סמכות בית הדין לדון בעניינם של תושבי חוץ לאחר שהתקבלה הסכמתם / בית הדין הגדול 1270596/7

ב"ה

תיק 1270596/7

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי

המערערת:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד עדי שדה וטו"ר שמואל אליהו סבג)

נגד

המשיב:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד שאול חיים, טו"ר זיו ברקוביץ ועו"ד וטו"ר צבי גלר)

הנדון: סמכות בעניינם של יהודים תושבי חו"ל מכוח הסכמתם ולפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים למרות טענה כי ההסכמה הייתה תחת לחץ

פסק דין

א.         לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, בהרכב הראב"ד הרב זבדיה כהן והדיינים הרב דניאל כץ והרב נפתלי הייזלר, מיום ב' בניסן התשפ"ב (3.4.22), שבה נקבע כי הסמכות לדון בענייני ילדי הצדדים קנויה לבית הדין הרבני בהתאם להסכמת הצדדים במסגרת הסכם הגירושין שעליו חתמו ושאושר וקיבל תוקף של פסק דין, לבקשת הצדדים, כבר בי"ז באייר התשע"ט (22.5.19).

בערעורה מעלה המערערת טענות שונות, בהן טענות בדבר מיעוט הזיקות שבין הצדדים וילדיהם לבין מדינת ישראל; טענות נגד ההסכם האמור ובעיקר הטענה כי לא הסכימה לו מרצונה החופשי אלא תחת לחץ ומאימת האפשרות כי לולי שתסכים לו לא ייעתר המשיב ליתן לה גט; טענות בדבר קיומם של דיונים שונים בבית הדין האזורי, בשלבים אלה ואחרים של ההליכים שניהלו הצדדים, שלא בנוכחותה ותוך שאביה, שלכאורה נעדר מעמד משפטי, נמצא בבית הדין כביכול במקומה והסכמות או פסיקות מושגות על בסיס הסכמתו או טענותיו, שלא כדין; וטענות בדבר מגבלותיה של יכולת אכיפת פסקי דינו של בית הדין הרבני במקום מושבם של הצדדים וילדיהם בחו"ל וקושי מהותי ביכולתו של בית הדין לדון ולפסוק בנוגע למתרחש או האמור להתבצע בחו"ל, כשעל בסיס טענות אלה טוענת המערערת כי בית הדין אינו 'הפורום הנאות'.

אף שהצדדים האריכו לא מעט בכתבי הטענות, ובנוסף לכך טענו לפנינו גם בעל פה, הכרעתנו אינה זקוקה לאריכות ואף אינה מחייבת את פרישׂתה של כל שׂמלת הטענות לאורך ולרוחב תוך דיון בכל טענה וטענה כשלעצמה, שכן בנוגע לכמה מעיקרי הטענות די לומר בקצרה כי אין הן רלוונטיות לערעור זה וממילא אין צורך לדוש בשאלת מידת הצדק או אי־הצדק שבהן, ולמצער אין צורך לעשות זאת לעת הזאת.

ב.         ונסביר:

כידוע סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני ילדים יכולה להישען על שני סעיפים נפרדים בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, (להלן: החוק), וכדי להקימה די במילוי תנאיו של אחד מסעיפים אלה לבדו. הסעיף האחד הוא סעיף 3 לחוק זה הקובע את סמכויות בית הדין בתביעת גירושין כרוכה, האחר הוא סעיף 9 העוסק בסמכותו של בית הדין מכוחה של הסכמת הצדדים.

תנאיה של הסמכות הנרכשת מכוחו של סעיף 9 שונים בתכלית מאלה של זו הנרכשת מכוחו של סעיף 3:

סעיף 3 מותנה בקיומה של תביעת גירושין כרוכה, תביעה זו גם צריכה להיות תביעה שסמכותו של בית הדין לדון בה כשלעצמה נשענת על הוראות סעיף 1 לאותו חוק עצמו, סעיף העוסק ב"יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה" – תנאים שעל פירושם ועל היחסים שביניהם נשתברו לא מעט קולמוסים ונשפכו לא מעט דיותות בפסקי הדין של בתי הדין ובתי המשפט בישראל לדורותיהם, ובהקשר להם יש מקום לטענות בדבר קיומן או אי־קיומן של זיקות כאלה או אחרות למדינת ישראל.

למען הסר ספק מודגש בסעיף 4א(ה) לחוק כי אף שסעיף 4א מעניק סמכות שיפוט בענייני גירושין, במקרים ובתנאים מסוימים, גם שלא על בסיס היות שני הצדדים "יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה", מכל מקום סמכות זו אינה טומנת בחובה ואינה גוררת אחריה סמכות בתביעות כרוכות, ומשכך נותרת הסמכות באלה רק, כאמור לעיל, במקרים שבהם הסמכות בענייני הגירושין מבוססת על סעיף 1 לחוק הכולל את תנאי האזרחות והתושבות האמורים.

לעומת זאת בסעיף 9 לחוק מותנית סמכות בית הדין "בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922–1947'" – עניינים הכוללים לפי סעיף 51(1) ל'דבר המלך' האמור גם "מזונות, כלכלה, אפוטרופסות" היינו את כלל ענייני הקטינים ילדי הצדדים – רק בהיותם "יהודים" ובהסכמתם של כל הצדדים בנוגעים בדבר. אין בסעיף זה לחוק ולא ב'דבר המלך' עצמו כל מגבלה או התניה הדורשת אזרחות, תושבות או זיקה כלשהי למדינה. ולא זו אף זו: אף ש'דבר המלך' האמור כולל בעצמו גם הוראות בנוגע לשיפוט בעניינם של 'נכרים' – מונח המתפרש לפי סעיף 59 ל'דבר המלך' כ"כל אדם שאינו אזרח ישראלי", הרי שסעיף 65 ל'דבר המלך' מדגיש כי "שום דבר האמור בסעיף הקודם", היינו סעיף 64 – היחיד מסעיפי דבר המלך העוסק בשיפוט שבעניינם של 'נכרים' שעודנו תקף כיום ולא בוטל בחקיקה, ושבו מדובר בין השאר גם על ענייני 'מעמד אישי' – "לא יתפרש כאילו בא למנוע נכרי להסכים לכך שעניינים אלה יהיו מתבררים בפני בית הדין של העדות הדתיות שיש להם שיפוט באותם העניינים כשהם נוגעים לאזרחים ישראליים", היינו לענייננו: בית הדין הרבני.

