הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

תשלום קנס ופיצוי עקב הפרת חוזה

בהמשך לפסק דין שעסק בביטול חוזה עקב חשד, חזר התובע ופנה לרב יהודה זולדן מבית הדין לממונות גוש קטיף תובב"א, בתביעה לקבל פיצויים, זאת, לאחר שניסיונותיו להגיע לפיצוי מוסכם עם הנתבעת עלו על שירטון. כאן מובא רוב פסק הדין העוסק בסוגיה נפוצה של חיוב בקנס ו/או פיצוי עקב הפרת חוזה.

ט"ז במנחם אב תשס"ב

פסק דין זה הוא המשך וחלק בלתי נפרד לפסק הדין שניתן לצדדים ביום ב' סיון תשס"ב. בפסק הדין הנ"ל נאמר:

"פסק דין: על הנתבעים להשיב את דמי הנזק שהם הזיקו לתובע בכך שהם הפסיקו את ההתקשרות ביניהם, ולא קנו ממנו את הסחורה כפי שעשו במשך מספר שנים. את דמי ההשקעה בגידול, ואת הרווח הצפוי ממנו".

אנו המלצנו לצדדים לשבת ביניהם ולחשב את סך הנזקים המגיעים לתובע, ומאחר שהם לא הגיעו לידי הסכמה, חזר הדבר לידון בפנינו.

התובע הגיש מספר תביעות, ואנו נדון בהם לפי סדר כתיבתם...

 

התחייבות לשלם קנס, וסוגיית אסמכתא

קנס בעת הפרת חוזה היא סוגית "אסמכתא". התחייבות או הבטחה לתשלום קנס מוסכם מראש בין צדדים וללא שום התייחסות לנזק שנגרם למי מהצדדים, היא בעייתית מבחינת ההלכה. על פי ההלכה, הסכמה של אדם לעיסקא או לתשלום כלשהו היא בהסכמה מלאה ומוחלטת. הסכמה מותנית ותלויה בדברים אחרים, עלולה לגרור את הטענה שהעיסקה לא היתה רצינית, וממילא לא מחייבת.

מקור הענין הוא בסוגיה בבא מציעא קד, ב:

ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר: אי מוברנא לה - יהיבנא לך אלפא זוזי. ...רבא אמר: אסמכתא היא. ואסמכתא לא קניא... כיון דקאמר מילתא יתירתא - גוזמא בעלמא הוא דקגזים.

פירוש הגמ': אדם קיבל באריסות אדמה מחבירו, והבטיח שאם הוא יזניח את האדמה ולא יעבד אותה ישלם אלף זוז.  על כך אומר רבא שדברים אילו הם אסמכתא, ולאסמכתא אין תוקף, כיוון שהפליג בדבריו, וזו היא סתם גוזמא הוא שהגזים.

אמנם אדם יכול לחייב עצמו בסכום גבוה, אך מאחר שיש פער גדול בין ההתחייבות שלו לעבד את השדה, לבין מצב בו הוא יוביר את השדה, מעלה את החשש שמא מעולם הוא לא התחייב ברצינות לתשלום זה, וממילא אין כל ערך להתחייבות בסכום כה גבוה בעת הוברת השדה. התחייבות זו נקראת בלשון ההלכה "אסמכתא". 

כבר התנאים נחלקו בשאלה אם אסמכתא זו, תקפה או לא, מבחינה הלכתית. כך נאמר במשנה בבא בתרא קסח, א:

מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו ואמר לו: אם לא (נתתי) [אתן לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו, הגיע זמן ולא נתן - רבי יוסי אומר: יתן, רבי יהודה אומר: לא יתן.

ובגמרא שם:

 במאי קמיפלגי? ר' יוסי סבר: אסמכתא קניא, ורבי יהודה סבר: אסמכתא לא קניא.

הגמ' שם מסבירה שר' יוסי סובר שאסמכתא קניא, ור' יהודה סובר שאסמכתא לא קניא. כך מוצגת מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה בגמ' בבבא בתרא קעג, ב ובבבא מציעא מח, ב. להלכה כבר פסקו האמוראים שאסמכתא לא קניא. כך סבר רבא בבבא מציעא קד, א; ר' אסי בבבא בתרא קסח, א; ורב אשי בבבא בתרא קעג, ב.

סיבת הדבר היא שאנו מניחים שכשאדם התחייב או הבטיח לשלם קנס, במידה והוא לא יעמוד בהסכם כלשהו, הוא לא התכוין לכך ברצינות גמורה מאחר שהוא בודאי רוצה לעמוד בתנאים שבהסכם, שהרי לולא כן לא היה נכנס כלל להסכם זה. התחייבותו או הבטחתו לשלם קנס, היא מתוך הנחה שלעולם הוא לא יגיע לידי מימושה. חסר כאן גמירות דעת ורצון שהוא הבסיס של כל התחייבות. כך כותב רש"י בסנהדרין כד, ב ד"ה אסמכתא, וכך משמע מהרשב"ם בבבא בתרא קסח, א ד"ה אסמכתא, ורשב"ם שם קעג, ב ד"ה ר' יהודה.  (סיכום הענין: ראה באנציקלופדיה תלמודית, חלק ב ערך 'אסמכתא [ב] ).

אמנם בין הראשונים ישנם הגדרות שונות מהי בדיוק אסמכתא, וכדברי הרשב"א: "שנתחבטו חכמי הדורות הראשונים והאחרונים בענין האסמכתא, מהו הדבר שנקרא אסמכתא ובמה תלוי, ולא ראיתי באחד שיסכים על חבירו" (שו"ת הרשב"א, חלק א סי' תתקלג), אך הגדרתנו לעיל מתאימה גם לדברי הרשב"א שם , וכך דעתו של ספר החינוך מצוה שמד:

שכל שיתנה האדם עם חבירו על דרך קנס, כלומר אם לא יהיה כן יענש בממון כך וכך, יקרא אסמכתא, ועל זה יאמרו זכרונם לברכה אסמכתא לא קניא.

הלכה זו, שאסמכתא לא קניא נפסקה בשולחן ערוך בחו"מ סי' רז, ובעוד מקומות. אך כל זה כשמדובר על התחייבות לקנס, שהיא איננה סבירה ביחס לנזק או לעוול שמעשה. התחייבות לפצות עבור נזק כלשהו שנעשה אין זה אסמכתא, אלא חובת תשלום, ובזה ודאי מתחייב. בענין זה נדון לקמן.

 

פתרון בעיית האסמכתא על פי החוזה בין הצדדים

כאשר מדובר על פיצוי על הפרה או על עוול שנגרם, ניתן להתגבר במספר דרכים אחת מהם מתאימה למקרה שלפנינו. בחוזה שנערך בין הצדדים נאמר בסעיף 1ג: "תקיפות החוזה הוא ע"פ דיני סיטומתא המועיל הן בדיני אסמכתא, הן בדבר שלא בא לעולם, והן בדבר שאין בו ממש (העברת ידע), עפ"י דברי הערוך השולחן חושן משפט סי' רא". סעיף זה מזכיר את דברי הטורי זהב  בחושן משפט סי' רז סעיף יח שכתב:

אם כתוב בלשון זה 'ושטר זה נעשה בענין שאין בו אסמכתא' מקני שפיר. שמודה שלא היה שם אסמכתא כלל, דהיינו שנעשה בבית דין חשוב.

דהינו אם הצדדים מסכימים מראש ומקבלים על עצמם, הדבר תקף. כמו כן בסוף החוזה נאמר: "וקנינו בקנין סודר זה מזה". גם קנין מועיל לסלק את בעית האסמכתא, כך כתב הרמב"ם בהל' מכירה יא, א-ב, ובעקבותיו השולחן ערוך חושן משפט סימן רז, א-ב:

 המקנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלים, והתנה תנאים שאפשר לקיימם, בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה ...אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה; ואם לא נתקיים התנאי, לא קנה.

 יש אומרים  דהני מילי כשקנה בדרך מהדרכים שקונים בהם והרי יש עליו לקיים התנאי, אבל אם לא קנה עתה, והתנה עמו שאם נתקיים התנאי הזה יקנה, ואם לא נתקיים לא יקנה, אף על פי שנתקיים התנאי לא קנה, שזו אסמכתא היא ולא קניא. אלא אם כן אמר לו: קנה מעכשיו, וקנו מידו על כך.

קנין בין הצדדים מלמד על כך שיש גמירות דעת והסכמה. (וכן משמע מהנתיבות [ביאורים] שם בס"ק יח).

כשמדובר על סכום גבוה ומופרז בודאי שאין הוא מחייב, וכמו שנאמר בגמ' בבבא מציעא קד, ב: "גוזמא בעלמא הוא דקגזים".

בהזדמנות זו נעיר הערה שלא קשורה ישירות לנידון שלפנינו, אך היא נזכרה במהלך הדיון. התובע ניסה בתחילה לתבוע סך של 200,000 דולר (כפול שלוש!) על פי ההסכם שנחתם עם המגדלים לשנת תשס"ב. הוסבר כבר בפעם הקודמת שהמחייב בין הצדדים שלפנינו הוא ההסכם שהיה ביניהם משנים קודמות על אף שהם לא חתמו עליו, ולכן סכום זה לא רלונטי למקרה שלפנינו. הערתנו היא לנתבעים שסכום זה (שאני מניח שנקבע החל משנת תשס"ב) נראה מוגזם, ולא בטוח שהוא עומד במבחן ההלכה.   

בדיני מדינת ישראל הסכם על פיצויים גבוהים בשל הפרת חוזה תקף באופן עקרוני, אפילו אם גובה הפיצויים נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. אמנם בית המשפט רשאי להפחית את הפיצויים, אך אין הוא יכול לבטלם לגמרי. מכל מקום על פי ההלכה אין זה כך, ופיצוי מופרז בודאי שאינו תקף. (על השוואת ההלכה עם הדין הנהוג במדינת ישראל, ראה: כתר, מחקרים בכלכלה ומשפט ע"פ ההלכה, א [תשנ"ו], עמ' 82 הע' 156. עוד בענין זה, ראה: הרב אוריאל לביא, "התחייבות לפיצוי מופרז עקב הפרת הסכם", שורת הדין, ז [תש"ס], עמ' קמב- קנד).

 

פתרון אסמכתא ע"י קנין סיטומתא (מנהג הסוחרים) ודינא דמלכותא

התובע צירף לדבריו דיון מתלמיד חכם בשאלה האם קנין סיטומתא מועיל לאפוקי מאסמכתא. אמנם הוא סיים בסוף, שדבריו הם רק "לחדודי", אך נראה שיש להשיב עליהם גם כן. טיעוניו הם:

  1. מאחר והחוזה כולו כפוף לקנין סיטומתא, הרי הוא מבטל את בעית האסמכתא.
  2. מאחר והצדדים הם בעלי עסקים שאין כל ענינם בש"ס ובפוסקים, ומאחר שבבתי המשפט הדבר היה מחייב, על כן סמכה דעתם על הנהוג במשפטי המדינה.
  3. ההסכמה לדון בבוררות על פי דין תורה איננה דין תורה, ולכן אין לצד שכבר נמצא חייב לנצל את דין אסמכתא, "ודבר זה יכול להוות תקדים מסוכן לכל ההסכמים הנחתמים בין סוחרים לבטל את כל תוקפם בטענת אסמכתא, במיוחד לאחר שהוסכם מי הצד שהפר את ההסכם", מה גם "שלחברה גדולה 75000 ש"ח זה לא גזים".

נסביר תחילה מהו קנין סיטומתא. קנין סיטומתא הוא קנין שסוחרים נוהגים בו על אף שהוא לא נעשה על פי דרכי הקנין המקובלים בהלכה. המקור הוא בגמ' בבבא מציעא עד, א "אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא". רש"י שם מסביר שבזמנם היה מקובל שמי שקונה חבית מסמן סימן מסוים על החבית ובכך היא היתה קנויה לו למרות שלא שילם בעבורה. ההלכה היא כיון שמנהג זה מקובל על הסוחרים והוא מוסכם עליהם, הרי הוא תקף מבחינת ההלכה, למרות שלא נעשה על פי הקנינים המקובלים על פי ההלכה.

התובע טוען אם כן על פי זה שהקנס ישולם למרות היותו אסמכתא וזאת מכח מנהג הסוחרים והנהוג בבתי המשפט. אכן, בכל חוזה שנחתם בין מגדל לבין חברת הנתבעים נכתב בסעיף 1ג כך: "תקיפות החוזה הוא ע"פ דיני סיטומתא המועיל הן בדיני אסמכתא, הן בדבר שלא בא לעולם, והן בדבר שאין בו ממש (העברת ידע), עפ"י דברי הערוך השולחן חושן משפט סי' רא".

ואכן בערוך השולחן שם כתב בסעיף ג שהמנהג הוא שהקנינים המקובלים בין סוחרים תקפים "והוי דין גמור ואפילו באסמכתות יש קנין אם נהגו, וכ"ש אם המנהג הוא מצד דינא דמלכותא, דפשיטא דמועיל בכל ענין דדינא דמלכותא דינא". לפי הערוך השולחן ניתן לעקור את בעית האסמכתא מצד המנהג ומצד דינא דמלכותא.

המקור לתת תוקף לאסמכתא מצד מנהג הסוחרים מבוסס על דברי התוס' בבבא מציעא סו, א בד"ה מניומי, שכתב:

קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפילו לא עשו בבית דין חשוב, כיון שנוהגים בו העולם מידי דהוי אסיטומתא דלקמן (בבא מציעא עד, א) דקניא. 

אך נראה שאין ללמוד מכך דבר. במקום אחר כותבים התוספות בנדרים כז, ב ד"ה והלכתא:

לפי שמתבייש ביותר מי שחוזר בו לא חשוב אסמכתא כלל, דלאו גוזמא הוא מה שמתנה עמו בערבון אם יחזור בו, דדמי בושתו הוא.

כך כתב גם הרא"ש בנדרים שם סי' י, ובשו"ת הרא"ש כלל לד סי' ב, ד: "ואסמכתא לא שייך בקידושין כי דמי בשתו הוא". וכן כתב המרדכי בסנהדרין פרק זה בורר, אות תרצא. (וראה מה שכתב שם על מלמד החוזר בו מסיכום שנעשה איתו). נראה אם כן, שקנס זה הוא בעצם פיצוי על נזק שנגרם ובמקרה זה בשת. לא רק זאת. בפתחי תשובה בשולחן ערוך אבן העזר סי' נ ס"ק ט הביא מהבית מאיר שגם בשידוכין אין לחייב אלא אם הוסיף מעט על הנזק האמיתי שנגרם, אך לא כשמדובר בסכום מוגזם. כך ניתן גם לדייק ראה עוד באוצר הפוסקים סי' נ ס"ק מא סק"ד שהביאו פוסקים נוספים הסוברים כבית מאיר.

אך מה יהיה במצב בו הקנס איננו מופרז אלא הוא סביר, האם הוא יהיה תקף מצד המנהג ו או מצד דינא דמלכותא?

 הלכה זו מופיעה ברמ"א בהגהותיו בשולחן ערוך חושן משפט סימן רז סעיף טו:

וי"א דאם השלישו משכנות זה כנגד זה במשפטי גוים ובשטרותיהן, קנו אפילו באסמכתא, משום דינא דמלכותא דינא (בית יוסף בשם רשב"א).

מראה המקום לדברי הרמ"א הם בשם הרשב"א. דברי הרשב"א הללו הובאו באריכות ע"י הרב יוסף קארו בבית יוסף שם, וכן הביא אותם בבית יוסף לחו"מ סי' נד, ו. תשובת הרשב"א היא בשו"ת הרשב"א ג, סג. (ודברים דומים כתוב בחידושי הרשב"א לגיטין י ע"ב). המעין בתשובה עצמה יראה ששם מדובר במקרה שהם מראש כתבו שטר במשפטי הגויים, ועל דעת כן הם הסכימו ולכן יש תוקף לדינא דמלכותא. כך הסביר את כונת הרשב"א הרב שלום שבדרון בשו"ת משפט שלום חו"מ סי' קצד, ב. אך אין להסיק מכאן שדינא דמלכותא עוקר את בעית האסמכתא. כך הסיקו הרב משה טיטלבוים, שו"ת השיב משה, חו"מ סי' צ; הרב אברהם ישעיהו קרליץ, חזון איש, חושן משפט, ליקוטים סי' טז סעיף יא; הרב שלמה יהודה טאבאק, בשו"ת תשורת שי סי' תיג, תנו, ותקל; הרב יצחק ויס, מנחת יצחק, חלק ו סי' קע, סעיף כ. (הרב אריה לייבוש הורוויץ, שו"ת הרי בשמים חלק ב סי' רלה הסתפק אם בכלל תשובת הרשב"א הנ"ל היא מקור דברי הרמ"א הללו).

במקרה שלפנינו הרי הצדדים מראש כתבו בחוזה שביניהם שהכל הוא על פי דין תורה, והם לא הלכו לערכאות בעת החתימה על החוזה, ולכן לא ניתן לבא ולטעון, מצד דינא דמלכותא. (עוד נרחיב בענין זה שהצדדים דנים על פי דין תורה, לקמן).

ניתן להוסיף ולדמות זאת לדברי הטור חושן משפט סי' סח בשם הרא"ש שכתב: "אם הנהיג המלך שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות אז היו כל שטרות הנעשים בערכאות כשרים אפילו שטרי מתנות והודאות משום דינא דמלכותא, אבל כיון דהאידנא ליכא דינא דמלכותא דינא שיהיו כל השטרות נעשין בערכאות, הני שטרי מתנות הנעשים בערכאותיהן חספא בעלמא הן".

עוד הביא שם הטור חו"מ סי' סח בשם הרמב"ן שלענין דרכי הקנאה לא מועיל דינא דמלכותא, ובתומים שם בחו"מ סי' סח ס"ק ו כתב שדברים אלה הם באשר לכתיבת השטר, "אבל מה שנוגע לשארי קנינים דזה אינו ענין לשטר, פשיטא דלא שייך דינא דמלכותא, דאם לא כן בטלת דין תורה ח"ו". ואם כן, גם במקרה שלפנינו הם באו לידון בדין תורה ולא במשפטי הגוים. סברה דומה כתב הרב יעקב בצלאל ז'ולטי, בפסקי דין רבניים חלק ה עמוד רסז.

גם הריא"ה הרצוג בספר פסקים וכתבים, שו"ת בדיני חו"מ סי' נט דן בכך, ולפי דעתו: "החוזה על הסעיף של הפיצויים תקף בדינא דמלכותא ולית כאן משום אסמכתא... אולם יש לי הרושם שגם בדינא דמלכותא אין מחייבים בסכום המלא של הפיצויים כשהוא גבוה מדי". אכן ציינו לעיל בסעיף ב שגם לבתי המשפט של  המדינה, יש סמכות להפחית את גובה הקנס אם הוא נראה להם מוגזם ולא ביחס סביר לנזק שנגרם. וכיון שכך נראה שגם חתימת הצדדים על ההתחייבות להיקנס במקרה של הפרת ההסכם איננה יוצרת מצב של גמירות דעת והסכמה, כי בית המשפט יכול לשנות את גובה הקנס, ולכן גם מסברה זו דינא דמלכותא איננו עוקר את בעית האסמכתא. בסברה זו האריך לדון הרב אוריאל לביא, "התחייבות לפיצוי מופרז עקב הפרת הסכם", שורת הדין, ז [תש"ס], עמ' קמח- קמט).

אלא שהרב עובדיה הדיה, בפסקי דין רבניים חלק ה עמוד ער שם כותב שבמקום שנהגו ובמקום שיש דינא דמלכותא היא עוקרת בעית אסמכתא, ובכך הוא מצטרף לרב יוסף אלישיב שפסק אף הוא שיש לשלם את הקנס (אם כי הרב אלישיב לא דן שם בסוגית דינא דמלכותא, ודברי הרב הדיה שם הם תגובה לדברי הרב ז'ולטי שהובאו לעיל. הם אכן דנים שם במקורות שדן בהם אותו ת"ח שהתובע צירף את דבריו לסיכום-  בדברי שו"ת חתם סופר חו"מ סי' סו, יעוין שם. וכן עסקו בזה בפסקי דין רבנים חלק ה עמ' רנח- רעא; פסקי דין - ירושלים דיני ממונות א פס"ד עמ' סא.

עוד דנו בדברי החת"ס הללו: הרב שלמה דיכובסקי, "הצמדת חוב למדד", תחומין ו עמ' 210 211-;  ש' ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי, עמ' 341 346-; נ' רקובר, "פיצויים על עיכוב כספים", תורה שבעל פה, יט (תשל"ז), עמ' קעא – קעח).

אך גם אם נלך בדרך זו, נראה שכל הדיון לעיל לא קשור למקרה שלפנינו, מאחר ששם היה מדובר על התחייבות לשלם קנס במקרה שאחד הצדדים לא עמד בתנאי שהוא התחייב עליו. המקרה בו דנו הרב הדיה והרב אלישיב הוא בהתחייבות של אם גרושה להחזיר ילד ארצה עד תאריך מסוים, לאחר שהיא התחייבה לעשות זאת בפני ביה"ד הרבני, והפקידה ערבות בנקאית. שם לא נגרם שום נזק ממשי, אלא ביה"ד הפעיל את ההתחייבות של האשה כלפי בעלה, שחשש שהיא לא תחזיר את ילדם המשותף לארץ. בו בזמן שבמקרה שלפנינו, התובע דורש גם פיצוי על הנזק, וגם את הפעלת הקנס. פיצוי כפול= גם תשלום עבור הנזק שנגרם, וגם קנס, איננו תקף על פי ההלכה, וגם לא בבתי המשפט של המדינה. כך שגם אם נקבל את העקרון שדינא דמלכותא או מנהג מבטל ועוקר את בעית האסמכתא, אין זה נכון במקרה שישנה תביעה לתשלומי נזק. לשיטות הסוברות שמנהג או דינא דמלכותא מבטל את בעית האסמכתא, זהו רק במקרה שישנה תביעה לשלם קנס על אי עמידה בהתחייבות או הבטחה, אך לא כשישנה גם תביעת נזק.

 

אסמכתא- כשלאחד הצדדים זו התחייבות מופרזת, ולצד שכנגד זו התחייבות סבירה

עוד טען אותו ת"ח שהתובע הביא את דבריו, שמאחר ומדובר בחברה גדולה, סך 75000 ש"ח לא נחשב כסכום גבוה. כאמור לעיל הסברנו שגובה ההתחייבות הוא מקסימום בסך 25000 ש"ח, ושוב חבל שהנושא עולה שוב. מאחר שהסכום הגבוה הוא לא רלוונטי לענין שבפנינו, לא נדון בו כלל, אם כי זו שאלה שיש לדון בה במישור העקרוני מה הדין במקרה של אסמכתא, כשלאחד הצדדים זו התחייבות מופרזת, ולצד שכנגד זו התחייבות סבירה. אך כאמור היא לא נוגעת לנו.

