הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

הבאת ראיות ביוזמת בית הדין

מבוא

מעשה בתובע שהגיש לבית דין[1] פרוטוקול של ישיבה, המוכיח לטענתו, את התביעה. ביה"ד עיין במסמך והגיע למסקנה כי אין בו ראייה, אולם, ביה"ד פנה לאחד האנשים הרשומים בפרוטוקול, והלה העיד לטובת התובע.

השאלה היא, האם בית הדין נהג כשורה בכך שהזמין מיוזמתו עד תביעה?

בהכללה, השאלה רחבה יותר, עד כמה מחויב ביה"ד לפעול כדי "להוציא הדין לאמיתו", גם אם יסייע בכך לאחד הצדדים. ועד כמה עליו לשמור על נייטרליות פסיבית בזמן הדיון, ולהימנע מלסייע לאחד הצדדים.

מסקנת המאמר היא שבית דין מהווה גורם פעיל ביותר בכל דיון, כיון שמוטלת עליו החובה "להוציא דין אמת לאמתו". במילים אחרות, תפקידו של הדיין לרדוף צדק כולל גם חובה לנסות ולהביא בפני בית הדין את הראיות הנדרשות לבירור האמת.

 

א. חיוב נתבע מעבר לסכום התביעה

שאלה קרובה היא שאלת חיוב נתבע ביותר מסכום התביעה, כלומר, שאלת סיוע לתובע, בעניין זה הרמ"א (יז, יב) פסק:

בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר.

כלומר, לא ניתן לחייב נתבע מעבר לסכום התביעה, כיון שיתכן שהתובע מחל על הסכום החורג.

הסמ"ע (יז, כו), וקה"ח (יז, ג) חלקו על הדין, ולדעתם, יש לחייב את הנתבע על פי הדין, גם יותר מסכום התביעה.

הש"ך (יז, טו), ונה"מ (יז, א) כתבו שאם ברור לדיין שהתובע אינו יודע את הדין, ולכן לא תבע את המגיע לו - יש לחייב את הנתבע גם ביותר מסכום התביעה.

ב. ההבדל שבין ראיות וטענות

בשו"ע (מב, ג) הובאה מחלוקת ראשונים:

...כשיבא השטר לפני הדיין, צריך לעיין בכל אותיותיו, ולדמות אות לאות, ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטיב. (וכל דבר שנוכל לתלות במחק, תלינן). ואם צריך לכוף בעל השטר ולהכותו כדי שיודה, יעשה, כדי שיוציא הדין לאמיתו.

ויש מי שאומר דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות, דקי"ל טוענים ליורש וללוקח; אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו, ולא טוען נתבע (טענות דשייכא) כההיא ריעותא דאשתכח בשטרא, לא טענינן ליה.

כלומר, על הדיין לבדוק היטב שטר המובא לפניו, שאינו מזויף. על פי הדעה הראשונה, תפקיד זה מוטל על הדיין גם כאשר הלווה הוא הנתבע. על פי הדעה השניה, דעת הרמ"ה[2], תפקיד זה מוטל על הדיין רק במקרה של תביעה מצד ג' - יורשים או קונים מהלווה, שאינם אמורים להכיר את השטר, אבל כשהלווה עצמו נתבע, הדיין לא אמור להעלות חשדות לגבי השטר שהנתבע לא העלה.

הש"ך (מב, ד) טען שאין מחלוקת בין הדעות:

...ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, הרמ"ה מיירי כשלא טען נתבע בההיא ריעותא כלל. והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה, וכהאי גוונא אף על גב דלא טעין בההיא ריעותא שנעשה זיוף פלוני ופלוני, אנן טענינן ליה שנעשה אותו זיוף, ולכך כתב הטור בלשון ונראה לי ולא כתב בלשון ולי נראה, וכן נראה עיקר לדינא כמ"ש ודוק.

כלומר, אין מחלוקת בין הראשונים, הרמ"ה כתב שאין לב"ד ליזום חקירת שטר, במקרה שהנתבע אינו טוען שהשטר מזויף. הטור כתב שיש לב"ד ליזום חקירה של השטר כאשר הנתבע אומר שהוא פטור, אף שלא ציין את הפגם שיש בשטר (ריעותא) שממנו מוכח שהשטר זויף[3].

מדברי הש"ך עולה, שיש הבחנה בין טענת טענות עבור בעלי הדין, שאסורה, להוכחת טענותיהם של בעלי הדין, שהיא חובתו של הדיין.

מכאן יש לפנות ולעיין במקורות, ולקבוע עד כמה רשאי הדיין ליזום הבאת ראיות, עבור הנתבע והתובע, ועד כמה הדיינים ניצלו את זכותם.

 

הבאת ראיות לנתבע

דבר ברור הוא שעל ביה"ד מוטלת החובה לחקור את ראיות התובע המובאות בפניו. ברוב המקרים ביה"ד מפריך את ראיות התובע ללא צורך בהבאת ראיות לטובת הנתבע, אולם, לעתים ייעץ ביה"ד לנתבע אילו ראיות להביא כדי להיפטר, ולעתים, אף הביא אותן בעצמו.

א. חקירת בעלי הדין

נחלקו ראשונים האם בעלי הדין צריכים להסביר את הרקע העובדתי לטענותיהם, כלומר, מה היו האירועים, שהובילו לתביעה ולטענת הפטור. הרמב"ם (טוען ו, א) כתב שעל הדיינים לחקור את בעלי הדין, ולדרוש מהם לפרט הכל, כך נפסק בשו"ע (ע, א).

הרא"ש  (שו"ת הרא"ש ע, ד)  חלק על כך:

אע"ג דקיימא לן דאין אדם צריך לברר, לא פרעון, מתי פרע ובמה פרע, ולא הלואה, היאך הלוה, הכל לפי הענין להוציא דין אמת לאמתו.

כלומר, חקירת בעלי הדין נתונה לשיקול דעתו של הדיין, ובכל מקרה שהיא נדרשת כדי "להוציא דין אמת לאמתו", יש לערוך חקירה זו.

הטור (עה, א) הביא את דברי אביו, והוסיף:

שאם יראה לדיין שבאין ברמאות יש לו לחפש ולפשפש בין בטענת התובע בין בטענת הנתבע כדי להוציא הדין לאמיתו.

כלומר, חקירת בעלי הדין מוטלת על הדיין, ולא על הצד שכנגד, וזאת כדי להוציא את הדין לאמיתו, כך פסק הרמ"א (עה, א).

גם הרמב"ם וגם הרא"ש והטור, קבעו שחקירת בעלי הדין מוטלת על בית הדין, כלומר, הדיינים אינם צופים בויכוח שבין הצדדים, אלא פעילים בבירור האמת.

ב. חקירת עדים

בגמרא (סנהדרין לב, ב) הובאה סתירה בשאלה האם יש לחקור ולדרוש עדים בדיני ממונות כדי לגלות סתירות בדבריהם. רב פפא פתר את הסתירה כך:

רב פפא אמר: אידי ואידי בהודאה והלואה, כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאינו מרומה.  

הטור (חו"מ ל, א) פסק בעקבות זאת:

אין צריך לדרוש עדי ממונות בדרישה וחקירה בין עדי הודאות והלואות בין עדי ירושות מתנות וגזלות חוץ מעדי חבלות כיצד אמרו בפנינו הלוה פלוני מנה לפלוני בשנה פלוני אע"פ שלא כיונו החדש שהלוה בו ולא המקום ולא המנה אם היה ממטבע פלוני או פלוני עדותן עדות. אבל אם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה להוציא הדין לאמיתו.

כלומר, ככלל, אין חובה לדרוש ולחקור עדי ממונות, אולם, כאשר נראה לדיין שהדין מרומה, עליו לחקור ולדרוש את העדים. גם במקרה זה החובה לחקור את העדים מוטלת על ביה"ד, ומאותו הנימוק: "להוציא הדין לאמיתו".