משכך, ההתדיינות הארוכה, שלא לומר הטרחנית, המצויה בכתבי הטענות, בשאלת הזיקות לישראל – אינה רלוונטית להליך שלפנינו, שהרי אין חולק כי בענייננו אין סמכותו של בית הדין נשענת, ואינה יכולה להישען, על הוראותיו של סעיף 3 לחוק, אלא על הוראותיו של סעיף 9 לחוק, שבנוגע לו כאמור אין משמעות לשאלות האזרחות והתושבות, וממילא אין גם טעם בדיון על טיב הזיקות, דיון שעניינו בפירוש הדיבר "בישראל" שבסעיף 1 לחוק, שעל שולחנו נסמך כאמור סעיף 3, ובשאלת התושבות או הנוכחות הקונסטרוקטיבית הנצרכת לפירושו או לפירוש המונח "תושבים" המוזכר באותו סעיף.

כל שזקוק בית הדין לבחון בבואו להכריע אם קנה סמכות מכוחו של סעיף 9 לחוק, כבנידוננו, אם לאו הוא: 1. האם הצדדים יהודים? ואין חולק כי התשובה לשאלה זו בענייננו היא חיובית; 2. האם העניין הוא מענייני המעמד האישי? גם בשאלה זו אין חולק בענייננו ואף הוראות 'דבר המלך' האמור בעניין זה ברורות הן; 3. האם הייתה הסכמה של הצדדים לסמכותו של בית הדין? שאלה זו, האחרונה, היא שעל אודותיה נסובים דברי בית הדין קמא בפסק דינו וטענותיה של המערערת בנוגע לטיב הסכמתה בהסכם הגירושין.

ג.          לעניין זה של הסכמת הצדדים ציין בית הדין קמא כאמור את הסכם הגירושין שבין הצדדים, הסכם שהוראותיו בדבר סמכותו הנמשכת והייחודית של בית הדין לדון ולהכריע בכל ענייני ילדי הצדדים – חד־משמעיות הן. אלא שהמערערת טוענת נגד הסכם זה כי לא נעשה מרצונה החופשי אלא תחת אימת האפשרות לסירוב גט מצידו של המשיב.

את טענתה זו של המערערת איננו יכולים לקבל מכמה טעמים, שדי בכל אחד מהם לחוד, ולא כל שכן בהצטרפם יחד:

1.   טענת אונס והעדר רצון חופשי צריכה ראיה. חזקתו של אדם בגיר וכשיר כי מעשיו והסכמים שהוא כורת נעשים מרצונו, חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי ראיה אולם כל עוד לא הובאה ראיה הסותרת אותה הרי שהיא שרירה וקיימת.

2.   מעבר לעיקרון דלעיל הנכון בכל התחייבות, קניין או הסכמה, משנה תוקף יש להסכמה שאומתה בידי ערכאה שיפוטית. בענייננו ההסכמה המדוברת נכללה בהסכם הגירושין שאושר בבית הדין הרבני ואף קיבל תוקף של פסק דין, כשבהתאם לדרישת המחוקק וללשונו של פסק הדין שאישר את ההסכם "בית הדין נוכח שהצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעות הדברים ואת תוצאותיהם". מצב עניינים זה מטיל על כתפי המבקש לטעון כי ההסכמה האמורה לא הייתה מרצונו החופשי של אחד הצדדים נטל כפול ומכופל, נטל שלא רק שלא הורם אלא שאף לא נוכחנו בכל ניסיון של ממש להרימו.

3.   לא זו אף זו, כיוון שכאמור לעיל בית הדין לא רק אישר את ההסכם ואת עשייתו באופן האמור – מה שעשוי להיות במקרה של הסכם אחר שאינו הסכם גירושין או הסכם ממון בין בני זוג גם על ידי נוטריון, למשל, ואף אז יש בו כדי לתת להסכם ולוודאות כי נעשה מרצון משנה תוקף, וכך גם בנוגע לרכיב ההסכמה לסמכות בית הדין כשלעצמו היכול לעמוד אף במנותק מהסכם הגירושין ושלא להזדקק בהכרח לאישורו של בית הדין – אלא אף נתן לו תוקף של פסק דין.

בנסיבות אלה על בעל דין הרוצה לטעון לבטלותה של ההסכמה האמורה לערער על פסק הדין האמור סמוך להינתנו; או, אם לא עשה כן בשעתו ובעיקר אם טוען הוא כי רק בחלוף זמן הצטברו הראיות לקיומו של האונס בכריתת ההסכם או פסק האונס עצמו ונוצרה האפשרות לטעון נגדו, לעתור לביטול ההסכם, לטעון בעתירתו כי ההסכם נעשה שלא מרצון חופשי, להוכיח את טענתו ולסתור את החזקה הכפולה, החזקה בדבר כל פעולה של אדם בגיר וכשיר כי נעשתה מרצון והחזקה כי משאישר בית הדין ופסק כי כך נעשה משמע כי אכן וידא כך, וככל שעתירה זו נדחית – רשאי הוא לערער על כך.

אין 'מסלול עוקף' המאפשר ביטול קביעה של ערכאה שיפוטית ופסק דין שלה הקובעים כי הייתה הסכמה כאמור שלא באמצעות הליכים אלה אלא אגב ולצורך הליך אחר, בענייננו – ההליך דנן.

4.   אף לו היה מוכח כנטען כי הסכמתה של המערערת להסכם הגירושין בכלל או לסמכותו של בית הדין בפרט הייתה רק בשל רצונה לקבל מהמשיב את הגט – וכאמור אין לטענה זו בדל ראיה לעת עתה – ספק רב אם היה מקום לקבל את הטענה הרואה בהסכמה זו פרי של אונס וכפייה. בעת עשייתו של ההסכם האמור הייתה לפני בית הדין הרבני תביעת גירושין של המערערת נגד המשיב, לא היה אז פסק דין שהורה על גירושין או אף המליץ עליהם, ההליך היה למעשה בשלביו הראשוניים בלבד. המערערת יכולה הייתה לבחור בקיומו של הליך שבו תטען את טענותיה בדבר עילות גירושין, המשיב מצידו יטען את טענותיו שלו, יתקיים דיון הוכחות שבו יובאו ראיות וייחקרו הצדדים ועדיהם וכו', הכול לפי העניין והצורך, ולבסוף יינתן פסק דין.

לו כך היה ולאחר פסק דין היה המשיב מסרב לקיים את שנפסק והמערערת הייתה נאלצת להסכים למה שאינה חייבת להסכים לו בתמורה לעשייתו של המשיב את שחייב הוא לעשותו, היינו לקיים את פסק הדין, אפשר שהיה מקום לבחון את הטענה כי הסכמתה לא הייתה מרצון חופשי – וגם אז ספק היה אם טענה זו יכולה להתקבל אם לאו, שכן יכולה הייתה לבחור שלא להסכים ולדרוש את אכיפת חיובו של המשיב בדרכים השונות שהעניקו ההלכה והחוק לאכיפת גט, (ואפשר גם כי במקרים מסוימים הייתה טענה כזו גוררת אחריה שאלה בדבר כשרותו של הגט, אם מצידו של המשיב ניתן בשל ההסכמה ובדיעבד נטען כי ההסכמה לאו הסכמה היא, אם כי בתי הדין נזהרים ונשמרים מכך ומוודאים כי הבעל המגרש ידע ויסכים מראש כי הסכמתו ליתן את הגט לא תתבטל למפרע גם במקרה כזה).

אולם שעה שבחרה המערערת שלא לנהל הליך, בין בשל החשש מהתמשכותו והרצון לחסוך את הזמן והטורח הכרוכים בו בין בשל החשש כי תביעתה תידחה לבסוף ובין בשל כל עילה אחרת, ומשום כך בחרה להגיע להסכמות עם המשיב – בחירה לגיטימית לחלוטין כמובן, ובמקרים רבים אף מומלצת ורצויה – הרי שאין מדובר בכפיה אלא בהסכם כשר לכל דבר ועניין שבמסגרתו מסכים כל צד לדרישות לגיטימיות של רעהו אף שאינו חייב להסכים להן או שטרם הוברר ונפסק אם חייב הוא להסכים להן או לא בתמורה להסכמתו של רעהו לדרישות לגיטימיות שלו, אף שגם הללו הן דרישות שאין רעהו חייב להסכים להן.

5.   ככלל טענה לביטול הסכם בשל כפייה ואונס צריכה להיטען – אם לא לפני הערכאה השיפוטית לפחות כלפי הצד האחר להסכם – "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה", כלשון סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, (להלן: חוק החוזים). בענייננו הכפייה הנטענת פסקה מייד לאחר סידור הגט, והעלאתה של הטענה כי ההסכמה הייתה פריו של החשש מעיגון ועל כן דינה ככפייה רק כמה שנים לאחר מכן – ולא נטען לפנינו, וכל שכן שלא הוכח, כי הטענה הועלתה למצער כלפי המשיב עצמו כבר בעבר ובסמוך לחדלות ה'כפייה' הנטענת, היינו בסמוך לגירושין – אינה עולה בקנה אחד עם הוראה זו של המחוקק.

6.   במשך השנים שחלפו מאז הסכם הגירושין הגישה המערערת כמה בקשות לאכיפת סעיפים כאלה ואחרים של ההסכם. בלי לקבוע מסמרות נאמר כי נראה גם כי חלקים אחדים של ההסכם (גם מעבר לגירושין עצמם) אכן גם קוימו. עובדה זו כשלעצמה סותרת במידה רבה את טענת הכפייה ואת היכולת לבקש את ביטולו של הסכם כולו או של חלק מסוים שלו, לעניינו – החלק הקובע את ההסכמה לסמכות בית הדין, ומטילה צל כבד על תום־הלב של טענה זו, צל שאף מתעצם נוכח האמירות המפורשות בחלק מאותן בקשות, שעה שלכולי עלמא כבר לא הייתה המערערת אנוסה מאימת העיגון, כי לבית הדין סמכות לדון בבקשותיה ולהיעתר להן מכוחו של אותו הסכם.

בשולי דברים אלה נעיר כי לו הייתה מתקבלת עמדתה של המערערת הרי שבצד ביטול ההסכם מכוחה של טענתה היו חלות עליה לכאורה הוראות סעיף 21 לחוק החוזים ומחייבות אותה להשיב למשיב את כל שקיבלה היא, לרבות על בסיס בקשותיה האמורות אך לא רק על בסיסן, מכוחו של הסכם הגירושין בכלל (פרט לגט עצמו שתוקפו אינו מותנה בקיום ההסכם וכפי שמדגיש בית הדין בכל סידור גט) ומכוח הוראות בית הדין והוראת ההסכם בנוגע לסמכותו – בפרט.

ד.         לעניין טענתה של המערערת כי התקיימו דיונים שלא בנוכחותה וכו' – מן הדין פטורים אנו מלענות בטענה זו שכן הדיונים המדוברים הם דיונים שהיו לאחר ההסכם האמור שבו נכחה היא עצמה, וממילא תוקפה של ההסכמה לסמכות בית הדין אינו תלוי ואינו יכול להיות תלוי בנכונותה או באי־נכונותה של טענה זו, שהרי סמכותו של בית הדין נרכשה כדין עוד קודם לאותם דיונים. ולא זו אף זו: על ההסכם חתומה היא בחתימת ידה וההסכמה לסמכות בית הדין כלשעצמה אינה מצריכה כלל דיון, לא בנוכחותה ולא שלא בנוכחותה, ודי לה בעצם עשייתה בהסכם, אפילו בעל פה – אם אפשר להוכיח את עשייתה, ולא כל שכן בכתב ובחתימת ידה.

מכל מקום למעלה מן הצורך נציין כי מעיון בחומר שבתיק עולה כי גם הדיונים שהתקיימו שלא בנוכחות המערערת התקיימו בנוכחות באת כוחה (דאז) ועל בסיס ייפוי הכוח שנתנה לבאת כוחה, ומשכך אין כל פגם בקיומם שלא בנוכחותה האישית ובלבד שבית הדין לא מצא כי לגופו של עניין נוכחותה מתחייבת. ולא זו בלבד אלא שקיום הדיון שלא בנוכחותה היה לבקשתה המפורשת – מה שמעגן עוד יותר את הלגיטימיות של קיומו כך, ומטיל צל על תום־ליבה בטענות על קיום הדיון שלא בנוכחותה, צל המטריד במיוחד שעה שצללים דומים לו חופפים גם טענות נוספות של המערערת וכאמור לעיל. כך גם בנוגע לנוכחותו של אביה של המערערת בדיונים – אביה של המערערת אומנם אינו מייצג אותה 'אוטומטית', אך נוכחותו הייתה בנוסף לנוכחות באת כוחה ואף הייתה לבקשתה, בקשה שבית הדין רשאי ומוסמך להיעתר לה (ומוסמך הוא אף לאשר את הייצוג בידי האב, אף אם אינו עורך דין או טוען רבני, בהתאם לתקנה נ(2) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישרל, התשנ"ג, אך בענייננו אף לא היה צורך בכך שכן הייצוג היה באמצעות באת כוחה של המערערת והאב הופיע בנוסף לה, לסיוע, לבקשתה ובאישור בית הדין).

ה.         בנוסף לכל האמור:

סמכותו של בית הדין נקבעה למעשה בפסק הדין שאישר את הסכמות הצדדים ונתן להן תוקף של פסק דין. פסק הדין אינו רק אישור של עצם ההסכמות ו'מעשה בית דין' גם בדבר עשייתן מרצון חופשי וכאמור לעיל, אלא גם פסק דין בהסכמה בנוגע לתוכן ההסכמות ובכלל זה בנוגע לסמכות בית הדין.

ערעור על פסק דין זה היה צריך להיות מוגש בסמוך לו, ומשלא הוגש אז (ולמעשה גם בשיהוי לא הוגש ערעור על פסק דין זה עצמו), וכל שיש לפנינו הוא ערעור על החלטה מאוחרת שאין בה אלא את הקביעה כי נוכח אותו הסכם, ולמעשה נוכח אותו פסק דין, אין מקום לטענת הסמכות, הרי שיש לדחות את הערעור גם מטעם זה.

פסק הדין החלוט קבע את הסמכות, בערעור על ההחלטה המאוחרת אי אפשר לתקוף את פסק הדין, כל שאפשר הוא לטעון כי למרות פסק הדין קיימת עילה לקבוע כי בית הדין נעדר סמכות עניינית. הטענות העוסקות בטיב ההסכמות שנכללו בהסכם הגירושין אינן טענות כאלה אלא טענות על פסק הדין המקורי, ודינן אפוא דחייה על הסף גם מטעם זה.

ו.          אשר לטענת הפורום הנאות, חוסר היכולת כביכול של בית הדין לדון ולהחליט בענייני הילדים החיים בחו"ל, ולמשל לקבוע את הסדרי השהות שלהם עם כל אחד מההורים או את מקום לימודיהם, או חוסר היכולת לאכוף את פסקיו של בית הדין בחו"ל:

ראשית ייאמר כי לטענה זו יש מקום, אם בכלל, שעה שסוגיית הסמכות ומקום הדיון נדונה לראשונה. אז יש מקום לעיתים לקבוע כי על אף האפשרות העקרונית לדון בעניינם של פלונים בבית משפט מסוים ובארץ מסוימת מוטב ונאות יותר כי עניינם יידון בארץ אחרת ובבית משפט אחר. אולם בענייננו משנקבע מקום הדיון כאמור לעיל בפסק דין – פסק הדין שאישר את ההסכם – שכיום חלוט הוא, ויודגש כי פסק דין זה הלכה למעשה אינו רק קובע סמכות כקביעה עקרונית שמשמעה כי בית הדין יכול ורשאי לדון בעניינם של הצדדים (לענייננו: בדגש על ענייני ילדיהם) אלא אף קובע את מקום הדיון כקביעה אופרטיבית, בהתאם ללשון ההסכם, כי כל שאלה בעניינם אכן תידון בבית הדין הרבני, שוב אין מקום לסטות מקביעה חלוטה זו בשל טענה כי פורום אחר נאות יותר.

ודוק: בעוד שטענת סמכות עניינית ניתנת לעיתים להעלאה גם באיחור משום שפסיקה שבהעדרה של סמכות כזו בטלה מאליה – void – טענה כי פורום מסוים, אף שיכולה להיות לו סמכות, אינו הנאות ביותר אינה מתיימרת לומר כי אותו פורום מופקע מהיכולת לדון בעניין וכי ממילא תהיה פסיקתו בטלה מאליה, וכיוון שכך ברי כי קיים קושי רב בהעלאתה של טענה זו באיחור ולא כל שכן כשאין מדובר רק לאחר תחילתו של דיון אלא לאחר פסק דין חלוט שקבע קביעות כאלה או אחרות בעניינם של המתדיינים ובכלל זה אף קבע את עצם מקום הדיון.

