הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

דחיית בקשה לשלום בית בגלל טענת מאיס עלי / בית הדין הרבני 977087-2

הרב מיכאל עמוס, הרב שניאור פרדס, הרב חיים ויקטור וידאל ( בית הדין הרבני האזורי נתניה)
מקרה דנן כפי שהבאנו לעיל יש בו מאיסות באמתלא מבוררת ברמה מסויימת שדי בה כדי לדחות את תביעת שלום הבית

ב"ה

תיק ‏977087/2‏

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב מיכאל עמוס – אב"ד‏, הרב שניאור פרדס, הרב חיים ו' וידאל

התובע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד נחום שחר)       

נגד

הנתבעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יוסף כהן)

הנדון: שלום בית

פסק דין

המקרה – טענות הצדדים

בתאריך י' באדר ב' התשע"ד (12 במרץ 2014), הגיש הבעל כתב תביעה לשלום בית כנגד אשתו.

הצדדים נישאו כדמו"י ביום כ"ד במרחשון התשכ"ח (27 בנובמבר 1967), ולהם ארבעה ילדים בגירים.

לטענתו של הבעל, אשתו עזבה את הבית בלי ידיעתו כאשר היה בעבודה לאחר 46 שנות נישואין. בקשתו, כלשונו – "לעזור לי לשלום בית וחזרתה לחיק המשפחה". האשה שכרה דירה בלי שום סיבה לדבריו. הוא התחנן שהאשה היא כל מה שיש לו בעולם והוא ידאג לה. לדבריו היה הסכם ביניהם עם תנאים לשלום בית בהדרגה כולל תשלומים למחייתה הקבועה שבהם הוא התחייב מצדו, אך היא לא עמדה בהסכם. לדבריו עבר התקף לב וצנתור והוא חולה סרטן ועבר החלפת ברך.

הבעל צרף לתביעתו את הסכם שלום הבית אשר נחתם ביניהם בתאריך ב' בטבת התשע"ד (05 בדצמבר 2013).

בתגובתה לכתב התביעה שהגישה הנתבעת בתאריך ז' באייר התשע"ד (07 במאי 2014), טענה כי "הכול היה רקוב מבפנים". לדבריה "כלו כל הקיצים" ולא ניתן לסבול יותר את מרותו של בעלה ואת איומיו על חייה עד כדי כך שפחדה להישאר עמו לבדה. לטענתה עזבה את הבית כדי לשמור על שפיות הדעת. היא מנתה בין הסיבות:

"השפלות, קללות, איומי רצח, כינויים בשמות גנאי, קנאה אובססיבית, קמצנות, אי אמון, לעג לי ולמשפחתי, התנשאות ושקרן."

לדבריה "הקש ששבר את גב הגמל" היה באותו ערב שהלכה עם בת דודתה לחתונה משפחתית וחזרה בחצות הלילה, ובעלה התובע נעל את דלת הבית ולא נתן לה להיכנס למרות תחנוניה ובקשותיה. לשם כניסתה לבית, טענה, היתה צריכה את עזרתו של שכן בשם [מ'] שהוא דייר אשר שוכר יחידת דיור סמוכה לדירת בני הזוג והשייכת להם כדי שישכנע את הבעל להכניסה לביתו.

הבעל, לדבריה, נתן לה אולטימטום שאם לא תתנהג כרצונו עד תאריך ט' במרחשוון התשע"ד (13 באוקטובר 2013), "אני ארצח אותך", כלשונו. לדבריה, מפחד על חייה עזבה את הבית יום למחרת. בקשתה היא: "לא לחייב אותי לחזור לגור עם בעלי ביחד."

סקירה על מהלך הדיונים

הדיון הראשון בין הצדדים התקיים ביום כ"ט באייר התשע"ד (29 במאי 2014). הצדדים שבו על טענותיהם. בין השאר סיפרה האשה כי עזבה את בעלה כבר פעמיים בעבר. בפעם האחרונה היה זה לפני 10 שנים למשך שלושה חודשים בהם שהתה אצל הילדים. וכך הוסיפה ואמרה:

"הקש ששבר את גב הגמל, הלכתי עם בת דודה לחתונה, הוא נעל את הדלת ולא נתן לי להיכנס הביתה (בוכה), כי אסור לי לצאת עם חברות, אסור לי משפחה, אף אחד ורק איתו. חנק. כמה אפשר?! כל דבר שלא היה בסדר, הוא עושה איומים ברצח, השפלות."

*

"כמה אפשר להשפיל בן אדם?!

*

"ביה"ד: יש סיכוי שתחזרו ביחד?

האשה: לא.

ביה"ד: את אוהבת אותו?"

"ביה"ד: הוא מאוס בעינייך?

האשה: כן.

ביה"ד: ואין סיכוי שתחזרו להיות בעל ואשה ולישון יחד באותה מיטה?

האשה: אין סיכוי."

*

"הוא אכל לי את הלב, "הרסת לי את הבית והרסת לי את הבית."

*

"הוא קמצן. אמרתי לו שנקנה שם בברצלונה בחצי מחיר. הלכנו להר שם, אני בד"כ הולכת יותר מהר ממנו. הוא כל הזמן קללות מצדו, מקלל אותי ואת אמא שלי (אנסו אותה בגיל צעיר ונולדה לה ילדה מחוץ לנישואין, האנס היה מנהל בי"ס אליאנס בפרס. אמא שלי התחתנה עם עיוור, מלאך, צדיק, אבא שלי). ועל זה היה משפיל אותי?! כל הזמן היה אומר לי בת מאשפתות. למה? כי ההורים לא היה להם כסף?! ולגבי ברצלונה, הוא לא שומע טוב כ"כ. בחיים לא צעקתי עליו ולא קיללתי אותו. יום אחד היינו בהר, הוא הולך לפניי, ואני קוראת לו "[פלוני]" והוא לא שמע אותי בפעם הראשונה, ואח"כ צעקתי לו "[פלוני]", ואז הוא אמר לי: "את מטומטמת?! מה את צועקת?!"

*

"ביה"ד: את לא מוכנה לשלום בית?

האשה: לא.

ביה"ד: רוצה להתגרש?

האשה: אני לא מבקשת להתגרש. ולא רוצה שלום בית. היינו בייעוץ, וכשהגיע סוף הייעוץ, הוא אומר לי שלא ילמדו אותו מה לעשות."

*

"האשה: ההשפלות היו כל הזמן."

*

"האשה: אני לא יכולה כבר.

האשה: לא רוצה. אין לי כוח. לא בא לי כלום.