ג. בדיקת שטרות

כשם שביה"ד מחויב לחקור את בעלי הדין ואת העדים, כך הוא מחויב לבחון את אמינות השטרות המובאים בפניו.

הרא"ש (שו"ת הרא"ש סח, כ) כתב בעניין זה:

הילכך, אין לנו כח לפסול את השטר מכח הראיות שהבאת. ואם יראה לדיין שדין מרומה הוא, ימנע מלהשתדל באותו הדין. וכן אני עושה, כשמביאין לפני שטרות ישנים, אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו...

כלומר, כאשר השטרות נראים חשודים, הרא"ש כדיין, בדק אותם היטב, כך נפסק בשו"ע (חו"מ סא, ט; צח, ב).

הרשב"א (שו"ת הרשב"א א, אלף קמו) דן בבית דין שקרע שטר שנודע כמזוייף:

שאלת, בית דין קבוע שבעירו שיצא שטר לפניו, וידוע אצלו כי השטר ההוא מזוייף שאותו שהוציאו ציורי צייריה, וכי העדים החתומין בו עדי שקר הם, אלא שלא הוחזקו. וסמך הבית דין על ידיעתו וקרע השטר. היש לבעל השטר על הבית דין דין ודברים? או דילמא אלמי אלמוה לכח בית דין כיון דבית דין חשוב הוא, מוחזק שלא להפקיע ממונם של אחרים בכדי, יש כח בידו לעשות הוראת שעה כי האי גוונא.

תשובה אם הבית דין ידוע ומוחזק בכשרות וירא שמים ובית דין חשוב הוא יש בו כח לעשות כזה וכיוצא בזה להוראת שעה. וכמדומה שעל זה אמרו דן דין אמת לאמתו.

כלומר, הרשב"א נשאל לגבי ב"ד שקרע שטר שנודע שזוייף, ללא ראיות חותכות לכך. הרשב"א השיב שאם מדובר בב"ד שמוחזק ככשר וחשוב הוא יכול לעשות זאת, ומעשה זה הוא בגדר "דין אמת לאמתו".

יתירה מזו, בעקבות פסיקת המהריק (שו"ת סימן קצ), פסק הרמ"א (חו"מ סא, ט):

וכן כל שטר ישן, יש לב"ד לחקור ולפשפש אחריו, אע"ג שכתוב בו שלא יטעון הנתבע שום טענה נגד השטר, וקבל עליו בחרם ובשבועה, אפילו הכי הב"ד צריך לחקור אחר זה, כדי להוציא הדין לאמיתו.

כלומר, הבטחת הנתבע שלא לערער אחר אמיתותו של השטר שמציג התובע, אינו פוטרת את בית הדין מחובתו "להוציא הדין לאמיתו", בעניין זה בית הדין אינו מייצג את הצדדים אלא הוא מהווה גוף עצמאי שמטרתו חיפוש האמת.

ד. יעוץ לנתבע להביא עדים

בשני מקרים המובאים בגמרא, הורה הדיין לנתבע להביא ראייה כדי להיפטר, ואף פירט איזו ראייה נדרשת. כך בגמרא (ב"מ לא, ב - לב, א):

איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי, אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי. אתא לקמיה דרבה בר רב הונא. אמר ליה: זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו, אי נמי, תרי מגו תלתא, ואי נמי - תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא.

כלומר, רב ספרא ואיסור היו שותפים, רב ספרא פירק את השותפות ללא נוכחות איסור. כשנתבע לדין, הורה לו רבה בר רב הונא להביא ראייה שחילק בפני ב"ד, ופירט איזו ראייה תועיל במקרה זה.

כך גם במקרה הבא המובא בגמרא (ב"ק צט, ב):

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: טבח אומן שקלקל - חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון, ואמר ליה: זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך!

כלומר, רבי יוחנן הורה לשוחט שהטריף תרנגול להביא ראייה שהוא מומחה לשחיטת תרנגולים כדי להיפטר. רבי יוחנן לא הסתפק באמירה כללית שעל הנתבע להביא ראייה, אלא פירט איזו ראייה תועיל.

דברים מפורשים יותר כתב הרא"ש (ב"ב ג, ב) בעניין אדם שלא ידע שעדים מסוימים יכולים להועיל לו:

פירוש ואע"ג דלא טעין איהו יש לי עדים על ימים ולילות כיון שעדיו הם רוכלים, אנן טענינן ליה שהם מעידים על ימים ולילות ויביאם. אע"פ שהוא היה סבור שלא יועילו לו אם יביאם, אנן טענינן ליה שיביאם ויועילו לו.

זהו מקרה זהה למקרה שהובא בראשית הדברים, שהרי גם שם התובע יידע את בית הדין בקיומם של עדים, אולם, לא יזם את הבאתם לבית הדין. על פי דברי הרא"ש, במקרה כזה על בית הדין לומר לבעל הדין להביא את העדים.

 

הבאת ראיות לתובע

עד כה, נידונה שאלת יוזמת ביה"ד בהבאת ראיות עבור הנתבע. יוזמה כזו אינה מפתיעה כל כך, כיון שכאשר ביה"ד רואה סיכוי סביר לכך שהנתבע זכאי, והוא רוצה להימנע מלחייבו שלא כדין. שאלה קשה עוד יותר היא נקיטת יוזמה לטובת התובע, כיון שהעדר יוזמה הוא בבחינת "שב ואל תעשה". בכל זאת, ממספר מקורות עולה שבתי הדין ראו עצמם רשאים לנקוט יוזמות שונות כדי להביא ראיות לטובת התובע.

א. עצה לתובע שיקיים שטרו[4]

מהגמרא (כתובות יט, א) משמע שדיין יכול עצה לתובע, איזו ראייה להביא:

אמר ליה (=רב נחמן): כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו: זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא.

כלומר, רב נחמן נהג לומר לתובעים לקיים את השטר, על פיו הם תובעים. לעצה זו משמעות רבה, לא זו בלבד שהיא מונעת מהנתבע להיפטר בטענת "מזויף". היא מונעת מהנתבע להיפטר גם בטענת "פרעתי", כיון שטענת "פרעתי" מועילה רק במיגו שהיה נאמן בטענת "מזויף". 

ב. הטלת חרם

הרא"ש (שו"ת הרא"ש ו, טו) כתב:

כל בעל דין שטוען: 'יש לי זכות וראיה, או עדים, ואיני יודע ביד מי', חייב הדיין להטיל חרם כל מי שיודע לו זכות, או ראיה, שיראה אותו לדיין. ואפי' אם הזכות או הראיה ביד שכנגדו.

כלומר, על דיין להטיל חרם על מי שיש בידו ראייה, ולא חשף אותה בפני ביה"ד, אף שבהטלת חרם זה ישנו סיוע לתובע[5], הזקוק לעדים. כך נפסק בשו"ע (טז, ג).

הר"י קארו (שו"ת אבקת רוכל קצה) הזכיר דין זה, ונימק אותו:

...אלא שהאחרונים נהגו להטיל חרם על כל מי שיודע עדות שיבא ויעיד, כדי שיצא הדין לאמיתו.

כלומר, הסיבה שחובה על הדיין להטיל חרם, היא "כדי שיצא הדין לאמיתו".

גם הש"ך (עא, כג) כתב דברים דומים:

ולי נראה, דבסימן ט"ז מיירי ליתן חרם אחר עדות כמבואר שם להדיא, דזה מוטל על הב"ד לחקור אחר עדות כדי להוציא הדין לאמיתו.

דהיינו, דיין יכול להטיל חרם על מי שיודע עדות ולא בא להעיד, כיון ש"מוטל על הב"ד לחקור אחר העדות"[6]. במילים אחרות, תפקיד הבאת הראיות מוטל על ביה"ד. יש לסייג קביעה גורפת זו, בכך שמדובר בהטלת חרם, שאינו מחייב את ביה"ד לטרוח, ולהוציא הוצאות. במקרה של צורך בטרחה והוצאות, מסתבר שהם יוטלו על התובע.

לעומת כל זאת, התומים (כח, ה) כתב שהטלת החרם אינה נעשית על ידי בית הדין -

...אבל שיצוו בית דין להחרים בשפ בית דין על כל מי שיודע עדות - אפשר דלא. כי מה טיבו של בית דין בכך, והרי נראים כעורכי דיינים... מה אכפת לב"ד, אם יביאו ראיה - יפסקו.

אולם, נראה שזו דעת המיעוט.

ג. הזמנת עדים

המבי"ט (שו"ת מבי"ט ג, לג) נשאל לגבי המקרה הבא:

שאלה על דבר שובר שהיה כתוב שמחל שמעון בן יוסף לראובן החוב שהיה חייב לו וערער שמעון בן יוסף כי לעולם לא עשה מחילה וגם העדים אמרו לו לשמעון בן יוסף מעולם לא ראינוך אבל יהודי אחד גר בארץ אמר לנו ששמו כשמך וכתבנו מחילה לראובן ממנו ואנחנו מכירים את האיש בצורתו ולא היינו מכירים אותך קודם לכן לשנחשוד אותו לרמאי ואנחנו יודעים בבירור שאין אתה האיש שכתב המחילה.

כלומר, ראובן הוציא שובר בו כתוב ששמעון בעל חובו מחל לו על החוב, השובר היה חתום על ידי שני עדים. שמעון הכחיש, וטען שמעולם לא חתם על שובר, והעדים הודו שלא שמעון הוא זה שמחל, אלא אדם אחר שהזדהה כשמעון.

המבי"ט השיב כך:

גם כי לפי הדין אין המחילה מועילה כמו שכתבתי, אפילו הכי, ראוי לב"ד לחקור ולדרוש על עדות זה שהוא כמו דין מרומה. וידעו אם העדים הם אנשים נאמנים שלא נשמע עליהם כל און מימיהם, וגם יחקרו על ראובן שבידו המחילה כו' חושד את העדים שעל שמעון זה חתמו ועתה מכחישים. וגם אם יש שום אדם שהוא מכיר האיש אשר אמרו עליו העדים כי הוא היה המוחל, אם הוא איש טוב או איש רע מעללים. ואם היה לו שום משא ומתן או קורבה על ראובן והעלה שמו בשם זה שמעון בן יוסף כי על ידי זה אפשר יתגלה הענין ויצא הדין לאמתו.

כלומר, למרות שהמחילה אינה מועילה, הורה המבי"ט לב"ד לחקור את העניין, ולנסות לאתר את האדם שהזדהה כשמעון. במקרה זה, ב"ד הצטווה ליזום בעצמו חקירה, שבמסגרתה יאותר אדם שככל הנראה זייף מסמך. ב"ד לא השאיר משימה זו לתובע, שנפגע מהזיוף, אלא לקח אותה על עצמו, וזאת כדי ש"יצא הדין לאמתו".

החתם סופר (שו"ת חתם סופר, קובץ תשובות, צב, ד"ה ואודות) עסק בשניים שתבעו זה את זה, ופסק:

ואודות הדברים שבין רח"וו והקצין ר' משה רוסט, להיות שכבר מבלעדי הפסק הנ"ל, קנסו אקרו"ט[7] אותו שלא בפניו, מבלי לקרותו לס"ת ולא לכבדו עם הקפת ס"ת ביום שמחת תורה העבר. על כן, אם אינו מרוצה הר"ר משה רוסט בפסק אקרו"ט הנ"ל, יקוב הדין את ההר בינו ובין רח"וו לפני בד"צ שבעירם והם יחקרו אחר עדים לידע מי המתחיל במחלוקת ומי עשה יותר, וישלם אחד לחברו במותר נזק שלם כפי דין תורתינו הקדושה ואין לאקרו"ט בזה כלום.

כלומר, למרות שהנושא נידון בפני טובי העיר, יכול התובע לשוב ולתבוע בדין תורה. על ביה"ד לברר את הפרטים ולהחליט מי פתח במריבה, ומי חייב לחברו יותר. גם החתם סופר הטיל את החובה לברר את העובדות על ביה"ד, ולא על הצדדים.

ד. המוציא מחברו עליו הראייה

שאלת הבאת ראיות לתובע, ראויה להבחן לאור הכלל "המוציא מחברו - עליו הראייה", כלומר, על התובע להביא ראייה. כיצד מתיישב כלל יסוד זה, עם נקיטת יוזמה של ביה"ד עבור התובע.

ברור לחלוטין שאם לתובע יש ראייה, והוא מודע לחשיבותה המשפטית, עליו להביא אותה, ואין הוא יכול לדרוש מביה"ד להביא את הראייה עבורו. כמו כן, בנתינת עצה, ובהטלת חרם, מסייע ביה"ד לתובע להביא את העדים. בשני הצעדים ביה"ד אינו נדרש לטרוח, ואף לא להוציא הוצאות.

משני המקרים שהובאו בהם פסק גדול הדור לביה"ד לחקור בעצמם, לא ניתן להסיק שחובה זו מוטלת באופן קבוע על ביה"ד. אולם, ניתן בהחלט לקבוע כי אין איסור על ביה"ד ליזום הבאת עדים.

עדיין יש לשאול מדוע ביה"ד לא הסתפק במתן עצה לבעלי הדין? יתכן ששני המקרים הם יוצאי דופן. האחד, בגלל שכאשר שהוצג בפני ביה"ד שטר מזויף, והאדם שנפגע מהעניין כלל אינו יודע מי זייף את השטר. והשני, בגלל שמדובר בשתי תביעות נגדיות, ויש צורך להכריע מי פתח במריבה, ומי הזיק יותר. ועדיין צ"ע.

 

סיכום

על בית הדין מוטלת החובה להוציא את הדין לאמיתו. כתוצאה מכך, מוטל על ביה"ד לחקור ולבדוק ראיות המובאות בפניו. כמו כן, יכול ביה"ד לייעץ לנתבע ותובע אילו ראיות עליהם להביא כדי לזכות בדין.

ביה"ד אף חייב להטיל חרם על מי שמחזיק בראייה, או יודע עדות, שיכולה להועיל לתובע או לנתבע. זאת ועוד, ביה"ד יכול ליטול את היוזמה ולהזמין עדים בעצמו. בשני מקרים ביה"ד קבל הוראה מגדולי הדור ליזום הבאת עדים, האחד, כאשר הוצג בפני ביה"ד שטר מזויף, והאדם שנפגע מהעניין כלל אינו יודע מי זייף את השטר. השני, כאשר מדובר בשתי תביעות נגדיות, ויש צורך להכריע מי פתח במריבה, ומי הזיק יותר.

ניתן לסכם, שאין שום מגבלה עקרונית על ביה"ד בבואו ליזום הבאת ראייה. אולם, בדרך כלל, ביה"ד יניח לבעלי הדין להביא את ראיות מיוזמתם, אחר כך, ייעץ לבעלי הדין אילו ראיות נוספות להביא, ורק במקרים חריגים, יזמין מיוזמתו עדים.

כך בדיוק נכתב בתקנות הדיון של הרבנות הראשית (סעיף פג):

בית הדין רשאי, לפי שיקול דעתו להזמין כל אדם או לדרוש המצאת מסמכים והוכחות, אם ראה צורך בכך[8].

מכאן, שבמקרה שהובא בראשית המאמר, בו ביה"ד יזם הבאת עדים - ביה"ד נהג כשורה, אף שיכול היה להסתפק בייעוץ לתובע להביא את העד.