ועוד, משמבוסס פסק הדין כאמור על הסכמה בין הצדדים אין מקום לכאורה כלל להעלות בעניין טענת פורום לא נאות, שכן גם לעניין זה: בניגוד לטענת חוסר סמכות עניינית שלגביה הכלל הוא כי כשאין סמכות כזו – לא סמכות ייחודית ולא סמכות שהמחוקק עצמו קבע כי תירכש כתוצאה של הסכמה – אין הצדדים יכולים ליצור אותה 'יש מאין' על ידי הסכמותיהם, בטענה העוסקת בשאלת נאותות הפורום שהיא שאלה שמעצם טבעה וטיבה אינה תלוית קביעות מוחלטות של החוק ואינה נתונה במיטת סדום שגבולותיה ברורים אלא שאלה התלויה בנסיבותיהם של הצדדים ובנסיבותיו של העניין הנדון ובשיקול הדעת לגביהם – אין מקום ואין היגיון לומר כי הצדדים עצמם מנועים יהיו מלהסכים מהו הפורום הנאות, ומאחר שהצדדים הסכימו כי הדיון בעניינם יהיה בבית הדין הרבני הרי שהסכימו כבר כי בית דין זה הוא גם הפורום הנאות, ולאחר הסכמה זו שעוגנה בפסק דין – אין אחד מהם יכול לחזור בו ולטעון כי בית דין זה אינו הפורום הנאות.

ז.          ולמעלה מן הצורך נאמר כי גם לגופה תמוהה טענה זו.

הטענה נשענת על שני אדנים, האחד הוא קושי כביכול באכיפת פסקי דינו של בית הדין הרבני במקום מגורי הצדדים ושמחמתו לשיטתה של המערערת יש לבכר את קביעת מקום הדיון בעניינם בבית המשפט בארצות הברית, בהקשר זה טוענת המערערת גם כי בית הדין הרבני, או בית משפט בישראל בכלל, אינו מוסמך לתת הוראות לרשויות בארצות הברית ולכן תהיה פסיקתו בשאלת הנפקת דרכונים לילדי הצדדים, למשל, בלתי־ניתנת לאכיפה; השני הוא קושי כביכול בעצם ההתדיינות וביכולתו של בית הדין להכריע מרחוק בשאלות שונות הנוגעות לילדים, החל בשאלות של זמני השהות שלהם עם כל הורה והורה וכלה בשאלות של מקום חינוכם.

ח.         הטיעון הראשון אינו נסמך על אסמכתה כלשהי ונראה תמוה, שכן פסקי דין זרים נאכפים בישראל ופסקי דין ישראלים נאכפים בחו"ל. הן ערכאות השיפוט והן הרשויות האחרות במדינה מתוקנת מכירות ומכבדות בדרך כלל את פסקיהן של ערכאות השיפוט של מדינות אחרות.

כך בכלל, ובלי לקבוע מסמרות – מאחר שלא הומצאו לידינו תרגומים מאומתים של כלל החומרים מבית המשפט שבפלורידה, ארצות הברית – אבל לפחות לכאורה נוכל לומר, על בסיס מה שכן הומצא לידינו, כי בעניינם של הצדדים עצמם בפרט אף אמר כבר בית המשפט בפלורידה את דברו, עת דחה על הסף (לשיטת המערערת באופן זמני בלבד ועד שתומצא לידיו פסיקת בית הדין) את תביעותיה של המערערת, תוך שהוא אומר גם:

3. הסכם הגירושין בישראל בוצע על ידי שני הצדדים ועל ידי השופט בישראל.

4. הצדדים הסכימו כי פסק הדין בישראל והסכם הגירושין בישראל הנם תקפים וברי אכיפה וכי על בית משפט זה להכיר בהם.

5. על מנת שבית המשפט בפלורידה יקבע אם הוא מנוע מלפעול בבקשה המתוקנת של האישה להתרת נישואין, בית המשפט צריך לקבוע לגבי פסק הדין בישראל והסכם הגירושין בישראל:

א. האם ניתן לכבדם;

ב. האם יש לתת להם את מלוא התוקף והחוקיות בפלורידה; וכן

ג. האם הם מספקים פתרון לכל הסוגיות הנכללות בבקשתה המתוקנת של האישה לשעבר.

6. אם בית המשפט מחליט לכבד אותם, אזי בית המשפט צריך לעיין בפסק הדין בישראל ובהסכם הגירושין בישראל, בבקשתה המתוקנת של האישה לשעבר ובדין הרלבנטי בפלורידה, על מנת לקבוע האם ישנה מניעה מלעסוק בסוגיה.

7. לפני הדיון הנוכחי, בית המשפט ערך חיפוש משפטי בלתי־תלוי לגבי עניינים אלו [...] עיין בנוסף לכך בבקשת הבעל לשעבר לדחייה [...] וכן שמע טיעונים משפטיים שהועלו במהלך הדיון [...]

9. בית המשפט מוצא כי פסק הדין בישראל אימץ את הסכם הגירושין [...] הדבר דומה מאוד לפסק דין סופי של התרת נישואין בפלורידה, המאמץ הסכם פשרה של צדדים [...]

10. בית המשפט מוצא, כי הסכם הגירושין בישראל יישב את הסוגיות שלהלן [...] מזונות ילדים [...] ביטוח רפואי עבור הילדים [...] מגורים במיאמי [...]

בית המשפט מוצא כי ההחלטה בבקשת האישה לשעבר לשכר טרחה מקצועי ולעלויות מקצועיות קיבלה התייחסות במסגרת הסכם הגירושין בישראל [...]

תובענה בגין קנוניה אזרחית [...] קיבלה התייחסות מלאה בחלקים הבאים של הסכם הגירושין בישראל [...]

11. הסכם הגירושין בישראל אף קבע במפורש כי [...]

הצדדים מציגים, כי הם מקבלים את סמכות השיפוט הבלעדית של בית הדין הרבני בתל אביב, אף לאחר ביצוע הגירושין, בכל המחלוקות שעלולות להתגלע בין הצדדים ובכל העניינים, לרבות בסוגיית הילדים [...]

12. בהתאם לדין בפלורידה:

א. עיקרון הכיבוד חל על פסק הדין בישראל ועל הסכם הגירושין בישראל.

ב. הדוקטרינה של מעשה בית דין (מניעות מלדון בסוגייה) אוסרת על בית המשפט בפלורידה לפעול בעניין בקשתה המתוקנת של האישה לשעבר.

ג. כל עניין שהועלה על ידי האישה לשעבר במסגרת בקשתה המתוקנת, קיבל החלטה בפסק הדין בישראל ובהסכם הגירושין בישראל, ובית המשפט מנוע מלפסוק בעניין זה [...]

13. [...]

א. בנוגע לרצונה של האישה לשעבר לרשום בפלורידה, בעתיד, את פסק הדין בישראל ואת הסכם הגירושין בישראל, בית המשפט אינו מונע מהאישה לשעבר לעשות כן במסגרת תובענה חדשה, וזאת אם האישה לשעבר ממשיכה לעמוד בהוראות של דיני פלורידה. ראה חוקי פלורידה סעיף 61.528 (UCCJEA – חוק לסמכות שיפוט ואכיפה של משמורת ילדים אחידה) וסעיף 88.6021 (UIFSA – חוק מזונות משפחה בין־מדינתיים אחידים). הזכויות ותחומי האחריות של כל צד בנוגע לרישום כאמור , תהיינה בהתאם לדין של פלורידה.

גם אם נקבל את עמדתה של המערערת כי קביעותיו (לכאורה) של בית המשפט בפלורידה בדבר סמכותו של בית הדין הרבני בישראל ומניעותו של בית המשפט האמור עצמו, נוכח סמכות זו, מלדון בתביעותיה הן קביעות זמניות בלבד, כל עוד לא תתקבל (אם תתקבל) עמדתה בסוגיית הסמכות והפורום הנאות, דומה שקשה מאוד לקבל את הטענה כי אם תעמוד על כנה הקביעה בדבר סמכותו של בית הדין לא תהיה פסיקתו ברת־אכיפה במקום מגורי הצדדים:

בית המשפט בפלורידה אמר מפורשות לא רק כי סמכותו ופסקו של בית הדין הרבני בישראל תקפים בעיניו אלא גם כי הצדדים עצמם הסכימו כי פסיקתו של בית הדין ברת־אכיפה וכי אין המערערת מנועה מלרשום בפלורידה, לצורכי אכיפה ובהתאם לחוקים העוסקים בענייני מזונות 'בין־מדינתיים' ובאכיפה של משמורת, את פסק דינו של בית הדין הרבני בישראל.

ט.         אשר לטיעון השני, טיעונים מסוג זה הורע כוחם בכלל עם התפתחות הטכנולוגיה ושעה שתקשורת בין־לאומית לרבות באמצעים של היוועדות חזותית המקילה גם על התדיינות משפטית בין צדדים המצויים מעבר לים הייתה לדבר שבשגרה, ובל נשכח כי הצדדים גם מיוצגים על ידי עורכי דין וטוענים רבניים בישראל שיכולים להביא את דבריהם לפני בית הדין ישירות, בנוסף ליכולת לבחון כתבי טענות הנשלחים מחו"ל – כשבעידן הדואר האלקטרוני אף משלוחם של הללו אינו אורך יותר זמן ממשלוח כתבי טענות תוך־ארציים – ובנוסף ליכולת להיוועד גם עם הצדדים עצמם כאמור, אף בהיוועדות חזותית (באמצעות 'זום', 'סקייפ' וכדומה), ללא שיצטרכו להתייצב פיזית בבית הדין.

לא זו אף זו, בעניינים שבשגרה שבסוגיית הסדרי השהות כידוע נוהג רגיל הוא אף כשהצדדים וילדיהם גרים ומצויים בסמיכות לבית הדין כי בפועל מסמיך בית הדין גורמי מקצוע (בין שמדובר בפקידי סעד המשתייכים למערכת הציבורית ובין כשמדובר בגורמים פרטיים) שישמעו במידת הצורך את הצדדים וילדיהם, התרשמו מהתנהלותם, מיכולותיהם ההוריות של הצדדים, מתנאי מגוריהם, מהאינטראקציה בין כל אחד מהם לבין הילדים וכו' ועל בסיס זה ייתנו חוות דעת בנוגע להסדרי השהות (ולעיתים גם בנוגע למקומות לימודיהם של הילדים) או אף יקבעו בפועל את הללו, וכמו כן ממנה בית הדין לעת הצורך מתאמים הוריים. הגעתם של הצדדים בפועל לבית הדין מצטמצמת למקרים שבהם יש לדון ולהחליט בשאלות החורגות מן השגרה או למקרים שבהם לאחד הצדדים יש השגות על קביעותיהם של הגורמים המקצועיים הללו.

גם פרטיקה זו יכולה להיות מיושמת גם במקרה שהצדדים וילדיהם גרים בחו"ל ותוך מינויים של גורמים מתאימים במקום מגוריהם – בין שיהיו אלה פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכדומה ובין שיהיו אלה רבנים ואנשי חינוך או גורמים אחרים בתוך הקהילה, הכול לפי העניין ולרבות תוך התחשבות בהסכמת הצדדים על זהותם של גורמים אלה, ובהעדר הסכמה על יסוד היכרות של בית הדין, במישרין או בעקיפין, עם גורמים כאלה והתרשמותו בדבר יכולתם לסייע.

נעיר כי על יסוד חזקת שוויון הדינים רשאים אנו להניח גם לו היה עניינם של הצדדים נדון בבית המשפט בפלורידה לא מן הנמנע שפרקטיה דומה הייתה יכולה להיות מיושמת מבחינה חוקית ואף הייתה מיושמת בפועל.

ואף מטעם זה אין כמעט כל משמעות לריחוק הגיאוגרפי שבין בית הדין למקום מגורי הצדדים וילדיהם ואין מקום לקבל בשלו את הטענה כי בית הדין הרבני בישראל אינו הפורום הנאות.

ולא זו אף זו, הצדדים הם יהודים 'חרדים' ועל פי ההסכמות שביניהם אף חינוך ילדיהם אמור להיות ברוח זו ובמוסדות חינוך המתאימים לכך. 'ריחוק' אינו רק מושג פיזי־גיאוגרפי אלא גם מושג בעל הקשרים תרבותיים־חברתיים, ובעוד משמעותו של הריחוק הפיזי־גיאוגרפי פחתה מאוד, כאמור, בעידן המודרני, המרחקים התרבותיים נותרו, על דרך כלל, כשהיו בעבר ולעיתים אף גדלו. אין זאת אומרת כמובן כי בית משפט בארצות הברית אינו יכול לדון בשאלת מקום חינוכם של ילדים יהודים חרדים שהוסכם כי יתחנכו במוסדות שברוח זו, אולם הטענה כי הוא פורום נאות יותר מבית הדין הרבני – תמוהה היא, שכן מחלוקות הסוגיה זו אומנם עשויות להיות תלויות בשאלות של דרכי וזמני הגעה ונסיעה למוסד החינוכי או של תנאיו הפיזיים, אך יותר מכך עשויות הן להיות תלויות בשאלות של הבדלי גישה חינוכיים. וייתכן ומסתבר אומנם כי ב'שבילי דנהרדעא' של פלורידה בקי בית המשפט דהתם יותר מבית הדין הרבני, אך בכל הנוגע לשאלות המהותיות יותר של 'שבילי דרקיע' של החינוך היהודי – ברי הדבר כי לבית הדין הרבני יכולת לעמוד על הבדלים בין מוסדות חינוך יהודים חרדיים שונים שהצדדים חלוקים למשל בשאלה איזה מהם מתאים יותר לילדיהם ביתר דיוק וביתר קלות, למרות ריחוקו הפיזי מהם, ביתר דיוק וביתר קלות משיכול בית משפט אזרחי בפלורידה שאורח החיים היהודי־חרדי זר לו.

י.          לעניין החלטות בסוגיית הדרכונים, למשל, נוסיף ונעיר תחילה כי אף אם היינו מקבלים את הטענה לא הייתה זו עילה לקבוע כי הסמכות בכלל ענייני הצדדים תהיה – בניגוד לפסק הדין ולהסכם – לבית המשפט בפלורידה ולא לבית הדין, אלא לכל היותר עילה להחריג את סוגיית הדרכונים (או סוגיות דומות אחרות).

מעבר לכך ובעיקר נעיר כי הטענה עצמה שגויה היא. אכן בית הדין הרבני בישראל, וכמוהו גם בית המשפט בישראל, אינו יכול לתת הוראות לרשויות בחו"ל. אולם אין הדבר שונה מאי־יכולתו של בית הדין ליתן הוראות שונות לצדדי ג' אחרים, ואף באופן ספציפי נציין כי בית הדין גם אינו מוסמך לתת הוראות למשרד הפנים ולרשות האוכלוסין בישראל, פרט לעניינים ספציפיים שלגביהם הוסמך בחוק, ובכלל זה אין הוא מוסמך להורות להם להנפיק דרכון לפלוני או לאלמוני.

אין הדבר גורע מאומה מסמכותו של בית הדין ליתן הוראות בעניינם של הצדדים: כשבית הדין דן למשל בשני צדדים ששניהם אזרחי ישראל ותושביה וחלוקים הם בשאלת הנפקת דרכונים לילדיהם – אין הוא מורה לרשויות להנפיק דרכונים או שלא להנפיקם אלא קובע, בהתאם לסמכותו, כי הורה פלוני חייב לשתף פעולה עם הורה אלמוני בבקשה להנפיק דרכון, או אינו חייב לעשות כן, ובמידת הצורך קובע בשל אי־שיתוף פעולה כזה כי האפוטרופוסות על הילדים לעניין הבקשה להנפקת דרכונים תהיה של הורה פלוני בלבד. אותו הורה הוא הפונה לאחר מכן לרשות האוכלוסין ומבקש להנפיק דרכונים לילדיו – לא מכוחו של פסק דין הקובע כי יש להנפיקם, שכן פסק דינו של בית הדין אינו קובע ואינו יכול לקבוע זאת, אלא מכוחו של פסק הדין הקובע כי הוא הגורם הרשאי לבקש בקשה כזו מרשות האוכלוסין. זו תנפיק את הדרכון משהוגשה לה בקשה כזו על ידי מי שמוסמך להגישה, במקרה זה – ההורה האמור, בהתאם לחוק, וכככל שתסרב לעשות כן יעתור נגדה המבקש, אותו הורה, לבג"ץ.      

והוא הדין בענייננו: בית הדין יכול להורות לצדדים לשתף פעולה ביניהם בהנפקת דרכונים או לדחות בקשה בדבר הוראה כזו, יכול הוא – אם הורה על שיתוף פעולה כזה והוראתו לא פעלה את פעולתה – לקבוע כי אחד ההורים ייחשב לעניין זה כאפוטרופוס יחיד של הילדים, ומאחר שפסק דינו והחלטותיו של בית הדין מוכרים גם על ידי הרשויות בחו"ל במישור של יחסי הצדדים עצמם, אף שאותן רשויות כשלעצמן אינן כפופות כמובן לבית הדין, יוכל אותו הורה לפנות לרשויות בחו"ל ולבקש להנפיק לילדים דרכון בהתאם לחוקי המדינה (בעניינננו: פלורידה).

אנו רשאים להניח על בסיס חזקת שוויון הדינים כי בקשה כזו גם תיענה וכי אם לא תיענה יהיה אותו הורה רשאי לעתור נגד הרשויות בבית המשפט שם, ונוכח הכרתו של בית המשפט (ולאור האמור לעיל לכאורה אף בפירוש) בתוקפן של החלטות בית הדין יש להניח כי עתירתו גם תתקבל אלא אם תהיה מניעה חוקית אחרת להנפיק את הדרכונים. ומניעה כזו אם תהיה – תהיה גם אם ענייני האפוטרופסות של הילדים יידונו בבית המשפט בפלורידה, שכן גם אם לבית המשפט שם יש סמכות ליתן הוראות לרשויות – אין החלטותיו במישור שבין הצדדים דנן מחייבות צד ג' אחר, ורשויות המדינה בכלל, וודאי שאין בהן כדי לבטל הוראות חוק אחרות המחייבות את אותן רשויות. כל שיכולות הוראות בית המשפט הוא לתת או שלא לתת לאחד הצדדים, ההורים, את הסמכות שעל דרך כלל נתונה לשני ההורים יחדיו, כאפוטרופוסים, לפעול בשם ובעבור הילדים לעניין הדרכונים, או לצוות על ההורה האחר לשתף עם הורה זה פעולה באותו עניין. לאחר מכן תיבחן הבקשה להנפקת דרכונים על ידי הרשויות כשם שנבחנת בקשה המוגשת על ידי שני ההורים בכל מקרה אחר ובהתאם לחוקים הרלוונטיים לה, ואין לעניין זה כל הבדל בין מקרה שבו מעמדו של ההורה היחיד נקבע על ידי פסק דין של בית המשפט שם או על ידי פסק דינו של בית הדין הרבני בישראל שסמכותו ותוקפן של החלטותיו הוכרו כאמור על ידי בית המשפט שם.

יא.        לאור האמור בית הדין פוסק כדלהלן:

1.   הערעור נדחה.

2.   בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניין ילדיהם של הצדדים מכוח הסכמתם ובהתאם לסעיף 9 לחוק. הטענות הנטענות בערעור נגד סמכותו של בית הדין בשל טיבן הנחות של זיקות הצדדים לישראל אינן רלוונטיות לסמכות הנשענת על סעיף זה של החוק.

3.   הטענות כי הסכמה היא פרייה של כפייה פסולה לא הועלו במועד שהיה צריך ואפשר להעלותן, לא נטענו וודאי שלא התקבלו במסגרת הליך משפטי מתאים ותקין של בקשה לביטול הסכם ולכאורה גם אינן מבוססות עובדתית ואינן מוצדקות משפטית.

4.   הטענות כי הסכמות כאלה או אחרות התקבלו שלא בנוכחותה של המערערת ושלא על דעתה דחויות כשלעצמן מאחר שהמערערת הייתה מיוצגת אותה עת וההתדיינות לרבות ההסכמות היו בהשתתפות באת כוחה דאז, ומה גם שאי־השתתפותה הייתה לבקשתה שלה. ובכל מקרה אין טענות אלה רלוונטיות לשאלת הסמכות שכן ההסכמה בסוגיית הסמכות התקבלה: (א) בהסכם שהמערערת הייתה שותפה לו וחתמה עליו בחתימת ידה, (ב) במסגרת דיון שבו כן השתתפה המערערת ולפני אותם דיונים והסכמות נוספות שנערכו שלא בהשתתפותה הפיזית.

5.   בנוסף לאמור נקבע סמכותו של בית הדין הרבני גם בפסק דין חלוט. ההחלטה מושא הערעור אינה אלא חזרה על האמור באותו פסק דין ויישום שלו ומשכך לא היה כלל מקום לערער עליה (למעט אילו היה נטען כי דבר מה בה שגוי למרות פסק הדין האמור ולמרות היותו שריר וקיים, ולא כך היה, שכן בפועל הטענות הן כלפי פסק הדין עצמו).

6.   לא זו בלבד שטענה הסמכות לא הועלתה מבעוד מועד, ולא זו בלבד שאין לה כל ביסוס עובדתי או משפטי, אלא ששני הצדדים הכירו בסמכות בית הדין פעם אחר פעם בבקשות השונות שהוגשו לבית הדין, ולכאורה גם בדבריהם בבית המשפט בפלורידה.

7.   את טענת הפורום הנאות אין מקום להעלות לאחר הסכמה מפורשת של הצדדים ולאחר פסק דין חלוט שבשניהם נקבעה סמכותו של בית הדין, ולא כל שכן כשלא רק שנקבעה הסמכות והיכולת לדון אלא נקבע אף מפורשות כקביעה אופרטיבית כי בית הדין הרבני, ורק הוא, הוא שידון בפועל בענייני ילדי הצדדים.

8.   הטענה בעניין הפורום הנאות נדחית גם, בנוסף לאמור, לגופה, מאחר שבניגוד לנטען אפשר לאכוף את פסקי בית הדין גם בהיות הצדדים וילדיהם בחו"ל, ומדברי בית המשפט בחו"ל, בפלורידה, עצמו עולה לכאורה גם קביעה מפורשת שלו התואמת את האמור וגם כי הצדדים עצמם הסכימו כי כך הוא, כמו כן בניגוד לנטען אין מניעה משמעותית שבית הדין בישראל אכן ידון בעניינן של הצדדים גם בהיותם בחו"ל או יוכל לבחון כראוי את הטענות והעובדות ולהכריע בהן, ואדרבה יכולתו בעניין זה, לפחות בחלק מהשאלות העקרוניות והמהותיות אף עדיפה מזו של בית המשפט שבפלורידה.

9.   נוכח היותן של חלק גדול מן הטענות טענות שמלכתחילה אינן רלוונטיות לענייננו, נוכח היותן טענות המופנות בשיהוי רב כלפי פסק דין חלוט ב'מסווה' של ערעור על החלטה מאוחרת שאך חזרה על האמור בו ויישמה אותו, נוכח ההליכים הרבים הקודמים שנקטה המערערת וההתרשמות הברורה כי טענות הסמכות כמו בקשות הפסלות שהגישה בעבר אינן אלא תולדה של אי־שביעות רצון מהחלטות מסוימות של בית הדין לגופן ונוכח היותן של הטענות בניגוד לאמירות מפורשות של המערערת בבקשות קודמות שהוגשו לבית הדין ולכאורה אף בניגוד לדבריה בבית המשפט בפלורידה, לכאורה היה מקום לחייב את המערערים בהוצאות משפט.

מכל מקום מאחר שההתנהלות העתידית של הצדדים בארצות הברית בקשר לילדים, כאשר ההחלטות ניתנות על ידי בית דין בארץ היא מורכבת וכמו שנכתב לעיל, אין אנו קובעים שהערעור הוא בגדר ערעור סרק המחייב בהטלת הוצאות משפט.

10. כאמור, לפנים משורת הדין לא יושתו הוצאות משפט על המערערים ועל המזכירות להשיב את הערובה שהופקדה בהתאם לנהלים.

11. פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.    

ניתן ביום י"ט במרחשוון התשפ"ג (13.11.2022).

הרב יעקב זמיר                        הרב אברהם שינדלר                       הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה