ג.א. משא ומתן שלא בתום לב – אונאת דברים

אחת הדרישות היסודיות ביותר של התורה מהאדם היא להתנהל בדרך של יושר ואמת. הדבר כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. התורה מצווה אותנו "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ"[1]. הנביאים דרשו "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית"[2] נעים זמירות ישראל התפלל "דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי... דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי"[3]. גם חז"ל גילו לנו כי הדבר הראשון עליו נשאל אדם כאשר הוא מגיע לבית דין של מעלה הוא האם "נשאת ונתת באמונה?"[4].

לפיכך אין להפריז בחשיבות ההקפדה על אמירת אמת בשעה שמנהלים משא ומתן לפני כריתת הסכם בכלל, והסכם עבודה בפרט. עוד יש להוסיף כי אפילו מן הבחינה התועלתנית כדאי לשמור על אמירת אמת בשלב בו מתקשרים עם עובד או מעסיק. כיוון שיחסי עבודה מטיבם הינם יחסים מתמשכים, הרי שרמאות בתחילת ההתקשרות משאירה טעם רע בפה אצל הצד המרומה ואף פוגעת באיכות העבודה.

הדרישה לאמירת אמת במהלך המשא ומתן מתחילה עוד לפני תחילת המשא ומתן עצמו. קיים איסור ליזום משא ומתן כאשר ליוזם אין בכלל כוונה להגיע להסכם[5], שכן הדבר מעורר ציפייה וגורם לאכזבה וצער[6], ואף עשוי להוביל לפגיעה ביכולת המיקוח של הצד השני מול אחרים[7]. לכן, אסור לעובד לנהל משא ומתן שמטרתו היחידה לגלות כמה מעסיק מוכן לשלם עבור עבודה כזו, או כדי לגרום למעסיק הנוכחי שלו להעלות את שכרו. אמנם מי שעובר על איסור זה אינו חייב לפצות את חברו[8].

מובן שבמהלך המשא ומתן מחויבים הצדדים לאמירת אמת, ואם לא עשו כן עשוי הדבר להוות עילה לביטול ההסכמות שהושגו. למשל, במהלך משא ומתן אסור ליצור מצג שווא כלפי העובד או המעסיק אשר יגרום לו להסכים להתפשר על תנאי העבודה. לדוגמה, במהלך משא ומתן על גובה השכר מעסיק שיקר לעובד שהוא לא מוכן לשלם לו יותר מ-10,000 ₪ לחודש כי זהו השכר המקובל אצלו בחברה לתפקיד כזה. בעקבות זאת, העובד הבין שאינו יכול לדרוש יותר והסכים לשכר שהוצע לו[9]. אחרי שהעובד התחיל לעבוד התברר לו שלמעשה המשכורת המקובלת בחברה גבוהה הרבה יותר לתפקיד מסוג זה. במקרה זה קובעת ההלכה[10] כי הואיל וההסכמה לעבוד בשכר של 10,000 נעשתה בטעות הרי שההסכם בטל. יתרה מזו, אם העובד כבר עבד, על המעסיק לשלם לו למפרע את המשכורת המקובלת[11] במשק לעובד מסוג זה[12].

יש לציין כי אם נראה שהצדדים לא נתנו משקל רב לנתונים השקריים שנאמרו במשא ומתן, ובחינת כדאיות ההתקשרות לא התבססה עליהם, לא די בהם בכדי לבטל את ההסכם[13]. לדוגמה, כאשר במהלך המשא ומתן אחד הצדדים מבקש להגמיש את עמדתו של הצד השני בטענה שקרית לפיה עומדות בפניו אלטרנטיבות טובות. צורת התנהלות זו מגונה כמובן בשל העובדה שנעשה בה שימוש בשקר[14], אולם כאשר הצדדים[15] לא ייחסו לה משקל רב היא לא תהווה עילה לביטול ההסכם.