 

הסכמה לידון בבוררות על פי דין תורה

עוד כתב ת"ח שהתובע הביא את דבריו, שהצדדים הסכימו ללכת לבוררות על פי דין תורה, אך אין זה פסק על פי התורה וממילא אין לנצל את ההלכה, "ודבר זה יכול להוות תקדים מסוכן לכל ההסכמים הנחתמים בין סוחרים לבטל את כל תוקפם בטענת אסמכתא".

הדברים הללו חמורים בעיני, ואני מתפלא על ת"ח שכותב את הדברים הללו. לצערנו, עדין לא הגענו למצב בו מתקיים הפס': כי יפלא ממך דבר למשפט... בין דין לדין...דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח), על אף העובדה שיש לנו תורה והלכות ובה עיסוק נרחב בדיני ממונות, גם יהודים שומרי תורה ומצוות פונים לערכאות במקום לבא ולדרוש את דבר ה'. גם רשויות המדינה לא מכירה במשפטי התורה בדיני ממונות, והיכולת לדון דיני ממונות על פי התורה, הוא רק בהסכמת שני הצדדים, ומכח חוק הבוררות.

כידוע, בתי הדין לממונות במדינת ישראל, (שב"ה הולכים ומתרבים) פועלים מכח חוק הבוררות. והנה כאן התחייבו הצדדים מראש לדון על פי דין תורה במסגרת הקיימת, האם אין כאן דין תורה? האם מדובר כאן על "ניצול" של דיני התורה? אם זו הלכה, וכך הדין, הרי שכך יש לנהוג, וכך יש לעשות. האם לקיים תורה והלכה זהו "ניצול"? ומה בכך שהצדדים אין ענינם בש"ס ובפוסקים, וכי כל מי שמגיע לדין תורה (לא "לבוררות על פי דין תורה" ???) בקי בכל הדינים שבשו"ע? האם כל מי שחותם על חוזה או עושה עיסקה כלשהי- הלואה, שכירות, קנין מכר וכד' צריך ללמוד קודם את כל הש"ס והפוסקים  כדי שיוכל לידון אח"כ, אם יהיה צורך, בדין תורה? "תקדים מסוכן"- אתמהה! אדרבה, שכל הסוחרים יחתמו על הסכמים ביניהם שהם גם על פי התורה וההלכה, ואם אסמכתא לא קניא על פי הדין, איזו "סכנה" יש בזה? כך הדין וכך יש לעשות. האם נכון הוא שצד כלשהו ישלם קנס מופרז שתקף ע"פ דינא דמלכותא, אך אסור יהיה לגבותו מצד הדין, הלא ממון גזול הוא בידו? 

 

חיוב בנזק מוכח כשהיתה התחייבות לתשלום קנס

כאמור לעיל, יש לפנינו תביעה על תשלום הנזק שנגרם וכן תביעת קנס. מה המקור לחייב את הנתבע בנזק? סוגיה זו אף היא בדברי המשנה שם בבבא מציעא קד, א:

המקבל שדה מחבירו והובירה - שמין אותה כמה ראויה לעשות, ונותן לו. שכך כותב לו: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. 

 ובגמ' שם בעמוד ב, משוה הגמ' בין האמור במשנה, לבין המקרה בו עסקנו לעיל בסעיף א:

ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר: אי מוברנא לה - יהיבנא לך אלפא זוזי. אוביר תילתא. .רבא אמר: אסמכתא היא. ואסמכתא לא קניא. ולרבא, מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? - התם לא קא גזים, הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא - גוזמא בעלמא הוא דקגזים.

פירוש הגמ': אדם קיבל באריסות אדמה מחבירו, והבטיח שאם הוא יזניח את האדמה ולא יעבד אותה ישלם אלף זוז. על כך אומר רבא שדברים אילו הם אסמכתא, ולאסמכתא אין תוקף. על כך שואלת הגמ', במה שונה דינו של רבא מהאמור במשנה שם יש תוקף להתחייבות אם אוביר ולא אעבוד בשדה, אשלם לך כפי שהיתה ראויה לעשות? ומשיבה שבמשנה ההתחיבות לא מוגזמת,  אך במקרה של האריס, כיוון שהפליג בדבריו, וזו היא סתם גוזמא הוא שהגזים.

הראשונים נחלקו בשאלה מכח מה הוא חייב לשלם על מה שהוא הוביר, שהרי שליש מהשדה הוא עיבד?

הרב יצחק אלפסי, הרי"ף כותב (בבא מציעא  סא, ב מדפי הרי"ף):

ומסתברא לן דמיחייב ליתן שיעור מאי דאוביר בשוי. דלא קאמר רבא הויא אסמכתא ולא קני אלא בההוא שיעורא יתירא דהוה ליה גוזמא ולא קני. אבל שיעור מאי דאוביר בשוי יהיב, ובכי הא מילתא לא אמרינן אסמכתא היא. דהא תנן (בבא מציעא קד, א) שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו, דכיון דשיעור מאי דאוביר בשוי הוא דיהיב שעבודי שעביד נפשיה וגמר ומקני, הכא נמי לענין אלפא זוזי מאי דאוסיף על שיעור הראויה לעשות הוא דהוי אסמכתא ולא שעביד נפשיה, אבל שיעורא דראויה לעשות איתיה בכלל אלפא זוזי ושעבודי משתעבד בגויה ומיחייב ביה. ומאי דפייש, עליה אמרינן אסמכתא היא ולא מיחייב בה. ואשכחן לרבא גופיה כי האי גוונא, בענין ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא בלא שבחא, ואמר רבא אסמכתא היא ולא קניא, ואקשינן ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? ושנינא התם מאי דאפסיד משלם, ה"נ מאי דקא מפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה (בבא מציעא קט, א). והא נמי דאלפא זוזי דכוותיה. מאי דאפסיד והוא מאי דאוביר משלם, ואידך לא.

לשיטת הרי"ף גם במקרה שהוא הגזים, על הנזק בפועל חייב לשלם. הגוזמא היא רק ביחס לסכום שמעבר למה שהזיק בפועל. אך באשר לנזק עצמו שהוא גרם בהוברת השדה, הוא מתחייב לשלם.  

הרא"ש בבבא מציעא פרק ט סי' ז חולק על הסבר הרי"ף, אם כי מסכים עם הדין:

ולא הבנתי ראיותיו. הא דאייתי ראיה ממתניתין ליתא. דבמתני' כתב ליה אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואי לא כתב לא מחייב מידי, מדתלי טעמא שכן כתב לו, אבל הכא דאמר יהיבנא לך אלפא זוזי לא כוון אלא להגזים, לא שיעבד עצמו לכלום, דאי אפשר לחלק דבריו ולומר על מאי דגזים לא שיעבד עצמו, ועל השאר שיעבד. אלא כל דבריו כמאן דליתנהו דמי ואין כאן שיעבוד של כלום. ומה שהביא ראיה מההיא שתלא, ליתא, דהתם בלא דברי השתלא, אף אם שתק ולא אמר כלום, דין הוא דמאי דמפסיד משלם, דלשם הכי ירד, כדמוכח מההיא שמעתא. הלכך כיון דגזים כל דבריו כמאן דליתנהו דמי והעמיד על דינו כאילו לא אמר כלום ומשלם מה שהפסיד, אבל הכא כשתסלק דבריו לא מיחייב מידי. ונ"ל כדבריו ולאו מטעמיה אלא כדפרישית לעיל, שכיון שנהגו לכתוב בו אף אם לא כתב מיחייב לשלם מאי דאפסיד, הלכך ה"נ כשתסלק דבריו העמידו על דינו וישלם מאי דאפסיד.

לפיו, אין זה מצד  התחייבותו שלו, כי הוא התכוין בכל מקרה להגזים, אלא מצד זה שנהגו לשלם מעין תקנת בית דין. כך כתבו גם בחידושי הרשב"א, בחידושי הרמב"ן, ובחידושי הר"ן בבבא מציעא עג, א בשם רב האי. כך פסק גם הרמב"ם הל' שכירות ח, יג.

כך סיכם את מחלוקתם הרב יוסף קארו, בבית יוסף, חושן משפט סימן רז אות יג (א) ד"ה ובמה שכתב:

כתבו הרי"ף (סא:) והרא"ש (פ"ט ס"ז) והרמב"ם בפרק ח' מהלכות שכירות (הי"ג) דאף על פי כן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו. להרי"ף משמע דהוי מדינא דבכלל שעבוד אלפא זוזי ישנו לשיעבוד כמה היא ראויה לעשות. ולהרא"ש מטעם שנהגו לכתוב אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ואף על פי שלא נכתב ככתוב דמי.

כך פסק בשולחן ערוך חושן משפט סי' שכח, ב:

לא עבדה, אלא הובירה כולה או מקצתה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו. ואם התנה עמו: אם אוביר ולא אעביד אשלם אלף זוז, הרי זו אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד.

לא ברור כמו מי פסק השו"ע כרי"ף או כחולקים עליו, אך מכל מקום את הנזק צריך לשלם. כל מה שהוא מעבר לנזק, הוא בגדר אסמכתא ואין  חייב לשלם.

במקום אחר, בהלכות הלואות, פסק השולחן ערוך באופן דומה. כך כתב בשולחן ערוך חושן משפט סימן סא, ה:

שטר שכתוב בו שיפרע ההוצאות על הכפל, אסמכתא הוא ואינו גובה. הגה: ואע"ג דכתב ביה דלא כאסמכתא וכו'. וע"ל סי' ר"ז בדיני אסמכתא.

בהגהות על השו"ע הגירסה היא "עד הכפל", ולא על הכפל. כך העיר בספר מאירת עינים, הסמ"ע שם בס"ק יב, וכתב עוד שדין זה הוא מאחר שקיבל על עצמו לשלם כפל, אז זה אסמכתא, "אבל בקיבל עליו לשלם ההוצאה לא הוי אסמכתא, כיון שנתחייב לשלם מה שמפסידו". גם הש"ך שם בס"ק י מקבל את דברי הסמ"ע. הש"ך שם דן אם התחייבות זו כוללת גם נזק בגרמא, מניעת רוח, וכן דן בזה בתומים שם, באורים ס"ק יא. גם בשער המשפט שם ס"ק ב דן באריכות בדבריהם, אך מסקנתו היא שכל מקום בו זה שהפסיד היה אמור  להרוויח, "אם חייב עצמו בכך לאו אסמכתא היא וחייב". כך כתב גם בערוך השולחן חושן משפט סי' סא סעיף יא: "מניעת רוח מעסק קבוע אצלו למחיתו שפיר מקרי היזק ולא הוי אסמכתא, וכן אם הפסיד לו ע"י זה מסחר ביריד הקבוע מזמן לזמן, שפיר מקרי היזק".

ראה מה שכתבו על מקרים דומים למקרה שלפנינו: הרב צבי יהודה בן יעקב, שו"ת משפטיך ליעקב ג עמ' שכא- שכג; פסקי דין - ירושלים דיני ממונות א פס"ד בעמוד סא; פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד פס"ד בעמוד קיז, ויש עוד תשובות בענין. לסיכום הענין, נביא דברים שנכתבו אמנם על חוזים למכירת דירה או שכירות דירה, אך הם טובים גם למקרה שלפנינו. כך כתב  הרב ישעיהו בלוי, בספר פתחי חושן, חלק ז (קנינים) פרק כא הע' כה:

בזמנינו מצוי שבחוזים למכירת דירה או כיוצא בזה כותבים תנאים שונים ובהם נתחייבים במקרה של ביטול החוזה או אחד מהסעיפים שבו לתשלום קנס כספי. נראה פשוט שכל תנאים אלה הם כאסמכתא ואין הם גורמים לחיוב כלשהוא, ואף שלפעמים מכנים התשלומים כפיצוי. אם יש באמת נזק שחייב לפצותו, הוי כאשלם במיטבא, אבל אם אין נזק או אפילו יש נזק אלא שסכום הפיצוי גבוה מהנזק הוי כאשלם אילפא זוזי ושוב יש בזה אסמכתא.

יש אם כן להפריד בין חיוב תשלומי נזק לבין תשלומי קנס. אין לשלם את שניהם. ניתן לומר שעל פי ההלכה תשלום הנזק הוא השבת המצב לקדמותו לפני שנגרם הנזק, לא מעבר לכך.

ומכאן למקרה שלפנינו. כאמור לעיל, בחוזה הקבוע שנחתם בין כל מגדל לחברת הנתבעים נכתבים מספר סעיפים באשר להתחייבות הכספיות שבין הצדדים.

בסעיף 1ג: "תקיפות החוזה הוא ע"פ דיני סיטומתא המועיל הן בדיני אסמכתא, הן בדבר שלא בא לעולם, והן בדבר שאין בו ממש (העברת ידע), עפ"י דברי הערוך השולחן חושן משפט סי' רא".

בסעיף 13 א-ב תחת הכותרת "פיצויים ממשיים" נכתב על התחייבות שני הצדדים לפצות זה את זה בגין נזקים ממשיים.

בסעיף 14 תחת הכותרת "פיצויים מוסכמים" נאמר: "מבלי לגרוע בהתחייבות הצדדים ובסעדים המוקנים להם על פי דין, הרי במידה וצד כלשהו יפר הסכם זה יהיה חייב בתשלום פיצויים מוסכם ומותנה מראש בסך 25000 ₪ מלבד כל פיצוי וסעד המגיעים לצד השני ע"פ החוק". 

כאמור, ע"פ ההלכה לא ניתן לחייב גם בתשלומי נזק וגם בקנס. סעיף הקנס בא להבטיח פיצוי מוסכם כשלא נגרם נזק. ומאחר שהם קנו בקנין והסכימו על כך, הסעיף תקף ובלבד שאין מדובר על סכום מוגזם. במקרה שלפנינו, מאחר שהתביעה העיקרית היא לתשלום עבור הנזק שנגרם כתוצאה מהפסקת ההתקשרות שבין הצדדים, יש לדון בהערכת הנזק הממשי שנגרם לתובע, ואין לחייב את הנתבע בתשלום הקנס.

 

ד. 2. הערכת הנזק שנגרם

בעקבות פסק הדין מיום ב' בסיון תשס"ב, בו חייבנו את הנתבעים לשלם לתובע את דמי הנזק הממשיים שנגרמו לו בשל הפסקת ההתקשרות ביניהם, הציגו הצדדים את הערכותיהם הכספיות, על מידת הנזק הממשי שנגרם לתובע. התובע הגיש תביעה בסך 249,600 ₪ ע"פ דו"ח שמאי שהוזמן על ידו, ואילו הנתבעים הציגו תצהיר ובו התחשבנות מפורטת, כשלהערכתם הנזק המקסימלי שנגרם לתובע הוא 15,000 ₪.

אין ספק  שהפער בין התובע והנתבע הוא גדול מאד. אמנם, אף אחד לא יכול לתת הערכה מדויקת על  כמות הגידולים שהיתה אמורה לצאת מהחממות, אך אף על פי כן,  ההערכות הם קיצוניות ביותר. ההבדל בין הסכום שנקב התובע, לבין הסכום שנקבו הנתבעים הוא פי 16! לא פורפוציוני לחלוטין. משהו כאן מאד לא הגיוני ומאד לא סביר, בהערכותיהם של מי שעוסקים בחקלאות ובשיווק של תוצרת חקלאית, מספר רב של שנים.

כאמור, בעבר בקשנו מהצדדים להגיע לידי הסכמה, והם לא הצליחו לעשות זאת, ואף אנו ניסינו במהלך הדיון בבית הדין לקרב בין הצדדים, אך ללא הצלחה. הצדדים בקשו שאכריע בדבר, וזו משימה קשה ביותר.

לנגד עינינו עומדים דבריו של הנביא זכריה: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח, טז). גם אמת, גם משפט וגם להביא שלום בין הצדדים. אנו מקוים שהשלום בין הצדדים ימשיך גם לאחר סיום הדיון בבית הדין, וכמו שהם עבדו בשיתוף פעולה במשך שנים רבות ביחד. משפט אנו מקיימים, אך איך נדע שהכרעתנו היא אמת? אינני עוסק בחקלאות, ובודאי שקשה לי מאד לדעת מה כמות הגידולים שהחממה היתה מוציאה, לולא הפסקת ההתקשרות בין הצדדים.

התובע התבסס על דו"ח השמאי, שגם הופיע בית הדין ונימק את דבריו. לפי הערכתו של  השמאי החממות היו אמורות להוציא כמויות גדולות ביותר, והנגזרת מדבריו הוא הסכום הגבוה שהוא נקב. (83 קרטונים למפתח). לנו, לא נראים דבריו, מכמה סיבות. הוא עצמו דיווח לחברת הביטוח על כמות קטנה יותר שהיה אמור לצאת מכל מפתח (50 קרטונים למפתח), והוא לא שכנע בהסבריו בבית הדין על הפער שבין שני הדוחות. מלבד זאת הוא לא התחשב בממוצעים של כמות גידולים על פי החודשים האחרונים (נענע ופטרוזליה) או אף של שנה קודמת (שמיר), ונתן הערכה מקסימלית או אפילו יותר ממקסימלית לתפוקת הגידולים שבחממות. הנתבעים אף הגישו תצהיר ובו תחשיב ריוחיות גידולים ממוצעים לכל גידול וגידול, והנתונים שם קרובים ומתאימים יותר לדו"ח שהשמאי כתב לחברת הביטוח. סביר שגם חברות הביטוח יודעות להעריך את הכמות (כנראה המקסימלית) של תפוקת הגידול בחממה, לפי מפתח או כל תחשיב אחר.

