בג"ץ ההפרדה בין נשים לגברים בקמפוסים פוגעת בערכים היסודיים שלנו כנשים דתיות

אחרי איסור קיום הופעות תרבות בהפרדה ולנשים בלבד, התערבות בשעות נפרדות בברכה, הגיע כעת שעתם של הקמפוסים הנפרדים לגברים ולנשים. בג"ץ אמנם התיר השבוע קיומם של קמפוסים נפרדים ללימודי השכלה גבוהה, אך תוך הגבלות משמעותיות. הוא הגביל את הלימודים לתואר ראשון, לבוגרי החינוך החרדי בלבד, בכיתות בלבד ולא במרחבים הציבוריים, חייב את המסלולים המיועדים לגברים להעסיק גם נשים כמרצות, וקבע שורה של הגבלות והסתייגויות נוספות (כולל הצעה של אחד משופטי הרוב כי בעתיד תוכניות כאלה יתקיימו באמצעות למידה מרחוק בלבד). מהיום, מוסדות לימוד להשכלה גבוהה המקיימים קמפוסים נפרדים, מתוייגים כלא שוויוניים וכפוגעים בחירות האדם, ואנשים הלומדים בהם, ובמיוחד נשים - מוגדרות כמשוללות יכולת בחירה וכסובלות מ'השתלטות פטריארכלית היררכית'.

בעתירה, עליה אני חתומה כידידת בית המשפט, ייצגה אותי ואת חברותיי, עו"ד צפנת נורדמן, ביזמת ארגון 'שוברות שוויון' בראשות נעמה זרביב. מדובר בעתירה של אנשי אקדמיה, האגודה לזכויות אדם וארגוני נשים נגד החלטת המועצה להשכלה גבוהה ומשרד החינוך לאפשר ולעודד קיום לימודים אקדמיים בהפרדה בין נשים לגברים, לצורך הנגשת ההשכלה הגבוהה למגזר החרדי. מנגד הוגשו עתירות של פורום קהלת גופים, ואישים נוספים כנגד הגבלת האפשרות ללמוד במוסדות אלה לבוגרי החינוך החרדי בלבד, ובדרישה לאפשר לימודים במוסדות אלה באופן נרחב יותר. העתירות אוחדו לכדי דיונים ופסיקה שהתייחסו לכלל הטענות והסעדים שנדרשו בהן.

על פניו התוצאה משביעת רצון, שכן היא מאפשרת להמשיך את התנהלותם של קמפוסים נפרדים לגברים ולנשים בוגרי החינוך החרדי, אולם ההגבלות שהוטלו על מסלולים אלה, וכן האמירות שנשמעו מפי שופטי בית המשפט העליון המתייגות מסלולים אלה כלא שוויוניים, מהוות אבן דרך נוספת בשלילת הזכות לקיום חיים של צניעות ושמירה על ערכי המשפחה במרחב הציבורי במדינת ישראל.

הפרדה בין המינים בהקשרים מגוונים מקובלת במסורת היהודית מימים ימימה. החל מהתכנסויות בחגים בבית המקדש, דרך הפרדה בבתי כנסת בישיבות ומדרשות, ועד למערכת החינוך בגילאי יסודי ותיכון במרבית הריכוזים הדתיים והחרדיים. ישנה תמימות דעים בין פוסקים כי יש להשתדל להימנע מערבוב בין המינים ולשמור ככל האפשר על הפרדה ביניהם. זאת בכדי לשמור על הצניעות ועל מרכזיות הקשר הזוגי במסגרת משפחתית קבועה ויציבה, ולא מתוך רצון לפגוע בנשים. הדבר משפיע גם על בחירת מוסד הלימודים להשכלה גבוהה על ידי רבים. ציבורים שלמים הדירו עד לא מזמן את רגליהם ממוסדות הלימוד האקדמיים, בשל העדר ההפרדה בין המינים הקיימת ביניהם. וגם אלה שבחרו ללמוד במוסדות מעורבים, מטעמים מקצועיים, והתייעצו בעניין עם רבותיהם, עשו כן כעניין של בדיעבד, ותוך ניסיון לשמור ככל האפשר על הפרדה (ראו לדוגמה תשובתו בקצרה של הרב יעקב אריאל באתר של מכון התורה והארץ וכן מופיע בתשובות רבות של פוסקים מכל המגזרים. עמדות קצה איזוטריות שהציגו העותרים בפני בג"ץ אינן מעלות ואינן מורידות לעניין זה).

היום, בעקבות פסיקת בג"ץ, הובהר ביתר שאת כי רק בוגרי החינוך החרדי זכאים ללמוד במסלולים אלה, וגם זה כאילוץ שבג"ץ התקשה לקבלו, ונאות לאשרו רק בשל החשיבות לחוסן הכלכלי של המשק בשילוב חרדים בתעסוקה (המכונה בשפה המשפטית 'פגיעה לשם תכלית ראויה'). אדם שלא סיים מסלול לימודים חרדי, ובכל זאת ירצה ללמוד בהפרדה, לא יוכל לעשות כן, ותפגע זכותו לממש את אורח חייו ולשמור על אמונתו בתקופת לימודיו.

בצעדי ענק מבהילים, מתחוללת תחת עינינו הפקוחות, דחיקה בוטה של ההוויה היהודית, שעומדת בתשתית הקיום של מדינת ישראל. נורמות שהיו מקובלות ללא עוררין כחלק בלתי נפרד מהקיום היהודי מוצגות כפוגעניות. אבל אין וואקום - במקום הדת היהודית, הולכת ומשתלטת עלינו דת חדשה – 'דת השוויון'. תפיסתה המרכזית של דת זו היא כי השוויון הוא הערך המרכזי והמוביל, וכל מה שפוגע בו הינו פרימיטיבי, פוגעני, נבחן בחשד רב ונדון להתגונן ולהצדיק את עצם קיומו ללא הרף. לא בכדי צוטטה ד"ר יופי תירוש, ממובילות המאבק נגד ההפרדה :''זכור את השוויון לקדשו' – שוויון היא השבת של הדמוקרטיה, מותר להפר אותו רק במקרים של פיקוח נפש' (הארץ, 22.3.18). גם השופטת ברון בדבריה בפסק הדין הדגישה את ערך השוויון כערך יסוד שלאורו עוצב צביונה של מדינת ישראל והצביעה על קיומם שורה של דברי חקיקה 'המקדשים את הזכות לשוויון ואת איסור ההפליה'. הווה אומר - השוויון הפך מאחת הזכויות שיש לאזן בינן לבין זכויות אחרות, לזכות 'מקודשת' – מונח שיש לו בדרך כלל משמעות דתית-רוחנית.

עו"ד צפנת נורדון שטענה בשמי ובשם ידידות בית משפט נוספות שהצטרפו לעתירה (ארגון שוברות שוויון, הרבנית עדינה בר שלום, ד"ר עינת רמון, הרבנית ד"ר נעמי שחור, הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה, ד"ר חנה קטן ועו"ד נורית אילון הירש), הצביעה על כך שהאפשרות ללמוד בהפרדה נתונה באופן שווה לגברים ולנשים, ומכאן שאין פגיעה בשוויון בהיבט הזה. לדבריה, הטענה לשוויון מסתירה טענה קווירית קיצונית (שהדים לה ניתן למצוא בטיעונים שהגישו העותרות לבית המשפט) והיא 'הזכות לאיון מאפיין המין של האדם, גבר או אישה'. העותרות גורסות כי כל פרקטיקה המכירה בכך שישנם הבדלים בין נשים לגברים, למעשה שוללת את זכותם להיות 'לא מוגדרים', ולבחור באופן חופשי לגמרי את זהותם המינית על פני רצף זהויות רחב. עו"ד נורדמן העמיקה לאבחן כי טענה זו מבוססת על תיאוריות חברתיות רדיקליות מבית מדרשם של מישל פוקו, ז'אק דרידה ג'ודית באטלר ואחרים, על פיהם כל זהות מוגדרת, ובייחוד זו המינית, היא ביטוי להבניה חברתית ומשמרת מבנים כוחניים ודכאניים, ולכן יש למוססה. הטענה כי עצם ההפרדה בין המינים הינה פוגענית, לא מאפשרת להתייחס בשום אופן להבדלים המובנים בין נשים לגברים, הבדלים שכל מי שעיניים לו בראשו אינו יכול להכחישם. ואכן, במאמר שכתבה ד"ר יופי תירוש, ממובילות המאבק נגד הקמפוסים הנפרדים, היא טענה כי ההפרדה נועדה לשלול מהנשים את זהותם כבני אנוש, ולשדר להן שהזהות המרכזית שלהן היא היותן נשים – 'הפרדה מזכירה לכל אשה: את אשה לפני שאת קולגה. את אשה לפני שאת מרצה. את אשה לפני שאת חיילת. את אשה לפני שאת מזרחית... את נקבה לפני שאת אדם' (מעשי משפט, י, 2019). במאמרה בנושא נזכר לא פחות מ - 51 פעמים המונח 'שוויון' – דת השוויון כבר אמרנו?

השופט מלצר שכתב את ליבת פסק הדין וייצג את דעת מרבית השופטים, קיבל את הטענה של העותרים כי ההפרדה פוגעת בשוויון, במיוחד בשל כך שהמדינה עצמה תמכה בטענה זו בתשובתה לעתירה, וכן משום שהשתכנע כי מסלול הלימודים נכפה על חלק מסוים מבני הציבור החרדי כאילוץ תרבותי. הוא גם קיבל את הטענה כי ההפרדה משקפת מימד של היררכיה בחברה הדתית וסטריאוטיפים כלפי נשים. עם זאת, הוא נאות לאשר את הפגיעה הזו בשוויון על מנת לקדם ייצוג שוויוני של חרדים בהשכלה הגבוהה (שתואר על ידו לא רק כשיקול תועלתני, אלא כערך מהותי ואפילו יהודי – 'עם הספר'. מעניין שערך יהודי המסתדר לשיטתו עם ערכים ליברליים, מאומץ על ידו בשמחה, אך ברגע שלפי תפיסתו ישנה התנגשות, הערך היהודי מתמוסס כלא היה). נימוק נוסף לאפשר את ההפרדה מצדו, היה הרצון להעניק לחרדים השכלה שתחלץ אותם מחומות 'הכפייה הקהילתית' וברבות הימים אולי אף תגרום להם לבחור בלימודים ללא הפרדה, ללא החשש החברתי. לעומת זאת, הוא שלל את המניעה ממרצות ללמד גברים בקמפוסים חרדיים, בטענה ששלילה זו מהווה הפליה החורגת מגדרו של הציבור החרדי אל עבר הציבור הכללי, ואינה מוצדקת למימוש תכלית עידוד הציבור החרדי להשתלב בהשכלה. לחיזוק טענתו ביקש לבסס את הלגיטימציה להוראת גברים על ידי נשים, על דמויות נשיות בודדות מההיסטוריה היהודית כדבורה וחולדה. למותר לציין כי בשל עמדתו הגורסת פגיעה חריפה בשוויון בקיומן של מסגרות  נפרדות, הוא דחה את עתירתם של פורום קהלת ושאר העותרים אשר הציגו פגיעה בחופש העיסוק של המוסדות בהגבלת פתיחת מסלולים כאלה באופן נרחב ופגיעה בחופש החינוך של הסטודנטים. הוא כלל לא ראה צורך לנמק דחייה זו – ככל הנראה כי לשיטתו, כאמור – ערך השוויון (ובמיוחד כלפי נשים, שהרי צמצום ההיתר ללמוד במוסדות אלה גם הוא פוגע בשוויון בהפלותו בין סטודנטים חרדים – הרשאים ללמוד במוסדות אלה, לבין סטודנטים אחרים) גובר לכאורה על כל ערך, ואין מקום לשקול את איזונו עם ערכי חופש העיסוק והחינוך.

דעתו של השופט מלצר התקבלה על מרבית השופטים, אך דעת המיעוט של השופטים פוגלמן וברון עוד הגדילה ממנו. השופט פוגלמן קיבל לגמרי את טענת העותרים שבקשו לבטל את ההפרדה, והבהיר כי 'יצירת הפרדה מעין זו משדרת עלבון, מקבעת תחושת נחיתות חברתית ועשויה להשריש ולהנציח הפליית נשים'. משום כך ובטענה של העדר סמכות חוקית למל"ג לקדם את מסלולי ההפרדה, הוא ביקש לבטלם לגמרי בטענה ש'הפרדה מגדרית היא נטע זר באקדמיה והיא עומדת בניגוד לעקרונות חשובים מתחום ההשכלה הגבוהה'. השופטת ברון אף בחרה לצטט הוגה פמיניסטית קיצונית, כתימוכין לטענה שההפרדה מאיינת את זכות קיומה של האשה כבן אנוש – 'אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה. שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקבה האנושית בחברה; המכלול התרבותי הוא שמעצב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר והסריס ומוגדר כנשי" (סימון דה בובואר המין השני כרך שני: המציאות היומיומית 13 (שרון פרמינגר מתרגמת, 2007)). והוסיפה כי 'הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי נותנת לגיטימציה לתפיסה הסטריאוטיפית של נשים ככאלה ש"מפריעות" לגברים. היא "מחפיצה" נשים באשר הן, מנמיכה אותן ומנציחה את תפיסתן כנחותות מגברים'.     

לעומת שופטים אלה, יש לציין את השופט הנדל אשר הצביע על  'יתרונותיו של חינוך נפרד לנשים' ועל כך שהוא נהוג משיקולים חברתיים שונים גם במקומות אחרים בעולם. הוא גם הצביע על מורכבות הטיעון השוויוני, ועל עמדות שונות גם בתוך התנועה הפמיניסטית בעניין זה. יחד עם זאת, גם הוא קיבל את ההנחה שבהפרדה ישנה פגיעה בשוויון, אך סבר שהפגיעה מוצדקת ואינה עולה על הנדרש.

הנה כי כן, שופטי בית המשפט העליון (שפסק דינם רווי בעוד טיעונים וציטוטים רבים שאין כאן די מקום לפרטם), שוב הוכיחו את ניתוקם מתפיסות מסורתיות רווחות בציבור. נשים רבות, ובכללן חברותיי ואני, אינן מזדהות עם תיאוריות קיצוניות אלה, אינן חשות מודרות, נשלטות, נחותות, או משוללות קיום אנושי. אנו מניחות שלא תאמינו לנו ובפטרונות תגידו לנו שהפנמנו עד השורש את התפיסות המקטינות אותנו. בכל זאת נכריז כי אנו שמחות להיות חלק מתורת ישראל, מהחברה היהודית ומשושלת מפוארת של דורות אומתנו ואמהותינו, המקדשות את הקשר הזוגי הטהור, הנקי, את ההתמקדות בערכי משפחה, רוח וטהרה. שמעודדות צניעות המובילה לצמיחת עולם פנימי עשיר ועדין. פסיקת בג"ץ פוגעת בערכים היסודיים ביותר שלנו, וזאת כביכול מתוך רצון לעזור לנו. אנו מודיעות קבל עם ועדה – תודה לכם, איך במקרה זה איננו זקוקות לעזרתכם. להיפך - אנו מבקשות שתצמצמו את התערבותכם, ותאפשרו לנו לממש את אורחות חיינו בכל המישורים – בלימודים, בתרבות, בזירה הציבורית, ומתפללות שמדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי תשקף גם בהליכותיה הציבוריות, ובכלל זה במוסדות הלימוד שלה, את הערכים הנצחיים המקודשים לעמנו.