יז.א. חשיבות ההתנדבות

במסגרת העיסוק בדיני עובדים, יש להתייחס גם למעמדם ודיניהם של מתנדבים, ולמערכת היחסים בינם לבין מפעיל המתנדבים.

את תפילת העמידה אנחנו פותחים במילים אלו: "גומל חסדים טובים וקונה הכל[1] וזוכר חסדי אבות" משמעותן היא שהקב"ה ברא את עולמו כדי לגמול חסד עם ברואיו. החסד של הקב"ה לעולם מתבטא כמובן בבריאתו אבל גם בהמשך קיומו "נותן לחם לכל בשר - כי לעולם חסדו". החסד אינו מתמצה רק בקיום הפיזי אלא גם בקיומו הרוחני של העולם והתקדמותו להכרה בקב"ה כבורא העולם ומנהיגו. זהו התפקיד אותו לקח עליו אברהם אבינו – לגמול חסד עם כל באי עולם, חסד גשמי וחסד רוחני. זוהי הסיבה לגאולתם של ישראל, היותם ממשיכים את פעולתו של הקב"ה בגמילות חסד זה עם זה ועם כל באי עולם "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה"[2].

זו אחת הסיבות שגמילות חסד היא אחד מהיסודות עליהם נשען העולם "על שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים". כאשר מיכה הנביא[3] נדרש לסכם את כלל דרישות הקב"ה מהאדם בשלושה עקרונות, הוא בחר באהבת החסד כאחד מהם: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".

רעיון זה חוזר בסוף תפילת העמידה "ברכנו אבינו כולנו כאחד כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד", כלומר, החסד אינו רק מצוה אלא גם תכונת נפש אותה קיבלנו מהקב"ה. לדעת החפץ חיים צלם האלוקים שבנו אינו השכל או הבחירה החופשית אלא היותנו גומלי חסדים[4].

גמילות חסד רחבה בהרבה מצדקה, וכוללת כל עזרה פיזית נפשית או כספית אותה מושיט אדם לחברו, גם אם אינו עני. משום כך חז"ל שיבחו את גמילות החסד והאדירו אותה על פני הצדקה:

צדקה וגמילות חסדים שקולין כנגד כל מצות שבתורה, אלא,

שהצדקה בחיים גמילות חסדים בחיים ובמתים,

צדקה בעניים גמילות חסדים בעניים ובעשירים,

צדקה בממונו גמלות חסדים בממונו ובגופו.[5]

כל התנדבות מוגדרת כגמילות חסדים. יכולה להיות זאת התנדבות בבית אבות, עזרה לשכנה, עזרה לחבר או בארגון הצלה. אין זה משנה אם העזרה היא לעשיר או לעני, לצעיר או זקן, לבריא או חולה, בכל פעולה שאדם עושה בהתנדבות כדי לעזור לאדם אחר הזקוק כעת לעזרתו, הוא מביא את ייעודו בעולם ואת צלם האלקים שבו לידי ביטוי.

התנדבות לא אמורה להיות פעולה יוצאת דופן הנעשית פעם בשנה, אלא פעולה הנעשית על בסיסי יומיומי וכפי שכתב החפץ חיים:

והעיקר בזה הוא שיראה האדם לעסוק בחסד כפי יכולתו הן בגופו והן בממונו. וגם בזה יעסוק בתמידות ולא יעבור עליו יום אחד שלא יקיים בו חסד בגופו או בממונו אם יזדמן לו דבזה מעורר מדת החסד דלמעלה.[6]

כאשר אדם פועל מתוך התנדבות ומסייע לחברו אין זה אומר כי הצדדים משוחררים מכל אחריות ומחויבות זה כלפי זה. ההתנדבות, בעיקר כאשר היא נעשית על בסיס קבוע עשויה להיות כרוכה במספר שאלות הלכתיות, הנוגעות הן למחויבות המתנדב, הן למחויבות מארגן ההתנדבות, והן למחויבות הנהנה מן ההתנדבות. בשאלות אלה נעסוק בפרק זה.