גישה זו, על פיה חובתו של הדיין "להוציא הדין לאמיתו"[9], משמעותה היא, שהדיין איננו צופה בהתגוששות המשפטית שבין בעלי הדין, אלא הגורם הפעיל ביותר בבירור האמת. בכך מצטמצם יתרונו של בעל הדין בעל הניסיון, ויתרונו של בעל הממון, השוכר את שירותיו של בעל הניסיון.  

 

[1] הדיון התקיים בבית הדין שעל יד מכון משפטי ארץ, עפרה, בחסות הרב אברהם גיסר, רב הישוב.

[2] מובא בטור (חו"מ מב, מקורו ב"יד רמה", ב"ב קסז, א, סימן סז).

[3] דברים דומים כתב הט"ז (על השו"ע שם), ועיין עוד בנתיה"מ שם, חי' ד. הסמ"ע (מב, ה) חלק על הש"ך, והבין שאכן הראשונים חלוקים. אולם, בהחלט ניתן לומר שהמחלוקת היא פרשנית, וגם הוא מודה לדין כפי שפסק אותו הש"ך.

[4] הגרז"נ גולדברג שליט"א העיר עיני לראייה זו.

[5] הרא"ש (שו"ת הרא"ש פה, י) הטיל שבועה גם לטובת הנתבע:

...ואמנם, אם יראה לדיין שיש אמתלא ששטר זה שטר אמנה, יוכל להחרים, כדי להוציא הדין לאמתו...

כלומר, כאשר אדם נתבע בשטר, וטען "אמנה", הוא אינו נאמן, אבל אם הדיין חושש שאכן מדובר בשטר אמנה, הוא יכול להחרים "כדי להוציא הדין לאמתו".

[6] אין להקשות מדברי הש"ך (חו"מ פא, נא) שכתב:

היכא שאינו טוענו שהודה רק שטוענו ואומר אתה חייב לי מנה והוא משיב איני חייב לך כלום, ואומרים לו הבית דין אם יש לך עדים הבא עדים, ומביא עדים ואומרים הוא אמר לנו שהוא חייב לו, אינו כלום, ואין צריך שיטעון משטה או השבעה, שהרי התובע עצמו אינו שואלו הרי הודית לי בפני עדים ואין הבית דין צריכים לשאול יותר ממה ששואל התובע.

כלומר, כאשר אדם תובע את חברו, ומביא עדים שהנתבע אמר בפניהם שהוא חייב לתובע, בית הדין דוחה את התביעה על הסף. זאת, למרות שאילו התובע היה טוען שהנתבע הודה לו בפני העדים - הנתבע לא היה נפטר בלא טענה. הש"ך קובע שבמקרה זה בית הדין אינו צריך "לשאול יותר ממה ששואל התובע".

לכאורה הלכה זו סותרת את כל האמור למעלה, כיון שעולה ממנה שבית הדין אינו רשאי לחקור את העדים מעבר לחקירת התובע. אולם, הדבר אינו כך. כאן מדובר בעדות שאינה מספיקה בפני עצמה ללא טענת התובע. ולכן, כאשר התובע אינו טוען כך, יש בכך ויתור על זכות, ובית הדין אינו רשאי לתת לתובע את מה שלא בקש.

[7] אלופי קהילה ראשיה וטוביה.

[8] השווה לתקנה המקבילה, בתקנות הקודמות שהגבילה זכות זו של בית הדין רק לענייני איסור ודומיהם, ובהתייחסותו של פרופ' א. שוחטמן (סדר הדין, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 335, והערה 94) למגבלה זו.

[9] ראה גם אוצר המדרשים (אייזנשטיין, עמוד תקכו ד"ה מעשה באדם), שם מובא סיפור על דוד המלך, שכנער, סייע לתובעת להוכיח את תביעתה. עולה מהמדרש שחתירת הדיין לבירור האמת, גם כאשר ישנו סיוע לאחד הצדדים, ראויה ומבורכת.