יב.ט. פיצויי פיטורין

עובד אשר בינו ובין המעסיק קיימת מערכת יחסי עובד-מעביד[1], שפוטר מעבודתו, זכאי על פי החוק לקבל מענק המוכר בשם "פיצויי פיטורים". המונח "פיצויי פיטורים" אינו מדויק מבחינה הלכתית שכן פיצוי משולם כנגד נזק שנגרם או בגין הפרת חוזה. לעומת זאת, מענק זה אינו תלוי בהכרח במידת הפגיעה שנפגע העובד כתוצאה מפיטורין אלו, אם בכלל הייתה. פיצויי הפיטורין התפתחו כנוהג בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. ברבות השנים הלך והתפשט המנהג עד שנתקבע כמנהג פשוט על פיו פסקו בבתי הדין[2]. אחרי שנים קיבל המנהג גם גושפנקא רשמית כחוק במדינת ישראל[3] אשר נתקבל כמחייב גם על פי ההלכה[4].

הבסיס הרעיוני למנהג תשלום פיצויים הם דברי התורה המצווה את האדון לתת מענק לעבד עברי עם שחרורו: "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ תִּתֶּן לוֹ"^[5]. מצווה זו נאמרה אמנם ביחס לעבד עברי, שאינו קיים בזמן הזה, ואף אין בה חיוב משפטי אלא צו מוסרי וערכי כמצוות הצדקה[6]. אולם בעל ספר החינוך מוסיף ואומר כי את הרעיון שעומד מאחורי מצווה זו ראוי ליישם אצל כל פועל:

שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו... אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם[7].

שיעור פיצויי הפיטורין על פי החוק למי שעבד שנה לפחות הוא סכום המשכורת האחרונה ששולמה כפול מספר שנות העבודה.

על פי החוק[8], על מנת להבטיח את תשלום הפיצויים הנ"ל מחויב המעסיק להפריש מדי חודש 6% משכרו של העובד לקרן פיצויי פיטורין. הפרשה זו אינה מספיקה בכדי לכסות את כל הסכום הנדרש על פי החוק, ועל המעסיק להוסיף עליה. אם המעסיק יבחר להפריש 8.33% מהשכר, הוא יהיה פטור מלהוסיף לעובד שפוטר כסף על הסכום שהופרש לקרן הפיצויים[9].

חוק פיצויי פיטורים הוא חוק ראוי העולה בקנה אחד עם כוונת התורה והוא מחייב גם על פי ההלכה[10]. בחוק נקבע במפורש כי לא ניתן לוותר מראש או למחול אחר הפיטורין על הפיצויים, וכך יש לנהוג גם עם פי ההלכה[11].