הנתבעים האריכו להסביר בבית הדין וגם בכתב הסיכום, מדוע להערכתם לתובע לא היה יכולת לשווק להם סחורה בכל מהלך חודש פברואר בשל נזקי סופה, וחישובי זמני שתילה-קצירה.  התובע התנגד ושלל לחלוטין את שיטת החישוב הזו. לנו  קשה מאד להכריע מי צודק בויכוח זה, מה גם שאחרי הכל יש לפנינו חממה (וראינו אף תמונות) שהיה בה תוצרת. אנו מניחים שהתובע שתל בהתאם למה שסוכם בין הצדדים מראש, ולקח בחשבון את זמני הקציר-שיווק בהתאם למסוכם. שהרי אלמלי הפסקת ההתקשרות בשל חשדות שלא הוכחו  (כאמור בפסק הדין מיום ב' בסיון תשס"ב), הנתבעים היו ממשיכים לקנות ממנו סחורה כפי שהיה נהוג ביניהם במשך שנים. יחד עם זאת ברור לנו שלא בכל שבוע הוא היה מספק סחורה טובה, מיום הפסקת ההתקשרות ביום 6.2.02 , עד סוף ההתקשרות המוסכמת ביניהם מראש, בערב פסח תשס"ב 27.3.02.  הן בשל נזקי הסופה, והן בשל קביעת השמאי שיש לעקור את הגידולים, ומכאן יש להבין שהיו אלה גידולים לא מוצלחים.

אין לנו לנקוט אלא בדרך של פשרה. על פשרה כתב המהרש"א בחידושי אגדות לסנהדרין ו, ב: "דאף בפשרה צריך הדיין לראות שתעשה בצדק ובמישור". אלא שכאן אין מדובר על פשרה הלכתית-דינית, אלא על פשרה מציאותית. יש לפנינו הערכות שונות קיצוניות וקוטביות, של התובע והנתבע, ועלינו להכריע בין הצדדים, מבלי שיש לנו את היכולת לבא ולומר שכך כנראה היה אמור להיות. אנו מקוים שההצעה היא באמת וביושר, והיא תביא לשלום בין הצדדים ולסיום הענין. 

אין זה נכון לקבוע סכום סתמי ומבלי לנמק, כפי שהציעו הנתבעים בכתב הסיכום בסעיף 41. סוג של פשרה כזו מזכירה את הדברים החריפים של חז"ל בגמ' בבבא בתרא קלג, ב על "דייני חצצתא" – דיינים "שאין יודעין עיקר הדין, אלא עושין פשרה ומחצין ביניהם לזה חצי ולזה חצי" (רבנו גרשום שם). 

לאחר חשיבה והתבוננות מחודשת בכל הנתונים ובכל המסמכים שהוצגו ע"י הצדדים, נראה  להציע שיטת חישוב שתתבסס על מספר קריטריונים. נקוה שזו פשרה הגיונית וסבירה בהתחשב בטענות הצדדים. יהי רצון שלא נכשל בהוראה שהיא איננה הגונה.

בהתחשב בעובדה שחלק מהגידולים הם גידולים חדשים (נענע ופטרוזליה), ובהתחשב בממוצעים של החודשים הקודמים (נענע ופטרוזליה), ושל השנה הקודמת (שמיר), ובהתחשב בעובדה שבכל זאת היו כאן חממות ובתוכם גידולים, אני מציע ארבעה קריטריונים שהם ממוצעים של מספר נתונים, לפי הפירוט כדלהלן:

1. תחשיב ריוחיות הגידול יהיה על פי תפוקה בינונית- שבועית לדונם, בהתאם ללוח שהציגו הנתבעים:

פטרוזליה= 40 קרטון מדונם לשבוע.

נענע= 35 קרטון מדונם לשבוע.

שמיר=38 קרטון מדונם לשבוע.

2. התקופה המדוברת בה נגרם הנזק היא בין 6.2.02 עד 27.3.02 כשבעה שבועות. כפשרה, יש לחשב קצת יותר ממחצית התקופה ובסה"כ ארבעה שבועות (ממוצע בין טענות התובע לבין חישובי הנתבעים).

3. החישוב הכספי הוא על בסיס  סך 30 ש"ח לקרטון (ניכוי נחסכות).

4. החישוב הוא על בסיס מספר הדונמים בהם התובע גידל (על פי דו"ח השמאי): 

                     4.5 דונם לפטרוזליה.  5 דונם נענע.  2.45 שמיר

החשבון הוא:

פטרוזליה: 30 ₪ * 4 שבועות  * 40 קרטון  * 4.5 דונם= 21,600 ש"ח

נענע:         30 ₪ *  4 שבועות * 35 קרטון * 5 דונם = 21,000 ש"ח

שמיר:       30 ₪ *  4 שבועות * 38 קרטון *  2.45 דונם = 11,172 ש"ח

 סה"כ: 53,772 ש"ח

על הנתבעים  לשלם לתובע סכום זה תוך 14 יום מתאריך מתן פסק דין זה-  עד ל' מנחם אב תשס"ב.

מסקנות וסיכום:

א. ע"פ ההלכה אין  לחייב תשלום קנס ותשלומי נזק גם יחד. הנתבע חייב לשלם רק את תשלומי הנזק.

ב. חישוב תשלומי הנזק הוא: 53,772 ש"ח

על הנתבעים  לשלם לתובע סכום זה תוך 14 יום מתאריך מתן פסק דין זה-  עד ל' מנחם אב תשס"ב.

"והאמת והשלום אהבו"