הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

הפללה עצמית

הרב ד"ר איתמר ורהפטיג
הסתמכות על הודאת הנאשם היא לעתים כורח השעה, אך יש להשתמש בה בזהירות רבה, להיעזר גם באמתלאות נוספות, וכל הממעיט הרי זה משובח.

הפללה עצמית בדין התורה

כידוע בדין פלילי אין מרשיעים אדם על פי הודאתו, ובלשון הגמרא: "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט, ב), והודאתו אינה מפלילה אותו. מה טעם הדבר?

הרמב"ם (סנהדרין יח, ו) מתייחס לשאלה זו, וכותב: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים... הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות. שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא." כלומר, ישנו חשש שמא האדם שהודה בחטאו עשה זאת כיון שרצה להעניש את עצמו.

הרדב"ז (על הרמב"ם שם) מעלה סברה אחרת: "ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח) הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". כלומר, היכולת להתבסס על הודאה מניחה שהמודה יכול לחייב את עצמו מרצונו ללא קשר לדין. הנחה זו נכונה בהתחייבות ממונית, ולא בעונשי מוות או גוף.

הרחבת הדין הפלילי

כבר בגמרא מובא שניתן להרחיב את הדין הפלילי, ולהעניש עבריינים שפטורים על פי שורת הדין. בגמרא (סנהדרין מו, א) מובא :"תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך".

הרמב"ם הוסיף העניק סמכות זו למלך ולא רק בית דין (הלכות רוצח ב, ד-ה): "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו. הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר." וכבר האריך הר"ן בדרשותיו (דרשה יא), לבסס סמכות זו של המלך, כשהוא רואה בה תיקון חברתי יעיל.

הגמשת דיני הראיות

הרחבת דיני הראיות כוללת לא רק ענישה של מי שפטורים על פי הדין, אלא גם הגמשה של דיני הראיות. הרמב"ם (סנהדרין יח, ו) כתב בנוגע להפללה עצמית: "וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה".

ברוח זו כתב הרשב"א בתשובה לקהילה ששאלה מה סמכותה להעניש מעבר לדין תורה (שו"ת הרשב"א ד, שיא): "דברים אלו נראין פשוטים בעיני, שאתם רשאים לעשות כפי מה שנראה בעיניכם. שלא נאמרו אותן הדברים שאמרתם, אלא בב"ד שדנין ע"פ דיני תורה, כסנהדרין או כיוצא בהם. אבל מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות, כפי השעה, ברשיון הממשלה... וכן, לא ילקה ולא יענש על פי עצמו. לפי שאין אדם משים עצמו רשע, מן הדין, ואפילו יש עדים כשרים, לא ילקה, אא"כ התרו בו, שאין בית דין מלקין, אלא אחר התראה. אלא שבכל אלו הדברים, אינם אלא בבית דין הנוהגין ע"פ התורה. הלא תראו, דוד שהרג ע"פ עצמו גר העמלקי.... כל שכן אתם, שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם, כמו שכתוב באגרת התקנה אשר אמרתם. וכן הדבר פשוט בינינו, ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם, על דברים אלו". הרשב"א מבסס דבריו על תקנה של בני העיר, אבל ברמב"ם נראה שסמכות זו נתונה למלך ולבית הדין, גם ללא תקנה כזו מצדם. על כל פנים, גם הרמב"ם וגם הרשב"א מציינים כדוגמה את ההפללה העצמית.

הדין הפלילי במדינת ישראל

מכאן נעבור למצבנו כיום. ידועים דברי הרב קוק בתשובה (שו"ת משפט כהן קמד אות טו, א) אשר טען שסמכויות המלך חזרו אל העם: "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה". ועל פי זה, כאשר העם העניק את הסמכות למוסדות הנבחרים יש להם סמכות מסוימת של מלכות.

על פי זה מקובל לתת תוקף לדין הפלילי של המדינה (וראו עוד תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ב, 65). ומכאן שעל פי האמור הוא שרשאית המדינה להרשיע אדם לפי הודאתו.

הגבלה הלכתית לדין המלך

ברם, לאחרונה עלו בלבי הרהורים, האם על פי ההלכה דין המלך הוא בלתי-מוגבל, והמדינה עושה בו שימוש כטוב בעיניה כפי שמקובל ומוסכם אצל חברי הכנסת ובתי המשפט, או שעדיין יש להיבט התורני משקל גם בתחום זה?

