הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מורד חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי נאמנות באיסורים

דחיית בקשה לביטול או הפחתת מזונות שנקבעו בהסכם גירושין / פד"ר 960583-20

פסק הדין מובא כאן בקיצור - לפס"ד המלא ראו בקובץ המצורף

 

ב"ה

תיק 960583/20

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיין:

הרב פנחס מונדשיין

התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רביב תירם)

נגד

הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר אלעד אמסלם)

הנדון: דחיית בקשה לביטול או הפחתת מזונות שנקבעו בהסכם גירושין

נימוקים

רקע ופרטים

[פס"ד זה ניתן בשלושה. להלן נימוקיי לפסה"ד]. ביום 30/6/2020 הגיש האיש תביעה שכותרתה ומהותה הינן תביעה "לבטל את החיוב במזונות". בפירוט הבקשה ע"י האיש נכתב כי לצדדים שתי בנות, האחת ילידת 2011 והשנייה 2012, הצדדים התגרשו ביום 3.5.2015 וכעת מקיימים "הורות משותפת". עם גירושיהם נחתם בין הצדדים הסכם גירושין לפיו ישלם האיש מזונות ומדור לבנותיו בסך 3,000 ₪ מידי חודש.

לשון הקטע הרלבנטי בהסכם היא: "הואיל והצדדים מבקשים להסדיר בהסכם זה את כל השאלות והעניינים השנויים במחלוקת ביניהם והמצריכים הסדר לרבות מזונות הקטינות ומדורן וכו", ושם לשון סעיף 5 (ב) הינה "החל מחודש 9/15 ישלם האב עבור מזונות הקטינות ומדורן את הסך של 3000 ₪ לחודש". ובהמשך ההסכם ישנה קצבה לסוף תקופת התשלום, בסעיף ה' בא חיוב מחציות בשווה בנוסף לדמי המזונות.

האיש טוען כי "לאחרונה חל שינוי נסיבות מהותי", חלה התדרדרות רבתי במצבו הכלכלי של התובע שהובילה לקריסה מוחלטת במהלך משבר מגיפת הקורונה. הדברים הגיעו לידי כך שהתובע נמצא כעת, לדבריו, בעיצומן של ההכנות הטכניות להגשת בקשה לפש"ר. חובותיו כעת לבנקים, לדבריו, מסתכמים בלמעלה ממיליון ומאתים אלף ₪ מלבד חובותיו לספקים שונים. "התובע אינו משתכר כעת מאומה".

בהרצאת פרטים שצירף לתביעה הצהיר כי בששת החודשים שקדמו לתביעה אינו משתכר דבר. וכי לא ידוע לו מה גובה הכנסת הנתבעת, אולם ציין כי היא עובדת משרד-החינוך וכמו"כ מפעילה מספרה ושרותי איפור בביתה וכן מוכרת מוצרי טיפוח.

התובע צירף אסמכתא לפיה בנק לאומי תובעו (ליתר דיוק, תובע את החברה שבבעלותו) על סך 597,840 ₪, יתרת חובה בחשבון הבנק, החשבון אותו פתחה חברת "[ק']" שהיא חברה פרטית בבעלות האיש. מאוחר יותר נפתח תיק בהוצל"פ (20 ביולי 2020) ע"י בנק לאומי ע"ס 82,830 ש"ח. כמו"כ הוגשה תביעה ע"י בנק מזרחי-טפחות ע"ס 462,663 ש"ח. ועוד חובות לחברת האשראי ול"פרטנר".

בסיכומי ב"כ האשה טען הלה כי האשה משתכרת סכום זעום מידי חודש, וכי בעלה הנוכחי מתקיים מקצבת נכות, בנוסף יש לו חוב מזונות לילדיו מנישואיו הקודמים, עוד טען ב"כ האשה כי המסמכים אותם הציג התובע לביה"ד משקפים מצב של חובות רבים לאיש כבעל עסק, אולם לא ניתן להסיק על-פי זה בלבד מה באמת מצבו הכלכלי של האיש ללא שיציג לפני ביה"ד תדפיסי חשבון העו"ש שלו, פקדונות חסכונות וכו'. כמו"כ ציין כי כבר בעת החתימה על ההסכם, וכך נכתב בו, טען האב כי הוא מצוי בחובות של 650,000 ₪ ובכל-זאת עיסקו הניב לו מאות אלפי ש"ח בשנה.

הערה מקדמית - הגדרת תביעת האיש

הגדרת התביעה ותוכנה, כפי שהוגדרה ע"י התובע, הינה "לבטל את החיוב במזונות". טענת "ביטול" חובת המזונות ראוי לה שתתבסס על טיעון עקרוני-הלכתי לפיו השתת דמי המזונות על האב בטעות יסודה, כגון: במקרה בו האב כלל אינו אבי הבנות, או אם הבן מרדן (לפי חלק מהשיטות בהבנת דין זה) וכדו'. אולם עיון בטענות האב, וכפי שהצגנו אותן לעיל בקצרה, מעלות סיבות אחרות, כשהמכנה המשותף להן הינו צורך בשקילה מחדש את כובד המעמסה הכספית המוטל על כתפי האב והצורך בהתאמה למצבו הכלכלי בהווה. סיבות אלו יכולות להיות יסוד לתביעת "הפחתת דמי המזונות" אך לא לביטולן, ותביעה זו מצריכה עיון פרטני מדוקדק באלמנטים שונים המרכיבים את מעמדו הפיננסי של האב. אעפ"כ, לא נדרוש את תיקון כתב-התביעה ונפרש פירוש דחוק את מושג "ביטול החיוב", כותרת תביעתו, ונפרשו כתביעה שמהותה איננה ה"ביטול" אלא ה"צמצום" אלא שצמצום דמי המזונות המבוקש הוא עד-כדי ביטולם. משכך טענות האב מובילות לתביעה מידתית הנעה במנעד רחב שבין הותרת הסכום כפי שהוא עד כדי צמצומו לאפס, במובן מעשי "ביטולו". לפי זה אף אם ביה"ד ימצא לנכון לדרוך בדרך האמצע ויותיר את החיוב אלא יצמצמו, הרי שייענה בזה משפטית לטענות ותביעת האב.

הספקות העומדים לפנינו

בבואנו לדון בתביעת האב (וכפי פירושה המתוקן, כאמור), נראה שעלינו להציב את הספקות שתביעה זו יוצרת, באופן הזה:

לפום ריהטא, הנדון שלפנינו שונה ממצב בו ביה"ד דן מכוח "שינוי נסיבות", לשינוי החלטה ופס"ד שלו שקבעה חיוב ושיעור דמי-מזונות. או-אז נדרש היה ביה"ד לקבוע עפ"י כללי ההלכה, מהו היקף חיוב המזונות הנגזר מתנאי המציאות העומדים לפניו, שעה שבא לתת את החלטתו המעודכנת. אופיו של חיוב המזונות הוא תלוי-מצב ועליו להיבחן ולהיקבע מחדש כל אימת שהמציאות פושטת צורתה ולובשת חדשה, בשל-כך לעולם פתוחה דלתו של ביה"ד בפני הצד אשר מבקש שקילה מחודשת בשל שינוי הנסיבות. אולם, יש להסתפק האם אף כך יש לנהוג במקרה שלפנינו, שהרי סכום המזונות שנקבע מעיקרא לא היה פרי החלטת בי"ד לאחר שיקוליו שנגזרו מהמצב שעמד לפניו, אלא נקבע מכוח החלטת והסכמת הצדדים, כפי שנוסחה בהסכם-הגירושין עליו חתמו שעה שבאו להתגרש. הסכם זה, אף כי קיבל תוקף בפסק בי"ד אשר בדק כי אינו חורג מתחום הסביר, מ"מ לא נהגה ונוצר מכוחו. אמנם, לו ביה"ד היה מוליך ומביא מעלה ומוריד, את הצדדים עד בואם לידי הסכמתם זו, היה מקום לדון שמא פרי כל זה, קרי ההסכם, הינו תוצרו המוגמר של מעשה ביה"ד הניתן מתוך מכלול השיקולים שעמדו בשעתם לפניו, לא כן הדבר כאשר ההסכם נוסח ע"י הצדדים והובא רק לאישור ביה"ד, כבמקרה שלפנינו.

אמור מעתה, שמא לא די בכך שביה"ד יווכח כי אכן תנאי ההווה ומסגרותיו שונים הם מאלו שהיו בעת קביעת סכום המזונות בהסכם. לא נוכל להסתפק בבחינת התמונה שלפנינו כיום, ולבחון את התאמתה לעבר. יתכן שלא נצא ידי-חובתנו בלא שנישא עיננו אל העבר, ונעמיד את עצמנו באותה השעה בה הבעל בא בכתב והתחייב לאותו הדבר ממנו כעת חפץ להשתחרר, שׂומה עלינו לבחון האם התחייבות זו שנטל האיש על-עצמו בעת ההיא, היה כבר אז שוברה בצידה ומצדיקה התחשבות בשינויים שיתכן ובאו בעת מאוחרת לה.

אם נתרגם ספק זה לשפה ההלכתית-משפטית, הרי שענייננו הוא לשקול כיצד להגדיר את סוג ההתחייבות אותה נטל האיש על-עצמו ומהם גבולותיה. האם יש לראות את התחייבות האיש למזונות ילדיו בהסכם הגירושין, כהתחייבות חדשה לה התחייב האיש, ואין בינה ובין חיוב מזונות הקבוע מצד ההלכה אלא שיתוף השם בלבד? האם בחייבו את-עצמו בקניין הפך האיש את חוב מזונות ילדיו שהטילה עליו ההלכה (לפי הגדרתו למדרגותיו השונות) לחוב כשאר חובות שאדם מחייב את-עצמו? או שמא, אין התחייבותו באה לשנות את תוקף החיוב ההלכתי הקיים בלאו-הכי ולתת לו הגדרה חדשה מחמירה, אלא אך ורק באה לקצוב את סכום המזונות, הנכון בעיניי בני הזוג, חלף הקצבתו ע"י הערכאה השיפוטית, שעה שבאים להתגרש ולעגן בהסכם את פני העתיד – זהו הספק הראשון העומד לפתחנו.

והנה אם נכריע כפי הצד השני, ולא נראה בהתחייבותו פנים חדשות, ובכך יש לחזור לשורת הדין, יש לדון כיצד בדיוק להגדיר את חיובו שעפ"י ההלכה לשתי בנותיו שבגילן הנוכחי, שהוא מעל גיל שש, וממילא האם הגדרת חיובו זה מאפשרת שינוי סכום המזונות במקרה של הרעת מצבו הכלכלי, אם נסבור שאכן כן, לא יוותר לנו אלא לבחון בדקדוק את מצבו הכלכלי של האב (ואולי אף של האם) כדי להגיע למסקנה אם יש מקום להיענות לבקשת האב.

אולם אם נצעד בדרך האחרת ונכריע כי פנים חדשות באו לכאן והתחייבות האיש בהסכם כמוה כהתחייבות ממונית רגילה, יש לדון האם בכלל יש מקום לבחינת שינויי נסיבות אל מול שעת ההתחייבות שהתחייב. בחינה זו צריכה להיות בראשיתה "טכנית", עיון ודקדוק בלשון ההסכם, מה בדיוק ולמי בדיוק התחייב, שמא שוברו נמצא בצידו, ואם ההסכם ככתבו וכלשונו ינעל הדלת בפנינו לסותרו מתוכו, הרי שתידרש בחינה הלכתית האם בכלל ומתי ניתן לשנות מהחיוב שנטל האיש על-עצמו. בחינה זו תסתעף למספר סעיפים בשים לב לאופי החיוב, לקצבתו, ולתלות, אם קיימת, בין סעיף זה בהסכם, נשוא דיונינו, לבין סעיפים נוספים בהסכם. יתכן ונצטרך לחדור אף להלך רוחם של הצדדים שעה שבאו לחתום על ההסכם, מי מביניהם היה הדוחף לגירושין ולהסכם שסידר את עניינם ומי היה הצד ה"נגרר".

הגדרת חיוב מזונות שבהסכם

שרש הספק

כאמור, שרש הספק הראשון שלפתחינו, הינו, כיצד להגדיר את סוג ההתחייבות אותה נטל האיש על-עצמו ומהם גבולותיה. האם יש לראות את התחייבות האיש למזונות ילדיו בהסכם הגירושין, כהתחייבות חדשה לה התחייב האיש, ואין בינה ובין חיוב מזונות הקבוע מצד ההלכה אלא שיתוף השם בלבד? האם בחייבו את-עצמו בקניין הפך האיש את חוב מזונות ילדיו שהטילה עליו ההלכה (לפי הגדרתו למדרגותיו השונות) לחוב כשאר חובות שאדם מחייב את-עצמו, או שמא אין התחייבותו באה לשנות את תוקף החיוב ההלכתי הקיים בלאו-הכי ולתת לו הגדרה חדשה מחמירה, אלא אך ורק באה לקצוב את סכום המזונות הנכון בעיניי בני הזוג, חלף הקצבתה ע"י הערכאה השיפוטית, שעה שבאים להתגרש ולעגן בהסכם את פני העתיד - זהו כאמור הספק הראשון העומד לפתחנו.

 

//מכאן דילוג//

 

בחינת ההסכם שלפנינו

כאמור, חילקנו בין שני סוגי "תמורה", האחד הינו תמורה ממשית שהאשה נותנת לאיש במסגרת הסכם הגרושין ובו נותנת לו דבר שלא היה מקבל במקרה שהיו מתגרשים ללא הסכם, למשל פוטרת אותו מחיובי ממון מסוימים או מעניקה לו באיזון מעבר למה שהיה מקבל, אולם הוספנו שאף אם ההסכם לא מכיל תמורה שכזו מ"מ אף עצם ההסכמה להתגרש יכולה להוות תמורה לאיש, שלולא התחייבותו למה שהתחייב בהסכם, האשה כלל לא הייתה מוכנה להתגרש. כמובן, בבואנו לבחון את זו האחרונה יהיה הדבר שונה באם הגרושין יצאו מהאיש או מהאשה, וההסכמה להתגרש תוגדר כתמורה לאיש רק במקרים שהוא זה ש"דחף" לגרושין ואילו האשה מצד עצמה רוצה בהמשך הבית, לא כן יהיה כאשר האשה היא זו שדוחפת לפירוק החבילה.

נשוב ונתבונן בהסכם שבמקרה שלפנינו ונבחן את הדבר.

א. ויתור האשה על חלקה בדירה

לצדדים הייתה דירה משותפת שנמכרה בסך 1,550,000 ₪. לאחר ניכוי והחזרת המשכנתא נותר ביד הצדדים 750,000 ₪, נמצא שהיה מגיע לאשה לקבל 375,000 ₪ עבור חלקה בדירה. האשה ויתרה על-כך בהסכם, וכן ויתרה על איזון ממנו למרות פערי ההשתכרות שהיו, איזון שהיה מגלם גם חלק בפנסיה וקרנות הבעל. האשה קיבלה 258,000 ₪ ופטור מנשיאה בחובות שנצברו (קיום החובות והיקפם ידוע רק עפ"י דברי הבעל ללא הוכחות).

לגבי הדירה הוצהר בהסכם כי: "הצדדים הינם בעלי זכויות בעלות במשותף בחלקים שווים ביניהם בבית ברחוב [...] ב[ח']", ושם בסעיף 6 (ב): "האשה מוותרת בזאת על מלוא זכויותיה בבית המגורים לטובת הבעל אגב גרושין". עניין החובות הוזכר אף הוא, ונכתב כי "הבעל יישא לבדו בכל החובות המשותפים אשר נוצרו על עסק "[ק']" ע"ש הבעל הנאמדים במועד חתימת הסכם זה (עפ"י הצהרת הבעל) בסך של למעלה מ600000 ₪ וכו'".

והנה, לדבריו של האיש בסיכומים, הנתבעת למעשה לא ויתרה על דבר בעת עריכת ההסכם:

 "עיקר טענתה נסב סביב העובדה ששווי דירתם של בני הזוג, בניכוי המשכנתא, עמד על 750,000 ש״ח, כלומר, 375,000 לכל צד ואילו היא קיבלה 258,000 בלבד. [לאמור: הנתבעת טוענת כי ויתרה על 117,000 ש״ח] אלא שבדיון העלה בית הדין הנכבד חלק נוסף מהתמונה הכוללת והזכיר כי הנתבעת נפטרה לגמרי מלשאת בחובות העסק בסך של 325,000 ש״ח [מחצית החובות שעמדו על סך 650,000 ש״ח] התובע גם מחל על דרישתו להחזר כספים אותם העבירה הנתבעת, כמובן ללא הסכמת התובע, לאחד מהגברים לגביהם נדרשת הנתבעת לבירור נישואין במידה ותחפוץ להנשא למי מהם בעתיד".

הנה רואים אנו כי האשה קיבלה פחות מחלקה בדירה הרשומה ע"ש שניהם. טענת האיש כי האשה הרויחה בסופו של דבר שהרי לא נטלה חצי מחובות האיש בעסק, איננה מתקבלת שכן:

א. בשום שלב לא הוכיח האיש כי אכן חובותיו היו בסכום שכזה. הראינו לעיל שאף בכתב התביעה שנכתב תחילה בכת"י האיש (לפני כתב התביעה המתוקן שהוצג ע"י ב"כ) רשם האיש סכום נמוך משמעותית בקשר לחובו היום. כמו"כ בכתב התביעה שהגיש לגרושין לפני שנה (הליך שלא המשיך) שם כתב האיש סכום חובות, לטענתו, שהוא יותר מכפול, מהסכום לו טען שנה מאוחר יותר, מעל מליון ₪, כך שתהיות אלו מספקות מהו באמת הסכום לו האיש חייב, ואף בלא תהיות אלו אין לנו סיבה לקבל כתורה מסיני את הסכום בו נקב האיש. גם בהסכם הגירושין נכתב כי סכום זה הינו לפי טענת האיש בלבד (והאשה מעולם לא הודתה בו).

ב. כמו"כ בהסכם עצמו לא נעשה שום קישור בין השתת החובות על האיש, לבין ויתור על מלוא חלקה בדירה, קישור שנעשה ביחס לאיזון, כפי שניגע בהמשך.

גם הטענה שהאשה העבירה סכומים לאיש אחר לא הוכחה כלל ועיקר. לכן לפי הנתונים הוודאיים שלפנינו הרי שהאשה ויתרה במכירת הדירה וכך אף הלשון בו התנסחו בהסכם, לשון "האשה מוותרת בזאת על מלוא זכויותיה בבית המגורים לטובת הבעל אגב גרושין".

ב. ויתור באיזון

בסעיף 7 בהסכם, הדן באיזון המשאבים, נאמר בסעיף א:

"לצורך ביצוע איזון משאבים מלא סופי שלם ומוחלט בין הצדדים הוחלט הוסכם והוצהר בין הצדדים כי בכפוף לקבלת הסך של 258000 ₪ ("סכום האיזון") אשר ישולמו באופן אשר יפורט להלן האשה מוותרת בזאת על כל טענה ו/או דרישה רכושית ו/או כספית ו/או עסקית מהבעל מכל מין וסוג שהוא".

האיש טוען כי:

"כל טענות הנתבעת אודות חסכונות וכספים שהיו כביכול בידי התובע מופרכות מיסודן ולא בכדי אינן נתמכות בבדל ראיה. הדברים מגיעים לכדי חוכא ואטלולא של ממש שעה שהנתבעת מתייחסת לויתור הדמיוני על חלקה במוניטין של עסק שקרס".

עוד טוען האיש כי:

"לא זו אף זו, נוכח נסיבות סיום הנישואין היתה הנתבעת חשופה לאיזון משאבים לא שוויוני בשים לב לחורבן הבלתי הפיך שהמיטה על נישואי הצדדים בהתנהגותה המחפירה".

והנה באשר לטיעון הראשון שמעלה האיש, לפיו, לא היו לאיש חסכונות וכספים המורים על כך כי האשה ויתרה בפועל על כספי-איזון, ביה"ד מתייחס בספקנות מרובה לטיעון זה. די בניסוח ההסכם המוודא באופן מוחלט כי הסכום הניתן לאשה ימנע מהאשה להעלות כל טענה או דרישה רכושית או כספית, כמו הסכום הכספי שניתן, כדי לעורר חשש כי אכן לו היה נערך איזון היה בהחלט מה לאזן בו, ויש לקרוא את לשון ההסכם "האשה מוותרת בזאת", כפשוטו.

יתירה מכך, בכתב התביעה המקורי בכת"י הבעל מתאריך 7/12/2014, הבעל מצהיר שם כי הכנסתו החודשית הינה 65,000 ₪ (פרט שלא חזר והופיע בכתב התביעה המתוקן ע"י עוה"ד), וכי הכנסת האשה ברוטו הינה 3,800 ₪. הצהרת האיש על גובה משכורתו החודשית בעת התביעה שהיא פי עשרים(!) מהכנסת האשה כפי שהוא עצמו הצהיר עליה, יוצרת יותר מרגליים לדבר כי אכן זכויות האיש רבות ובהשיגו את ויתור האשה (כפי שאף הוגדר בהסכם) לאיזון כולל ולהסתפקות בסכום שקיבל, הרי שקיבל תמורה מלאה מהאשה.

באשר לטענה השנייה של האיש כי ל"נוכח נסיבות סיום הנישואין היתה הנתבעת חשופה לאיזון משאבים לא שוויוני בשים לב לחורבן הבלתי הפיך שהמיטה על נישואי הצדדים", מעבר למה שיתייחס לזה ביה"ד בהמשך בבואו לדון אם האשה אכן ויתרה על כתובתה, הרי שבאשר לעשיית איזון לא שיויוני, שם נדרש סף הרבה יותר גבוה של פגיעה בחיי הנישואין, אם בכלל, מאשר ביחס להפסד כתובתה, הרי שג"כ אין לקבל טענה זו.

ג. ויתור האשה על הכתובה

הכתובה הינה ע"ס 520,000 ₪, ועליה לכאורה "ויתרה" האשה בעת ההסכם. אינני בטוח בשל מצבו הפיננסי של האיש, שהיה בעת הנישואין, כי יש כאן שאלה של כתובה מוגזמת. אולם, תהא אשר תהא ההשקפה ביחס לכתובה, וודאי שסכום מסוים יש כאן, עליו האשה כביכול ויתרה. האיש טוען כי אין לראות בכך ויתור, שהרי האשה בגדה בבעלה ובכך נשללה ממנה כתובתה: "הנתבעת לא היתה זכאית לכתובה [עקב הוכחות מצולמות להתנהגות מחפירה שאסרה אותה על בעלה וד״ל]".

לצורך בירור העניין ביה"ד נבר בפרוטוקול הדיון שבין הצדדים, אשר למעשה לא ניהלו הליך הוכחות סביב טיעון זה, אלא התקיים דיון קצר אחד עת הצדדים באו להתגרש בהסכמה (עובדה שג"כ איננה שוללת כתובתה), וכך נאמר שם:

ביה"ד: ומה היה עם [א']? הייתם באותה מיטה ביחד?

האשה: כן.

ביה"ד: והיו גם יחסי אישות?

האשה (מרכינה ראשה ולא עונה).

ביה"ד: הייתם שניכם ערומים באותה מיטה?

(האשה – לא עונה).

ביה"ד: קיימתם יחסי אישות?

האשה: היינו ביחד.

ביה"ד: ז"א קיימתם יחסי אישות.

האשה (לא עונה).

ביה"ד: אם הייתם ערומים במיטה, סימן שקיימתם יחסי אישות.

האשה: לא היו יחסי אישות מלאים.

ביה"ד: נעשה לכם גט היום, ונכתוב שאם האשה תרצה להינשא לאחד מהגברים הנ"ל או לחזור לבעלה, יהיה צורך בבירור.

הצדדים: בסדר".

הרי שאף שדברי האיש קודם היותו מיוצג כתב כי "נתפסה על בגידה יש הוכחות מצולמות ועדויות של חוקרים פרטיים", לא באו לידי אותם ההוכחות, מ"מ מדברי האשה בביה"ד עולה כי לא הייתה זכאית לכתובתה, ולכן אין כאן ויתור מצידה על הכתובה.

  1. עצם ההסכמה להתגרש

עד עתה בדקנו האם האשה ויתרה על דברים ממשיים בהסכם, כך שיש לראות את הסכמתו למזונות, לא כמתנה, אלא כהסכם תמורת קבלת תמורה, ותשובתנו היא חיובית ושאכן כן. כעת נוסיף, שאף ללא זה, כאשר אנו באים לבדוק האם ניתן לראות בהסכמת האשה לגירושין משום נתינת תמורה לאיש. בבואנו לדון את עצם הסכמתה להתגרש עלינו לבחון מיהו הצד שחפץ בגירושין, ומיהו הצד שהיה צורך "לקנותו" בדמות התחייבויות לאחר הגירושין.

 הנה האשה פתחה תביעת גירושין בתאריך 23/12/2014, ובכתב תביעתה (סעיף 17 לכתב התביעה) פירטה כי "סבלה מהתעללות כלכלית ומאלימות מילולית קבועה אשר לוותה בעבר באלימות פיסית". ובסעיף 19: "התובעת תטען כי חזרה וטענה בפני הנתבע כי לא טוב לה בזוגיות עמו וכי היא מבקשת להתגרש ממנו". מסעיף 18 ניתן לקבל מעט רקע לסכסוך הכספי אודות הבית: "הנתבע התנה את גירושיהם בכך שהתובעת תוותר על מחצית זכויותיה בבית המגורים כנגד תשלום זעום של 100000 ₪ למרות שחלקה בבית עולה על כ500000ש"ח". לדבריה "התובעת סירבה להיסחט בידי הנתבע". עוד טענה האשה בכתב התביעה כי מעולם לא שותפה וידעה דבר על העסק וכי האיש תמיד התרברב על כי העסק משגשג והיה נוהג להגיע עם סכומי מזומן גדולים, ובסעיף 94: "התובעת תטען כי כלל טענותיו בדבר הפסדים של העסק הנם משוללות כל יסוד ונועדו לצורך הכנת תביעתו לגרושין", ותבעה להורות על איזון משאבים כולל.

הרי שהאיש פתח ראשונה תביעה (למעשה כבר פתח שנה קודם לכן והתיק נסגר) ובו טען כי האשה מאוסה עליו ויש לגרשה מיידית בשל בגידתה, לדבריו. האשה למרות שג"כ תבעה גירושין, לאחריו פירטה בתביעה כי בשל כוונת האיש לא לחלק את הדירה בשווה הרי היא מסרבת "להיסחט ע"י הבעל" ובשל כך למעשה מעכבת את הגרושין עד עתה. נמצא כי כדי להביא את האשה לידי הסכמה לגרושין היה צורך לפתור את המחלוקות הכספיות ביניהם וזה נעשה ע"י ההסכם בכללותו (ואף שנתן לה בהסכם יותר ממאה אלף ₪ לה סירבה בתחילה אין לומר כי ההתחייבות למזונות הילדות הינה מעבר למה שהייתה האשה מסכימה לו כדי להתגרש כי כל ההסכם מכלול אחד ומנין לי כי לולא הסכים למזונות היתה האשה מסכימה לסכום לו הסכימה שהוא נמוך מחלקה בדירה).

מכל העובדות לעיל וניתוחן ברור הוא כי אין לראות בהסכם שלפנינו מתנה בעלמא אלא הסכם עבור תמורה. משהגענו למסקנה כי ההסכם ביניהם אינו כמתנה אלא כנתינה עבור תמורה כמובן שיקשה מאד להוציא ממנו סעיף בודד ולבטלו וכפי שהארכנו לברר לעיל.

 דין אומדן-דעת בהתחייבות בתמורה

כאשר ההסכם תלוי בדיעה נוספת

כאמור, משהגענו לכלל מסקנה כי בהסכם שלפנינו יצר הבעל התחייבות חדשה שמהותה והיקפה שונה מחיוב מזונות הרגיל לבנותיו, ומשרואים אנו התחייבות זו כהתחייבות בתמורה ולא כמתנה, כפי שהארכנו להוכיח בפרק הקודם, נפנה לעיין מה דינה של התחייבות שכזו, האם קיימת בה אפשרות לבטלה לאור אומדן הדעת של המתחייב? האם כאשר קיימים שינויים בנסיבות, יכול לטעון שעל-דעת זה לא התחייב? האם נוכל לבנות אומדנה ביחס להתחייבות שבזמן יצירתה לא הוגבלה, ונאמר שלמרות שהמתחייב לא הגביל את התחייבותו באופן מפורש, מ"מ יש לנו אומדנא שאדעתא דהכי לא התחייב?

כבר השרישו לנו רבותינו בעלי התוספות לכתובות דף מ״ז ע״ב ד״ה "שלא" (ובב"ק דף ק"י) וז״ל:

 ״דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו. וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק, ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש".

דברי תוספות מוסבים על שיטת ר' אלעזר בן עזריה לפיה כתב לאשתו תוספת כתובה ונתאלמנה מן הארוסין או נתגרשה אינה זוכה בה שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. (לכאורה הדמיון שעושים תוספות בין השניים צ"ע, שהרי בדעת ר' אלעזר בן עזריה איננו צריכים להגיע להלכות תנאים ולומר כאילו התנה שיתן לה תוספת כתובה רק אם יכנסנה, אלא כל התחייבותו בתוספת הינה רק מעת הנישואין משום חיבתם, ומה זה לנידון תוס' ללקוח פרה ונטרפה אם אמרינן אנן סהדי שלא לקחה ע"מ כן שבעינן להל' תנאים כדי לבטל המקח שכבר נעשה? אע"כ תוספות הבינו ש"לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה" פי' שבאמת נתינת התוספת ושיעבודה הינן מן הארוסין אלא בתנאי שיכנסנה).

שיטת ר' אלעזר בן עזריה הביאו את תוספות להקשות: "וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה", ותירצו: "וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפילו אם אומר לו אם תיטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה, אבל הכא לא כתב לה כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק, וכן ההוא דזבין ולא איצטרכו ליה זוזי". רק לאחר מכן הביאו את דברי הגמרא בב"ק דף ק"י ע"ב, ותירצו כנ"ל אם תלוי בדעת אחרת.

 אין לראות בדברי התוספות מחלוקת עם תשובת הרא"ש אותה הבאנו לעיל, וכמו שהרחיב במל״מ (פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״א) בדברי התוס׳ הנ״ל, ובתוך דבריו כתב:

״נראה דמהר״ם חולק ע״ז וס״ל דאף היכא דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא, וכן נראה קצת מדברי הרא״ש בתשובה, במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו, שאם אין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו, דאדעחא דהכי לא נדר, ע״כ, והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, ולכאורה נראה דהרא״ש בשיטת רבו מהר״ם אזיל, דאית ליה דאף דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא. אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא״ש אלו ראיה שחולק על התוספות, דשאני נדון הרא״ש דלא היה שום חיוב בדבר כי אם מכח שבועה, וכיון שכן, שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע, והכי דייקי דבריו דלא היה שם כי אם חיוב שבועה, ומש״ה אף דאיכא דעת אחרת אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, אבל היכא דאיכא חיוב, כגון בלוקח מקח מחבירו, וכן באותה דמהר״ם דהיינו לאפקועי קידושין, בזה יודה הרא״ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי".

(לפי דבריו קצת צריך עיון איך הרחיבו הח"מ והב"ש שהובאו לעיל את דברי הרא"ש אף לעניין חיוב ממוני, וצ"ל שעסקו כאשר אין דעת אחרת.)

לפי העולה מדברי תוספות, הרי שמכיוון שהתחייבות האיש הייתה תלויה אף בדעת האשה, הרי שלא יכול לבוא האיש ולומר "אדעתא דהכי לא התחייבתי", שהרי התחייבות האיש תלויה אף בדעת האשה, וזו חפצה בהתחייבות שאינה ניתנת לערעור.

בנוב"י קמא יו"ד סימן ס"ט, האריך לדון בענייני אומדנות, ומצא בתוספות חילוק בין ג' מצבים:

"מבואר בדבריהם שאומדנא גדולה מהני אפילו בתליא בדעת שניהם, ולוקח פרה שאני, ששם אין אומדנא גדולה, אדרבה אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה לכנוס".

באומדנא גדולה הולכים אחריה גם בעסקה שדעת שני הצדדים מעורבים בה, וזה באומדנא כזו שלא היה נכנס כלל באותו ספק (כמו זבין ולא איצטרכו ליה זוזי, או נתן מעות לחתנו ומתה בתו ארוסה). אולם במקרים שהיה מכניס עצמו באותו ספק, אף שאם היה יודע בוודאות שיקרה דבר מסוים לא היה עושה, רק בזה כאשר תלוי בדעת שניהם לא נבטל אא"כ תלוי רק בדעת אחד. לפי זה ביאר ג"כ שאין סתירה בין תוס' לרא"ש הנ"ל שדיבר על אומדנה גדולה מאד, שהרי כתב הרא"ש שזה כאילו פירש להדיא. כיו"ב כתב אף הבית מאיר (בסוף הב"מ לאה"ע בתש' צלעות הבית תשובה ו').

יש להתבונן בגדר השני שכתב הנוב"י, מהי כוונת דבריו שהיה מכניס א"ע בספק, אולם אם היה יודע שהדבר יקרה בודאי לא היה עושה, לא ברור א"כ לאיזה עניין היה מכניס א"ע בספק?

נראה שהנוב"י בא להבדיל בין שני ענייני "מקח-טעות": כזה שפועל מדין תנאי, וכזה של"צ לו להלכות תנאים אלא חסר בעצם דעתו הדרושה לקיום המקח, וא"כ כאשר יש אומדנא שלא היה נכנס כלל לספק זה, היינו, שמלכתחילה לא נעשה ע"ד זה, סגי בחוסר דעתו שלו גם כאשר הדבר תלוי בשניהם. אולם במקרה שהיה נכנס לספק אולם אם היה יודע שכך יארע לא היה עושה, הרי זה כאומדנא שעושה את המעשה על תנאי, ומכיון שבעינן לתנאי, הרי שכאשר הדבר תלוי בדעת שניהם יש צורך ששניהם יסכימו על התנאי ולא די באחד מהם.

דברי הנוב"י והב"מ שניהם מכוונים להשיג על החכם צבי, ממנו נראה שלא חילק בין סוגי האומדנות, אלא תמיד לא מהני דעת האחד, כאשר הדבר תלוי בשניהם, ושבדבריו נדון בע"ה להלן.

לשיטתם נצטרך לדון, האם המקרה שלפנינו נכלל בקבוצה השנייה, דמכיוון ובעת החתימה על ההסכם שאז שניהם התחייבו זל"ז, היה מוכן לרדת האב לספק זה וסמך שלא יורע מעמדו הפיננסי, או-אז לא יוכל לבטל כי הדבר תלוי גם בדעת האשה והיא אינה מוכנה, ולכן לא נוכל לומר כאילו התנו.

והנה, נדון נוסף הנו באדם שקיבל עליו לזון את חברו סתם ולא נקב זמן, האם התחייבותו הינה לזונו כל ימי חייו, או שמא יש מקום לראות את התחייבותו מתחילה רק לזמן מוגבל, וא"כ מהו? בשו"ע חו"מ סי' ס' ס"ג כותב הרמ"א: "ויש אומרים דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע" (עיין בגיטין דף ע"ה ע"ב בדין "ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וע"מ שתניקי את בני, ובר"ן שם (ל"ז ע"ב מדפי הרי"ף) שהביא וז"ל: "וכתב הרשב"א ז"ל דבדיני ממונות כיוצא בזה אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן, דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהם ולרב אשי כמפרש יום אחד או שנה אחת דמי, ואיכא למימר דלכו"ע לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו ולא פליג רב אשר אלא לגבי גיטין דלצעורה קא מכיון והרי צערה יום אחד, והדבר צריך תלמוד", והרשב"א בתשובותיו ח"ו סי' ה' פסק דהמתחייב לזון סתם, כל ימי חייו משמע).

ביישוב הסתירה בין שני הזמנים שהוזכרו ברמ"א, האם חייב לזונו כל ימי חייו, או רק כל זמן שצריך, כתב הסמ"ע שם ס"ק ט"ו: "אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו היה כל זמן שצריך, ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו היה אכל ימי חייו וצ"ע", והביאו גם הש"ך.

א"כ, חזינן ברמ"א בחו"מ שאף שהתחייבות נעשתה בסתם יש לאמוד את דעת הנותן, למרות שהתחייבותו נעשתה ללא הכנסת הגבלה בה, ולא פירש את סיבת, מטרת וכוונת ההתחייבות, בכל-זאת יש לאמוד האם התקיימות סיבות אלו הביאו את ההתחייבות לקיצה, כאשר לפנינו נראה צורך או מטרה בהתחייבותו זו.

והקשה שם בט"ז וז"ל: "אי כל זמן שצריך משמע, צ"ע מאי שנא ממי שקבל עליו לזון את בת אשתו דאמרינן בפי הנושא דאעפ"י שיש לה מזונות אח"כ, צריך לתת לה דמי מזונות". ועיי"ש מה שכתב בדין:

"ומעשה אירע במקומינו באחד שכתב לבנו ולכלתו שיתן להם מזונות ודירה סך קצוב, ומת בנו אחר הנישואין, ותובעת כלתו חלקה במזונות ודירה והיו בזה בעלי סברות לומר דפטור, דאנן סהדי שלא כתב לה מזונות ודירה אלא כל זמן שהיתה כלתו... ולענ"ד נראה שהדין שלפנינו היא משנה מפורשת ר"פ הנושא דשנוי שם שאם פסקה עמו לזון את בתו חמש שנים חייב לזונה אף שאשתו נתגרשה ממנו, אפילו לאחר מיתתו חייבים היורשים לזונה ולא אמרי' שלא קיבל עליו אלא כל זמן שתהיה בת אשתו. ולא עוד אלא אפילו כתב בהדיא בלשון שאני חייב לזון בת אשתי... דאל"כ אמאי אמרי' בסיפא שם הפקחים היו כותבים כל זמן שאת עמי, ש"מ אין מועיל פטור בזה אלא כתיבת לשון זה דוקא, ה"נ אף על פי שכתב בשטר שיתן להזוג, אין לומר כל זמן שהזוג קיים... והוא אותו הדין שזכר הרמ"א כאן (סוף סעיף ג') ובאהע"ז סי' קי"ז."

נראה שבמקרה של הט"ז האומדנא לבטול התחייבותו ברורה יותר ממצב כמו שלפנינו, ובכ"ז הט"ז למד מדין התחייבות לבת אשתו שאין לבטל את התחייבותו מכח אומדנה גרידא.

הט"ז חילק בין מקום בו החיוב מבורר וסופי, כגון לבת אשתו, שאז אין אומרים אומדנא לבטלו, לבין משדך בתו והתחייב לזונם, שם החיוב לא התברר עדיין. הט"ז כותב ביחס למעשה שאירע במקומו, "והיו בזה בעלי סברות לומר דפטור בזה, דאנן סהדי שלא כתב לה מזונות ודירה אלא כל זמן שהיתה כלתו", אך הוא חולק עליהם וסבור לפי חילוקו שלא אומרים במקרה כזה אומדנא לגבי חלק החתן: "למדנו בבירור מזה דעכ"פ חייב לתת לו חלקו, ולא מהני כאן אומדנא דהא לא קיבל עליו לזונו אלא אם ישא פלונית דוקא". יש חולקים על פסיקת הט"ז מלבד בעלי הסברות שהזכיר. הבית מאיר (אה"ע קיד, ו) סבור שבעלי הסברות שהביא הט"ז צודקים, ואין כוונת האב לזון את כלתו, ואין להביא ראיה מבת אשתו היות ושם ירדו חכמים לסוף דעתו של הבעל שמוכן להתחייב בכל מקרה, אך בדרך כלל אין הדבר כן.

ביישוב הקושיה ובחילוק בין המקרים השונים נאמרו עוד מספר דרכים:

"א"ה [אמר המגיה, הוא החכם צבי – פ.מ.] לענ"ד אין כאן קושיא, דשאני התם שקצב חמש שנים לאפוקי הכא מיירי במחייב עצמו סתם כמבואר".

סברת חילוק זה היא, שכאשר התחייבותו נעשתה ללא הגבלת זמן, סביר הוא כי היה צורך מסוים למקבל שמחמתו התחייב הנותן ודעתו הייתה אך ורק למשך התקיימות אותה סיבה, ולכן לא קצב זמן, משא"כ כשקצב זמן, לא רצה לתלות התחייבותו בטעם כזה או אחר.

עוד המשיך המגיה ותירץ באופן אחר:

"וכבר היה אפשר לחלק בענין אחר, דשאני הנושא את האשה דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא אלא גם כן בדעת האשה והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונות וכו' אבל אין צורך לזה כי העיקר כמו שכתבתי לחלק בין קוצב למתחייב סתם כי בקוצב כל כך שנים לית דין ולית דיין וזה ברור".

תירוצו השני של החכם צבי הוא כעיקרון התוספות עליו עמדנו לעיל, ולפיו כאשר ההתחייבות תלויה בדעת אחרים אין שינוי נסיבות אצל המקבל יכול לפטור את המתחייב, וזה המקרה שלפנינו, גם לפי תירוצו הראשון, שאותו תופס לעיקרי, כאשר ההתחייבות קצובה בזמן, שגם זה כמקרה שלפנינו לא ניתן לעוקרה בשינוי נסיבות.

לעומתם כותב בעל ההפלאה בקונטרס אחרון כתובות סי' קי"ד, וז"ל:

 "בחו"מ סי' ס' כתב הרמ"א דהמקבל עליו לזון, כל זמן שצריך משמע, והקשה הט"ז מאי שנא מנישאת הבת שאין צריכה למזונות וכו' והגאון חכם צבי בהגה"ה שם כתב דשאני התם שקצב חמש שנים וכו' והעיקר נראה דאין כאן קושיא כלל, דיש לומר, דסבירא ליה לאותה דעה דמתניתין דריש פרק הנושא מיירי בענין שהיה לה מזונות מיורשי בעלה הראשון שצריך ליתן לה מזונות אצל אמה, כדדייק הש"ס שם על משנה זו, וכיון שלא היתה צריכה ואפילו הכי התחייב, ממילא אפילו ניסת צריך ליתן לה מזונות, אבל אם בשעה שהתחייב היתה צריכה למזונות יש לומר דאומדנא הוא שלא התחייב אלא כל זמן שצריכה".

לדעתו, גם כאשר ההתחייבות מפורשת וקצובה לזמן מסויים, אף שלא ניתן להכניס בה במפורש התנאה והגבלה רק למשך התקיימות סיבה מסויימת, בכל-זאת אמדינן דעתו שלעת השתנות הנסיבות לא התחייב, כגון כשהמקבל אינו זקוק עוד לעזרתו ותמיכתו של הנותן.

אמנם, ההפלאה לפי דרכו פירש במשנה בכתובות שמיירי שהבת לא הייתה צריכה למזונות כי ניזונת מאחיה ובכ"ז התחייב לה. ונמצאת לפי פירושו תימה, מה יש צורך למשנה לחדש בסיפא שאם ניסת לאחר ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה, וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות, והרי כבר ברישא מיירי שיש לה וקמ"ל דלא יאמר לכשתבא אצלי, כיון שלדעת בעל ההפלאה גם ברישא מיירי שהבת נזונית מן האחין ויש לה מזונות משלה? וזה מורה שברישא מיירי בבת אשתו שאינה נזונת מאחיה, וחזינן שאפ"ה כאשר התחייב לה לא אמדינן שהתחייבותו היא רק לשעה שיש לה, ודלא כהפלאה?!

והנה לפי חילוק ההפלאה לכאורה בנידון דידן ניתן ללכת בתר האומדנא, ויוכל האיש לומר קים לי כהפלאה, אולם ניתן לחלק ולומר שבמקרה של ההפלאה התחדש דבר שלא ידע עליו בעת ההסכם, ואילו אצלנו, האם יכול האיש לומר כי קרה דבר שלא ידע עליו?

עניין נוסף בו חזינן כי הולכים בתר אומדנא הוא בדין הפוסק מעות לבתו וחתנו ונישאה ומתה הבת, שם פסק הרמ"א (אה"ע סי' נג, ס"ק ג) שנחלקו בזה הדעות, ולדעת הרבה ראשונים האב חייב לחתן למרות שהבת מתה, אך לדעת תוספות יש אומדנא שהאב לא נתן לבת ולחתן על דעת שתמות הבת ועל כן אין מוציאין ממנו.

שם חילק הבית שמואל (בס"ק י) שלא הולכים בתר אומדנא כאשר אותו אחד שכלפיו התחייב בחיים. ממילא בת אשתו שהיא חיה חייב ליתן לה מזונות, אבל לגבי בתו שמתה אומרים אומדנא שחייב את עצמו ליתן לבתו היינו שתהנה היא, והיא מתה, ובמקנה שם סק"ג חילק באופן אחר.

והנה לגבי המקרה שאירע בעירו של הט"ז פסק החת"ס (שו"ת חו"מ ז וע"ע בחידושים לכתובות מז, ב):

 "עכ"פ בהא סלקינן דמסתייען, דעכ"פ הגאונים הנ"ל ב"ש ומורי הגאון בהפלאה, לא חשו להך קושיא. והגאון תומי' נמי, עכ"פ צוה לפשר. והגאון ישועות יעקב נמי, עכ"פ לא חש לה. ויצורף לזה נמי, סברת יתוש קטן כמוני. באופן דלא נ"ל להוציא ממון מאבי האשה, לא לחתנו, ולא לנכדיו, ואפי' ע"ד פשרה לא".

 החתם סופר מחלק בין המקרים השונים, שאם הקונה קיים הרי שגם אם המקח נפסד הקניין לא בטל, ולכן בבת אשתו היא הקונה, ואילו בבתו או במתחייב הקונה איננו.

ועוד כתב:

"אומר אני דודאי הפוסק לבנו הנ"ל, הבעל הלוקח והאשה ניקנית לו, ע"כ אם מת הבעל אמרינן אומדנא ע"מ לכונסה, וכן האשה הפוסקת או אביה שפסק להחתן לענין זה הוא קונה את הבעל... ומתה האשה, ה"ל מת הלוקח, ואמרינן נמי אומדנא ע"מ שתהנה, משא"כ הפוסק לזון בת אשתו דה"ל החתן הקונה ואשתו היא נקנית לו ומחיר הקנין הוא מזונות הבת ה' שנים, א"כ אי מתה האשה הנקנית, ה"ל כנטרפה הפרה שצריך לתת מחירה להמוכר... וה"נ אמרה תתן את בתי במחירת קנין האשה ושוב מת קנינו. היינו, האשה, מ"מ צריך ליתן מחירה... וזה אמת ויציב ואינו ענין לכאן וא"כ ליתא להט"ז וח"צ כלל".

(אולם עיין בחידושיו לכתובות שם שמביא את דברי הט"ז והח"צ וקילסם).

לדעת החת"ס הדוחה את שיטתו של הט"ז, כאשר קיימת אומדנה המבטלת את חיובו, חיובו מתבטל, ולדידו שאני בת אשתו שחיוב האיש בא כעין תמורה לקנין האשה, ונמצא לפיו שגם בהתחייבות מפורשת לזמן מסויים בכחה של האומדנה לבטלה.

והנה כל החילוקים השונים אותם ראינו, לכאורה אינם מתיישבים עם הכלל אותו השרישו לנו תוספות הנ"ל, לפיו בהתחייבות הדדית אין אומרים אומדנא לבטל את ההתחייבות. וע"כ צריך לחלק בין אומדנא רגילה שאותה אין אומרים בכה"ג, לבין אומדנא גדולה שכן אומרים, כפי שראינו בדברי הנוב"י, אלא שנחלקו האחרונים בדוגמת אותה אומדנא גדולה.

בין יוקר שהאמיר לאדם שהעני

בשו"ע אה"ע סימן קי"ד סעיף א' נפסק:

 "הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה במאכל ובמשקה ה' שנים הראשונים שאחר הנישואין בין אם המזונות ביוקר או בזול".

 וכתב הט"ז שם ס"ק ב':

 "נראה דהיינו עכ"פ ביוקר דשכיח, אבל אם היוקר דלא שכיח לא קיבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בחו"מ סימן רכ"ה דלא מהני אפילו קיבל עליו אחריות בפירוש".

והובאו דבריו בבית שמואל שם סק"ג.

 יש לעיין בכוונת הט"ז, מה יסוד סברתו? האם לדעתו ביוקר דלא שכיח אי-חיובו לשלם הוא מגדר אונס שלא מאפשר לו לעמוד בתשלומים שכאלו, או שמא לא גדרי "אונס" לפנינו אלא שאלה באומדן-הדעת, ולפיה לא הייתה דעתו להתחייב למקרה לא-מצוי שכזה. נפק"מ בין הצדדים תהיה כאשר האיש בעל אמצעים ויכול לשלם, כך שאונס אין כאן, אולם לצד השני, לא יהיה חייב כי לא התחייב על-דעת זו.

 כמו"כ תהיה לכאורה נפק"מ למקרה כעין שלנו, שהמזונות לא התייקרו באופן יוצא-דופן, אולם האיש טוען כי העני ואין ביכולתו לשלם. אם נתפוס כצד השני, הרי שבמקרה כעין שלנו שטוען האיש שהעני יודה הט"ז שיהיה חייב, כי לא ראינו בט"ז שאומדנת אונס מעי"ז פוטרו (שלא כצד הראשון).

אולם, בשער המשפט סימן ס' סק"ד חולק על הט"ז, וז"ל שם:

"באה"ע ר"ס קי"ד וכו' וכתב הט"ז וכו' ולפענ"ד יש לדון בזה טובא, דנראה דל"ד לההוא דסימן רכ"ה דהתם מיירי במכר שדה לחבירו וקיבל עליו כל אונסין שיולד בשדה זו, ואח"כ אירע אונס דלא שכיח כלל שחזר נהר לעבור בתוכה, לכך אמרינן שפיר דאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה ולא נתחייב כלל באונס כזה שלא היה כוונתו לאונס כזה כלל, משא"כ הכא בקיבל על עצמו לזון את חבירו הרי נתחייב במזונות מיד עד זמן ידוע, ואף שנתייקרו אח"כ ולא אסיק אדעתיה יוקר כזה, מ"מ מה בכך כי נתייקר ברשות המקבל מתנה נתייקרו, ומזלו של הנותן גרם, שהרי נתחייב בו מקודם ושעבודא על נכסיה רמיא. ויש להביא ראיה וכו' משמע דהיכא דנתחייב לבתו בשטר ובקנין באופן המועיל או נתחייב לאיש אחר בדבר שאינו חייב לירד מנכסיו, חייב למכור אף בית דירתו וכלי תשמישו וכו', ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא חייב את עצמו, וכ"כ זקני הגאון בבית הלל וכו' היכא שנתחייב בקנין ובאופן המועיל מוכרין אף ביתו וכלי תשמישו ע"ש והעיד שכן נוהגים בכל ב"ד שבישראל, ובאמת כן משמע מסתימת כל הפוסקים בסימן צ"ז (סכ"ג) דאין חילוק בין מחייב א"ע למי שלוה מעות, דבכל ענין אין משיירין לו אלא כפי דין הסידור, וא"כ לפי סברת הט"ז והב"ש דהיכא שנתחייב לזון אינו חייב ביוקר דלא שכיח דאדעתא דהכי לא נתחייב והוי כאונס דלא שכיח, א"כ ה"ה בירד מנכסיו נמי לא יתחייב למכור ביתו וכלי תשמישו דהא הוי נמי כמו אונס וכו'" עיי"ש.

כמו כן עיין בבית מאיר באה"ע שם סוף סעיף א' במש"כ על דברי הט"ז הנ"ל והשאירם בצ"ע. וכך אף האבני מילואים (קיד, ב), חולק על הט"ז וסובר שחייב גם ביוקר לא שכיח.

והנה לפום-ריהטא היה נראה שאם אכן הורע מצבו הכלכלי של הבעל, הרי שלדעת הט"ז והב"ש יפטר, דכמו ביוקר אמרינן דאונסא דלא שכיח לא קביל עליה, ואף אם התחייבותו הייתה מול תמורה מצידה, וכמו בנשא אשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים, אמנם ראינו ששער המשפט נחלק עליהם, מ"מ לא נוכל להוציא ממון נגד דעת הט"ז והב"ש.

אולם עיין בפד"ר (כרך ב' עמ' 310) שהעלו שיש לחלק בין יוקר שהתייקר המזון, לבין העני, דסברתו של הט"ז שאינו חייב לקיים התחייבותו בנתייקר משום אונסא דלא שכיח, אינה משום שהוא אנוס, אלא משום שהתחייבותו הייתה דוקא בתנאים רגילים, אבל בתנאים בלתי רגילים כגון יוקר לא שכיח, לא קבל על עצמו לזון.

ולכן אף אם הוא עשיר ובידו לקיים את התחייבותו אף שבמצב של יוקר, פטור הוא מחיובו, משום שלא קיבל עליו התחייבות כזו. ולעומת זה, אם לא נתייקר המזון אלא שהוא אנוס לקיים את התחייבותו, וכגון שהעני, בזה מודה הט"ז שהוא חייב, דכיוון שחלה התחייבותו אין אונס פוטרו.

ועוד נראה שגם אם נאמר דלדעת הט"ז גם בעשיר והעני פטור מהתחייבותו, בנידון דידן לכו"ע אין התחייבותו פוקעת, מאחר שדברי הט"ז נאמרו ביוקר דלא שכיח דומיא דסי' רכ"ה, ושם יש לנו דוגמה של דבר לא שכיח כגון נפסק הנהר, וכדו', משא"כ במקרה שלפנינו אין זה יוקר דלא שכיח, שהרי כל אחד יודע שמצבו הכלכלי יכול להשתנות, אמנם האיש תולה את קריסתו עקב מגיפת הקורונה, אולם לדבריו אינו מתפרנס כבר חצי שנה קודם הגשת תביעתו, היינו תחילת 2020, תאריך זה הינו מוקדם להתפרצות המגיפה בארץ, ובודאי שסכומי חובות עליהם מצהיר אינם תוצאה מיידית של המשבר, אלא פרי התנהלות כושלת של שנים שקדמו למשבר וא"כ היה לו לבעל להעלות בדעתו אפשרות שמצבו הכלכלי יורע, וכיוון שהיה יכול להעלות בדעתו כן ולא התנה שאם יורע מצבו יפטר, יש לחייבו לכו"ע.

לסיכום

העולה מן הדברים, ששינוי נסיבות "רגיל" לא יועיל לאדם שהתחייב בהסכם. וכך אכן פסקו בפד"ר חלק ג' עמוד 329 מהגאונים הרבנים הדאיה, בן מנחם והרב אלישיב, כולם זצ"ל, שכתבו להדיא שאין לקבל טענה דאומדנא ביחס להסכם.

ואף שבפסקי דין רבניים חלק י פס"ד המתחיל בעמוד 145 בפני בית הדין הרבני האזורי תל - אביב - יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' ב' ורנר - אב"ד, ש' טנא, י' הלוי אפשטיין ז"ל, כתבו: "חזינן שכאשר אנו באים לדון אם לפטור את האיש מהתחייבותו לזון את בנותיו, לאחר שהורע מצבו הכלכלי הרי ששאלת פטורו תהיה לכאורה תלויה במחלוקת בין החכם צבי המחייב לבין בעל ההפלאה הפוטר, וקשה להכריע להלכה ולמעשה. אציין את דברי החת"ס הנ"ל שכתב שאין אנו יכולים להכריע בין הרים גדולים ואת התומים שלמרות שהאריך לסתור את שיטת הט"ז בנידון התחייבות לבנו וכלתו, סיים: "ומ"מ למעשה אני חוכך הואיל וכבר הורה זקן הט"ז והסכים עמו חכם צבי הגאון ז"ל, ובעקבותיו הולך הישועות יעקב בחהע"ז סי' קי"ד", "בגלל כן לא נראה בעיני דברי הט"ז ובפרט להוציא, ומ"מ כבר בא מעשה לידי ועשיתי פשר דבר".

מ"מ הוודאי של הרכב הגריש"א וכן דעת הגר"ש טנא עצמו בספרו "ברכת שלמה" לחו"מ סימן ט"ו ס"ק ט"ו נראה שנוטה לחייב ולהוציא מהאב, בנוסף לכך נראה כי המחלוקת הנ"ל בין הדיינים איננה עקרונית בסכינא חריפא, אלא יש לשקול כל אומדנא בפני עצמו ולא כל האומדנות שוות. וא"כ, נראה לחלק בן האומדנא אצלנו לזו שבבת אשתו, וכאן לכו"ע יעמוד חיוב האב על תילו, שהרי דעתו של אדם קרובה אצל בנותיו, וכן ראיתי בפס"ד הנ"ל של הרב טנא בנידון דומה.

מ"מ נראה, וכפי שראינו בנוב"י, שאם אדם קיבל על עצמו חיוב מזונות כחלק מהחיובים ההדדיים ולאחר מכן קרה לו אונס בלתי צפוי אמרינן שיש לראות את חיובו כנפסק על סמך אומדנא גדולה שעל דעת כן לא התכוון. יש צורך בשינוי נסיבות מהותי שלפי אומדנת בית הדין הוא קרוב לאונס, שאם לא כן, לא ניתן לשנותו.

במקרה שלפנינו קשה לומר שלפנינו אונס שכלל לא העלה בדעתו. אדם החותם על הסכם המחייבו למשך מספר שנים עליו לקחת בחשבון שהעסק בבעלותו עומד הוא לסכנת תנודות הקיימות במשק, הפסדים ורווחים, עליות ומורדות, בייחוד שהאב כבר חווה ענייני חובות בעסק עוד קודם חתימת ההסכם, כך שגם אם מידת החובה תפחה, אולם עצם זה שעסק יכול להיקלע לחוב אינו דבר שאיננו צפוי למרות משבר הקורונה, שכאמור החל להשפיע מס' חודשים לאחר התאריך בו נקב הבעל כי חדל להשתכר, להלן נפרוט לפרוטות את טענות האב בעניין הכלכלי.

מן הכלל אל הפרט

כאמור בראשית דברינו, ביום 30/6/2020 הוגשה ע"י האיש תביעה לפיה "מתבקש ביה"ד לבטל את חיובו ההסכמי של התובע במזונות". כבר הבענו בראשית דברינו את הפרשנות הדחוקה אשר נטינו לתת לתביעה, שבעצם עניינה והנימוקים לה מורה כי איננה לתביעת בטלות החיוב, אלא להפחתתו עד כדי התאיינותו, בשל טענות ל"שינוי נסיבות מהותי".

טענות רבות עלו בכתבי הטענות ובדיונים שנערכו, וכעת, לאחר שביררנו באורך את היסודות ההלכתיים העומדים בבסיס הטענות שלפנינו, נסכם בקצירת האומר את השורה התחתונה לכל טענה, תוך התבססות על החומר שבתיק.

האם מצבו של האיש אכן כ"כ חמור

בתביעתו כעת טוען כי: "התובע נמצא כעת בעיצומן של ההכנות הטכניות להגשת בקשה לפשיטת רגל, חובותיו לבנקים מסתכמים בלמעלה ממליון ומאתיים אלף ₪ לבד מחובותיו לספקים שונים. התובע אינו משתכר כעת מאומה", התובע צירף לתיק צילום מדרישת בנק מזרחי ודרישת בנק לאומי כלפי האיש. כשהן יחד מסתכמות בכמליון ₪.

ביה"ד אינו רואה בכך טעם מספיק כדי לשנות את אשר התחייב לו האיש בהסכם, וזה מהטעמים הבאים, כל אחד מהם, ובוודאי בהצטרפותם יחד:

  1.  בתביעה מסוג זה, כמובן שנטל ההוכחה מוטל על התובע. חיובו של האיש ברור ואילו הסיבות לפוטרו מסופקות. התובע המציא לביה"ד מסמכים המורים על קיום חובות לעסק אותו מנהל. למותר לציין כי כאשר ביה"ד מבקש לבחון את מצבו הכלכלי של האיש, לא די בהוכחת קשיים בהם מצוי העסק, אלא יש צורך לבחון את מצבו הפיננסי האישי של האיש, שכן האיש ועיסקו לאו חד הם. מדובר בחברה בע"מ אשר בה כשמה כן הוא, ערבות הבעלים לחובותיה מוגבלת, החברה הינה ישות משפטית כלכלית בפנ"ע ואינה מזוהה שכזו עם בעליה. ביה"ד דרש מהאיש מספר פעמים להמציא לידיו חשבונות עו"ש עדכניים, מצב חסכונות ופיקדונות, שערוך כללי בבנק, ואולם האיש התחמק בשיטתיות מלהמציאם.

ב"כ האיש כותב כי באשר ליתרת העו"ש "במהלך הדיון נתבקש התובע להציג את יתרת העו״ש ועשה זאת על אתר באמצעות מכשיר הטלפון". עוד כתב ב"כ האיש כי "במהלך הדיון אף הציג התובע לבקשת בית הדין את היתרה באמצעות הסלולארי אלא שבדיעבד התברר כי נסיונו לשלוח את היתרה למזכירות באמצעות הדוא״ל לא צלחה". נראה שהמשימה הכבידה של שליחת מסמכים לביה"ד גם אם אינה צולחת בראשונה חזקה שתיצלח בשנייה, וגם אם יונת הדוא"ל אינה עושה שליחותה לא בראשונה ולא בשנייה ובשלישית יכול התובע לפתוח את חלון התיבה ולהטריח עצמו לביה"ד ולדאוג כי הוא ולא מלאך ימציא את שנדרש, אולם למרות שביה"ד פנה אליו גם בעת הדיון וגם בהחלטות בכתב לאחריו, פעמיים, להמציא לידיו עדויות על מצבו האישי, שערוך כולל של חשבונותיו, הדבר לא נעשה עד רגע זה, משכך לא הוכיח האיש כי אכן מצבו כזה בכי-רע באופן כזה שלא יוכל לעמוד בתשלום לו התחייב.

  1. בדקנו והפכנו כל אבן מהאבנים הפזורות בדיונים נוספים שהתקיימו בין הצדדים בתיקים אחרים, ועלו בליבי מס' תמיהות על עמדת האיש. הנה בהגשת כתב התביעה לגירושין ע"י האיש מיום 7.12.2014 עוד קודם היותו מיוצג ע"י עו"ד, פירט האיש בכת"י את חובותיו ושם בבואו לפרט את החובות רשם בתחילה סכום נמוך יותר (409,000 ₪), ולאחר מכן העביר עליו את המחק, טייטו ותיקנו ושינה לסכום המדובר של 650,000 ₪, עובדה המרימה גבה. אולם הפלא הגדול יותר הוא שכבר שנה קודם לכן האיש הגיש כתב תביעה לגירושין (28/10/2013), שוב בשל עילת בגידה (אשר למרות זאת חזר אליה אח"כ), ושם ציין כי ישנם חובות ע"ש לעסק בסך מליון ומאה אלף ₪! והנה ראה זה פלא תוך פחות משנה נחלץ האיש מחובותיו האדירים והפחית אותם בחצי?? רב הנסתר על הגלוי.

כמו"כ, באותה בקשת גרושין משנת 2013 ציין האיש כי משכורתו היא 12,000 ₪ ברוטו, ואילו שנה לאחר מכן מציין האיש (בתביעה שהגיש בכת"י, עובדה שהשמיט בכתב התביעה המתוקן שהגיש לאחר-מכן עו"ד) כי משכורתו הינה פי-שלוש, מסכום זה, ואין לי אלא לתמוה כיצד תוך שנה כאשר החובות הרובצים על העסק לדבריו הינם מעל מליון ₪, מצליח האיש בעל-החברה לשלש את משכורתו?

  1. האיש טוען כי כעת החברה מושכרת לחבר, טענה תמוהה בשל אי-ריווחיות העסק.

מכל אלו סבור אני כי התמונה הכלכלית העכשוית של האיש לא הוכחה דיה כדי לקבל את בקשת האיש ואף מעוררת תמיהות. יתכן מאד כי החלטתי שלא להפחית מהסכום הנקוב הייתה זהה אף אם לא עסקינן בהסכם חתום על-ידו, אלא במקרה של קביעת סכום המזונות ע"י ביה"ד בהחלטה שיפוטית, מ"מ במקרה שלפנינו פשיטא לי כי אין לנו לקבל את טענת האיש. לא נוכל לחתום פרק זה בלא להזדקק לפרק הבא הכרוך איתו בחוברת.

שינוי נסיבות מהותי

ב"כ האיש טוען כי "חל שינוי נסיבות מהותי". בסעיף הקודם ביארנו מדוע יש לפקפק, ומ"מ לא הוכח לנו כי אכן מצבו הכלכלי העכשווי הינו כזה בכי רע. אולם, כעת אוסיף כי אף אם היינו מקבלים את טענות האיש, בפרק הקודם, לפיו מצבו כעת בכי רע, לא היה בזה כדי שינוי נסיבות מהותי המצדיק פגיעה בהסכם עליו חתם, וזה מהטעמים הבאים:

  1. לגבי העובדה כי עסקינן כאן בביטול הסכם, טוען ב"כ האיש: "יטען התובע אל תוך ההתחייבות, מלכתחילה, יש לקרא תנאי מכללא, למרות שלא נכתב במפורש, ולפיו ההתחייבות ההסכמית מותנית בהעדר שינוי נסיבות. תניה זו נכונה הן מנקודת מבטו של המתחייב והן מנקודת מבטו של הנהנה", "וביתר שאת בנסיבות המקרה דנא מקום בו כבר בעת מתן ההתחייבות היה התובע שרוי בחובות בגובה 650,000 ש״ח. אמנם באותה עת, היתה היתכנות להתאוששות כלכלית בין אם באמצעות סגירת העסק ובין אם בתכנית הבראה אבל בוודאי שלא ניתן לומר כי התוצאה של הקריסה הכלכלית בפניה אנו ניצבים כעת, היתה בלתי מתקבלת על הדעת".

נראה לי כי בלהט טיעוניו הניף ב"כ האיש את להט החרב המתהפכת, כי בעוד שהבסיס לטיעוני שינוי נסיבות צריך להיות הצבעה על התרחשות פתאומית שקרתה, בלא שעלתה על לב המתחייב בשעת התחייבותו, הרי שב"כ האיש קירב מאד אל דעת האיש בעת החתימה את מצבו הכלכלי הרעוע, לדבריו, שהגיע מספר שנים מאוחר יותר. טענה זו המודה בכך כי מצבו הכלכלי הרעוע של האיש בעת חתימת ההסכם אשר לא ניתן לומר כי לא צפתה המשך הידרדרות, כדברי ב"כ האיש, דווקא צפייה זו, שלא למרחוק, הייתה מחייבת את האיש לכתוב במפורש בהסכם כי בשינוי מצבו הכלכלי תיבחן התחייבותו מחדש, דבר שכלל לא נעשה.

גם הטיעון הבא שהעלה ב"כ האיש: "נזכיר, התובע לא הסתיר את מצבו הכלכלי ערב חתימת ההסכם והודיע כי הוא מתעתד לסגור את העסק, נזכיר כי באותה עת עמדו חובותיו של העסק על כ650,000 ש״ח. נוכח גילוי עובדה זו היה על הנתבעת לקחת בחשבון תרחיש לא מופרך של המשך קריסה כלכלית שתגיע לפשיטת רגל ותמנע מהתובע את האפשרות לעמוד בהתחייבותו". ואנו שואלים, וכי את דעתה שלה אנו באים לבחון כעת? דעתו של המתחייב עומדת לבדיקה, והיא, לדברי ב"כ האיש עצמו, צפתה את פני הרעה, א"כ מדוע התחייב ללא סייג?

  1. בתביעת הגירושין שהגיש האיש בכתב התביעה סעיף 4 כותב: "הבעל הינו עצמאי... אשר נמצא על סף קריסה כלכלית ופשיטת רגל, ובעיצה אחת עם רואה החשבון שלו יסגור את העסק בתחילת שנת המס 2015 לאחר שהוא אינו יכול לעמוד עוד בהחזרי החובות הרובצים על העסק בסך של 650000 ש"ח בקרוב". נמצאת למד שכבר בעת חתימת ההסכם היה הבעל מצוי במצב אשר הוא עצמו הכריז ע"ע כעומד על סף פשיטת רגל והצהיר כי כך בכוונתו לעשות (ובכל-זאת לא הגיע לכך בסוף וביה"ד מאחל לו שאף כיום כאז ייצא מן המשבר), ואעפ"כ כל זה לא מנע ממנו לחתום על ההסכם ולהתחייב לבנותיו, א"כ הגע-בעצמך האם איש החותם על הסכם שעה שמצהיר הוא כי לא עומדת בפניו ברירה אלא להכריז על פש"ר, יכול לטעון ל"שינוי נסיבות מהותי" כשהשינוי לדבריו הוא מה ששב ומצהיר כי הולך הוא לפש"ר?

ב"כ האיש טוען: "ממילא, ההסתמכות של הנתבעת כפופה אף היא לשינוי נסיבות, שכן ההסתמכות אינה יכולה להיות רחבה מן ההתחייבות. אין ולא יכול להיות חולק כי התחייבותו של מי שהלך חלילה לבית עולמו תתבטל. אין ולא יכול להיות חולק כי התחייבותו של מי שנבצר ממנו, מחמת טעמים בריאותיים למלא אחר התחייבותו, תתבטל. אין ולא יכול להיות חולק כי התחייבותו של מי שנבצר ממנו, מחמת טעמים כלכליים למלא אחר התחייבותו, תתבטל. שכן, מה לי נבצרות פיזית ומה לי נבצרות כלכלית? ברי אם כן הטענה לפיה ההתחייבות מקימה לנתבעת, הסתמכות מוחלטת, נצחית, כזו שאפילו רוח שאינה מצויה לא תוכל לה, אין לה על מה שתסמוך". אולם ביררנו באורך לעיל כי התחייבות האיש בהסכם, מחילה עליו חיוב שקשה מאד להשתחרר ממנו אלא במקרים קיצוניים בלבד. נראה שבמקרה שלפנינו, בעל עסק שכשל, וודאי אינו בכלל מקרים אלו, גם בשל אופיו של עסק שרווחיו והפסדיו נלקחים בחשבון (למרות משבר הקורונה שהעצים את ההפסדים, מ"מ זה פרץ מס' חודשים לאחר תחילת המשבר עליו הצביע האיש ובבודאי שלא הספיק משבר הקורונה לגרום לתפיחת חובות בסדר גודל עליו הצביע האיש), ובייחוד במקרה שלפנינו שהאיש עצמו צפה פני עתיד, כפי שהבאנו לעיל.

התחייבות האיש עבור תמורה

(בנושא זה כבר פירטתי לעיל אך שוב צירפתי והעתקתי לצורך הרצף).

ויתור האשה על חלקה בדירה

לצדדים הייתה דירה משותפת שנמכרה בסך 1,550,000 ₪. לאחר ניכוי והחזרת המשכנתא נותר ביד הצדדים 750,000 ₪, נמצא שהיה מגיע לאשה לקבל 375,000 ₪, עבור חלקה בדירה. האשה ויתרה על-כך בהסכם, וכן ויתרה על איזון ממנו למרות פערי ההשתכרות שהיו, איזון שהיה מגלם גם חלק בפנסיה וקרנות הבעל. האשה קיבלה 258 אלף ₪ ופטור מנשיאה בחובות שנצברו (קיום החובות והיקפם ידוע רק עפ"י דברי הבעל ללא הוכחות).

לגבי הדירה הוצהר בהסכם כי "הצדדים הינם בעלי זכויות בעלות במשותף בחלקים שווים ביניהם בבית ברחוב [...] ב[ח'], ושם בסעיף 6 (ב): "האשה מוותרת בזאת על מלוא זכויותיה בבית המגורים לטובת הבעל אגב גרושין". עניין החובות הוזכר אף הוא, ונכתב כי "הבעל יישא לבדו בכל החובות המשותפים אשר נוצרו על עסק "[ק']" ע"ש הבעל הנאמדים במועד חתימת הסכם זה (עפ"י הצהרת הבעל) בסך של למעלה מ600000 ₪ וכו'".

והנה, לדבריו של האיש הנתבעת למעשה לא ויתרה על דבר בעת עריכת ההסכם:

"עיקר טענתה נסב סביב העובדה ששווי דירתם של בני הזוג, בניכוי המשכנתא, עמד על 750,000 ש״ח, כלומר, 375,000 לכל צד ואילו היא קיבלה 258,000 בלבד. [לאמור: הנתבעת טוענת כי ויתרה על 117,000 ש״ח] אלא שבדיון העלה בית הדין הנכבד חלק נוסף מהתמונה הכוללת והזכיר כי הנתבעת נפטרה לגמרי מלשאת בחובות העסק בסך של 325,000 ש״ח [מחצית החובות שעמדו על סך 650,000 ש״ח] התובע גם מחל על דרישתו להחזר כספים אותם העבירה הנתבעת, כמובן ללא הסכמת התובע, לאחד מהגברים לגביהם נדרשת הנתבעת לבירור נישואין במידה ותחפוץ להנשא למי מהם בעתיד".

הנה רואים אנו כי האשה קיבלה פחות מחלקה בדירה הרשומה ע"ש שניהם. טענת האיש כי האשה הרויחה בסופו של דבר שהרי לא נטלה חצי מחובות האיש בעסק, איננה מתקבלת שכן:

1.

  1. כמו"כ, בהסכם עצמו לא נעשה שום קישור בין השתת החובות על האיש, לבין ויתור על מלוא חלקה בדירה, קישור שנעשה ביחס לאיזון, כפי שניגע בהמשך.

גם הטענה שהאשה העבירה סכומים לאיש אחר לא הוכחה כלל ועיקר. לכן לפי הנתונים הוודאיים שלפנינו, הרי שהאשה ויתרה במכירת הדירה וכך אף הלשון בו התנסחו בהסכם, לשון "האשה מוותרת בזאת על מלוא זכויותיה בבית המגורים לטובת הבעל אגב גרושין".

ויתור באיזון

בסעיף 7 בהסכם, הדן באיזון המשאבים נאמר בסעיף א:

"לצורך ביצוע איזון משאבים מלא סופי שלם ומוחלט בין הצדדים הוחלט הוסכם והוצהר בין הצדדים כי בכפוף לקבלת הסך של 258000 ₪ ("סכום האיזון") אשר ישולמו באופן אשר יפורט להלן האשה מוותרת בזאת על כל טענה ו/או דרישה רכושית ו/או כספית ו/או עסקית מהבעל מכל מין וסוג שהוא".

האיש טוען כי:

"כל טענות הנתבעת אודות חסכונות וכספים שהיו כביכול בידי התובע מופרכות מיסודן ולא בכדי אינן נתמכות בבדל ראיה. הדברים מגיעים לכדי חוכא ואטלולא של ממש שעה שהנתבעת מתייחסת לויתור הדמיוני על חלקה במוניטין של עסק שקרס".

עוד טוען האיש כי:

"לא זו אף זו, נוכח נסיבות סיום הנישואין היתה הנתבעת חשופה לאיזון משאבים לא שוויוני בשים לב לחורבן הבלתי הפיך שהמיטה על נישואי הצדדים בהתנהגותה המחפירה".

והנה באשר לטיעון הראשון שמעלה האיש, לפיו, לא היו לאיש חסכונות וכספים המורים על כך כי האשה ויתרה בפועל על כספי-איזון, ביה"ד מתייחס בספקנות מרובה לטיעון זה. די בניסוח ההסכם המוודא באופן מוחלט כי הסכום הניתן לאשה ימנע מהאשה להעלות כל טענה או דרישה רכושית או כספית, כמו הסכום הכספי שניתן, כדי לעורר חשש כי אכן לו היה נערך איזון היה בהחלט מה לאזן בו, ויש לקרוא את לשון ההסכם "האשה מוותרת בזאת", כפשוטו.

יתירה מכך, בכתב התביעה המקורי בכת"י הבעל מתאריך 7/12/14, הבעל מצהיר שם כי הכנסתו החודשית הינה 65,000 ₪ (פרט שלא חזר והופיע בכתב התביעה המתוקן ע"י עוה"ד), וכי הכנסת האשה ברוטו הינה 3,800 ₪. הצהרת האיש על גובה משכורתו החודשית בעת התביעה שהיא פי עשרים(!) מהכנסת האשה כפי שהוא עצמו הצהיר עליה יוצרת יותר מרגליים לדבר כי אכן זכויות האיש רבות, ובהשיגו את ויתור האשה (כפי שאף הוגדר בהסכם) לאיזון כולל ולהסתפקות בסכום שקיבל, הרי שקיבל תמורה מלאה מהאשה.

באשר לטענה השנייה של האיש כי ל"נוכח נסיבות סיום הנישואין היתה הנתבעת חשופה לאיזון משאבים לא שוויוני בשים לב לחורבן הבלתי הפיך שהמיטה על נישואי הצדדים", מעבר למה שיתייחס לזה ביה"ד בהמשך בבואו לדון אם האשה אכן ויתרה על כתובתה, הרי שבאשר לעשיית איזון לא שוויוני, שם נדרש סף הרבה יותר גבוה של פגיעה בחיי הנישואין, אם בכלל, מאשר ביחס להפסד כתובתה, הרי שג"כ אין לקבל טענה זו.

ויתור האשה על הכתובה

הכתובה הינה ע"ס 520,000 ₪, ועליה ויתרה האשה בעת ההסכם. אינני בטוח בשל מצבו הפיננסי של האיש, שהיה בעת ההיא, כי יש כאן שאלה של כתובה מוגזמת. אולם, תהא אשר תהא ההשקפה ביחס לכתובה, וודאי שסכום מסוים יש כאן, עליו האשה ויתרה. האיש טוען כי אין לראות בכך ויתור שהרי האשה בגדה בבעלה ובכך נשללה ממנה כתובתה. "הנתבעת לא היתה זכאית לכתובה [עקב הוכחות מצולמות להתנהגות מחפירה שאסרה אותה על בעלה וד״ל]".

ביה"ד נבר בפרוטוקול הדיון שבין הצדדים אשר למעשה לא ניהלו הליך הוכחות סביב טיעון זה אלא התקיים דיון קצר אחד, עת הצדדים באו להתגרש בהסכמה (עובדה שג"כ איננה שוללת כתובתה), ולעיל הבאנו ציטוטים מפרוטוקול הדיון.

הרי שאף שדברי האיש קודם היותו מיוצג כתב כי "נתפסה על בגידה יש הוכחות מצולמות ועדויות של חוקרים פרטיים", לא באו לידי אותם ההוכחות, מ"מ מדברי האשה בביה"ד עולה כי לא הייתה זכאית לכתובתה ואין לפנינו ויתור על הכתובה.

עצם ההסכמה להתגרש

עד עתה בדקנו האם האשה ויתרה על דברים ממשיים בהסכם, כך שיש לראות את הסכמתו למזונות, לא כמתנה, אלא כהסכם תמורת קבלת תמורה, ותשובתנו היא חיובית ושאכן כן. כעת נוסיף, שאף ללא זה, כאשר אנו באים לבדוק האם ניתן לראות בהסכמת האשה לגירושין משום נתינת תמורה לאיש. בבואנו לדון את עצם הסכמתה להתגרש עלינו לבחון מיהו הצד שחפץ בגירושין ומיהו הצד שהיה צורך "לקנותו" בדמות התחייבויות לאחר הגירושין.

 הנה האשה פתחה תביעת גירושין בתאריך 23/12/2014, ובכתב תביעתה (סעיף 17 לכתב התביעה) פירטה כי "סבלה מהתעללות כלכלית ומאלימות מילולית קבועה אשר לוותה בעבר באלימות פיסית". ובסעיף 19: "התובעת תטען כי חזרה וטענה בפני הנתבע כי לא טוב לה בזוגיות עמו וכי היא מבקשת להתגרש ממנו". מסעיף 18 ניתן לקבל מעט רקע לסכסוך הכספי אודות הבית: "הנתבע התנה את גירושיהם בכך שהתובעת תוותר על מחצית זכויותיה בבית המגורים כנגד תשלום זעום של 100000 ₪ למרות שחלקה בבית עולה על כ500000 ש"ח". לדבריה, "התובעת סירבה להיסחט בידי הנתבע". עוד טענה האשה בכתב התביעה כי מעולם לא שותפה וידעה דבר על העסק וכי האיש תמיד התרברב על כי העסק משגשג והיה נוהג להגיע עם סכומי מזומן גדולים. ובסעיף 94: "התובעת תטען כי כלל טענותיו בדבר הפסדים של העסק הנם משוללות כל יסוד ונועדו לצורך הכנת תביעתו לגרושין", ותבעה להורות על איזון משאבים כולל.

הרי שהאיש פתח ראשונה תביעה (למעשה כבר פתח שנה קודם לכן והתיק נסגר), ובו טען כי האשה מאוסה עליו ויש לגרשה מיידית בשל בגידתה, לדבריו. האשה, למרות שג"כ תבעה גירושין לאחריו, פירטה בתביעה כי בשל כוונת האיש לא לחלק את הדירה בשווה הרי היא מסרבת "להיסחט ע"י הבעל", ובשל כך למעשה מעכבת את הגרושין עד עתה. נמצא כי כדי להביא את האשה לידי הסכמה לגרושין היה צורך לפתור את המחלוקות הכספיות ביניהם, וזה נעשה ע"י ההסכם בכללותו (ואף שנתן לה בהסכם יותר ממאה אלף ₪ לה סירבה בתחילה, אין לומר כי ההתחייבות למזונות הילדות הינה מעבר למה שהייתה האשה מסכימה לו כדי להתגרש, כי כל ההסכם מכלול אחד ומנין לי כי לולא הסכים למזונות היתה האשה מסכימה לסכום לו הסכימה שהוא נמוך מחלקה בדירה).

מכל העובדות לעיל וניתוחן ברור הוא כי אין לראות בהסכם שלפנינו מתנה בעלמא אלא הסכם עבור תמורה. משהגענו למסקנה כי ההסכם ביניהם אינו כמתנה אלא כנתינה עבור תמורה, כמובן שיקשה מאד להוציא ממנו סעיף בודד ולבטלו, וכפי שהארכנו לברר לעיל.

תוקף ההסכם

האיש טוען כי חתם על ההסכם בהיותו במצב נפשי קשה בשל בגידת האשה, לדבריו, אולם הלשונות ההחלטיים בהסכם שוללים קביעה זו. למשל, בסעיף 11: "הצדדים מצהירים כי חתמו על הסכם זה מרצונם החופשי והטוב, ללא כל לחץ ו/או כפייה ו/או עושק ו/או הטעייה, לאחר שקראוהו היטב, ולאחר שהבינו נכונה את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו". לבסוף חתמו הצדדים וקיבלו קגא"ס בפני ביה"ד בתאריך 27/4/2014.

מצבה הכלכלי של האשה ובן זוגה

התובע טוען כי חל "שינוי נסיבות מהותי". את השינוי תיאר התובע כך:

"מחד, התובע התרסק כלכלית ועובדה זו הוכחה, ומאידך, הנתבעת נישאה, מצבה הכלכלי השתפר הן מחמת נישואיה לבעלה החדש הנהנה הן מקצבת המל״ל בשל נכותו והן משכר חודשי כסופר סת״ם. יתרה מכך, הנתבעת מתגוררת עם בעלה ובתה החדשה מבלי שייערך כל שינוי בהוצאות המדור."

התובע ייחד חלק גדול מטענותיו להארת המצב הכלכלי של האשה כפי שפירט:

"כפי שנראה לקמן, אין ולא יכול להיות חולק כי לבד מעבודתה בבית הספר מפעילה הנתבעת בביתה מכון יופי למענו הקצתה בביתה חדר נפרד ובמסגרתו היא מעניקה שירותי החלקה, איפור ערב, איפור כלות ומכירת מוצרי קוסמטיקה".

וכאן צירף התובע פירוט נרחב להוכחות בדבר קיום אותו סלון יופי פרטי בבית האשה, כאשר מסכם: "כלל הפרטים המתוארים לעיל מתלכדים לכדי תמונה ברורה של איתנות כלכלית משמעותית ממנה נהנית הנתבעת".

למרות המשפטים הנחרצים המצויים בכתב התביעה, כמו: "לא יכול להיות חולק", אודות "איתנות כלכלית" של האשה, "תמונה ברורה של איתנות כלכלית" , נראה כי קיום עסק ביתי של קוסמטיקה ומכירת מוצרים אינו יכול להעיד, ללא הוכחות ברורות, על הכנסה קבועה ואיתנות כלכלית. גם שליחת אותה חוקרת, לטיפול יחידני שבשלו נגבה סכום מסוים, אין בו כדי להעיד על עסק משגשג עם קליינטורה קבועה ומכניסה. החוקרת שהגיעה לאשה דובבה אותה לספר על-עצמה ועל העסק הביתי, ושם, לדברי החוקרת, סיפרה האשה כי העסק מצליח, וכי בעבר היו מס' לקוחות ביום, ורק כיום בשל הריונה הפחיתה מהעומס. אולם אינני רואה בכך ראיה משמעותית כי כך הם פני הדברים, שהרי כל בעל עסק רוצה לשוות לעסקו רושם מצליח בפני לקוחותיו, לטעת בהם תחושה כי אכן הגיעו למקום כזה הזוכה לדעת קהל אוהדת לאותו עסק שהם בחרו להגיע אליו ולשלם לו מכספם.

בנוסף, סבור אני כי שאלת הכנסתה של האשה אינה משנה למקרה שלפנינו. אף אם נתפוס שאין ההסכם מחדש חיוב חדש על הקיים מעיקר הדין, שכן לדעתי מזונות עד גיל 15 הינו מן הדין, ובין אם נתפוס, וכך העיקר לענ"ד, כי ההסכם מחיל על האיש חיוב חדש ורחב מעבר למה שהיה קיים בלעדיו, ואם יש לבוא ולטעון על שינוי נסיבות כדי לפגוע בהסכם הרי שהזרקור צריך להיות מופנה למצבו הכלכלי של האיש ולא של האשה, וודאי שלא למצבו הכלכלי של בעלה השני. א"כ, עובדת הבעל השני ומשכורתו איננה רלבנטית לענייננו. האב חייב מן הדין ולא בעל האם, ובייחוד שהתחייב בהסכם. עניין משכורת האם לדעתנו שחיוב המזונות הינו מן הדין לא רלבנטי לעניין, ואף אם היה זה מדין צדקה, הרי שהתלושים אותם מציגה האשה מורים על הכנסה של 3,200 ₪, החשבון שעשה האיש לגבי הכנסות בשחור אין בהם ממש ואין לביה"ד כלים לבחון אם ובכמה, והאם האב ג"כ עובד בשחור.

בשולי הדברים, נוסיף כי טענת המשמורת המשותפת איננה רלבנטית, שכן זו הייתה קיימת כבר בעת החתימה על ההסכם ואף אין לראות בה כדבר מתחדש ה"נוחת" על האיש בהפתעה.

הלכה למעשה

ביה"ד הפך כל אבן, הן מבחינה עובדתית והן עקרונית הלכתית, ולא מצא כל דרך לשנות מההסכם עליו חתם הבעל, ואשר נכתב בסיומו בסעיף 10:

"(א) מעבר לאמור בהסכם זה ובכפוף לביצועו, מצהירים הצדדים בזאת כי אין ולא תהיינה להם כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות מכל סוג האחד כלפי משנהו, וכי הסכם זה מהווה הסדר סופי ומוחלט של תביעותיהם ההדדיות, בכל הכרוך ו/או הנובע מהוראות הסכם זה".

 בכך, ביה"ד דוחה את תביעת האיש.

לו היה ביה"ד משתכנע בנכונות העובדות אותן הציג האיש, הרי שלמרות שעדיין היה סובר עקרונית כי ההסכם והתחייבותו בתוקפן עומדים, היה דן שמא ניתן לסדר לבעל חוב ולמצוא דרך מתאימה, או לשלוח לבדיקה ע"י הרשם בהוצל"פ. אולם בשל הריעותות הגדולות לטעמי בטענות האיש, איני מוצא לנכון להורות על סדור כלשהוא, ועל האיש להמשיך לשלם כפי שהתחייב בהסכם!

 

נימוקי ההחלטה מותרים לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ט באדר התשפ"א (03/03/2021).

הרב פנחס מונדשיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה