ערעור שעבר זמנו / בית הדין הגדול 1336462/1

ב"ה

תיק 1336462/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המערערת:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יונתן אליאס, טו"ר אלמוג מחפוד ועו"ד עינבל אלישע)

נגד

המשיב:           פלוני   (ע"י ב"כ טו"ר יהודה אבלס)

הנדון: ערעור שחלף זמנו הנתלה באי־חלוף המועד לערעור על דחיית בקשה לסתירת הדין וערעור על החלטה שעניינה – מעשה עשוי

פסק דין

א.         הערעור שלפניי עוסק בכמה החלטות בענייני הסדרי השהות שהמכנה המשותף לכולן הוא – בין השאר – שניתנו בתקופה שעל ההחלטות שניתנו בה אפשר עדיין להגיש ערעור מכוח הוראת תקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג – 2013, שעל פיה ימי פגרה לא יבוא במניין הימים הקבועים בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון).

ברם מן העיון בכתב הערעור עצמו כמו גם בתגובת המשיב עולה כי מדובר בהחלטות שאינן אלא חזרה על החלטה שקדמה להן – ושהמועד לערעור עליה כבר חלף ומסתבר שמשום כך אכן בחרה המערערת שלא לערער עליה עצמה אף שהזכירה אותה בדבריה.

אכן המערערת הגישה לבית הדין קמא בקשה לעיון מחדש בהחלטתו וזו נדחתה בהחלטות מושאות הערעור. על החלטה הדוחה בקשה לעיון מחדש אפשר לערער כשם שאפשר לערער על החלטות אחרות (לצורך העניין פטורים אנו עתה מההבחנה בין ערעור לבקשת רשות ערעור) אלא שבקשה לעיון מחדש אמורה להיות מושתתת על עובדות או ראיות חדשות שלא היו לפני בית הדין כשהחליט את החלטתו המקורית.

אם בקשה כזו נדחתה בקביעה עובדתית שלא הוגשו כאלה – אפשר עקרונית לערער עליה בטענה לטעות בעובדות, היינו כי כן הוגשו כאלה. אם נדחתה הבקשה בקביעה הלכתית או משפטית כי העובדות או הראיות החדשות אינן כאלה שיש בהן כדי לשנות את התוצאה – אפשר לערער על ההחלטה בטענות משפטיות והלכתיות המבקשות לסתור קביעה כזו.

אך אם הבקשה לעיון מחדש לא כללה כלל עובדות או ראיות חדשות, וכך הדבר לכולי עלמא, ובית הדין דחאה משום כך על הסף או הסכים למרות זאת לבחון את שנטען בה לפנים משורת הדין אך לבסוף דחה את הטענות – אין מקום לערעור שכן אי אפשר לערער על דחיית בקשה שלכולי עלמא לא היה בית הדין חייב כלל לדון בה ואין מקום לערער על דחיית בקשה שכל הדיון בה היה רק לפנים משורת הדין. (בשולי הדברים אעיר כי קיימת מסגרת נוספת שבה אכן יש מקום לבקש את בחינתה מחדש של החלטה אף בשל טענות שאינן 'חדשות', וזאת כשניתן פסק דין במעמד צד אחד ועל פי תקנות קכ–קכא לתקנות הדיון. ברם בעניינים שניתנת בהם החלטה על בסיס טענות ותגובות בכתב ומשניתנה לשני הצדדים הזדמנות להמציא את טענותיהם ואחד מהם בחר שלא לנצלה – ולא מצאתי לא בכתב הערעור שלפניי ולא בתיק בית דין קמא טענה כי לא ניתנה ההזדמנות היינו כי לא נודע למערערת על ההחלטה המורה על תגובתה לבקשת המשיב – ספק אם יש מקום לראות את ההחלטה שניתנה ללא נוכחות פיזית של איש מהצדדים, על בסיס בקשה בכתב ובהעדר תגובה, מתוך בחירה שלא להגיב במועד, כהחלטה שניתנה במעמד צד אחד. אף המערערת לא טענה כך לא בכתב הערעור ולא בבקשתה שהוגשה לבית דין קמא.)

בכתב הערעור שלפניי לא מצאתי שהמערערת טוענת כי הציגה עובדות או ראיות חדשות לבית הדין קמא וכי הלה התעלם מהן או טעה בקביעה כי נעדרות משמעות הן, ולפיכך אין מקום לבחון אותו כערעור על אותן ההחלטות, ההחלטות המאוחרות שהותירו את קודמתן על כנה ושערעור עליהן יכול להיבחן רק במשקפי השאלה אם טעה בית הדין כשלא שינה את החלטתו נוכח עובדות או ראיות חדשות או לא טעה בכך.