אינני מתכוון לביקורת מזדמנת כלפי פס"ד או חוק פלוני, כפי שמקובל בחברה מערבית, שכן גם אז אנו עדיין בתחום משפט המלך שמכיל גם בקורת אנושית כלפי מעשיו. השאלה היא אחרת, האם יש מבט תורני שמגביל באופן כל שהוא את משפט המלך. במקום אחר דנתי במתח שבין המלך לחכמי התורה (עיין תחומין טו, עמ' 143), ושם דנתי בעיקר בהחלטות מדיניות או במעשים פסולים.

כאן אני שואל האם סמכות המלך היא בלתי-מוגבלת או שההלכה מגבילה את שיקול דעתו של הדרג הפוליטי? לא מצאתי דוגמאות ישירות אחרות לרעיון זה, אם כי כמה רמזים המלמדים על התערבות הלכתית בסוגיות אלה:

בנוגע לענישה שלא מן הדין, כותב הריב"ש (שו" הריב"ש, רנא): "...אבל מ"מ, אפילו נדון כפי צורך השעה, אין כל העונשים שוין; כי יותר ראוי להעניש למי שהרג, ממי שחבל לבד; וכן למי שיש עדים ברורים על העברה, או אין עדים ברורים, רק עד אחד, או אמתלאות...". ובהמשך דבריו דן בראיות שונות מן הגמרא על העונש הראוי, למרות שהנידון הוא ענישה שלא מן הדין.

גם הר"ן (דרשות הר"ן, דרשה י"א), לאחר שהוא מפרט עד כמה היה המלך משוחרר לפעול כפי הבנתו, כותב שלכך היה לו ספר תורה שני כדי שיודרך על ידו, כיצד יפעיל את סמכותו.

ברוח זו, כתב במסגרת זו הרב ד"ר רצון ערוסי שבדין פלילי של מדינת ישראל חייבת להישמע גם טענת זכות כלפי הנאשם, ואין להרשיע אותו, אם הכול אומרים חייב. זאת, על פי האמור בדין סנהדרין:" סנהדרין שראו כולם לחובה, פוטרין אותו". אינני בטוח שכלל זה אמור גם בדין המלך, אם כי מסברה אני מסכים לרוח הדברים.

קבילות הפללה עצמית

כעת נשוב לסוגיית ההפללה העצמית. על פניו, יש הבדל בין הכרת החוק בהודאה לבין הכרת משפט המלך בהודאת הנאשם. לכאורה, החוק מחמיר יותר, שכן הוא דורש גם עוד "דבר מה נוסף", היינו, ראיה קלושה לחיזוק כוחה של ההודאה. לעומת זאת, אילו אצל דוד המלך לא נזכר צורך בתוספת להודאת הנער העמלקי שהוא שהרג את שאול.

אבל מדברי הריב"ש (שו"ת ריב"ש, רלד, וע"ע מאמרו של י' אונגר, בתחומין כד, 22) נראה שיש צורך בחיזוק נוסף, ואלו דבריו: " ... לזה נהגו לקבל הודאת פי העובר אף בדיני נפשות, למען יתברר הדבר גם מתוך דבריו, עם קצת אמתלאות, אם אין עדות ברורה." הצורך באמתלאות מקביל לדרישת החוק ל"דבר מה נוסף".

ברם, נראה שיש הבדל מהותי במשקל שניתן להפללה עצמית בהלכה ובחוק. בעיני החוק ההודאה היא ראיה טובה לברור האמת, והיא אף מכונה "מלכת הראיות". אלא שאנו צריכים חיזוק נוסף לכך שזו אכן האמת העובדתית. בניגוד לכך, בעיני ההלכה, הודאת הנאשם היא ראייה פסולה, ורק מפני הצורך החברתי אנו מוכנים לעתים להתחשב בהודאה מכוח הדין החורג. בוודאי שעל פי ההלכה אין חובה להסתמך על הפללה עצמית, ולא נמהר להיעזר בה. לפי ההלכה נהיה יותר פתוחים לחששות שהמודה הוא מר נפש, שהמודה מעדיף מאסר (ביחוד בישראל) על חיים אחרים, שהמודה הודה מתוך לחץ או פחד וכיוצ"ב.

טלו למשל את פרשת עובייד. הוא הורשע באונס ורצח הנערה חנית קיקוס, על פי הודאתו , למרות שלא נמצאה בזמנו גופה. הסיוע היה בכך שנתפס בשקר מסוים במהלך חקירתו. אבל על פי משפט המלך מסופקני, אם היו מרשיעים על פי הודאה זו.

סוף דבר, הסתמכות על הודאת הנאשם היא לעתים כורח השעה, אך יש להשתמש בה בזהירות רבה, להעזר גם באמתלאות נוספות, וכל הממעיט הרי זה משובח. 

 

פורסם בגיליון 719 של מוסף צדק מקור ראשון