ו.ו. עבודה ללא סיכום והנהנה מעוניין בה

לעיתים, למרות שהעבודה נעשתה ביוזמת המהנה, הנהנה מעוניין בה. במקרה כזה קובעת ההלכה כי הנהנה חייב לשלם למהנה על השירות שקיבל,[1] למרות שכלל לא ביקש זאת ממנו[2].

לגבי שיעור התשלום יש להבחין בין שני מצבים:

מצב ראשון – כאשר יש להניח כי העבודה נחוצה לנהנה, ואם המהנה לא היה עושה אותה, היה הנהנה עושה אותה מיוזמתו, בעצמו או על ידי בעל מלאכה אחר. במצב זה גובה התשלום למהנה יהיה על פי המחיר המקובל לעבודה מסוג זה^[3].

משמעות הדבר היא, שיש לנהוג במקרה זה כאילו היה בין הצדדים סיכום על ביצוע העבודה ללא סיכום על המחיר. על הנהנה לשלם כאמור, את המחיר הנמוך בשוק לעבודה באותו היקף ובאותה איכות. זאת, אף אם לנהנה לא נגרם כל רווח כספי מהעבודה (כגון, שערך נכסיו של הנהנה לא עלה בעקבות העבודה)^[4], ואף אם למהנה לא היו הוצאות כספיות במסגרת העבודה[5].

לדוגמה, אדם הכניס את רכבו למוסך מורשה לתיקון תקלה מסוימת, והמוסך תיקן את התקלה על פי הסיכום. תוך כדי התיקון בעל המוסך גילה תקלה נוספת במערכת הבלמים, ותיקן גם אותה מבלי להודיע לבעל הרכב, ומבלי להתייעץ איתו בדבר הצורך בתיקון ועלותו. כיוון שכאשר מדובר בתקלה במערכת הבלמים, יש חובה לתקן את התקלה, בעל הרכב יהיה חייב לשלם את המחיר הנמוך ביותר בשוק עבור תיקון כזה במוסך מורשה.

מצב שני – כאשר אילו העבודה לא הייתה נעשית על ידי המהנה, סביר שכלל לא הייתה נעשית, אבל בדיעבד הנהנה מעוניין בה. במצב כזה, בדרך כלל[6], המהנה זכאי להחזר הוצאות בלבד[7], ובתנאי שעלותן אינה גבוהה מהמחיר המקובל לשלם עבור עבודה דומה[8]. במסגרת חישוב ההוצאות יש לכלול גם את שעות העבודה של המהנה, אותן יש לאמוד לפי השכר שמקבל פועל המבצע עבודה שכזו^[9].

לדוגמה, בעל מוסך התקין, מיוזמתו וללא תיאום עם בעל הרכב, מערכת שמע ברכב, ובדיעבד בעל הרכב מעוניין בהתקנה. במקרה זה על בעל הרכב לשלם את מחיר העלות של מערכת השמע, במחיר המקובל, ועבור שעות העבודה, ולא יותר מעלות ההתקנה של מערכת כזו[10].