השאלה אם טעה בית הדין בהחלטתו המקורית – שאלה אחרת היא, אפשר לערער בטענות כאלה על ההחלטה המקורית אך רק בתוך המועד המאפשר ערעור על אותה החלטה מקורית. ואף אם בבקשה לעיון מחדש נטענה טענה לטעות כזו בהחלטה המקורית – היות שבית דין קמא כלל לא היה חייב להיזקק לטענות כאלה (שכן אין הוא ערכאת ערעור על עצמו וחייב הוא לבחון כאמור רק טענות בנוגע לעובדות או ראיות חדשות) הרי שאף אם עשה כן אין בכך כדי להאריך את המועד לערעור על ההחלטה המקורית.

תוצאת כל האמור היא כי דין הערעור על ההחלטות שבענייני הסדרי השהות – דחייה על הסף.

אם סבורה המערערת כי יש לה טעם המצדיק את בחינת הערעור על ההחלטה המקורית שבעניין זה, למרות חלוף הזמן ממנה, רשאית היא כמובן להגיש בקשת רשות ערעור נפרדת ולבקש כי בית הדין ישמע את ערעורה על אותה החלטה למרות חלוף המועד מנימוקים אלה ואלה, המשיב יורשה להגיב לבקשה ולאחר מכן ייתן בית הדין את החלטתו לכאן או לכאן בהתאם לתקנה קלט לתקנות הדיון.

ב.         מלבד אותן החלטות נטען בכתב הערעור גם נגד החלטה אחרת של בית דין קמא, החלטה שעסקה בהסדרי השהות בחודש אוגוסט, וכן על קביעתו של בית הדין כי המשיב יפצה את המערערת על השינוי וההפחתה בזמני שהותה של הקטינה עימו בצורה של תוספת של 100 ש"ח לדמי מזונות הקטינה (מה שמבוסס לכאורה על הערכה כי זהו ערכם של המזונות שתצטרך המערערת ליתן לקטינה בשעות שיתווספו לשהייתה עימה במקום עם המשיב, כשייתכן כמובן ש'מזונות' כוללים לעניין זה את דמי הטיפול או את אי יכולתה של המערערת להשתכר בזמן זה). המערערת סבורה כי פיצוי זה אינו די וכי ספק גם אם היה בית הדין מוסמך לקבוע, שלא בהסכמה, את השינוי בהסדרי שהות בתמורה לפיצוי זה וכשמדובר בדברם העומדים בניגוד להסכם הגירושין.

בנוגע לשני עניינים אלה טוען המשיב כי יש לדחות את הערעור על הסף נוכח קביעתו והבהרתו העקרונית של החתום מטה בהחלטות בתיקים אחרים (קביעה שאין בה כל חידוש אלא שמשום מה נזקקים אנו להבהירה שוב ושוב) כי אי אפשר לכלול ערעורים שונים בתיק אחד ולהחסותם תחת כנפי אגרה אחת הנדרשת על פי חוק בעבור כל ערעור.

טענה זו יש בה לכאורה צדק לא מבוטל בהקשר לטענה על אודות דמי המזונות (כך כאמור 'לכאורה', אך ראה להלן). ונבהיר: אומנם קיימת זיקה הדוקה בין דמי המזונות לחלוקת זמני השהות של הילדים בין ההורים, ובמובן זה נבדל העניין מהמקרה שבו נתתי את החלטתי המצוטטת בדברי המשיב שבה דובר בבעל דין שביקש לערב מין בשאינו מינו לגמרי – ענייני רכוש בענייני מזונות, אולם מדובר אכן בשני ראשי תביעה נפרדים (שעשויים גם להידון בשתי ערכאות שונות).

פחות צדק יש בטענה זו בהקשר של זמני השהות בחודש אוגוסט שכן כאן מדובר אומנם בשתי החלטות שונות אולם בנושא אחד לגמרי, 'הסדרי שהות', כשעשויה להיות זיקה עניינית בין הדברים – שינוי אחד בהסדרים עשוי לבוא כנגד שינוי אחר, יש ביניהם במקרה שלפנינו גם זיקה בהיבט של טענתה העקרונית של המערערת על 'איפה ואיפה' שנוקט לדעתה בית דין קמא ביחסו לבקשות השינוי שלה לעומת אלה של המשיב. ובנוסף לכל יש גם מידה של חוסר תום־לב בהעלאת הטענה בהקשר זה שהרי גם בערכאה קמא מדובר בבקשות שונות, וגם השינויים שביקש המשיב לעשות בהסדרי השהות – בקשות שהתקבלו – היו בקשות שונות, שלכאורה פורמלית מצריכות הן תיקים נפרדים ותשלומי אגרה נפרדים, ולמרות זאת נדונו כל אותן בקשות בבית דין קמא באותו תיק עצמו וללא שתידרש אגרה נפרדת בעבורם, וכך מקובל בדרך כלל בעניינים אלה (לפחות כשמדובר בבקשות המוגשות במועדים סמוכים) ובעיקר בגלל שאכן קיימת זיקה כאמור. הדרישה לדווקנות בהפרדת הבקשות השונות לתיקים שונים דווקא בערעור זה – אינה מוצדקת.

עם זאת למעשה דין הערעור לדחייה על הסף גם בעניינים אלה ואף במנותק מטענות המשיב:

הטענה בנוגע למזונות יכולה להיטען, אם בכלל יכולה היא להיטען בענייננו, רק כחלק מהטענה על השינוי בהסדרי השהות עצמם – ובמובן זה אכן יש מקום לומר שמוצדק היה לדון בה בתיק זה ולמרות האמור לעיל – שכן המערערת לא תבעה את הגדלת המזונות (ביותר מהסכם שנקבע או בכלל) בבית דין קמא. לו תבעה המערערת הגדלת מזונות בשל השינוי בהסדרי השהות ונדחתה תביעתה או התקבלה חלקית בלבד – רשאית הייתה לערער על פסק הדין שבעניין זה, ולשם כך אכן הייתה נדרשת כאמור לתיק נפרד ולתשלום אגרה נפרדת, אך מאחר שהמערערת כלל לא תבעה – כיצד תערער על פסק דין שבו לא חויבה במאומה (בהקשר למזונות) ולא נדחתה בו תביעה כלשהי שלה, שכן כזו כלל לא הוגשה? אין מקום אפוא לטענה אלא כחלק מהטיעון בהקשר של הסדרי השהות, ובהקשר זה אכן טוענת המערערת כי 'פיצוי' כאמור אינו מאפשר ואינו מצדיק (בהיבטי סמכות או מהות) את שינוי בהסדרי השהות.

לשם טענה זו אכן אין צורך לכאורה בתיק ערעור בעניין המזונות, אך לאידך גיסא אין לה מקום שעה שאין מקום לדון בערעור בנוגע להסדרי שהות עצמם (מן הטעם האמור לעיל).

אף לטענה בנוגע להסדרי השהות בחודש אוגוסט אין מקום עתה מאחר שמדובר במעשה עשוי, חודש אוגוסט עבר ובטל מן העולם והסדרי השהות שהתקיימו או שלא התקיימו בו – עברו גם הם, את הנעשה (וגם את שלא נעשה, בהקשר זה) אין להשיב. מהעיון בהחלטה ובכתב הערעור גם לא נראה כי מדובר בקביעת הסדרי שהות עתידיים לחודשי אוגוסט ('החופש הגדול' לאחר תקופת הקייטנות) בשנים הבאות אלא בהחלטה שעסקה נקודתית בחודש אוגוסט 2021. אין בית דיננו עוסק בדיוניו בערעורים בשאלות היפותטיות של מה ראוי היה שיהיה. העבר – אין.

אכן גם כאן יכולה הטענה לעלות לא כערעור עצמאי אלא כחלק מהטענה לאיפה ואיפה, וכך אכן עולה מכתב הערעור, אלא שטענה זו הנטענת בהקשר לשינויים שמנגד בשאר הסדרי השהות יכולה לעמוד לדיון רק כשאותם שינויים אכן עומדים לדיון והללו כאמור אינם יכולים לעמוד לדיון מאחר שנקבעו בהחלטה שהמועד לערעור עליה חלף עבר (ולעת עתה לא הוגשה בקשה לשמיעת ערעור בעניינם למרות זאת, ואכן לא הוגש ערעור עליה אלא על ההחלטה שדחתה את הבקשה לעיון מחדש, ערעור שנדחה על הסף בהעדר עילה, וככל האמור לעיל).

החלטות ביחיד בעניינים המצריכים שלושה

בשולי הדברים אם כי לא בשולי חשיבותם, תמהים אנו על בית הדין האזורי המוציא החלטותיו בדן יחיד ולא בהרכבו המלא, בין בדברים הצריכים שלושה על פי דין תורה ובין בדברים הצריכים להיעשות בשלושה על פי החוק, ומשכך החלטות אלה משוללות תוקף חוקי ובענייני ממון, משוללות תוקף הלכתי.

מסקנות והוראות

1.         הערעור נדחה אפוא על הסף על כל חלקיו.

2.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י"ג בתשרי התשפ"ב (19.9.2021).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה