יד.א. זכות ההתאגדות

ההלכה מכירה בזכותם של עובדים להתאגד, לתאם עמדות, ולקבוע כללים לסדר יחסים ביניהם, והיא אף מעניקה לכללים אלו תוקף הלכתי^[1]. כבר בתקופת המשנה והגמרא, אנו מוצאים התארגנויות שדאגו לפרנסה לעובדים חדשים[2], לביטוח מקצועי לחברי הארגון^[3], ולחלוקת העבודה בין העובדים הנעשית במטרה למנוע תחרות ולשמור על גובה השכר[4].

עם התפתחותה של העבודה המאורגנת במאה השנים האחרונות שבה ההלכה והכירה בזכות ההתאגדות של העובדים לשם פעולה משותפת שמטרתה דאגה לרווחתם הכלכלית, ושמירה על ביטחונם התעסוקתי של העובדים. בהקשר זה ראויים לציטוט דברי הרב עוזיאל:

רבותינו ז"ל הכירו בתקנות ארגון בעלי אומניות או הסתדרות של פועלים ופקידים בהסתדרות כללית אחת או הסתדרויות פרופסיונאליות-מקצועיות. וכך הדין נותן שלא להשאיר את הפועל יחידי בודד ויחיד, עד שיצטרך להשכיר את עצמו בעד שכר פעוט להשביע רעבונו עם משפחתו בלחם צר ומים לחץ ובדירה אפלה ושפלה. וכדי להגן על עצמו נתן לו המשפט זכות חקית להתארגן, ולתקן תקנות מועילות לחברתו לחלוקת עבודה ישרה וצודקת בין חבריהם ולהשיג יחס מכובד ושכר הוגן לעבודתו, בכדי לפרנס את ביתו באותה רמת החיים של בני עירו... ועם זה גם ליצור לו קופת חסכון לימי זקנה או אינבלידיות (נכות)... כל הדברים האלה שאינם יכולים להתמלא אלא בארגון של אומנים או פועלים. ולכן נתנה תורת ישראל זכות מלאה וחקית לארגון זה^[5].

ההתאגדות מקבלת את עוצמתה בין היתר מהסמכות שהקנו חברי ההתאגדות להטיל עיצומים על מי שיפר את החלטותיה. לדוגמה, כדי להצליח לנהל משא ומתן מול המעסיק תוך יצירת חזית אחידה וחזקה, קובעים העובדים קנס כספי למי שינהל משא ומתן עצמאי מול המעסיק, או מי שיפר את החלטתם לשבות (בהמשך נדון בזכות השביתה). עוצמתו של האיגוד תלויה במידה רבה ביכולתו להטיל משמעת על חבריו. כוח זה אותו מפעיל האיגוד כלפי חבריו מעוגן היטב במקורות ההלכה, וההלכה מכירה בהחלטות האיגוד המטילות עיצומים על החברים בו^[6]. מאידך, החלטות ההתאגדות אינן מחייבות עובדים שאינם חברים בו[7], אף כי הן עשויות להשליך עליהם.

הואיל וההתאגדות עומדת בכללי ההלכה והחוק, מותר לאדם להצטרף, להקים ולעמוד בראש איגוד עובדים ואין כל הצדקה לפיטוריו של עובד המחליט לעשות זאת[8]. כמו כן יש תוקף הלכתי לחוק האוסר פגיעה בתנאי ההעסקה של עובד שהצטרף לארגון עובדים,[9] ואף מטיל עיצומים על מעסיק שנהג כך.[10]