הדין הבינלאומי במשנת הרב שאול ישראל

שאלת היחס ההלכתי לדין הבינלאומי נדונה על ידי לא-מעט מפוסקי זמננו (לסקירת עמדותיהם, ראו עבודת הד"ר של ד"ר עמוס ישראל, "יחס ההלכה למשפט הבין לאומי: ניתוח הפסיקה וניתוח תהליכי"). אולם, אין ספק שהפוסק המרכזי ביותר בסוגיה זו הוא הרב שאול ישראל, בתשובתו שנכתבה לאחר פעולת קיבייה (בשנת 1953) בספרו עמוד הימיני (סימן טז).

התפיסה המקובלת רואה בדין הבינלאומי הוראות מגבילות שנועדו לצמצם את היקף האלימות, ההרג וההרס במלחמה. לעומת זאת, עיון במשנתו של הרב שאול ישראל בסוגיה זו מעלה שהוא ראה בדין הבינלאומי את הבסיס היחידי להיתר הלכתי לקיום מלחמות למרות האיסור לרצוח.

ההיתר להרוג במלחמה

השאלה הבסיסית איתה התמודד הרב ישראל היתה כיצד ניתן להסביר את ההיתר לקיים מלחמות למרות האיסור האוניברסאלי לרצוח, ובלשונו: "למה ואיך הופך להיתר מעשה של שפיכות דמים על ידי שאתה מגדיר את הפעולה כפעולה מלחמתית?" (שם, עמ' קצא).

תשובתו של הרב ישראל היא שדווקא הדין הבינלאומי המנהגי והפומבי הוא שבכלל מאפשר קיום מלחמות, זאת במסגרת הכלל "דינא דמלכותא – דינא": "יש לראות הסכמת העמים שהמלחמה היא אחד האמצעים החוקיים, כל עוד שהעמים הנלחמים שומרים על הנוהג המקובל בעמים ביחס למלחמה... וכשם שדינא דמלכותא בפנים המדינה הוא מטעם הסכמה כמו כן יש לומר שגם במובן בין-ממלכתי דינא דמלכותא מטעם הסכמה זו" (שם, עמ' קצה).

רוצה לומר, הדין הבינלאומי אינו נדרש כדי להגביל את המלחמות אלא כדי לאפשר אותן מלכתחילה. וממילא, "אם יבואו העמים כולם לידי הסכמה לאסור המלחמה... שוב לא תהיה המלחמה חוקית ולא הכיבוש, והעם שיצא למלחמה יהא נידון בדין רוצח ושופך דמים" (שם, עמ' רב).

יישום לימינו

דבריו של הרב ישראלי צוטטו על ידי רבים, אולם, במסגרת זו נסתפק בהפניה למאמרו של הרב פרופ' נריה גוטל ("לחימה בשטח רווי אוכלוסיה אזרחית", תחומין כג, עמ' 18) שנכתב על רקע האינתיפאדה השניה.

במאמרו של הרב גוטל מודגש שהדין הבינלאומי מחייב בתנאי שהוא גם מבוצע בפועל: "מבחן ה'הסכמה האוניברסאלית' אינו ברטוריקה אלא בפרקטיקה. השאלה אינה מה מצהירות אומות העולם מן השפה ולחוץ, אלא כיצד הן נוהגות בפועל (שם, עמ' 40). לקביעה זו משמעות רבה בעולם שבו נוהגים סטנדרטים כפולים ביחס לישראל וביחס לאומות אחרות.

נקודה חשובה נוספת היא שהרב ישראלי מדגיש שכל דבריו אמורים רק בנוגע למלחמת רשות (שם, עמ' רב), אולם, כאשר מדובר על מלחמת מצווה אין צורך בדין הבינלאומי וההיתר להילחם ולהרוג מבוסס על מצוות התורה. מכאן עלתה השאלה, האם במלחמות מצווה להגנת המדינה ואזרחיה, שהן המלחמות בהן צה"ל עסוק, יש תוקף לדין הבינלאומי? מדברי הרב גוטל (שם, עמ' 41) נראה שהוא סבר שגם בעת מלחמת הגנה יש תוקף הלכתי לדין הבינלאומי.

ואמנם, הדבר מסתבר, שהרי ניהול מלחמת הגנה מופקד על פי ההלכה בידי הנהגה הפוליטית (המלך או הממשלה). וכשם שהמנהיג רשאי לבחור באילו אמצעים הצבאיים להשתמש, וכן לבחור האם להסתער או להגן, כך הוא רשאי להחליט להגביל את הלחימה בהתאם לאמנות הבינלאומית. זאת, בתנאי שהוא עומד בחובתו העליונה להגן על קיומה של מדינת ישראל. ולכן, אם ציות לדין הבינלאומי יביא לחורבנה של מדינת ישראל, הרי שאין מחויבות כלפי הדין הבינלאומי. אגב כך, מסתבר שנשק גרעיני (שמוחזק על ידי מדינות לא-מעטות) נועד בדיוק למצבי קיצון כאלה, אף ששימוש בנשק גרעיני אסור על פי הדין הבינלאומי.

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון, גיליון 933