האשה: היום אני לא רוצה כלום. אם הוא רוצה שאחזור אליו הביתה, הוא עדיין מאיים עליי ואמר לי, שאם זה לא יסתיים טוב, "זה ייגמר בוותיקים ליד אמא שלך". הוא עדיין עוקב אחריי. יש לי ראיות. חבל לי שזה מסתיים ככה, כי יש לי משפחה הכי טובה בעולם (בוכה). כל הזמן הוא פסימי ושחור. אלוקים נתן לי טוב בעולם למה שלא אהנה?!"

הבעל הגיב לדבריה של אשתו ובין השאר אמר:

"מעולם לא פגעתי בכבודה. אין לי מישהו אחר חוץ ממנה. היום הבית שחור. ביקשתי ממנה, התחננתי ובכיתי. ביקשתי שידברו איתה. ביקשה ממני לעשות הסכם שנגור ביחד בבית, אני בשלי ואתה בשלך. שתקתי. אני יש לי מחלה ממארת. בראש השנה יצאנו לברצלונה ליום חופש. היה כייף. יום לאחר מכן היא ברחה מהבית."

*

"הבעל: בקשר לקמצנות, הבאתי לה כרטיס אשראי שהיא יכולה לקנות בו מה שהיא רוצה."

ביה"ד הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע ובתאריך ט"ו בטבת התשע"ה (06 בינואר 2015) נכתב:

" [...] קיים ביניהם פער משמעותי בנושא עתיד הנישואין – צד אחד מבקש שלום בית ורוצה לשקם את הנישואין, בעוד הצד השני חש שלא ניתן לגשר על הפערים ועומד על דעתו לא להמשיך את החיים המשותפים. במצב דברים זה לא נראה שקיימים תנאים לשלום בית [...]"

הדיון השני התקיים בתאריך כ"ט בטבת התשע"ה (20 בינואר 2015). בדיון זה שבו הצדדים על טענותיהם. הבעל מצידו חפץ בשלום בית "אין לי חיים בלעדיה". לדבריו טיילו בחו"ל ונהנו. לטענתו ניסה כל מה שיכול כדי להשיבה לשלום בית. לדבריה כל דבריו הם שקר. היא אינה מסוגלת לחיות עם בן אדם אובססיבי, קנאי ואשר משפילה ומקלל אותה כל החיים כולל איומי רצח לפני הילדים ואם לא תהיה ברירה היא תביא אותם להעיד. לדבריה, לא הגישה תלונה במשטרה משום שהוא אדם מבוגר והיא רוצה לסיים את הנישואין עמו בדרך יפה. הוא טען, אומרת האשה, שהיא חוזרת פעמים רבות מאוחר בלילה וזה שקר. היא משחקת טניס והוא בא לראות עם מי היא משחקת בשל קנאותו. שבה על הארוע בה התנגד להליכתה לחתונה עם בת הדודה.

בעניין זה בו נטען כי נעל בפניה את הדלת טען הבעל כדלהלן:

"לא נכון [...] לדלת יש מנעול מבפנים ומנעול מבחוץ. אמרה לי שאני אלך לחתונה הזאת. באתי מהחנות לא מצאתי אותה התקשרתי אליה, אמרה לי אני בחתונה. לקחתי כדור והלכתי לישון. כשהבחור בא ושמעתי דפיקות בדלת, ירדתי למטה, ואמר לי שלא מצליח להכניס את המפתח לדלת."

בדיון ההוכחות מיום י"ז בסיון תשע"ה (4/6/2015), טענה האשה שבעלה כינה אותה "בוגדת, גנבת, שקרנית". לדבריו לא קילל ולא השפיל רק כאשר היו מרגיזים אותו לפי אופיו לא היה מדבר יום יומים ואח"כ נרגע.

הופיעו עדים שלרובם לא היתה ידיעה כל שהיא ביחס לבני הזוג ולמצבם כיום כך שאין בעדותם כל ממש.

העד הרלוונטי שהעיד היה מר [ג' ב'] חבר של בני הזוג אשר ירד לארה"ב לפני שנים רבות ואשר האשה התגוררה בביתם בלוס אנג'לס בהיותה כמה חודשים בביקור בארה"ב וכן פגש את בני הזוג בביקוריו בארץ.

העד סיפר שכאשר הגיעה האשה לביקור בארה"ב סיפרה על יחסיה עם בעלה על כל מה שטענה לעיל וכדלהלן:

"מה ששמעתי ממנה עליו, זה קנאות, להחזיק אותי כל הזמן קצר, לא לתת לי להתבטאות [...] מה שהיא רצתה לעשות או לשפר בשלום בית, תמיד היה ברקס מ[פלוני]. לא היה לה שום חופש פעולה. היו החלטות מצידו וזה מה שצריך לעשות מצידו. אמרה שאינה רוצה להעביר את החיים שלה תחת לחץ כל הזמן. ולפי דעתי כל הדברים האלו גרמו לכך ש[פלונית] (האשה) עזבה את הבית והגיעה לארה"ב [...] לידיה (אשתו של העד) גם אמרה שאם [פלוני] היה הגבר האחרון בעולם, היא היתה הולכת לכיוון השני [...] היא באה לבן שלה כי היא סיפרה ללידיה שעזבה את הבית ולא טוב לה בבית כי יש לה בעיות בבית [...] לידיה הבינה ממנה שהיא לא חוזרת הביתה ולהמשיך בלחצים שהיו בבית, וזה היה, לפי מה שהבנתי, ותסלחו לי על המילה, תנאים של שפחה.

[...] למשל איפה שהלכנו ביחד, ו[פלונית] רצתה משהו, [פלוני] אמר לה: אני מחליט, זה מה שיהיה, וזה מה שאני רוצה [...] הוא היה מחליט הכל. אם אנחנו נוסעים לאיזשהו מקום, או עם הילדים יהיה ככה או אחרת, כל ההחלטות הסופיות צריכות להיות שלו [...] הם היו בשבילי כמו משפחה, ולראות לאן זה מגיע היום, וכשאני הולך לחברה נוספת של אשתי, [ק'], הלכנו לבית של [ק'] ו[פלונית] שם, ואז התברר לי ש[פלוני] נמצא שם בין השיחים ומחפש את [פלונית] [...] לפני 4־5 ימים [...] כשעוד היינו בארץ.

אחרי הטיול לרומניה שהיה לפני 30 שנה, התחילו כל מיני דברים, שאנחנו הסתכלנו על זה מהצד ואני לא רציתי להתערב כי זה לא הוגן להתערב בבני זוג. ניסינו כל הזמן לגשר [...] לפני 30 שנה (שאלה שנשאל העד – שמעת ממנו כבר אז שהוא צועק על אשתו למשל: "זונה בת זונה"?) [...] כן, שמעתי את זה [...] אמר לי, ולא לה. זה נאמר לי [...] כל מי שנכנס אליו לחנות היום, פעם הנושא היה מס הכנסה, הנושא היום זה, [פלונית] תראו מה עשתה לי, הרסה לי את החיים ואת המשפחה [...] גנבה אותי, עשתה לי. רק רע עשתה לי [...] ניסיתי אז להסביר ל[פלוני]. אמרתי לו תחזור בך קצת מהדרישות שלך [...] לפני 8 חודשים [...] אמר שהיא יוצאת עם זה ועם הוא, ויש לה גברים בעיר ויוצאת עם כולם והוא ישים בלש עליה. אמרתי לו [פלוני] חבל לי עליך וחבל לי על הילדים ועל הנכדים. עדיין ברוב המקרים, אפשר לחיות יותר יפה לאחר הגירושין."

עד נוסף שהופיע לדיון היה השכן הדר ביחידת הדיור של בני הזוג ואשר העיד על מה שארע באותו לילה בו האשה חזרה מחתונת בת דודתה. וכך העיד:

" [...] קודם אני רוצה להגיד מספר דברים. אני מכיר את [פלונית] ואת [פלוני] חמש שנים יהיה עוד מעט בסוף השנה. מדובר באנשים טובים. גידלו אותי כבן, בן אם היה לי יום הולדת או אם הייתי צריך עזרה, היו שם בשבילי. ולכן אני לא עוזב לקרית גת ורוצה להיות איתם. היה מקרה כזה ש[פלונית]י חזרה [...] באזור שעה תשע וחצי בלילה. היה באוקטובר. בדיוק חזרתי מעבודה, התארגנתי, או שדפקו לי בדלת, פתחתי את הדלת וראיתי שם את [פלונית]. אמרתי לה להיכנס, היא נכנסה אצלי הביתה. שאלתי אותה הכל בסדר? אמרה לי שלא מצליחה להיכנס הביתה כי לא פותחים לה [...] הסבירה לי שהבית נעול מבפנים ולא פותחים לה את הדלת. עד המקרה הזה לא הייתי מעורה מה שמתרחש בין בני הזוג [...] אמרה שלא מצליחה להיכנס הביתה. אמרתי לה אני אתקשר ל[פלוני], צלצלתי אליו בטלפון, לא היה מענה. אני מניח שהוא היה בסערת רוחות. דפקתי בדלת, שאל אותי מי זה, אמרתי לו [מ'], פתח לי את הדלת, הוא פותח לי [...] ביקשתי מ[פלוני] לדבר, ישבנו, הסברתי את המצב, דיברנו בעיקר על עקרונות הזוגיות, דיברתי מספר פעמים בנושא הזה [...] אמרתי לו שזה הבית שלה והוא צריך לפתוח לה את הדלת. הוא שפך את הלב שלו ואמר דברים שכואבים לו, אמר לי שכואב לו שאשתו הולכת לשחק טניס, למה צריך לשחק טניס 3,4,5 פעמים בשבוע.

באותה תקופה, יצאתי עם רקדנית במקצוע, רוקדת בלט, אמרתי לו שהעניין הזה של הקנאה לאן האשה הולכת, אין לזה מקום, וכי תפקידך הוא לעשות את האשה מאושרת, כי האור של הירח ממה שמקבל מהשמש. בסופו של דבר, [פלוני] אמר בסדר. הוא היה בסערת רוחות, הוא נרגע [...] הוא אמר לה לא ללכת לאן שהוא והיא המרתה את פיו [...] מה ש[פלוני] הסביר לי בגלל שאשתו עשתה משהו [...] יצא לי לשבת איתם בבית ביחד, להמליץ להם על ספר של הרב ארוש "בגן השלום" שמיועד לגבר. אחת המתנות שאני מביא לזוגות שעומדים להינשא זה ספר זה, כי לכל אחד יש תפקיד."

העד נשאל ע"י ב"כ האשה:

"יש גירסה של [פלוני] שכותב: "[פלוני] הלך לישון, חדר השינה נמצא בקומה שניה, בשלב מסויים הוא התעורר לשמע הדפיקות החזקות בדלת [...] מולו היו [פלונית] והשכן ששמו [מ']". זה היה המצב כפי שהוא מתאר?

תשובת העד הייתה כדלהלן:

"אני ישבתי עם [פלוני] לבד [...] נשארה אצלי, אני זוכר שאחרי שישבתי איתו יצאתי להביא את [פלונית]. פעם ראשונה הייתי לבד."

בחקירת ב"כ הבעל העיד העד כדלהלן:

" [...] [פלונית] הגיעה אליי ואמרה לי שלא פותחים לה את הדלת [...] לפני שנה וחצי [...] ביקשתי ממנו רשות, אמרתי [פלונית]י נכנסה אליי ואמרה לי שאתה לא פותח לה. והוא שפך את הלב שלו, אמר לי שהיא לא עושה מה שהוא אומר לה לעשות. הוא אומר לה לא ללכת לאן שהוא והיא לא עושה זאת.

ש: מבפנים הדלת [...] אמרה לי [פלוני] לא פותח לי בפירוש. לא היתה פה שאלה טכנית [...] הסביר לי למה נעל ולמה ההתנהגות שלה לא טובה [...] זה היה לי ברור שהוא נעל [...] הצבתי בפניו עובדה ש[פלונית] נמצאת אצלי בבית, ולכן לא היה צריך שהוא יסביר לי שהוא נעל אותה כי זה היה ברור [...] היו בחמש השנים שני וויכוחים בגלל טענה של קנאה, ואחרי המקרה הזה באתי להם בהצעה לקרוא ספרים אלה. אבל מעולם לא שמעתי על מריבה. המקרה הזה ש[פלונית] לא נכנסה, היה בשבילי שוק כזה [...]"

לדברי האשה בדיון זה, עזבה את הבית חודש לאחר המקרה הזה. לדבריה היה מקרה נוסף לפני כמה שנים בו הבעל לא פתח לה את הדלת והיא נשארה לישון באוטו. אחר אותו ערב לדבריה היו גם הרבה איומי רצח שעליהם גם סיפרה ושיתפה את הילדים המשותפים ואת חברותיה, והיא מוכנה ללכת ולהיבדק על כך במכונת אמת. גם הבעל הביע הסכמתו לבדיקה זו.

