הרשם לקבלת עדכונים
אחריות קבלן על מתן עצה
ב"ה ג מנחם אב תשס"ז
אחריות על מתן עצה
התובע שיפץ את ביתו בחיפה, באמצע השיפוץ הוא גילה שהקבלן אינו אמין ולכן עזב אותו.
התובע תרם סכומים נכבדים לעמותה בדרום, נוצרו קשרים בינו לבין הנתבע אשר היה מנהל עמותה.
הנתבע הציע לתובע עזרה על מנת לסיים את השיפוץ. הוא המליץ על קבלן מהדרום המוכר לעמותה "הוא יסיים את העבודה על הצד הטוב ביותר". הקבלן הגיע לחיפה והעריך את העבודה ב- 90,000 ₪ מקסימום. בפועל התובע שילם 124,000 ₪ עבור השיפוץ. התובע תבע את הקבלן בבית הדין הרבני באשקלון בטענה של אונאה. בית הדין קיבל את עמדת הקבלן ופסק שהפער במחיר, סביר.
כעת התובע תובע את הנתבע על האחריות שלו לעלות הגבוהה של השיפוץ.
טענות התובע
- לאחר שנכוויתי עם קבלן אחד הייתי זהיר יותר ולכן שאלתי במפורש את הנתבע למה לקחת קבלן מהדרום עד חיפה? הוא ענה לי "מדובר בקבלן טוב אשר עשה שיפוצים במבנים של העמותה באיכות ומחיר טוב". הנתבע הרגיע אותי ואמר "אתה לא תשלם יותר עקב המרחק". אמרתי לנתבע אני לא מבין בבניה, אני סומך עליו. לדעתי יש פה מעילה באמון מצד הנתבע, הוא לא דאג כלל לעלות הבניה, אני בתמימות שילמתי על סמך זה שהנתבע מסכם עם הקבלן. לא העלתי בדעתי שאין שום משא ומתן עם הקבלן. פעם אחת לא זכרתי את הסכומים המדויקים ששילמתי, ולכן נתתי עוד 40000 ₪, ללא ידיעה שאנו חורגים כל כך הרבה מהסכום המקורי. אני הבנתי שההצעה של 90000 ₪ היא הפרזה ותפקידו של הנתבע להוריד את הסכום. הנתבע עצמו הודה, עכשיו בדיון, כי היה לו תכנון לדאוג שכל התשלום עבור השיפוץ יעבור דרכו. האם אין כאן הודאה בדבר האחריות שלו לעסקה?
- ברור לי שהקבלן ניצל אותי והפקיע מחירים בצורה מוגזמת לחלוטין. לקחתי שמאי מקצועי שהגיע למבנה בחיפה לאחר השיפוץ וסקר את כל התיקונים. הוא נתן חוות דעת של 56000 ₪ בלבד. אציין שבפני השמאי הונחה שמאות קודמת כלפי הקבלן הראשון בטרם נכנס הקבלן החדש לתמונה.
אם כן ישנה דרך לבדוק בדיוק אלו עבודות נעשו. אני תמה על בית הדין הרבני שהתעלמו מהשמאות הזו שעלתה לי 4000 ₪ והסתמכו על חוות דעת של אדם שלא היה בדירה!
לסיכום אני תובע תביעה אישית את הנתבע על הנזק שנגרם לי בגללו- 60000 ₪.
טענות הנתבע
הקשרים ביני לתובע היו קשרים קרובים שוחחנו לפחות פעמיים כל יום. התובע התייעץ איתי על כל מיני מוסדות שברצונו לתרום להם ובסך הכל מדובר על תרומה של יותר ממיליון שקלים למוסדות שונים. האירוע המדובר היה לפני שבע שנים ואז ביקרתי בביתו של התובע ראיתי את הבלגאן שנוצר בבית והצעתי את עזרתי. הקבלן המדובר ידוע כקבלן טוב אשר אפשר לסמוך עליו. עד לרגע זה אני בטוח שזו הייתה עצה טובה. הוא לקח את העבודה ברצינות ועבד עם ששה עובדים במשך 11 ימים רצוף. העובדים לנו בחיפה לכן העבודה החלה בבוקר והסתיימה בלילה ולא כמקובל – עד השעה ארבע אחרי צוהריים.
לגבי הטענה של התובע על מחיר מופקע כבר נשלל הדבר בבית הדין הרבני. אף בצורה פשוטה ניתן להוכיח זאת. אם ניקח בחשבון תוספת מע"מ על 90000 ₪ נגיע כבר לסכום של 104000 ₪ אם כן, הפער בהחלט סביר. התובע עצמו הזכיר שהוא בחר בריצוף יקר יותר ועל דרך זו ניתן לשער שהיו הוצאות לא צפויות נוספות.
במשך העבודה בקרתי בדירה וראיתי כי הדברים מתקדמים, התרשמתי שנוצרו קשרים אישיים בין הקבלן לתובע הם אכלו ושוחחו יחד. חשבתי מראש שהתשלום יעבור דרכי אך העניינים התגלגלו אחרת. לא סוכם שאני אחראי על השיפוץ בשום אופן שהוא, לקחתי אחריות על "השידוך" אבל לא מעבר לכך. האחריות שלי מתמצאת בכך שהבאתי קבלן שאינו רמאי, אני סומך עליו והוא סומך עלי.
בירור העובדות
יש בפנינו סיפור מורכב בין שבע שנים.
ההתרשמות שלנו בנויה על כמה גורמים:
1) עיון בסיכום של הקבלן לכלל העבודה.
2) עיון בחוות דעת של שמאי מקרקעין שביקר בדירה לאחר השיפוץ.
3) עיון בחוות דעת של שמאי מקרקעין שביקר בדירה קודם השיפוץ.
4 )שיחה ישירה עם הקבלן.
5) התייעצות עם אנשי מקצוע העוסקים בבניה.
הרושם שלנו הוא אכן ישנה פה חריגה בעלות השיפוץ. כאשר מציגים את הקף העבודה בפני אנשי מקצוע הם מתקשים להסביר מה גרם לעלות גבוהה כל כך. גם אם נחשב בצורה אחרת – 11 ימי העבודה של ששה פועלים, נשאר עוד סכום ניכר אשר קשה להסביר אותו בתירוץ של עלויות חומר וכדומה.
הקבלן עצמו התעקש על כך שנגבה מחיר סביר, הוא הוסיף וטען שלפני העבודה הוא נתן הצעת מחיר בגובה של 120000 ₪ - טענה שהופרכה על ידי הנתבע חבירו הטוב. הוא הסביר שישנם עבודות שהשמאי לא היה מודע אליהם כגון עבודות חשמל. בדו"ח שמאות מוזכר חיוב של 1350 ₪ בלבד לעומת זאת טוען הקבלן ששווי העבודה הוא לפחות ששת אלפים שקלים. לטענתו הם התקינו מחדש חיווט בכל הבית וכן ארון חשמל חדש. לעומת זאת מעיון במסמך של שמאי הדירה הראשון עולה שהקבלן הקודם הכין בעצמו את ארון החשמל וכן את התשתית לחיווט חדש בכל הבית. הקבלן החדש רק סיים את העבודה אשר כללה העברת ארון החשמל למיקום חדש. להערכת בעלי מקצוע, עבודה זו עולה אלפיים שקלים.
מצד שני להערכתנו אין כאן רמאות - במקצוע של בנין ושיפוצים אין כללים נוקשים המחירים מושפעים מהשם של הקבלן ומאיכות החומר אשר איתו הוא עובד. הקבלן מראש נקב בסכום של 90000 ₪ והתובע לא התווכח הוא נתן להבין שהמחיר מקובל עליו [גם אם בלבו סמך על הנתבע שיוריד את המחיר, בפיו הוא לא אמר כלום] לסיכום המחיר שנלקח הוא גבוה ויקר .
השאלה המרכזית היא מה מערכת היחסים שהייתה בין הנתבע לתובע? האם הנתבע לקח על עצמו את האחריות למחיר? [אז בשונה מהקבלן ניתן לתבוע ממנו תשלום!]
נראה שהדבר לא מספיק מוגדר. מצד אחד הנתבע רק עושה טובה ורוצה לעזור מצד שני התובע סמך עליו והוציא על פיו עשרות אלפי שקלים. הנתבע אכן אמר משפט "אני אחראי לכך שהקבלן לא ירמה אותך" וכן העיד על עצמו שכל התשלום היה אמור להיות דרכו. מצד שני הוא מתכחש לכל אחריות למחיר העבודה "אני לא קבלן, אין לי אחריות מעבר לשידוך". האם ניתן להיצמד למילים ולומר שהנתבע מודה שאכן קיבל אחריות למחיר העבודה. אין לנו ראיות חיצוניות מעבר לנטען בפנינו. הקבלן טוען שהתובע היה מעורב כספית לכל אורך העבודה הוא עודכן בעלויות השוטפות ושילם מתוך ידיעה שזה המחיר. לאור כל הנ"ל לא הוכח בודאות מה היא האחריות שלקח על עצמו הנתבע.
ברור הדין
לפנינו פסק הדין של בית הדין הרבני באשקלון הקובע שאין אפשרות להוציא חזרה מהקבלן את התשלום.
הנימוק הוא שהתובע הסכים לסכום של 90000 ₪ וממילא החריגה סבירה. בית הדין התייחס גם לחוות הדעת של השמאי וקבע שהיא שטחית ובלתי מדויקת. לכאורה אנו פטורים מלדון בתביעה שלפנינו לאחר פסק בית הדין וזאת על פי הגמרא "בית דין בתר בית דין לא דייקי" [בבא בתרא קלח]. ובסגנון אחר "אין ב"ד רשאים לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מב"ד הראשון" [סמ"ע בשם תשובת הרא"ש סימן י"ט סק"ב].
אולם בנידון דידן נראה שאין הלכה זו[1] קיימת: אנו לא חוזרים לדון את הקבלן , הנתבע הוא משה, והדיון מתמקד באחריות שלו ללוות השיפוץ. באופן עקרוני גם בית דין באשקלון יכול לחייב את הנתבע על אף שפטר את הקבלן. אם הנתבע אחראי על המחיר ויתברר שיש פה עסקה גרועה הוא ישא בתוצאות גם אם אין כאן הונאה מצד הקבלן.
מכל מקום הנתבע לא מקבל שכר ולא חתם על חוזה עבודה, הוא בסך הכל נתן עצה מאיזו סיבה ניתן לחייבו לשלם? נראה שניתן לדון על חיוב מדין גרמי או מדין ערב. המקור המפורש לחייוב הוא דברי הרמ"א "האומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו " [קכט סעיף ב]. האם הרמ"א מתכוין כפשוטו לערב או לגרמי?
שורש הדברים טמון בביאור ההלכה של "לך ואבוא אחריך-חייב" [שו"ע חו"מ סימן י"ד סעיף ה].
אדם אשר הטעה את חבירו וגרם לו להוציא הוצאות מיותרות הדין הוא חייב לשלם. הגר"א במקום ביאר שהחיוב הוא מזיק וכפי שלמדנו בבא קמא לגבי שולחני שנתן עצה רעה צריך לשלם מדינא דגרמי.
אומנם הנתיבות בסימן רל"ב סק"י ביאר את הדין מצד אומדן להתחייבות כספית של היוזם לנסיעה לכסות את ההוצאות אשר יגרמו במקרה של ביטול. כאשר אדם לוקח אחריות וגורם לחבירו להוציא ממון על פי דיבורו, טמון בכך הסכמה למשמעות הכספית של ההוצאות.
להסבר זה החיוב הוא רחב יותר: בדרך כלל אין אפשרות לחייב על מניעת הרוח - "המבטל כיסו של חבירו פטור", אולם כאן הערבות של נותן העצה מחייבת אותו בתשלום אף על מניעת הרוח [ריטב"א בבא מציעא עג:]. דבר נוסף אם החיוב הוא מדין ערב אז אין ניתן לחייב בשוגג, כל שהעסקה לא יצאה לפועל כמתוכנן, הערב חייב [ פסקי דין רבניים חלק ג עמוד 18]. להלכה כתבו הרבה פוסקים שאין דברי הריטב"א מוסכמים ולכן אין אפשרות להוציא ממון על בסיס זה [שו"ת מהרש"ם ח"א סימן ע"ז, ישועות מלכו סימן כב, אמרי בינה דיינים סימן כ"א, יעויין חזו"א ב"ק סימן כ"ב].
מכל מקום ניתן לחייב את הנתבע מדין גרמי, ואז נצטרך להוכיח שהוא התרשל בתפקידו [ולא שגג].
יש לחלק את הדיון לשתי נקודות זמן:
א) לגבי ההצעה של בחירת הקבלן שהתברר שלקח מחיר גבוה - נראה שאין לחייב את משה. העצה לקחת את הקבלן מבחינתו זו עצה טובה, מדובר בקבלן אחראי שמתחיל ומסיים את העבודה, הוא מכיר אותו וסומך עליו. אין כאן רשלנות מצד הנתבע ולכן אין כאן חיוב מדין גרמי ולא מדין ערב.
ב) אחריות על מחיר העבודה - האם הנתבע לקח אחריות לגבי מחיר העבודה? התשובה אינה ברורה וכפי שהארכנו לעיל. אין לנו מספיק ראיות כדי להוכיח שאכן הוא לקח את האחריות הזו על כתפיו.
בהלכות הלוואה - תנאי בין אדם לחבירו אין הולכים אחר הלשון אלא אחר הכוונה.[סוף סימן ס"א]
מצד אחד ישנה לשון של הנתבע המורה על קבלת אחריות "חשבתי שהתשלום יעבור דרכי" מצד שני הרושם הכולל מתוך תיאור הדברים הוא שאמירה זו לא הייתה חד משמעית וניתן לפרשה באופנים שונים. לכן מספק אין אנו מחייבים את הנתבע.
מסקנה
הנתבע פטור מהדין, אולם ראוי[2] לפצות את התובע, בסופו של דבר נגרם לו עוול בעסקה זו.
