הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

ביטול חוזה עקב חשד לשיתוף פעולה עם המתחרים

בפסק הדין של הרב יהודה זולדן, מבית הדין לממונות גוש קטיף, נדונה תביעה של חקלאי כנגד חברה שביטלה את החוזה שלה אתו. טענת החברה היתה שגונבו לאוזניה שמועות על כך שהחקלאי עובד גם עם חברות מתחרות, ומפר סעיף מפורש בחוזה שנחתם עמו. מפסק הדין עולות המסקנות הבאות: א. שני צדדים שנחתם ביניהם הסכם לתקופה מסוימת, ובתום התקופה המשיכו את הפעילות המושתפת - עשו זאת על בסיס ההסכם המקורי ביניהם. ב. לא ניתן להפסיק התקשרות בין צדדים על סמך חשדות וחששות, וללא ראיות לכך שצד אחד גורם נזק לצד האחר.

תיאור המקרה

התובע גידל תוצרת חקלאית לחברת הנתבעים. הצדדים לא חתמו ביניהם על הסכם כפי שנהגו בשנים קודמות. בתאריך מסויים הודיעו הנתבעים לתובע, באמצעות אחד ממשגיחי הכשרות של חברת הנתבעים, שהם לא קונים ממנו יותר תוצרת חקלאית. הפסקת ההתקשרות ביניהם, היתה חד צדדית, ומבלי שניתנה אפשרות לתובע אפשרות להשיב לטענות הנתבעים, באותם ימים, אלא רק כאן במסגרת בית הדין.

 

התביעה:

התובע דורש לפצותו על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שהגידולים המיועדים לא נקטפו. (בשלב זה לא ננקוב בסכומים כספיים שהצדדים תבעו זה מזה, אלא נדון בטענות העקרוניות של הצדדים). 

 

תשובת הנתבעים:

התובע ארז סחורה שלו, במחסן השייך לחברה מתחרה. טענה זו מבוססת על סמך שמועות שהגיעו לאוזניהם, וכן על סמך מידע שקיבל אותו משגיח כשרות העובד בחברת הנתבעים מפי פועל ערבי ששמע זאת מפועל תאילנדי. מידע זה התוסף לחשדות שעלו אצל הנתבעים ולפיהם, התובע נמצא בקשרי מסחר עם גופים וחברות אחרות, וכן הוא מעביר להם מידע ייחודי הנמצא אך רק ברשות חברת הנתבעים, ואשר נרכש לאחר ניסיון רב. כמו כן מספר חודשים קודם לכן הודיע התובע לנתבעים שהוא איננו מעונין להמשיך לעבוד יותר בתחום זה של עלים ללא חרקים, וסוכם בין הצדדים שהתובע ימשיך לגדל בעבורם עוד מספר חודשים, עד תאריך מסויים שנקבע ביניהם. חשדם הוא שהתובע התקשר עם חברות מתחרות אחרות, ואשר על כן הוא הודיע להם על הפסקת פעילותו בחברת הנתבעים. שמועות שנשמעו ברחובות הישוב בו גר התובע, והגיעו לאוזני הנתבעים, תמכו בחשדות אילו.

התנהגות זו של התובע נוגדת את סעיף 6 בחוזה בו נאמר: "המגדל מתחייב כי במשך כל תקופת ההסכם וכן שלוש שנים לאחריו, לא יגדל לאחר או לעצמו, ולא יגלה ואו לא ישתמש ואו לא יעביר כל מידע ואו סוד שנודע לו במהלך העסקים עם החברה, והוא מתחייב לשמור על סודיות בכל הנוגע לדרך הגידול של כל סוגי הירקות והגידולים...".  הנתבעים דוחים אם כן את תביעת התובע, והגישו  תביעה נגדית על בסיס האמור בסעיפים 14, 15 בחוזה העוסק בפיצוי ובתשלום של חקלאי שאיננו עומד בהסכם.

 

תשובת התובע:

התובע מכחיש את טענות הנתבעים מכל וכל. לפיו, את המחסן הוא השכיר לשכן, והתוצרת החקלאית איננה שלו. הוא מכחיש את כל השמועות נגדו וכופר בכך שהוא העביר מידע מסווג, אם יש כלל דבר שכזה, לחברות או גופים מתחרים. לטענתו, הוא מעונין לעבור לתחום אחר בחקלאות, ומטעמי בריאות. אם לנתבעים היה חשדות או טענות כלשהם, היה עליהם לקיים את הכתוב בסעיף 16 בחוזה, שבמקרה ומתגלים חילוקי דעות בין הצדדים עליהם לפנות לבוררות מוסכמת, ואת זאת הם לא עשו.

 

את הדיון נפצל לארבעה נושאים:

  1. האם ההסכם הקבוע שנחתם בעבר ביניהם הוא הבסיס להתקשרות המחודשת, והוא מחייב, למרות שבעונה זאת הצדדים לא חתמו ביניהם הסכם כתוב?
  2. בחינת הראיות של החברה לכך שהתובע עבד עם חברות אחרות.
  3. האם ניתן להפסיק התקשרות בין צדדים על סמך חשדות וחששות שצד אחד גורם נזק לצד האחר?
  4. האם ניתן להסתמך על עדות גוי לביסוס חשדות אילו?

כאמור לעיל, לא נקבנו כאן בסכומים הכספיים שתובעים הצדדים זה מזה, הן כהשבת נזק והן כפיצוי, אלא נדון בטענות הבסיסיות.

 

א. תוקפו של הסכם שלא נחתם המתבסס על הסכם קודם

בשולחן ערוך חושן משפט סימן שיב, סעיף יד נאמר:

מקום שנוהגין שיש להם ראש שנה קבוע לשכירות הבתים וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת, ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חודש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה, ורצה ראובן לצאת מהבית ושמעון מעכב על ידו שלא לצאת עד תשלום שנה שניה, הדין עם שמעון.

הטור שם מביא בשלמות את הדין במקורו, משו"ת הרא"ש (א, ז). בבאר הגולה (שם, אות ה) מצין שניתן ללמוד עקרון זה גם מרש"י (בבא מציעא קא, ב, ד"ה ואילו). טעם הדבר כפי שכתב הטור שם (דבריו הובאו גם בסמ"ע שם, ס"ק כא), שמאחר ונהוג לחתום על הסכמים שנתיים, לא יוכל למצוא כעת מישהו אחר שיסכים לשכור, והיה לו לשוכר להודיע מראש על רצונו להישאר פרק זמן נוסף.

בערוך השולחן (חושן משפט שיב, כד) כותב שדין זה אמור גם אם המשכיר הוא זה שרוצה שהשוכר יצא באמצע השנה. ביכולת השוכר שלא לצאת עד סוף השנה בטענה שלא ימצא דירה הגונה או שיעמיד לו דירה כזו. משמעות הלכה זו היא, שאם הצדדים המשיכו את ההתקשרות, באותה מתכונת שהיתה נהוגה ביניהם גם לאחר סיום תקופת ההסכם, ההסכם תקף.

הסמ"ע (שולחן ערוך חושן משפט שיב, כ) כתב שאין הכונה דוקא שהוא נשאר חודש, אלא כך הוא הדין אם נשאר זמן מועט יותר, אפילו יום אחד בשנה החדשה, אלא שהמקרה בו דן הרא"ש היה שנשאר חודש.

דין זה אמור בהסכם שכירות. האם ניתן להחיל עקרונות אילו גם על הסכמים אחרים שאינם בעניני שכירות? הגר"א שם מפנה לרמ"א (חושן משפט קסג, ה), להלכה העוסקת בעניני שותפים בקרקע, וכן לרמ"א (חושן משפט רכא, א) להלכה העוסקת בעניני שותפים. גם שם עולה העקרון שאם הצדדים המשיכו את ההתקשרות, באותה מתכונת שהיתה נהוגה ביניהם, גם לאחר סיום תקופת ההסכם, ההסכם תקף.

ההלכה בעניני שותפים נזכרה פעם נוספת ברמ"א (חושן משפט שלג, ח) בעניני פועלים, ואמנם שם יש שינוי מסוים בדברי הרמ"א ועמד על כך הש"ך (שם, מב). אך ערוך השולחן (שם, כט-ל) טוען ש'אם ככלות זמן בכתב לא דברו כלל רק נשאר על מקומו כמקודם נשאר על כל התנאים הראשונים בלי תוספת ובלי מגרעת, כמו בשוכר בית לשנה ודר בו שנה שניה סתם, דדר בה על מקח ראשון כמו שכתוב בסי' שיב. כמו כן בענינים אילו וכן הסכימו גדולי האחרונים'. עין עוד בענין זה בספר תורת המשפט מהרב יועזר אריאל עמ' 221 227-: 'שתיקה אחר שפג תוקף ההסכם' שהגיע אף הוא למסקנה זו, וכן בפסקי דין שליד הרבנות ירושלים דיני ממונות חלק ב עמ' עא ואילך.

בנידוננו, הצדדים המשיכו את ההתקשרות ביניהם גם לאחר סיום תקופת ההסכם החתום. הסכמה זו היא בבסיס התביעה שלפנינו, שהרי אם לא כן, הנתבעים לא חייבים כלל לקנות סחורה מהתובע, ולו לא היה ההסכם מחייב לא היה צריך הנתבע להודיע לנתבעים על רצונו להפסיק את עבודתו. מכאן שגם על פי ההלכה, וגם בשל ההתנהלות המעשית של הצדדים בתקופה בה לא היה כל הסכם חתום ביניהם, מורה על כך שההסכם שנחתם בעבר בין הצדדים, ושעל פיו הם נהגו במשך מספר שנים, מחייב גם אם לא נחתם בפועל על ידי שני הצדדים.

 

ב. בחינת הראיות של החברה לכך שהתובע עבד עם חברות אחרות

בפני הבורר הופיעו ארבעה עדים. משגיח הכשרות, שהתייחס לעילת הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, ועוד שלושה עדים שדבריהם התייחסו לטענה הכוללת יותר, לפיה לתובע יש קשרי מסחר עם חברות אחרות והוא מעביר להם מידע.

נדון בתחילה בטענות ובעדויות על קשרי מסחר והעברת מידע לחברות אחרות. שני עדים, שהם עובדי חברת הנתבעים, העידו ודיווחו שעל פי הבנתם ותפיסתם, נצבר במשך השנים, ולאחר השקעה רבה במחקר ופיתוח, נסיון וידע רב, שקיים אך ורק בחברת הנתבעים. אמנם כן, חברת הנתבעים ידועה כחברה גדולה ומובילה בתחום גידול ירקות ללא תולעים, אך הרושם הוא שהידע הבסיסי כיצד ניתן לגדל ירקות אילו נמצא גם אצל מגדלים אחרים שאינם קשורים לחברת המגדלים.

אך גם אם נקבל את ההנחה שאכן יש ידע ונסיון ייחודי לחברת הנתבעים, מה שאין בכל חברה מתחרה אחרת, ולא ניתן לדעת את אותן ידיעות מחוברות, ספרים, והדרכות שנפוצות בשוק, ע"י משרד החקלאות  וגופים נוספים, לא הצליחו הנתבעים להוכיח שאת אותו מידע מסווג, אם הוא קיים, העביר התובע לחברה מתחרה כלשהיא. קיים קושי אובייקטיבי להוכיח שידע מסוים הוא בגדר "סוד" מקצועי שאיננו ידוע אלא למספר אנשים מצומצם, ושאותו ידע מקצועי מסוים, בתחומי ההדברה, שיטות גידול וכד', דלף מאדם מסוים, וממנו למדו כולם, ובכך נגרם נזק כלכלי או שיווקי לחברת הנתבעים. אשר על כן נראה שעדות השנים, איננה רלוונטית.