בדיון האחרון מתאריך כ"ט במרחשון התשע"ו (11 בנובמבר 2015), העידו הצדדים והבעל התייחס לעדויות מהדיון הקודם וכך אמר הבעל:

" [...] אחד שהוא מכובד מאוד, [מ'], איש צבא, שדיבר דברים מהלב. הוא שכר אצלי דירה בת שני חדרים וחצי. והוא נמצא אצלי חמש שנים. הוא אוהב אותנו והוא איתי כל הזמן. הוא אמר שהוא היה אצלנו כמה פעמים אצלנו בבית. אני בליל שבת כשאני מגיע מבית הכנסת רואה אותו יושב לבד, וכואב לי הלב עליו. הוא סיפר לכם שהיחסים בינינו היו טובים מאוד [...]

 [...] היא טענה שנעלתי את הדלת ולא יכלה להיכנס. כתבו בכתב התביעה ששעות היא הסתובבה ברחובות ולא היה לה איך להיכנס, עד שהגיע המשיח [מ'] ודפק בדלת, ופתחתי לו, שאלתי מה קרה? אמר שהיא לא יכלה להיכנס. אמרתי לו שיש לה מפתח. ישבתי איתו לדבר ואח"כ יצא. למחרת התחלתי לחשוב, אולי עשתה קומבינה, לקחתי את המפתחות שלי וניסיתי לפתוח והדלת נפתחה. ז"א הקש לא שבר את הגב של הגמל אלא להיפך. היא הכינה את זה הרבה זמן מקודם והכינה את הקומבינה איך להפיל את זה עליי [...] אנחנו קנינו פלדלת עם פרפר ומעולם לא נעלנו את זה.

לגבי העד השני הוא מאוד לא אמין [...] יום אחד, אחד מהחברים שלי בשם [י'] אמר לי: "[פלוני] אני אוהב אותך ואת [פלונית] ואני מבקש ממך להתנתק מהאדם הזה". אמרתי לו למה? אמר לי: "אתה ו[פלונית] יקרים לי תפסיקו להסתובב עם האדם הזה" [...] ולכן אני מבקש מכם להתנתק ממנו ולכן התנתקתי ממנו. ולכן הוא שונא אותי. [פלונית] היתה אצל אשתו בארה"ב, היא רוצה אותה שם באמריקה איתה, היתה שם ארבעה חודשים איתה. והלב נצבט לי, אני לא מדבר אנגלית ולכן נשארתי בבית וחיכיתי בסבלנות.

 [...] השקרים שלו שאני קיללתי אותו (צ"ל: אותה) או שאמרתי לה בת זונה, כשהוא בא לישראל, היה בא לחנות ורק דבר אחד שואל אותי [...] זה שהוא אמר שבאתי וקיללתי, לא נכון. היא כל חיי. בלעדיה אין לי חיים. הילדים שלי סוגדים לנשותיהם, למה? כי כך קיבלו חינוך ממני איך שראו שאני מתנהג בבית. בן שלי לוחם שייטת, הוא למד והיום [...]"

האשה שבה על טענותיה ואף אמרה שמוכנה שהילדים יבואו להעיד על מה ששמעו כולל האיומים ברצח. ב"כ האשה הציע שביה"ד ישמע את הילדים שלא בנוכחות הצדדים.

עוד הכריזה האשה: "אני אליך לא חוזרת."

בדבר תכוניותיה העתידיות של האשה שאלה: "ואת לא רוצה להתחתן?"

ענתה האשה:

"לא. אני לא רוצה שלום בית. אני אליו לא חוזרת, שאישן בלילות עם פחד?! [...] מה פסה"ד יכול לומר אם אני לא רוצה לחיות איתו?! מה שאני רוצה ממנו היום הוא שיתן לי מה שמגיע לי."

סיכומי הצדדים הוגשו לביה"ד ובהם שבו על טענותיהם. ענייני הרכוש וחלוקתו נתבעו ע"י האשה בביהמ"ש.

סיכום

נראה ברור לפי התרשמותו של ביה"ד מטענותיה של האשה על חיי סבל המלווים בהשפלות קללות ואיומי רצח, כי מדובר במקרה שבו יש על פניו טענת "מאיס עלי באמתלא מבוררת". מלבד התרשמותו החזקה של ביה"ד ממאיסותה הסופית מבעלה, נוספו שתי עדויות המחזקות את השערת בה"ד. הראשונה היא עדותו של השכן שאף לפי דבריו של הבעל, שכן זה – [מ'], הינו אהוב עליו ונחשב בעיניו כמו בנו. עד זה הכחיש בצורה ברורה את דברי הבעל וסתר את גירסתו של הבעל בכל הנוגע למה שארע באותו ליל חתונה. העד חיזק את טענת האשה כי הבעל לא פתח לה את הדלת באותו לילה וכל זאת רק משום הטעם והסיבה שלא רצה שתלך לחתונת בת משפחתה שהוא עניין בסיסי ואלמנטרי. התנהלותו זו של הבעל מגלה לא מעט על ההתנהלות הכללית והרחבה שבין הצדדים ועל טענותיה הרבות של האשה על שתלטנות וקנאות וכל המסתעף מכך. טענותיה של האשה בדבר היחס וההשפלה קבלו חיזוק נוסף מעדותו של חברם של בני הזוג תושב חו"ל וכפי שצוטט לעיל. יצויין שהבעל טען כנגד אמינותו של עד זה. אולם מנגד לא טען הבעל כלל כל טענה כנגד אמינותו של העד הראשון – [מ'], מה שנותן לנו את הבסיס והחיזוק לקבלת עדותו זו.

בדין מאיס עלי באמתלא מבוררת לא ניתן אמנם לכוף את הבעל לגרשה וכפי שהורחב בפוסקי ההלכה, אולם מנגד לא ניתן לכוף את האשה לשוב להיות עמו וכפי שנבאר להלן בחלק ההלכתי. איננו דנים באפשרות של חיובו או כפייתו של הבעל בגירושין או בהטלת סנקציות שכן האשה אינה תובעת גירושין כך שדיון זה אינו רלוונטי לתיק זה. כל רצונה שבעלה יעזוב אותה לנפשה והיא תחיה בשקט ובשלווה. בקשתה היחידה היא כי נדחה את תביעת שלום הבית שהגיש הבעל.

