחזית ללא הסכמתם (ויש אף שיטענו שהסכמתם לכך לא תועיל)?

ואכן, הרב קוק קבע כמה שנים קודם לכן שאי אפשר לקבוע שאלות אלו בכלים הלכתיים רגילים, שכן שאלות אלו שייכות ל"משפטי המלוכה" (משפט כהן, קמג-קמד). הרב קוק מדגיש שגם בהיעדר מלך אין "וואקום" שלטוני: "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה... כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, על פי דעת הכלל ודעת בית-דין, ודאי עומד הוא במקום מלך לענין משפטי המלוכה הנוגעים להנהגת הכלל". לאור דברים אלו כתב הרב יצחק הלוי הרצוג (הרב הראשי לישראל בהקמת המדינה) בשנת תש"ח שלמדינה יש את הסמכות לכפות גיוס חובה (תחומין ד עמ' 24).

מלחמת הגנה

דרך קבלת ההחלטות בדבר יציאה למלחמה מפורשת ברמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פרק ה, הלכה ב): "מלחמת מצוה אינו [=המלך] צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".

ניתן לקבוע שההבדל המובהק ביותר בין שתי סוגי המלחמות הוא שבמלחמת רשות אין איום קיומי ואין חובה לפתוח במלחמה, ואילו מלחמת מצווה, בענייננו מלחמת הגנה, היא מלחמה קיומית. לאור זאת ברורה החלוקה ברמב"ם: במלחמת רשות שלא נובעת מאיום, יש לעכב את המלחמה לבירור יסודי ורוחני עמוק בדבר הכורח שבמלחמה. במובן מסוים דברים אלו תואמים את טענתו של וולצר בדבר חובתם של הוגי הדעות והציבור להיות שותפים בקבלת ההחלטות בדבר יציאה למלחמה.

לדברים הללו ניתן לצרף את שאר המצוות הנוהגות במלחמת רשות: חובת הקריאה לשלום ודילול הלוחמים. חובות אלה ניתנות ליישום בהעדר איום וכאשר אפשר להמתין לפתרונות דיפלומטיים.

לעומת זאת, במלחמת מצווה יש סכנה קיומית. כאן אין מקום לסכן את הציבור במהלך דיונים פומביים וארוכים ויש לתת סמכות רחבה לשלטון לקבל החלטות בזמן אמת. לכן גם אין להתעכב לקרוא לשלום, דבר העלול ליצור מרחב זמן שיסכן את קיומנו בעתיד.

וכך מבאר הרב הרצוג את העדר החובה על המלך להתייעץ עם הסנהדרין בשעה שהוא יוצא למלחמת מצווה: "למה דבר זה נמסר למלך לבדו מבלי הסנהדרין שיוציא למלחמה על פיהם, כלומר בהסכמתם, ועל כרחך שזהו כדי למנוע שהייה בזה... ובין כך ובין כך תסתכן האומה... וכמובן מפני שהוא מיוחד לתפקיד זה לשמור על עניני המדינה, ויש לסמוך עליו שיחליט כראוי".

הרב הרצוג מעלה שני נימוקים חשובים למתן סמכות שלטונית רחבה למנהיגי האומה: הנימוק הראשון הוא חשש מ"השהייה", ההמתנה לכך שהמהלך יוסכם על ידי החכמים היא מסוכנת במציאות של מלחמת קיום. הנימוק השני הוא "האחריות" – לא ראי מי שנאבק נגד תופעה ואיננו אחראי לתוצאותיה לבין מי שמופקד על שלום הציבור.

בין ישראל לארצות הברית

לאור הדברים הללו עלינו להבחין בין ההתמודדות של אזרחי ארצות הברית ומלחמותיה מול ההתמודדות כאן בישראל. הבחירה של ארצות הברית להיאבק נובעת משיקולים שאינם קיומיים אלא של אינטרסים אמריקאים גלובליים ושל "שלום העולם". לעומת זאת, בישראל מדובר על איום קיומי.

הדאגה לשלום העולם שייכת לתחום מלחמת הרשות, הדורשת השהייה וחיפוש פתרונות קבועים בדרכי שלום. מנגד, מניעת התחמשות של אירן בנשק גרעיני היא מלחמת הגנה ומלחמת מצווה. זאת לאור התקפות כנגד ישראל במשך שנים רבות (באמצעות ארגון החיזבאללה ושאר זרועותיה), ולאור הצהרות יומיות הקוראות להשמדת ישראל. ולכן, יש בעייה בכך ששותפים לדיון מי שאינם נושאים באחריות, ולא שייך לאמץ מודל של "מחאה ציבורית" שעלולה להוביל לסכנת הכלל.

גם וולצר שמעודד מחאות נגד מלחמות (ולא מתוך תפיסה פציפיסטית) מסכם שהדברים אמורים "במדינה דמוקרטית העורכת מלחמה בארץ רחוקה. ולאזרחיה של מדינה כזאת יש הזמן להקשיב ולהרהר; גם הם אינם שרויים בסכנה ישירה" (שם, עמ' 356).

ניתן למצוא בין הקולות שמנסים לעצור תקיפה דימוי ל"נביא בשער". אכן ידע עם ישראל מקרים שהנביא בא להזהיר את ישראל מפני התנהגות קלוקלת של המלך. עם זאת, דברי חכמה אינם דברי נביאות וכל עוד לא מדובר במי שנמצא בין מקבלי ההחלטות והוא לא חולק על כך שישנו איום קיומי אין לו לנצל את כוחו לפלג את העם.

יציאה למבצע צבאי נובעת מערבות הדדית, ולכך נדרשת שאיפה לאחדות. בהרבה ממערכות ישראל ניתן גיבוי מלא לממשלה, מכוח ההבנה שעומד על הפרק איום קיומי. גם בפרשה זאת נדרשת אחדות מכל צד בדיון. דברים אלו לא מייתרים את החובה לבצע שיקול מקצועי שאכן מדובר בצעד הנכון. חובה על הממשלה והעומדים בראשה לברר את הדברים לעומקם, לדאוג לטובת הכלל, ולנהוג בניקיון כפיים.

[מעניין לראות דברים שכתב לאחרונה ח"כ מיכאל איתן בנושא זה.]