הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע

מיסוי לא שוויוני

הרב יהודה זולדן
אמונת התורה כי עושרו של אדם אינו קניינו הפרטי אלא הזדמנות שניתנה בידיו לתרום לחברה מוצאת ביטוי במקורות ההלכה המעידים על גביית מס גבוה יותר מן העשירים. על חלוקת נטל המס במשפט העברי

במסגרת חלוקת נטל המס, האם נכונה הדרישה שהעשירים, הטייקונים ישלמו יותר מס? האם זה מוסרי לדרוש מס נוסף על רווחים שאנשים הרוויחו ביושר ובמו ידיהם? האם יש לנהוג כך גם אם המיסים הגבוהים יבריחו מכאן משקיעים ובעלי הון?

 

איך אחסר ממוני ליתנו לעניים?

עושר נרכש בדרך כלל לאחר מאמץ. יזמות, בחירה נכונה, השקעות מדויקות, נטילת סיכונים, והצלחה בסוף הדרך. אך אין תעודת ביטוח להצלחה, גם אם ייעשו כל הצעדים הנכונים. "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יז-יח). אדם שהצליח מאד בעסקים או בתחומים אחרים, יכול לחשוב ולהרגיש שההצלחה באה לו בשל כישוריו המיוחדים ומכוחו שלו, "לפיכך אמר כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא יתברך" (רבנו ניסים, דרשות הר"ן הדרוש העשירי).

על אדם לפעול ולעשות, אך עליו לזכור שהקב"ה הוא זה שנתן לאדם את הכוח, הפוטנציאל, את היכולת והכישורים להצליח ולהרוויח את הכסף. תזכורת חשובה לכולם, ובמיוחד לאילו שהצליחו יותר מכולם. שלמה המלך אמר זאת בפסוק קצר: "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב). רבי יהושע בן חנניה נתן עצה ברוח זו כששאלו אותו איך להתעשר: "מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב' (חגי ב,ח). בא להשמיענו שזה בלא זה לא יועיל" (נדה ע ע"ב, מתורגם).

על כל אדם מוטלות חובות שתכליתן לעזור לחלשים שבחברה. העזרה מתורגמת פעמים רבות למתן כסף למטרות צדקה שונות. רבי יעקב בעל הטורים פתח את הלכות צדקה (יורה דעה, סימן רמז) כך: "ואל יעלה בליבו עצה לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לו לדעת שאין הממון שלו אלא פיקדון לעשות בו רצון המפקיד. וזה רצונו: שיחלק לעניים ממנו, וזהו החלק הטובה שיהיה לו ממנו, כדכתיב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח, ח). רכושו של אדם הוא פיקדון מה', ורצון ה' הוא שהוא ייתן לאחרים.

במסגרת ההוראה "כל מעשיך יהיו לשם שמים" הסביר המשנה ברורה (סימן רלא ס"ק ח) את ייעודו ומגמתו של אדם עשיר: "שמשתדל להרבות עסקיו דבר מצוה, כגון שכונתו להרבות בצדקה וגמילות חסדים על ידי זה או שכונתו ליקח עסקים תחת רשותו כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל שישתכרו להחיות נפשם, שכל זה הוא בכלל צדקה ומעולה ממנה".

היחס לאדם שרודף אחר רכוש והון רק על מנת למלא את סיפוקו ולהעצים את כוחו וכבודו הוא שלילי: "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה, ט). זוהי מידה מגונה ורעה, שהרמב"ם (הל' תשובה ז, ג) כותב עליה שצריך לשוב בתשובה ממנה, ושקשה להשתחרר ממנה. אך אם הוא מנצל את שהוא צבר והשיג גם לעשייה חברתית ולאומית, תורמת ומיטיבה, הרי שזו פעולה חיובית.

לפיכך, יצירת אוירה של שנאה לעשירים היא לא נכונה ושלילית מיסודה, מאחר שרובם ככולם הגיעו לעושרם תוך שהם יצרו מקומות עבודה, ופיתחו מוצרים וענפים שהכניסו ומכניסים רווחים יפים לקופת המדינה. 

גלשנו לעניני צדקה, מפני שבמובנים רבים ניתן לראות את תשלום המסים גם כן כצדקה. המיסים הם תשלום הנגבה מקנינו הפרטי של אדם או של חברה, על מנת לממן את הצרכים הקהילתיים והציבוריים של כלל האזרחים והתושבים: ביטחון, חינוך, רווחה, בריאות, תשתיות, ועוד. כל זאת בהנחה שמנהיגי הציבור, השלטון המקומי והארצי, מכלכלים מעשיהם בתבונה, ומשתמשים ביושר ובהגינות בכספים הללו לטובת הכלל. מדובר על סכומי כסף גדולים מאד, שהרבה מאד אנשים מטפלים בהם ברמות שונות, וקשה מאד לשלוט על כך שהכל נעשה כראוי, אך זו המטרה.

 

מס פרוגרסיבי

מעשירים גבו יותר. לא היה שיוויון בענין זה. בגמרא מסופר שהאמורא רבא כפה את האמורא רב נתן בר אמי לתת ארבע מאות זוז לצדקה (בבא בתרא ח ע"ב). רבנו גרשום (שם) כתב שאמנם רב נתן בר אמי היה אדם עשיר, ובכל זאת רבא בקש ממנו סכום גבוה מאד.

מה מקור הסמכות לכפות תשלום כה גבוה? בעלי התוספות מציעים כמה הסברים. אחד מהם הוא שבני המקום של רבא ורב נתן בר אמי קבלו על עצמם לתת לצדקה מה שיטילו עליהם. "קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש. הלכך אכפייה [=כפה אותו] כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח ע"ב ושם) דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן [=רשאין בני להעניש לכפות על מה שהם קצצו, קבעו]" (כתובות מט ע"ב, תוס' ד"ה אכפייה). העובדה שבין הלכות צדקה מופיעה ההלכה: "ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן", מלמדת שיש לראות זאת בהקשר לסמכות הגביה לצרכי ציבור, והפיקוח על חיי הכלכלה הציבוריים, כולל סמכויות ענישה.  

המהר"ם מרוטנברג הביא משמו של הרב יוסף טוב עלם (מרדכי בבא בתרא, רמז תעה): "המס אינו אלא מן המשא ומתן. ותדע שהרי יש בבני העיר עניים ואינם נושאים ונותנים במעות ובפרקמטיא, אע"פ שיש להם קרקעות, אין השר לוקח מהם מס. ...אין ליתן מס מן הבתים, אבל אם יש לו שנים או שלושה בתים, יש להם ליתן מס דמאי שנא מרווח אחר".

חישוב המס נעשה ע"פ יכולת התשלום. כך פסק הרב משה איסרליש, הרמ"א, (שולחן ערוך חושן משפט סימן קסג, ג) על בסיס מקורות קדומים: "כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון, והעשירים שהם מעוט נפשות הם חשובים רוב בענין זה".  במקום אחר כתב הרמ"א (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנח, סעיף ט) כשגבו כסף לקנית ארבעה מינים לכל הקהילה, מהעשירים גבו יותר: "וגובין מעות אתרוג לפי ממון, דהידור מצוה מונח טפי [=יותר] על עשירים מעל עניים".

ניתן להביא מקורות נוספים לכך שמעשירים גבו יותר לכספי צדקה ומסים, כשהמניע המוסרי לכך הוא ההנחה והאמונה שלכל מי שיש יותר, וככל שיש לו יותר, הוא בעצם סוג של צינור להעביר לטובת אחרים, לפרטים ולכלל הציבור. מי שרואה את הונו וכספו בדרך זו, לא אמור להיבהל או להירתע מתשלום מס עם זאת שהמס לא יהיה שיווני והוא ישלם יותר. מי שאכפת לו ממדינת ישראל ומבניינה של הארץ, לא יאיים בנטישה ובהעברת השקעות לחו"ל למרות ששם הוא ירוויח יותר. המעמד והכבוד האישי של העשיר הם שוליים לעומת הערך והחשיבות של עזרה שותפות כלכלית בבנין המדינה והארץ. "אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו. כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. כי נפשו בחייו יברך ויודוך כי תיטיב לך" (תהילים מט, יז-יט). מה שנשאר אחרי מאה עשרים שנה, זה מה שהוא פעל לטובת הכלל והחברה.

 

אין נוסחה הלכתית גורפת לדרך גבית המס. ספרות השו"ת והפסיקה מלאה בדיונים ובהתלבטויות איך לגבות את המסים השונים, ואיך תהיה חלוקת הנטל. היו וישנם צרכים שונים ומשתנים, תלוי היה במצב הכלכלי של הקהילה, והמצב הכלכלי בכלל, ועוד סיבות מצטרפות. גם כיום תשלום המסים ואופן גבייתם שונים בין מדינה למדינה, וגם אצלנו משתנים מדי פעם דברים בתחום. אבל העיקרון הוא שזה לגיטימי לקבוע דרכי גביה לפיה מי שמרוויח יותר ישלם מס גבוה יותר. כמובן שהדברים צריכים להיעשות בחכמה, כדי שלא ליצור מצב שמכבידים יתר על המידה על בעלי ההון ואז הם באמת לא יוכלו להתקיים ולנצל את כוחם ואת הפוטנציאל שבהם. כלכלנים מומחים בודאי ידעו לעשות זאת טוב יותר, ובכך להקל על נטל המס של מעמד הביניים. 

 

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון 734