רצונה של האשה בד בבד עם חיי שקט ולשם כך, גם בחלקה בממון המשותף של הצדדים. לשם כך פתחה תביעת פירוק שיתוף בביהמ"ש. הדיון בביהמ"ש נקבע ליום 22/10/2015. הבעל לא התייצב לדיון זה בטענה כי אושפז יום קודם לכן. בכתב ההגנה שהגיש, כותב ביהמ"ש בהחלטתו, טען כי חלק מהנכסים הנטענים אינם משותפים באופן שלא מגיע לאשה המחצית בהם ומשכך אין להורות על פירוק השיתוף. ביהמ"ש הוציא צו לפירוק השיתוף רק ב"נכס המוסכם" (המשרדים המושכרים), ובעניין זה נתן ביהמ"ש שלושה חודשים למכירת הנכס ע"י הצדדים בעצמם ולאחר מכן אם לא יצליחו בכך, ימונו ב"כ הצדדים לכונסי נכסים. יצויין כי בכתב ההגנה טען הבעל כי הוא מבקש לדחות את תביעת פירוק השיתוף לגמרי ורק "לחלופין ולחלופין בלבד" כלשונו, הסכים לפרק את הנכס הנ"ל.

ביהמ"ש הוסיף כי תירשם תזכורת פנימית לשלושה חודשים כאשר מצופה מהצדדים עד למועד זה לנסות ולנהל הדברות אשר תייתר המשך הליכים.

נראה לנו כי למרות בקשותיו החוזרות ונשנות של הבעל לשלום בית, מטיב הוא להבין כי אשתו לא תשוב אליו. רצונו שתשוב לשלום בית הוא אמנם אמיתי לפי מצבו וגילו, אולם נראה כי יודע הוא כבר שהיא לא תשוב יותר. עיקר ה"מלחמה" בביה"ד היא תוצאה של המלחמה על הרכוש הנידון בביהמ"ש. לפנינו אפוא – שימוש בערכאה שיפוטית אחת כאשר מטרתה היא השגת הישגים בערכאה שניה. על פניו נראה כי עיקר חששו של הבעל בעת הזאת, הוא על חלוקת כל הרכוש ובעיקר חלוקת הדירה המשותפת על יחידות הדיור המושכרות שנלוות אליה. ביהמ"ש קבע תזכורת לשלושה חודשים המסתיימים בתאריך 22/1/2016. מועד זה הולך ומתקרב – בעוד עשרה ימים. בשל לחץ הזמן מובנת פנייתו של הבעל החוזרת ונשנית לביה"ד בימים האחרונים לשם כתיבת פסק הדין בתיק זה, על אף שרק בתאריך 21/12/2015 הוגשו סיכומי התשובה של הבעל – לפני פחות משלושה שבועות, וזאת כנראה בשל רצונו הדחוף על פניו בהחלטה שיפוטית של ביה"ד, שהרי אם תביעת שלום הבית שלו תתקבל, או אז יוכל להטיל עיקול לפחות על בית הצדדים לצורך שלום הבית. אולם עם כל רצונו הכן, האשה דנן טוענת מאיס עלי בטענה מבוררת דיה כדי לפחות לדחות את תביעת שלום הבית אם לא יותר, וכפי שנבאר להלן.

הנושא ההלכתי אותו עלינו לברר הוא האם בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת ניתן לכפות את האשה לחזור לשלום בית.

הנדון ההלכתי

לא לרחק ולא לקרב – אי כפיית הבעל לגירושין ואי כפיית האשה לשלום בית

בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תיד) כתב וז"ל:

"אבל האומרת מאיס עלי בית דין מבקשים ממנה שתהא נותנת דעתה עליו ותתפייס לו ואם לא רצתה מפני שלבה אונסה שלא תתפייס לו אין מכריחין אותה לעמוד אצלו לשמשו ואין מכריזין עליה כלל אבל ממתינין לה י"ב חדש [...] ואם רצה מוציא אותה בגט לאחר י"ב חדש [...] ולעולם אין כופין את הבעל לגרש אלא רצה לגרש יגרש ואם לא רצה לא יגרש ואף על פי שלא כתב כן הר"ם במז"ל, זהו דין האומרת מאיס עלי."

ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ד דפוס פראג סימן תתקמו) כתב וז"ל:

"גם תודיעני דין זה על [פלוני] שטען על אשתו היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאשה עושה לבעלה בין מלאכה בין שאר ענינים וגם אני מזומן לשאר כסות ועונה ואפטרופוס שלה השיב הוא הכה אותה כמה פעמים ואפי' בימי נדותה וכל כך עשה לה צער ובזיון עד שסוף דבר היא אומרת מאיס עלי. והבעל משיב ח"ו לא נגעתי בה בימי נדותה אפילו באצבע הקטנה, רק מעצמה הלכה לבית אמה וילדה שם והשתא דאתי לידי הודיעני גם המורד באשתו ונתן ממונו לאחרים כדי להפקיע ממנה את כתובתה וכל מיני חילוקים דמורד ומורדת והיכא שיש לה בנים ועתה מורינו אל תניח מלברר לנו היטב ושלום מאיר ב"ר ברוך.

תשובה, הכי דיינינן אנו אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה גם אין אנו כופין אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י אחרי שר"ת אוסר ופי' השמועה דפ' אף על פי (ס"ג ע"ב) בע"א. אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב [...]"

נמצא כי אשה הטוענת מאיס עלי אין כופין אותה להיות עם בעלה.

וכן מצינו בשו"ת הרשב"ש (סי' צג) כתב וז"ל:

" [...] והעולה מזה הוא, שאם היא מורדת בטענת מאיס עלי בלא טעם, אין כופין אותה לחזור לו, ואין לה עליו מזונות ומעשי ידיה שלה, ואם מתה יורשה. ואם נותנת אמתלא לדבריה, כמו שקודם נשואיה לא היתה חפצה בו בזו הוא קרוב לדון שכופין לגרש, אלא שלענין מעשה לא הייתי מיקל בכך."

גם בשו"ת מהר"י ווייל (סי' כ) פסק כן, וז"ל:

 [...] שמה שקובלת על בעלה וטוענת מאיס עלי, ובאה בטענה ואינה רוצה להיות עמו בכפיפה, ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותם. ע"כ קבלה עליה בפני בחומר, כי מה שהיא מסרבת בבעלה ומשרכת דרכיה עמו, לא מחמת שום עצת אביה ואמה ושום אדם, ולא מחמת שום תרמית שתהא מכוונת להוציא ממנו נדונייתה, רק שאין דעתה יפה עמו, ואין דעתה סובלתו. ולא ראיתי שום צד לכוף אותה להיות עמו כאשר אמרו רבותינו וכו', ועתה דינה כמורדת כאשר אמרו רבותינו ע"ה [...]

 [...] ואינה רוצה לחזור אליו ולדור תחתיו, ורוצה לשבת ולהתעגן, אין עוד לבעלה שום דין עליה, ולא לכובשה בשום מיני כבישה, ויצאה באלה מתחת שבטו שלא לרדותה או לכוף אותה בשום מיני כפייה, רק בדין ישראל [...]"

אותה הלכה נפסקה גם בשו"ת הרא"ש (כלל מג סי' יד) שכתב וז"ל:

" [...] והיא אומרת מאוס עלי, איני רוצה לדור עמו [...] זאת האשה שטוענת מאוס עלי, אין כופין להיותה עמו, וגם אין כופין את הבעל לגרש כמו שפסק רבינו שמואל ור"ם ז"ל, אלא כמו שפסק ר"ת ז"ל דאין כופין את הבעל לגרש."

ובשו"ת רבי אליהו מזרחי (סי' כח) כתב באותה דרך, בזה"ל:

"יורנו רבנו על טענת מאיס עלי האם נסמוך לדברי הרמב"ם שאמר שאינה כשבוית חרב שתבעל לשנוי לה וכופין אותו לגרשה או אם נסמוך להרא"ש ור"י שאמרו דאין כופין.

 [...] וכל שכן שאפילו במקומות הללו לא נהגנו להקל בענין זה ח"ו שהרי כמה נשים טענו טענת מאיס עלי ולא שמענו מעולם להשתמש בכפייה אלא יושבת היא לעצמה והוא לעצמו שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה עד שיתפייסו מעצמם כי מי הוא זה שירצה להכניס עצמו בספק אסור אשת איש להשתמש בכפייה וכל שכן בזמנים הללו שרבו הפרוצות דודאי יש לחוש בהן שמא נתנו עיניהן באחרים."

נמצא כי סברת הרמב"ם שלא תהיה האשה הטוענת מאיס עלי, כשבויית חרב (ביחס לכפיית הבעל), מתקבלת להלכה באופן חלקי ורק ביחס לדין שלא ניתן לכפות את האשה לשוב אליו.

ובספר "ראש משביר" לרבי יוסף מודיליאנו הלכות כתובות (סי' כז דף סד מדפי הספר עמודות א־ג), כתב וז"ל:

" [...] באומרת מאיס עלי [...] אינו יכול לכוף אותה בשום כפיה להיות אצלו וכן פירש בהדיא הריטב"א שם משם רבו [...] וז"ל [...] לא כייפינן לה בשום קנס [...] דודאי אין לנו לכופה לחזור לו דאסור לזקק לו בשנאה, ובנים שיהיו ממנה יהיו בני שנואה דכתיב בהו הפושעים והמורדים כדאיתא בנדרים [...] ואינו מן הדין שתבעל לשנוי לה וכן עיקר עכ"ל.

ורבו ז"ל הוא הרא"ה שכן כתב בחידושיו על כתובות [...] דבמאיס עלי לא כייפינן לה למקנס משום מרד תשמיש כלל כיון דמאיס עלה ביאתה אסורה שהרי הן בני תשע מידות [...] דמשום איסור חיישינן שמא קושטא קאמרת [...] הרי דאפילו למאן דפליג על הרמב"ם ז"ל דלא כייפינן ליה ליתן גט, מודים ופשוט להם דלא כייפינן לה להיות עמו [...]

וכ"כ הרא"ש [...] והביאה בנו הריב"ה ז"ל בא"ה סי' עו (צ"ל ע"ז) [...] וכן פסק מהרש"ל בתשובה (סי' מא) וז"ל, הן אמת דאין כופין להוציא באומרת מאיס עלי בטענה, מ"מ אף שאינה יכולה לברר, שאין כופין אותה להיות אצלו אלא תשב בבית אביה [...] וכ"כ בסי' ס"ט וז"ל, ומ"מ פשיטא דפשיטא הוא שאין כופין אותה להיות אצלו מאחר שבא (ה) בטענה דמיאוס [...] וכ"כ מהרימ"ט בתשובה.

עלה בידינו מכל האמור למעלה בנ"ד שבא (ה) בטענת דמיאוס דפשיטא ופשיטא הוא שאין כופין אותה להיות אצלו וכן ראיתי להרשב"א בתשובה הביאה הר"ן ז"ל בתשובה (סי' יג) [...] וכן הסכים הרב מקור ברוך ז"ל בתשובה (ריש סי' יז) יע"ש וכ"פ מור"ם בש"ע (סי' עז סק"ג) [...]"

והנה, דברי המהרש"ל בסי' ס"ט בקצרה מובאים בבאר היטב (לסי' עז סקל"ב) בזה"ל:

"אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים, ששתה יין שרף תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו [...] ומגזם לסכן לשרוף לאבד [...] אין לך מאיס עלי יותר מזה [...]"

והמהרש"ל שם בגוף התשובה כתב וז"ל:

"והלך בבתי משתאות של גוים שתה וצחק עד שמילא שלחנו בקיא צואה בלי מקום ותעל צחנתו ועלה באשו וריוה גרונו ביין בבתי גוים הקרוי יין נסך התחלנו להוכיחו בעט הרגל כלץ שונא תוכחות ואמר מי אדון לי למען ספות את הרוה והשחית וקלקל. וכמעט שסיכן כל שארית הגולה כאשר יוברר עליו בעדות והנה כראות [...] מעשיו ומפעליו דנתה דין בנפשה לבלתי קרוב אליו כי נמאס בעיניה מצד עצמו מה מאוס משיכור ושחקן [...]

ומ"מ פשיטא דפשיטא הוא שאין כופין אותה להיות אצלו מאחר שבאה בטענת דמיאוס [...]

וכבר אעתיק לך מה שכתב הרא"ש בשם הרי"ף והוסיף עליו וז"ל הדין הוא דינא דגמרא במורדת אבל האידנא דייני' בבית דינא דמתיבתא [...]

וא"כ בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו כאשר מסופר בטענותיה וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לשחוק ומגזם לסכן לשרוף ולאבד ולמכור אין לך מאיס גדול כזה ומי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני אלקים ואדם אף אם היא לא טענה ק"ו שטענה והעידו עליה אלופי ישראל שדיברו עמה בפ[י']ם חוץ מבית אביה ובתחבולה באו עליה ולא הועיל כל דבריהם [...]

ומה שמהררי"ו צוה להשביעה נראה שהייתה באה בטענה דמאיס עלי אבל לא נתנה אמתלא לדבריה כאשר משמע מדברי התשובה שכתב ובאה בטענה ואינה רוצה להיות עמו בכפיפה ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותיה ע"כ קבלה עליה בפני בחומר כו' אבל הכא שנתברר טענתה ונתלבנו בעדות ובראייה א"כ למה לנו להשביע אותה שבועת שוא ר"ל בחנם [...]"

מקרה זה של המהרש"ל הינו מאיס עלי באמתלא מבוררת, אולם מעצם סברתו של הראש משביר שכתב: "דבמאיס עלי לא כייפינן לה למקנס משום מרד תשמיש כלל כיון דמאיס עלה ביאתה אסורה שהרי הן בני תשע מידות [...] דמשום איסור חיישינן שמא קושטא קאמרת [...]", ומשמע מעצם הספק שמא אמת בפיה שמאוס עליה בעלה אף באמתלא שאינה מבוררת, לא נכופה לבני שנואה.

אמנם מדברי המהרש"ל בתשובה השניה שהוזכרה בראש משביר שם, משמע להדיא שאף ללא אמתלא מבוררת שייך דין זה, שכתב שם המהרש"ל (בסי' מא) וז"ל:

" [...] ומ"מ נראה שאם היא באה בטענה עליו אף שאינה יכולה לברר שאין כופין אותה להיות אצלו אלא תשב בבית אביה [...]"

משמע אפוא שאפילו בלי אמתלא מבוררת אין כופין אותה.

ובשו"ת בית אפרים (הוצאת מוסד הרב קוק מהדורה תניינא ח"א אהע"ז סי' עד) כתב שאשה הטוענת מאיס עלי לא ניתן לכפותה לחזור לבעלה, וז"ל:

"ואמנם י"ל דממ"נ במורדת דמאיס עלי הרי אין יכול לכופה מן הדין להיות עמו שאינו בדין שתהיה כשבוית חרב להיבעל לשנוי לה דמהאי טעמא ס"ל להרמב"ם דכופין אותו להוציא, וא"כ אף להחולקים עכ"פ אין כופין אותה, וכיון שהדין עמה שאין צריכה להיות אצלו [...]"

וכן כתבו בפסקי דין רבניים (ח"ג עמ' 89) הרבנים הגאונים הרב י' הדס הרב י' ש' אלישיב והרב ב' זולטי זצ"ל, וז"ל:

"לפנינו חוות דעת ד"ר ז' האומר "אין האשה יכולה להתגבר על רגשי השנאה שהתפתחו אצלה."

והרמב"ם (פי"ד מהל' אישות ה"ח) פוסק [...] "שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה", ובנקודה זו שאין האשה משועבדת לחיות עם מי ששנוא לה נראה שאין חולק ע"ז, וכמו שאין חיוב על אשה חולנית אשר התשמיש קשה לה לחיות חיי אישות כי לחיים נתנה ולא לצער, ה"ה כשהבעל שנוא עליה וכמ"ש ברמ"א סי' עז סעיף ג', אבל בנותנת אמתלא לדבריה [...] ואין כופין אותה להיות אצלו"..

אמנם במקרה שבפסק דין זה מדובר בנותנת אמתלא לדבריה. אולם כבר הוכחנו מהראשונים ומהפוסקים שאף ללא אמתלא מבוררת שייך דין זה. וכן מצינו בפסק דינו הנוסף של הגרי"ש אלישיב שנביא בסמוך כי דין זה נאמר להדיא גם במאיס עלי ללא אמתלא מבוררת.

ובשו"ת חוט המשולש (ח"א סי' ב) פסק כדעת המהר"ם שאין כופין אותה להיות עמו, וז"ל:

"וכ"ה בתשובת מהר"ם בד"פ סי' תתקמ"ו [...] והשיב מור"ם וז"ל הכי דיינינן אין אנו חוסמין אותה לפניו עם הנחש בכפיפה גם אין אנו כופין אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י. (ולפענ"ד שט"ס הוא וצ"ל ור"ש והיינו הרשב"ם שהביא התוס' דס"ל כדעת הרמב"ם דכופין) אחרי שר"ת אוסר ופי' השמועה דפ' אעפ"י בענין אחר אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב [...]

הרי להדיא דעובדא הוה שלא יכולה לברר האמתלא שהרי כיחש לה ואדרבה הוא אומר שאולי מי יעץ לה [...]

ובשו"ת רבי יהודה מילר (סי' טו) פסק באותה דרך, וז"ל:

" [...] אבל לפי שחלוקים על הרמב"ם כל הבאים אחריו שאנן גרירין בתרייהו שלא לכוף ולגרש על טענה סתמית מאוס עלי בלחוד שאין מהראוי לכוף ולגרש. ואם כן הוא, מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימרה לכוף על הגט שיהא ח"ו גט מעושה ויש לחוש לחשש ממזרות.

והגם דחולקין על הכפיה בטענת מאיס עלי בלחוד, מ"מ בזה כל הפוסקים מודים דאין כופין אותה להיות אצלו [...]"

מבואר בדבריו כי אף בטענת מאיס בסתם ללא אמתלא מבוררת לא ניתן לכופה להיות עמו.

אמנם בטור (אבהע"ז סי' עז) הביא את שיטת המהר"ם מייד לאחר שהביא את דינא דמתיבתא וכתב וז"ל:

"ובאר עוד בתשובה וכתב והסכימו חכמי אשכנז וצרפת שבטענת מאיס עלי אין לכוף לבעל לגרש, לכן יזהר כל דיין שלא לכוף לגרש בטענת מאיס עלי וכן אין כופין אותה להיות אצלו."

והרמ"א לשו"ע (שם סעי' ג) גם ציטט את דברי הטור מייד לאחר שהביא את דינא דמתיבתא, וכך כתב:

"ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בשם תשובת מהר"ם)."

מדבריהם לכאורה היה משמע שדין זה שייך רק במאיס עלי באמתלא מבוררת לאחר דינא דמתיבתא.

וכך אמנם מצינו בשו"ת רבי יצחק מפוזנא (סי' קמא – תשובת רבי צבי הירש מווילנא) שכתב בתו"ד בזה"ל:

" [...] טענת מאיס עלי דאז אליבא דהרי"ף [...] והרמב"ם [...] כופין אותו להוציא. ואליבא שארי מפרשים עכ"פ דנין דינא דמתיבתא דאין כופין אותה לדור עמו, כמבואר בטור אבהע"ז סי' ע"ז וקנ"ד [...]"

משמע שהבין שדברי הטור בשם מהר"ם שכתב שלא ניתן לכפות אותה בטענת מאיס עלי להיות עמו, היא חלק מדינא דמתיבתא. והרי דין זה עוסק במאיס עלי באמתלא מבוררת. ומשמע שבמאיס עלי בלי אמתלא מבוררת כופין אותה להיות עמו.

אמנם בפסקי דין רבניים (ח"ז עמ' 5־6) כתבו הרבנים הגאונים הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב, והגר"ב ז'ולטי (פסק דין זה נכתב ע"י הגרי"ש אלישיב והובא בקובץ תשובות ח"ב סי' צא) בזה"ל:

"אכן יש לדון באשה שלא יכולה לברר את האמתלא אם חל עליה דינא דמתיבתא, ועיין שו"ת חוט המשולש בתשו' הגר"ח מוולוזין ז"ל (סי' ב), וז"ל: וכ"ה בתשובת מהר"ם בד"פ סי' תתקמ"ו [...]

והשיב מהר"ם וז"ל הכי דיינינן אין אנו חוסמין אותה לפניו [...] גם אין אנו כופין אותו להוציא [...] אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב, ומה שהכניסה הוא מחזירן לה בתוך כך.

הרי להדיא דעובדא הוה שלא יכולה לברר האמתלא שהרי כיחש לה, ואדרבה הוא אומר שאולי מי יעץ לה [...]

וכל שכן שאין לחייב אותה להשלים עם בעלה שהרי היא מוחזקת ותפוסה בעצמה, והיא הלוא טוענת ברי לי שהוא מאוס עליה."

נמצא כי גם באמתלא שאינה מבוררת, מ"מ עצם טענת מאיס עלי של האשה לא ניתן לכופה להיות עמו. נמצא שגם בלי דינא דמתיבתא העוסק ב"מאיס עלי באמתלא מבוררת", ואף ב"מאיס עלי" סתם, אין כופין אותה להיות עמו.

וכן משמע מתשובת מהר"י וייל שהבאנו שכתב ביחס לטענת מאיס עלי בכה"ג ש"לא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותם [...]", ובכל זאת סיים שם: "ולא ראיתי שום צד לכוף אותה להיות עמו."

כך גם משמע מדברי הרשב"ש שכתב: "שאם היא מורדת בטענת מאיס עלי בלא טעם, אין כופין אותה לחזור לו."

וכן משמע מדברי הראש משביר שם שכתב: "דבמאיס עלי לא כייפינן לה למקנס משום מרד תשמיש כלל כיון דמאיס עלה ביאתה אסורה שהרי הן בני תשע מידות [...] דמשום איסור חיישינן שמא קושטא קאמרת [...]", ומשמע מעצם הספק שמא אמת בפיה שמאוס עליה בעלה, לא נכופה לבני שנואה.

מאיס עלי במקרה נשוא פסק הדין

מקרה דנן כפי שהבאנו לעיל יש בו מאיסות באמתלא מבוררת ברמה מסויימת שדי בה כדי לדחות את תביעת שלום הבית. אין ביה"ד קובע מסמרות אם יש באמתלא זו השלכות נוספות שכן עניין זה אינו רלוונטי לתביעה דנן. במקרה דנן חל הדין שכשם שלא כופין אותו לגרש, כך לא יכפו אותה להיות עמו. לפיכך לא ניתן לקבל את תביעת הבעל לשלום בית.

גם מדברי הרשב"א שהבאנו נמצא שהדין האומר שאין מכריחים אותה לעמוד אצלו אינה תלויה אם נתנה אמתלא לדבריה. עצם טענתה שהיא מורדת משום שליבה אונסה והיא שונאת אותו ומואסת בו, מתקבלת ע"י ביה"ד, כל עת שלא הוכח אחרת כי טענתה אינה אמתית והיא באמת אינה מואסת בו. לא ניתן לכופה לשוב לחיק בעלה אשר היא מואסת בו, כל שכן כאשר היא נתנה אמתלא המבוררת לדבריה.

כאמור הבאנו ראיות שכל הראשונים והפוסקים סוברים שדין זה אינו מדינא דמתיבתא ונוהג אף במאיס עלי בלי אמתלא מבוררת (מלבד משמעות שיטתו של הר"י מפוזנא), וטעמו של דין זה הוא כי האשה "מוחזקת ותפוסה בעצמה, והיא הלוא טוענת ברי לי שהוא מאוס עליה" כלשון הגרי"ש אלישיב בפסק הדין שם, או מטעם "דאסור לזקק לו בשנאה, ובנים שיהיו ממנה יהיו בני שנואה דכתיב בהו הפושעים והמורדים כדאיתא בנדרים [...] ואינו מן הדין שתבעל לשנוי לה [...] כיון דמאיס עלה ביאתה אסורה שהרי הן בני תשע מידות", כלשון הראש משביר שם.

במקרה דנן בו ישנה גם אמתלא מבוררת ברמה מסויימת, בוודאי שלא ניתן לחייבה להיות עמו.

מורדת בעינא ומצערנא ליה האם כופין אותה להיות עמו

בשו"ת בית אפרים (שם) כתב בתו"ד וז"ל:

" [...] כיון שאינו יכול לכופה בדין להיות עמו כמבואר בתשובת מהר"מ שהביא הטור [...] ואף שכתב כן במורדת דמאיס עלי, מ"מ משמע שם להדיא דגם במורדת דבעינא ליה, רק הכתובה מפסידין אותה אבל אין כופין אותה בשוטים או בשמתא שתהיה עמו [...]

 [...] דפשיטא דמה שאינו יכול לכופה להיות עמו אינו מצד שהדין עמה בזה, דפשיטא דזה אינו, דהא ודאי דמשעבדא ליה לתשמיש, וכ"כ בח"מ סימן ע"ז ס"ק ט"ז, דאיך תמנע ממנו עונה בעל כרחו ואיך כחה יפה מכחו כו', רק שראו חכמים שלכופה על תשמיש הוא דבר שאי אפשר להיות, שהוא מבני תשע מידות בני אנוסה בני מורדת בני מריבה [...] ולכך קנסוה רק בכתובתה. אבל מ"מ פשיטא שהיא עושה שלא כדין [...]"

ונראה כי אף אמנם שלא ניתן לכפות את המורדת האומרת בעינא ומצערנא להיות עמו, אבל כיון שהטעם הוא לא משום שהדין עמה כאמור, משום כך אם וכאשר יתבע הבעל שלום בית במורדת זו, תביעתו תתקבל אף אמנם שלא נכפה אותה למעשה להיות עמו.

מקרה דנן אינו עוסק במורדת זו ולפיכך תביעת שלום הבית נדחית.

נפסק

תביעת שלום הבית נדחית.

הרב שניאור פרדס

אנו מצטרפים לפסק דינו המנומק של חברנו, הרה"ג ר' שניאור פרדס שליט"א.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד            הרב חיים ו' וידאל

נפסק כאמור כי ביה"ד דוחה את התביעה לשלום בית.

אין צו להוצאות.

ניתן ביום ח' בשבט התשע"ו (18/01/2016).

הרב מיכאל עמוס – אב"ד             הרב שניאור פרדס                     הרב חיים ו' וידאל