הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

חובת האמון במשפט העברי ובדין הישראלי

הרב ד"ר ירון אונגר
ישנם פערים משמעותיים בין חובות הנאמנות שמטיל המשפט הישראלי על חב האמון לחובות הנאמנות שמטיל המשפט העברי עליו, פערים אלו והמשקל היחסי של כל אחת מחובות האמון בכל אחת משיטות המשפט, נובעים מתפיסות מנוגדות בנוגע לטבע האדם ולתכליתן של החובות שמטיל המשפט על חב האמון.

תקציר

האמון שבין הבריות הוא אבן היסוד ליכולת האדם לכונן קשרים חברתיים ועסקיים, לקיומה של החברה, וליעילות הפעילות הכלכלית בה.

חובות האמון נועדו להעניק תוקף משפטי לאמון זה, ולהבטיח שמי שבידיו הופקד עניינו של הזולת (להלן: חב אמון), יעשה שימוש בכוח שנמסר בידיו רק לשם קידום העניין שלמענו הוא נמסר בידיו.

חובות האמון עומדות על שלוש 'רגליים': החובה למלא את התפקיד  בנאמנות (Duty Of Loyalty), חובת הגילוי (Duty of Disclosure) וחובת ההשגחה (Duty of Care).

מן החובה למלא את התפקיד בנאמנות נגזרים שני איסורים: האיסור להימצא במצב של ניגוד עניינים והאיסור להפיק טובת הנאה עקב מילוי התפקיד.

שני האיסורים האמורים שוכללו והורחבו בחקיקה הישראלית, בפסיקת בתי המשפט והמלומדים עסקו בהם בהרחבה. כך נקבע, שהעניין האישי האסור יכול שיהיה כלכלי, רגשי או משפחתי. ענין זה יכלול גם עניינם של קרוביו של חב האמון, ידידיו, שותפיו או כל עניין אחר שחב האמון נדרש לייצגו ולפעול בשמו (ניגוד עניינים מוסדי).

על חב האמון נאסר להפיק כל סוג של טובת הנאה מתפקידו, בין במישרין, בין בעקיפין, בין אם מטובת ההנאה נהנה חב האמון בעצמו ובין אם נהנים ממנה קרוביו, ידידיו או שותפיו. האיסור חל גם על הבטחה להעניק טובת הנאה בעתיד, והוא אינו פוקע משסיים חב האמון את תפקידו.

בהיבטים רבים, תחולת האיסור רחבה יותר כאשר חב האמון הוא עובד ציבור. לדעת רבים, על חב אמון זה יוחל מבחן אובייקטיבי לבחינת ניגוד העניינים האסור, ייאסר עליו להימצא במצב של ניגוד עניינים גם כאשר לא קיים ניגוד ממשי, אך קיימת סבירות גבוהה לכך שבעתיד יתקיים ניגוד שכזה, ותוקמנה 'חומות סיניות' כדי להבטיח שחב האמון לא יימצא מלכתחילה במצב של ניגוד עניינים. זאת, על מנת להבטיח לא רק את ההגנה על עניינו של הזכאי, אלא גם את שמירת אמון הציבור בנושאי המשרה הציבורית.

בכל אלו, קיים פער משמעותי בין הדין הנוהג במשפט הישראלי לזה הנוהג במשפט העברי. 

ההלכה התנאית אסרה אמנם על חייבי האמון לרכוש לעצמם נכס מן הנכסים שהופקדו בידיהם, אך מן המקורות עולה שהאיסור נועד למנוע פגיעה בשמו הטוב של חב האמון ובאמון הציבור בחייבי האמון, ולא למנוע ניצול הכוח שנמסר בידיו של חב האמון לרעה. בהתאם לכך, האיסור חל אך ורק על רכישה עצמית ממש, ולא על מכירה לקרובים.

ההלכה התנאית אף לא אסרה על חב האמון להפיק טובת הנאה עקב מילוי תפקידו.

תמונה דומה עולה גם מן המקורות העוסקים בחייבי אמון הנושאים בתפקיד ציבורי, אם כי, כאן נראה שקיימת רגישות גבוהה יותר לפגיעה באמון הציבור בחייבי האמון. בשל כך, כבר בדור הראשון לאמוראי בבל נקבע שאין למנות אדם שיש לו עניין אישי בנכסיו של החסוי, כאפוטרופוס לחסוי.

פוסקים רבים הקישו מן ההלכות שנקבעו בעניינם של דיינים לדרך שבה מן הראוי שינהגו נציגי הציבור, ומכוחו של היקש זה נאסר על נציגי ציבור לקבל הכרעות שיפוטיות או מעין שיפוטיות בהיותם מצויים במצב של ניגוד עניינים.