אחד העדים סיפר שלפני מספר חודשים התייעץ איתו התובע על עניין מסוים, וזה עורר חשד שמדובר בהעברת מידע לחברה מתחרה, אך אין לו הוכחות מוצקות שכך היה. התובע השיב שהמידע שהוא קיבל, יועד למגדל אחר הקשור לחברת הנתבעים.

בפני הבורר הופיע גם עד שהוא אגרונום בחברת הנתבעים, שסקר ובדק עם התובע את חממותיו, על מנת שיהיה בסיס לדון בהיקף הנזק שנגרם. ביחס לחממות מסוימות, טען התובע בפני הנתבע שאין בהם כלום. למחרת סיורם המשותף, וללא ידיעת התובע, הוא נכנס לאותה חממה וצילם את אשר בה. בפני הבורר הוצגו תמונות מאותה חממה בה נראים גידולים, שחלקם נקצרו זמן קצר לפני צילומם. לדעת העד, אין מדובר על קצירה טכנית, אלא על קצירה על מנת לשווק את התוצרת החקלאית, ומכאן שוב עולה חשד שהנתבע משווק לחברה אחרת. התובע השיב שמדובר בקצירה טכנית. בחממה אחרת נראים גידולים נמוכים, ולדעת העד מדובר על זריעה בת שלושה שבועות, ומכאן שוב מתעורר החשד שהגידולים הללו מיועדים לחברה אחרת. התובע השיב שאילו הם שתילים שנשתלו עוד לפני שהופסקה ההתקשרות בין הצדדים, אך בשל מליחות רבה בקרקע הם לא עלו יפה.

בתמונות שצילם העד, רואים בחזית החממות כיתוב בצבע של שתי אותיות, וביניהם גרשיים. לטענתם של הנתבעים, האותיות הללו הן ראשי תיבות של חברה מתחרה אחרת, ומכאן שוב מתחזק החשש והחשד שלתובע יש קשרים עם חברות אחרות. התובע השיב שאין לו הסבר מה פשר האותיות הללו. גם כאן, לא הוכח שאכן האותיות הן שמה של חברה מתחרה, ושאכן הגידולים יועדו לה. מה עוד, שגם בחממות האחרות בהם היו עדין גידולים שיועדו לחברת הנתבעים, היו רשומות האותיות הללו.

גם אם הסבריו של התובע באשר לחממות אלו לא שכנעו לגמרי, ובמיוחד שהוא אמר בתחילה לעד שאין בחממות הללו שום דבר, והסתבר אחר כך שיש בהם גידולים, ולמרות שצילום חממות אלו והביקור בהם נעשה בלא רשות התובע, בכל זאת גם כאן לא הובאה הוכחה חותכת ומוצקה שאכן התובע מכר תוצרת חקלאית לחברה מתחרה. גם אם גידולים אלו הם בני שלושה שבועות כל עוד הם לא נמכרו לחברה אחרת, הוא לא עבר האמור בסעיף 6 בו נאמר: "המגדל מתחייב כי במשך כל תקופת ההסכם וכן שלוש שנים לאחריו, לא יגדל לאחר או לעצמו". משפט זה אמנם לא מנוסח כראוי, אבל נראה שכונתו לומר שאין למגדל לגדל, על מנת למכור סחורה במסגרת חברה אחרת או בחברה ששייכת לו.

אין כאן התחייבות שלא לגדל סתם גם אם היבול יושמד אחר כך, או לשם צריכה פרטית. ההתחייבות היא שלא לגדל על מנת למכור לחברה אחרת או לחברה ששייכת למגדל, וזאת על מנת למנוע תחרות מסחרית עם חברת הנתבעים. כל עוד לא הוכח שהתובע מכר לחברה מתחרה, אזי אין טענה כלפיו. אמנם, התובע הודה שהוא מכר כעשרה ארגזים בשוק המקומי, לאחר שהודיעו לו על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, על מנת לצמצם את הנזק שנוצר, וזאת משום שלא ניתן לו הסבר מדוע הופסקה ההתקשרות בין הצדדים, וגם לאחר שהוסברה לו  הסיבה, לא ניתנה לו האפשרות להשיב על כך. הוא הודה שהוא אף ניסה למכור תוצרת נוספת אך ללא הצלחה.

ביחס לדברי הנתבעים, שיש להם חשד שלתובע קשרי מסחר עם גופים נוספים, ושהתובע מעביר להם מידע ייחודי, הודו הנתבעים שאין להם כל הוכחה לדבריהם, אלא רק חשד בשל קירבה משפחתית וקשרי חברות של הנתבע לאותם גופים או לחלקם.

בסיכומו של דבר, נוכחנו לראות שאין שום הוכחה מוצקה לטענה הכוללת, שלתובע קשרי מסחר עם חברות אחרות, והוא מעביר להם מידע, אלא רק חשדות והשערות לא מבוססות. באשר לשמועות שנשמעו ברחובות המושב בו גר התובע, לא הצלחנו לעמוד על טיבם ומקורותיהם, מאחר שלא הובא בפנינו מי שהפיץ את השמועות הללו.

 

ג. הפסקת התקשרות בין צדדים על סמך חשדות וחששות ללא ראיות

בדברינו הבאים נדון בשאלה העולה מהנתונים שהובאו עד כאן, והיא האם היה ניתן להפסיק את ההתקשרות בין הצדדים, על סמך שמועות וחשדות, ובמיוחד על בסיס המידע שהגיע למשגיח הכשרות ע"י הפועלים הגוים, אשר הביאה  להפסקת ההתקשרות מצידם של הנתבעים.

בגמ' (בבא קמא כח, א) מבואר שמותר לאדון לסלק עבד נרצע שכלו ימיו מאחר שהגיע היובל, אם הוא גונב, אף בהפעלת כח פיזי. הראב"ד הרשב"א (מובאים בשיטה מקובצת שם) וכן המאירי לבבא קמא שם (מהדורת הרב קלמן שלזינגר עמ' 89) כותבים שדין זה אמור דוקא כשנמצא בעבר שהעבד גונב, אך לא כאשר האדון רק חושד בו שהוא גונב.

דין זה אמור בעבד, אך בהגהות אשר"י (בבא קמא שם, ג) מובא שדין זה אמור גם ביחס למשרת – פועל, ומכאן ההשואה למקרה שלפנינו. וכך כותב שם בשם מהרי"ח: "משמע דהוא הדין משרת אפילו קודם הזמן אם חושש מגניבה, וכל שכן אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב לא שנא". דין זה נאמר גם במרדכי (בבא קמא ל), ועל פיו פסק הרמ"א (חושן משפט תכא, ו):

מי שיש לו משרת, וחושש שיגנוב לו, יוכל להוציאו קודם זמן השכירות.

הדוגמא בה עסקנו עד עתה היא  חשד לגניבה, אך המהרש"ל (ים של שלמה בבבא קמא ג, ט) כותב שדין זה אמור הן כשחושד בו שהוא גנב והן "בשאר חסרונות המזיקות". ניתן להסיק מכך  שאם יש חשש שהפועל-משרת, גורם נזק כלשהו למעבידו, אזי ניתן להפסיק את עבודתו.

הרב יעקב ריישר (שו"ת שבות יעקב א, קעד) נשאל - "אודות בעל הבית אחד ששכר שפחה עברית לשמשו ואח"כ נודע לו שהיא מוחזקת לגנבנית אם הבעל הבית יוכל לחזור בו או לא כיון שהיה יכול לשכור במקום אחר ויש עליו תערומת או לא". מחד הוא כותב שאם יש חשש כזה זהו מום וחסרון גדול "כי אי אפשר להשתמר ממנה כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וגדולה מזו מצינו בש"ס דב"ק פרק ג דף כח, א בעבד עברי, מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב (=מפציר) בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה דפטור וקאמר בש"ס הכא במאי עסקינן בעבדא דגנבא ופרש"י דאיכא פסידא ובשביל כן יכול לחזור בו". לאחר דיון מסיים: "ועל כל פנים בישראל ודאי דהוי מום גמור אי איכא עדות ברורה להוציאה מחזקת כשרות כנ"ל".

לפיו, רק עדות ברורה יכולה לגרום להפסקת ההתקשרות בין הצדדים: אדון-עבד, בעל בית-משרת וכד'. בבאר היטב (על שולחן ערוך חושן משפט סי' תכא ס"ק ג) העיר שכנראה נשמט מבעל שו"ת שבות יעקב הנ"ל, דברי הרמ"א הסובר שגם אם יש חשד או חשש יכול להפסיק את ההתקשרות. אך בפירוש שבילי חיים (על הספר חפץ חיים, של הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, עמ' ר"מ) כתב שכונת הרמ"א כדברי השבות יעקב שרק במקרה שכבר התברר מנסיון העבר שהמשרת גנב, אזי יכול להוציאו מאחר שחושש שלא ידע להזהר ממנו. (ראה עוד בדברי הרב ברוך הירשפלד, דברי משפט, חלק ה עמ' קנא).

דברים דומים כתב הרב יצחק הכהן חסיד (אהל יצחק חושן משפט סי' נג, דף פז ע"ב) שבשל חשש בעלמא אינו יכול לגרשו קודם זמנו, "דאם כן לא שבקת חיי, דלפעמים בלא חשדת, בתואנה בעלמא יוציא אותו". לפיו, אם ניתן להפסיק התקשרות בשל חשד שהצד שכנגד גורם נזק, אי אפשר יהיה לקיים חיי מסחר, מאחר שכל צד יוכל לטעון שיש לו חשד כלפי השני.

הרב מלכיאל צבי הלוי טננבוים (שו"ת דברי מלכיאל, חלק ג סי' קנב) נשאל על בעל עסק שחושד בפועל שעובד אצלו שהוא גונב. הוא מצין את המקורות שמהגמ' ומהראשונים שהבאנו לעיל, וכותב שממקורות אילו משמע שעל מנת להפסיק התקשרות מספיק רק אם יש חשש לגניבה, ואין צריך בירור על זה. אך הוא כותב על כך:

אבל  נראה שאין לו רשות לחשדו, רק כשראה ממנו דברים שאפשר לחשדו בשביל זה, דכן משמע לשון הש"ס בב"ק כח דקאמר שם בעבדא גנבא, משמע שידוע שגנב. ולזה נראה שצריך לברר לפני בי"ד מאיזה צד בא בלבו החשד עליו, ...ובכל טענה נאמר בחושן משפט סימן  עה, א שאומרים לו ברר דבריך. ויוכלו להטיל עליו קבלת חרם אם האמת כדבריו. ולא שייך בזה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, כיון שטוען ברי וכדקיי"ל בחו"מ סי' צ. ...ואם יצא עליו קול בעיר שחשוד על הגניבה ודאי שיוכל לשלחו בתוך זמנו ...ואין אומדנא דמוכח גדולה מזו, כי ודאי לא ישכור שום סוחר איש לעסקו ולהאמינו את אשר לו, אם יצא עליו קול שהוא חשוד בגניבה. ורק אם יצא עליו הקול קודם ששכרו לא יוכל לחזור, כי הלא ידע מזה. וגם בזה יש לצדד שיוכל להוציאו.

דהיינו שגם הוא מצריך, שיהיו סיבות טובות הגורמות לחשד נגד הפועל, אך הוא גם נותן משקל משמעותי ל"קול" - לשמועות שיצאו עליו. נראה שגם כאן ההקשבה ל"קול" שבעיר, עד כמה היא משמעותית ומשנה, היא תלויה בשיקול הדעת של הדיין או הדיינים לפי הנתונים שהוצגו בפניו. דיון דומה למקרה שלפנינו, נמצא בספר: פסקי דין (בית הדין האזורי לדיני ממונות בקרית ארבע, עמ'  207 210-,  בפני הרב יועזר אריאל, הרב שלמה לוי, הרב יהודה עמיחי). שם נושא הדיון הוא: האם חלה חובת הודעה מוקדמת על פיטורין כשיש חשד? שם היה בסיס לחשד, "ורגלים לדבר".

אך במקרה שלפנינו לא שוכנענו שיש רגלים לדבר. לא באה לפנינו שום עדות מוצקה וברורה, אלא חשדות, השערות וספקולציות שניזונות משמועות.  אשר על כן, לא ניתן להפסיק את ההתקשרות בין הצדדים על סמך שמועות וחשדות, והיה אסור לנתבעים להפסיק את ההתקשרות בינם לבין התובע, ובמיוחד לאור העובדה שיתכן ולו הם היו מבררים איתו את הדברים לעומק, ואולי עושים בדיקות מעמיקות יותר, כולל גם בדיקות מעבדה, יתכן וכל הענין היה נמנע.

 

ד. הסתמכות הנתבעים על עדות גוי

במקרה שלפנינו, השמועה המרכזית שהיותה את העילה להפסיק באופן חד צדדי את ההתקשרות  בין הצדדים, אלו הם  דברי הפועל התאילנדי שמסר זאת לפועל הערבי שמסר זאת למשגיח הכשרות. הנתבעים טענו שהנה באה בפניהם עדות, ועל סמך זה הם הפסיקו את ההתקשרות. לטענתם, הפועל הערבי אמין מאד, וזאת על סמך נסיון העבר איתו, ואשר על כן דבריו שמשו סיבה טובה ומספיקה להפסקת ההתקשרות.

אכן, עדות היא דרך אפשרית לבירור אם הפועל- המשרת, גנב או הזיק נזק כלשהו אחר. כך כתב בספר ערך שי (על חושן משפט סי' תכא, ו):

הינו דוקא אם מבורר ע"י עדים שהמשרת גנב. ואף אם אין לו עדים כשרים ממש רק שנתברר עפ"י קרובים שגנב או שיש רגלים לדבר, לפי ראות עיני בית הדין סגי, כיון דיש מקום לחשדו, אדעתא דהכי לא שכרו.

דהיינו שאם יש עדות טובה, אזי ניתן להפסיק את ההתקשרות. אך נראה שאין זה המקרה שלפנינו, מאחר  שגם בפני בית הדין לא היה יכול אף אחד מהם להופיע ולמסור עדות בשל היותם גוים. במשנה (בבא קמא יד, ב) נאמר: "שום כסף, שוה כסף, בפני ב"ד, ועל פי עדים בני חורין בני ברית". וכן נאמר גם בתוספתא (בבא קמא א, ב): "יצאו גוים ועבדים ופסולי עדות". הרמב"ם פסק באופן כללי שגוי פסול לעדות, וכדברי הרמב"ם (בהל' עדות ט, ד): "העבדים פסולין לעדות מן התורה, שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, מכלל שאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית. קל וחומר לעכו"ם אם עבדים שהן במקצת מצות פסולין, העכו"ם לא כל שכן". כך גם בשולחן ערוך (חושן משפט סי' לד סעיף יט).

במקרה שלפנינו ניתן להוסיף גם את דברי הרמב"ם במקום נוסף בו הוא מסביר שבעדות נזיקין גם כשאין מישהו אחר שיעיד, עד גוי פסול. כך כתב הרמב"ם (הלכות נזקי ממון  ח, יג):

אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד, שלא תאמר הואיל ואין מצויין באוריות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן, אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו שומעין להן או אם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה או העידו בשאר נזקין סומכין עליהן, אין הדבר כן, אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדיות ויעידו בבית דין ויחייבו בית דין המזיק לשלם.

דברים דומים כתב הרמב"ם גם בפירושו למשנה בבבא קמא שם. הוא הדין במקרה שלפנינו. הנתבעים טוענים שהתובע הזיק להם בכך שהוא משווק סחורה לחברה מתחרה, וזהו אם כן נזק ממוני. אך גם אם היה מקום לומר שהפועלים בשטח יודעים טוב יותר מכל אחד אחר מה קורה באמת, אין לקבל עדות מגוי, אלא אך ורק  מפי עדים כשרים.

אמנם יש מי שרוצה להכשיר גוי, שמוחזק לנו שהוא איננו משקר, וכפי שכתב בהגהות אשרי (גיטין פרק א סי' ט) בשם רבינו יקיר: "וי"ל דעובדי כוכבים אינם פסולים מן התורה אלא מטעם שהם גזלנים והני דידעי' בהו דלא מרעי נפשייהו מהימני. מספר החכמה. מורי רבינו יקר היה אומר דעובדי כוכבים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות כדאמר הכא, אבל משה ואהרן פסולין מן התורה מטעם קורבה".  אך כבר תמהו עליו ולא קבלו את דעתו, וכמו שכתב שם בהגהות אשר"י: "ולא נהירא לי להכשיר עובד כוכבים לעדות כיון שאינו בכלל אחיך ולא עדיף מעבד". כך כתב הרב יוסף קארו (בית יוסף, חושן משפט סימן לד, יט):

כתוב בהגהת אשירי פרק קמא דגטין (סי' י) שרבינו יקר היה אומר דגוים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות. ולא נהירא לי להכשיר גוי לעדות כיון שאינו בכלל אחיו ולא עדיף מעבד עכ"ל וכן כתוב במרדכי (גיטין סי' שכד) וכן כתב רבינו בסימן ל"ה (ס"ח) וכן כתב הרמב"ם בפ"ט (ה"ד). וכן נראה מדברי הרי"ף (ג.) והרא"ש (סי' ט) שכתבו בפרק קמא דגטין דכותי פסול לעדות וכן פשוט בפי כל העולם. ודברי רבינו יקר דברים תמוהים הם ומתניתין היא בפרק קמא דבבא קמא (יד:) על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא (טו.) בני חורין למעוטי עבדים ובני ברית למעוטי גוים. ובפרק החובל כתבו התוספות (פח. ד"ה יהא) דגוי פסול לעדות מדכתיב (דברים יט יח) עד שקר העד שקר ענה באחיו וגוי לאו אחיו הוא. 

עוד עסקו בכך בשו"ת התשב"ץ חלק א סי' עח, בשו"ת הרשב"ש סי' תקב, ובשו"ת בית יעקב סי' סו.

לא רק זאת. גם אם הינו מקבלים את עדותו של הפועל הערבי, שהוא מוכר לנתבעים כאדם אמין, הרי כאן הוא הביא דברים ששמע מפי גוי אחר, עובד תאילנדי של התובע. כאן הינו גם צריכים לדון בסוגיית עד מפי עד, ולא ברור גם כאן שעדות זו היתה מתקבלת.

מכל מקום לא ניתן לבסס את עילת הפסקת ההתקשרות בין הצדדים רק על סמך דברי הגוים הללו.

 

סיכום

הנתבעים לא נהגו נכון בכך שהם הפסיקו את ההתקשרות בינם לבין התובע על סמך חשדות ושמועות. היה עליהם לברר ולבדוק את חשדותיהם ולבססם, ובראש ובראשונה לברר זאת עם התובע באופן ישיר. אמנם הוראת הפסוק "שמוע בין אחיכם" (דברים א, טז), היא הוראה לדיינים שישמעו את שני הצדדים (סנהדרין ז, ב), אך מן הראוי היה שלפני שמקבלים החלטה חד צדדית, היו מבררים עם התובע את פרטי הדברים.

 

פסק הדין

על הנתבעים להשיב את דמי הנזק שהם הזיקו לתובע בכך שהם הפסיקו את ההתקשרות בינהם, ולא קנו ממנו את הסחורה כפי שעשו במשך מספר שנים. את דמי ההשקעה בגידול, ואת הרווח הצפוי ממנו.

על פי סיכום שהושג בין הצדדים, הם קבלו על עצמם לשבת ולחשב בינם לבין עצמם את סכום הכסף שהנתבעים צריכים לשלם לתובע כהחזר הנזק שנגרם לו בשל ההשקעה והרווח הצפוי מהגידול. במידה והצדדים לא יגיעו להסכם שיהיה מקובל עליהם, יחזרו הצדדים לבורר על מנת לקבוע את הדבר.