היו שנטו להרחיב את תחולת איסור הרכישה העצמית ולהחילו גם על מכירת נכסיו של הקדש ציבורי לקרוביו של חב האמון, ובדורות האחרונים, היו שנטו לקבוע ככלל, שנאמן של הקדש כאמור אינו רשאי לפעול בהיותו מצוי במצב של ניגוד עניינים, ופעולות שנעשו תוך הפרת איסור זה בטלות.

נראה שהתפתחויות הלכתיות מאוחרות אלה קשורות לערעור אמון הציבורי בחייבי האמון הנושאים בתפקידים ציבוריים, ובצורך לחזק את אמון הציבור בנציגיו.

פער דומה בין שתי שיטות המשפט מתגלה גם בעניינן של חובות הגילוי והדיווח. חובות אלו פותחו במשפט הישראלי, ומכוחן נקבע שעל חב האמון לחשוף בפני הזכאי כל מידע הנוגע לשמירת ענייניו, לוודא שהזכאי מבין את המידע שנמסר לו, ולמסור לו דוחות מעת לעת בדבר הוצאותיו, הכנסותיו ותוצאות הפעולות שביצע.

ההלכה התנאית לא קבעה חובת גילוי כללית מעולם, ולא הטילה על חייבי אמון חובת דיווח.

אמנם, גם בעניינן של חובות אלו חלה התפתחות הלכתית דומה לזו שנמצאה בעניינה של החובה למלא את התפקיד בנאמנות. כך, כבר במאה ה-13, ניתן למצוא פסיקה המטילה על נציגי ציבור חובה לדווח לציבור או לבית הדין על הכנסותיהם, הוצאותיהם ותוצאות פעולותיהם בנכסים שהופקדו בידיהם. אף התפתחות הלכתית זו, כך נראה, קשורה לערעור אמון הציבור בחייבי האמון ולצורך הציבורי לשקם אמון זה.

נראה שהפערים האמורים קשורים הן לתפיסות פילוסופיות מנוגדות בדבר טיבם של בני אנוש, והן לתפיסה חינוכית בדבר השפעותיו של הסדר משפטי המרחיב את היקפן של חובות האמון ומעצים את נוכחותן על האמון שבין הבריות.

המשפט הישראלי אימץ את ההנחה הפילוסופית בדבר היות האדם ייצור תועלתני, המונע מכוחה של שאיפה אחת ויחידה – השאיפה להשיא את הרווחה האישית. מהנחה זו נגזרה המסקנה, שכאשר האדם נדרש לייצג את עניינו של הזולת הוא מוצא עצמו ב'בעיית נציג', שכן הוא חשוד שינצל את מעמדו לשם השאת רווחתו האישית. כדי להתמודד עם בעיה זו פותחה מערכת עניפה של איסורים ושל חובות גילוי, שנועדה למנוע מחב האמון לנצל את הכוח שהופקד בידיו לרעה.

תפיסתו הפילוסופית של המשפט העברי שונה. מקורות רבים מלמדים שחכמי ישראל גיבשו תפיסה מורכבת יותר על אופיים של בני אנוש. הם הכירו בכך שבאדם קיימת, מנעוריו, נטייה לפעול לטובת עצמו תוך התעלמות מרווחתם של אחרים, אך מצאו בו גם את הנטייה להיטיב לזולת, המוטמעת בו מכוח היותו נברא ב'צלם אלוקים'. מתפיסה זו נגזרת המסקנה, שחב האמון יכול אמנם לנצל את מעמדו כדי לקדם את ענייניו, אך אין הוא מוכרח לפעול כך על פי טבעו.

בהתאם לתפיסה זו עוצבו החובות המוטלים על חב האמון, לא מתוך מגמה לרסנו, אלא מתוך מגמה לכונן ולשמר תרבות של אמון באמצעות יצירת אווירה ציבורית של אמון בחייבי האמון.

כאמור, ה'רגל' השלישית של חובות האמון היא חובת ההשגחה, הקובעת את תקן ההתנהגות שעל חב האמון להפעיל בעת שהוא ממלא את תפקידיו.

כאן, דווקא הדין העברי הרחיב ופיתח את החובה, בעוד שהחוק הישראלי הסתפק במליצות המבהירות בקווים כלליים את תוכנה של החובה, והותיר את המלאכה של יציקת תוכן ממשי לחובה זו בידיהם של בתי המשפט.

ההלכה דרשה מחב האמון למלא את התפקיד שהוטל עליו באופן אישי, אלא אם הנסיבות מלמדות שהזכאי אינו מקפיד על ביצוע אישי. בעניין זה יוחס משקל רב לאופיו של הקשר המשפטי שבין הזכאי לחב האמון ולטיבן של הפעולות שנדרש חב האמון לבצע.

ההלכה התנאית העניקה לזכאי את הזכות לתבוע מחב האמון פיצוי כספי על אבדן רווח שנגרם בשל הפרתה של חובת השקידה.

חב האמון נדרש למלא את תפקידיו במסירות, ולהימנע מביצוע תפקידים נוספים או מלאכות אחרות במקביל לתפקידו העיקרי, אלא אם אין בכך כדי לפגוע בהתמסרותו לתפקיד שהטיל עליו הזכאי. אף בהקשר זה הוצעו מבחנים מורכבים ומשוכללים, שהתבססו על טיב ההסתמכות של הזכאי על חב האמון, על טיב העיסוק הראשי ועל טיבו של העיסוק הצדדי, כדי לקבוע באלו נסיבות ייחשב העיסוק הצדדי הפרה של חובת המסירות.

ההלכה דרשה מחב האמון להפעיל מיומנות בבצעו את תפקידיו, ויש אף שקבעו, שבמידה ולא מצויה בידיו של חב האמון מיומנות הדרושה לשם מילוי התפקיד שהוטל עליו בצורה מיטבית, עליו לרכוש אותה או להסתייע בבעל מקצוע מיומן.

דומה שהמשקל הרב שניתן לחובות ההשגחה בהשוואה לחובות הנאמנות והגילוי, קשור לגורמים להפרתה של החובה ולהערכה המוסרית של מי שמפר את החובה.

הפרה של החובה למלא את התפקיד בנאמנות מבטאת התנכרות מוחלטת לעיקרון האמון, בגידה, פגיעה בזולת לשם השאת רווח אישי. לכן, מי שמפר חובה זו "זוכה" בלשון חכמים לתואר הגנאי – 'רמאי'.

כאמור, ההלכה אינה מניחה שחב האמון הוא רמאי ואינה חושדת בו שינצל את מעמדו על חשבונו של מי שנתן בו את אמונו. לכן, היא אינה מטילה חובות ואיסורים שכל תכליתם היא, למנוע ממנו לנהוג כך.

לעומת זאת, הפרה של חובות ההשגחה נתפסת ככניעה לחולשות אנוש, ל'עייפות החומר' הבאה לידי ביטוי בעצלות, חוסר מודעות או פיזור הדעת. כניעה לחולשות אנוש היא טבעית, אנושית, אך אין להשלים עמה. בשל כך שקדו חכמי ישראל על קביעתן של חובות ברורות, שיבהירו לחב האמון כיצד עליו לנהוג על מנת שחולשותיו לא יגרמו לו להפר את חובתו להשגיח ולטפל בעניינו של הזכאי כיאות.

הנחת היסוד של המשפט הישראלי היא הפוכה. המשפט הישראלי מניח שבשל נטייתו של האדם להשיא את רווחיו הוא חשוד תמיד כמי שינצל את מעמדו לשם השאת רווחים על חשבונו של הזכאי. התנהגות המנוגדת להנחה זו נתפסת, לפי הנחה זו כהתנהגות בלתי אנושית, 'מלאכית'. בשל כך, הוא מעניק משקל רב יותר לחובה למלא את התפקיד בנאמנות ולחובת הגילוי, חובות שנועדו 'לשבור' את טבעו של האדם ולגרום לו לפעול בניגוד לנטייתו הטבעית.

נראה שהתפיסה האמורה השפיעה גם על המשקל שניתן לחובות ההשגחה, המבטאות את הדרגה הגבוהה ביותר של הגשמת עיקרון האמון: ההתמסרות המוחלטת לקידום עניינו של הזולת. רבים ראו בהתמסרות שכזו מידה שהיא מעבר להישג ידו של המשפט. המשפט, לפי תפיסה זו, יכול לצוות על האדם להתנכר לטבעו התועלתני כדי לא לבגוד באמון שניתן בו, אך לא לצוות על האדם להתמסר לקידום עניינו של הזולת.

לכן, היו שנטו לסווג את חובות ההשגחה כענף של דיני הנזיקין דווקא, ולא של חובות האמון. לאמור, אנו יכולים לדרוש מאדם שלא יזיק לזולת, אך אין אנו יכולים לדרוש ממנו את ההתמסרות.

נמצאנו למדים, שהן הפערים המשמעותיים שבין חובות הנאמנות שמטיל המשפט הישראלי על חב האמון לחובות הנאמנות שמטיל המשפט העברי עליו, והן המשקל היחסי של כל אחת מחובות האמון בכל אחת משיטות המשפט, נובעים מתפיסות מנוגדות בנוגע לטבע האדם ולתכליתן של החובות שמטיל המשפט על חב האמון.