הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מורד חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי נאמנות באיסורים

בקשת פסלות בעילות מופרכות שנועדה לעכב את ההליך השיפוטי - 1205146-2

ב"ה

תיק 1205146/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד זאב ולנר)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ציון סמוכה)

הנדון: בקשת פסלות בעילות מופרכות שנועדה לעכב את ההליך השיפוטי

פסק דין

לפנינו ערעור האישה (להלן: המערערת) על החלטת בית הדין האזורי חיפה מיום ה' בתמוז תשע"ט (8.7.2019) שעניינה דחיית בקשתה לפסילת ההרכב.

המערערת עותרת לביטול החלטה זו ולקבלת בקשתה לפסילת ההרכב מהעילות המפורטות לפנינו. האיש (להלן: המשיב) דורש לדחות את הערעור מהנימוקים שיפורטו לפנינו. בית הדין מוצא לנכון לצטט את החלטת בית הדין קמא – מושא הערעור טרם יביא את טיעוני הצדדים.

להלן החלטת בית הדין – מושא הערעור (ההדגשות לא במקור):

בפנינו בקשת בא כוח המשיבה מיום י' בסיוון תשע"ט (13.6.19) לפסילת הרכב. הן אמת כי בא כוח המשיבה כבר טמן ברמז בבקשתו מיום כ"א באייר תשע"ט (26.5.19) כי בדעתו להגיש בקשה לפסילת ההרכב ומשכך החליט בית הדין ביום כ"ב באייר תשע"ט (27.5.19) כדלהלן:

להוציא מליבן של טועין בית הדין מבהיר את הפשוט למתבונן וכדלהלן:

א.       בעבר מחמת טעות סופר ניתן ביום י"ב באדר א' תשע"ט (17.2.19) פסק דין לגירושין בדיין יחיד (הרב בן ציון טופיק).

ב.         בא כוח המשיבה טען בתגובתו (סעיף 12 לתגובה מיום כ"א באייר תשע"ט – 26.5.19) כי כבר הכין ערעור שגרם לבית הדין להיות 'נבהל' ולבטל את פסק הדין.

ג.                      אכן בית הדין השתומם ו'נבהל' עד מאוד על בא כוח המשיבה שטרח להכין ערעור על פסק דין לגירושין שניתן בדיין יחיד.

ד.         הדבר ברור כי פסק דין לגירושין ניתן רק בהרכב מלא ולחינם טרח בא הכוח המלומד בהכנת ערעור.

ה.         כאמור כבר ביום ט"ז באדר א' תשע"ט (21.2.19) החליט בית הדין בהרכב מלא כדלהלן: "טענות הצדדים ישמעו בדיון הקבוע וכפי שנקבע בהחלטה שהתקבלה בהרכב מלא מיום י"ט בטבת תשע"ט (27.12.18). החלטת בית הדין מיום י"ב באדר א' תשע"ט (17.2.19) שניתנה בדיין יחיד מבוטלת ויש לבטל את מועד סידור הגט."

ו.                      בהתאם לאמור התקיים דיון ביום י"א באייר תשע"ט (16.5.19) ואף בא כוח המשיבה כבר חקר את המבקש על תביעתו, ואף נקבעו בתיאום מלא עם באי הכוח שני דיונים נוספים, ליום ח' בתמוז תשע"ט (11.7.19) וליום י"ב בתמוז תשע"ט (15.7.19), ומשכך אין מקום להעלות כיום טענות מ'סל המחזור'.

למרות האמור, ביום י' בסיוון תשע"ט (13.6.19) הגיש בא הכוח המלומד בקשה לפסילת ההרכב ומשכך החליט בית הדין ביום י"א בסיוון תשע"ט (14.6.19) כדלהלן:

א.         בקשת המשיבה התקבלה ביום י' בסיוון תשע"ט (13.6.19) וסובבת על החלטת דיין יחיד מיום י"ב באדר א' תשע"ט (17.2.19) ועל התנהלות בית הדין בדיון מיום י"א באייר תשע"ט (16.5.19)!

ב.         הן אמת כי לטענת בא כוח המשיבה הבקשה הוגשה כבר ביום ג' בסיוון תשע"ט (6.6.19) אך לפנינו לא נמצא לא דבר ולא חצי דבר שהוגש בעבר.

ג.                      זאת ועוד, אגרת התשלום עבור פתיחת תיק זה בוצעה ביום י' בסיוון תשע"ט (13.6.19) בלבד.

ד.         יש להעביר את בקשת הפסילה לתגובת בא כוח המבקש עד תום שבוע ימים.

ה.         יש להציג למתן החלטה משלימה עם תום פסק זמן התגובה.

והנה בא הכוח המלומד הגדיל לעשות וביום ט"ז בסיוון תשע"ט (19.6.19) טען כי נפלה שגיאת כתיב בהחלטת בית הדין בה נכתב "הן אמת" במקום "אין אמת", ומשכך יצא קצפו על בית הדין שקבע כי אינו דובר אמת.

ביום י"ז בסיוון תשע"ט (20.6.19) קבע בית הדין כדלהלן:

א.         לחינם בא בא הכוח המלומד לכלל כעס ובא לכלל טעות, ואדרבה לא נפלה כל שגיאה בכתובים ומשכך בית הדין חוזר ומבהיר כדבר האמור: "הן אמת כי לטענת בא כוח המשיבה הבקשה הוגשה כבר ביום ג' בסיוון תשע"ט (6.6.19), אך לפנינו לא נמצא לא דבר ולא חצי דבר שהוגש בעבר."

ב.         זאת ועוד: בית הדין מפליא לעשות על בא הכוח המלומד המתרעם על בית הדין (על אודות מועד הגשת הבקשה) בשעה שהוא עצמו בתגובתו הרמתה מסכים וחוזר ומסכים (סעיפים ב–ד) כי באתר בית הדין לא נמצאה כל בקשה מיום ג' בסיוון תשע"ט (6.6.19) ונמצא שבא הכוח המלומד 'הן נסתר מחמתו'.

ג.                      ואף גם זאת: בא הכוח המלומד צרף אסמכתה לטענתו כי אכן נשלחה בקשתו ביום ג' בסיוון תשע"ט (6.6.19) אך מהעיון בכתובים אדרבה נראה כי בקשה זו מתייחסת לפסיקת הוצאות שקבע בית הדין ולא לפסילת ההרכב.

ד.         אמור מעתה: כי אף מהאסמכתאות שצירף בא הכוח המלומד נראה כי הבקשה לפסילת הרכב הוגשה לראשונה רק ביום ז' בסיוון האגרה ביום י' בסיוון תשע"ט (13.6.19) והדבר ברור שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, עין רואה ואוזן שומעת.

ה.         בר מן כל דין, אף אילו היה בא הכוח המלומד מגיש ומשלם כדין בעבור בקשתו מייד עם הגשתה, עדיין לא מצאנו מנוח בשיהוי הרב בהגשת הבקשה כאשר הבקשה סובבת על החלטת בית הדין מיום י"ב באדר א' תשע"ט (17.2.19)! וכאמור הבקשה התקבלה רק ביום שבו שילם ב"כ על המבוקש, י' בסיוון תשע"ט (13.6.19), או ביום שבו היה ראוי לשלם על המבוקש, ז' בסיוון תשע"ט (10.6.19).

בשולי ההחלטה אך לא בשולי החשיבות מבהיר בית הדין כדלהלן:

א.       בא הכוח המלומד טען כי פרוטוקול הדיון האחרון מיום י"א באייר תשע"ט (16.5.19) 'חונה בחסרות' (סעיף 8 לבקשה לפסילת הרכב מיום י' בסיוון תשע"ט – 13.6.18). בא הכוח חזר ושב על שיחו בתגובתו מיום ט"ז בסיוון תשע"ט (19.6.19) (סעיף 3).

ב.       בית הדין דוחה 'במדוכה של אבן וברזל' כל ניסיון פסול להטיל דופי בפרוטוקול, ואדרבה אילו היה ממש בטענה זו חזקה על בא הכוח המלומד שהיה מגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, ומשלא עשה כן הדבר מדבר בעד עצמו.

ג.       בהתאם לחוק בתי הדין הרבניים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956 (סעיף 1ב(ד), וכך נקבע גם בסדר דין אזרחי סעיף 68א(ד)) בעל דין רשאי להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול עד עשרה ימים בלבד – דבר שלא נעשה.

ד.       אף אם נרחיק לכת ונרחיב את זמן הגשת הבקשה לתיקון פרוטוקול עד תום שלושים יום כפי שנקבע בתקנות הדיון (תקנה סו(5)) הרי שגם הם חלפו זה מכבר.

ה.       משכך פני הדברים בית הדין לא יאפשר להשתלח בפרוטוקול בכל הזדמנות, ובוודאי במקום שאף בא הכוח אישר את האמור בפרוטוקול משלא הגיש כל בקשה לתיקונו.

ו.        זאת ועוד: בא הכוח המלומד חוזר וקובע כי בית הדין דידן "אינו בית דין שיעשה צדק" (סעיף 20 לבקשת הפסילה מיום י' בסיוון תשע"ט – 13.6.18 וסעיף 4 לבקשה מיום ט"ז בסיוון תשע"ט – 19.6.19, ההדגשות במקור).

ז.        בית הדין מתנער מהניסוח הפסול החוזר על עצמו, ואדרבה נראה לבית הדין כי 'כל הפוסל במומו פוסל' (קידושין ע, א) שהרי בית הדין כבר הצביע על התנהלות המשיבה ובא כוחה בהחלטות מיום ב' בסיוון תשע"ט (5.6.19) והחלטה מיום כ' בסיוון תשע"ט (23.6.19), התנהלות שאינה מתאימה לבא כוח הרוצה צדק.

ודי בזה למבין.

בא הכוח המלומד חזר והלין גם על כבוד הדיין (הרב אפרים בוגרד) שכינה את התנהלותו 'היתממות חמורה'. אכן כדי להבין את התנהלות המשיבה ובא כוחה מול בית הדין, יש להציג תחילה את ההחלטה שהתקבלה ביום כ"א באייר תשע"ט (26.5.19) וכדלהלן:

א.         בדיון מיום כ"ב באדר א תשע"ט (27.2.19)(!) קבע בית הדין דיון המשך ליום ז' באייר תשע"ט (12.5.19) בתיאום עם הצדדים ובאי כוחם.

ב.         ביום כ"ז בניסן תשע"ט (2.5.19) התקבלה בקשת המשיבה לדחיית הדיון בגין בדיקה רפואית שנקבעה לבן.

ג.                      לבקשה צורפה אסמכתה רפואית מיום כ"ו בניסן תשע"ט (1.5.19) כי אכן נקבעה לבן בדיקה ליום ז' באייר תשע"ט (12.5.19) בשעה 10:10 כאשר תור זה מחליף תור קודם שנקבע לשעה 10:00.

ד.         האב בתגובתו מיום א' באייר תשע"ט (6.5.19) התנגד לדחיית הדיון והציג אסמכתה מיום כ"ז בניסן תשע"ט (2.5.19) כי הבדיקה הרפואית נדחתה ליום כ"ה באייר תשע"ט (30.5.19).

ה.         האם בתגובתה החוזרת מיום ב' באייר תשע"ט (7.5.19) הלינה על האב שדחה את הבדיקה בחודשיים(?) ודאגה להשיב את הבדיקה ליום הדיון ז' באייר תשע"ט (12.5.19).

ו.          מאפס הפנאי לקבלת תגובה בגין יום העצמאות וסוף השבוע, בית הדין נעתר לבקשת הדחייה וקבע מועד דיון סמוך שלא מן המניין ליום י"א באייר תשע"ט (16.5.19).

ז.                      במעמד הדיון החליט בית הדין כי יש להציג אסמכתה מתי נקבעה הבדיקה הראשונה ליום ז' באייר תשע"ט (12.5.19) בשעה 10:00 בטרם שונתה לשעה 10:10.

ח.         מתגובת המבקש מיום י"ח באייר תשע"ט (23.5.19) עולה כי הבדיקה הראשונה ליום ז' באייר תשע"ט (12.5.19) בשעה 10:00 נקבעה כבר ביום כ"ד באדר ב' תשע"ט  (31.3.19)!

ט.         גם המשיבה בתגובתה החוזרת מיום כ"א באייר תשע"ט (26.5.19) הציגה זימון לבדיקה זו הנושא תאריך כ"ח באדר ב' תשע"ט (4.4.19).

י.                      בא כוח המשיבה הלין על בית הדין שציין בהחלטה מיום ג' באייר תשע"ט (8.5.19) כי הבדיקה נקבעה ביום כ"ו בניסן תשע"ט (1.5.19) כאשר לדבריו הבדיקה נקבעה כבר ביום כ"ח באדר ב' תשע"ט (4.4.19).

יא.        אכן בית הדין בהחלטה הנזכרת נשען על אסמכתה רפואית מיום כ"ו בניסן תשע"ט (1.5.19) שצורפה לבקשת דחיית הדיון מיום כ"ז בניסן תשע"ט (2.5.19) ובית הדין סבר בצדק כי בא הכוח המלומד ודאי מגיש בקשת דחייה בהזדמנות הראשונה, מייד לאחר שנקבעה הבדיקה, מה שהתברר כאינו נכון.

יב.        לאור האמור, לרבות הסכמת בא כוח המשיבה כי הבדיקה נקבעה מבעוד מועד, בית הדין מפליא לעשות על השיהוי הרב בהגשת בקשת דחיית הדיון, דיון שנקבע בתיאום ובמעמד הצדדים.

יג.         מודגש כי הדיון ליום ז' באייר תשע"ט (12.5.19) נקבע בשהוי רב מהדיון שקדם לו ביום י"ח בטבת תשע"ט (26.12.18) וזאת לבקשת המשיבה עצמה כי הדיון הבא יתקיים רק אחר שמחת הבר מצווה לבנם המשותף (חרף התנגדות האב).

יד.        אמור מעתה כי מלכתחילה הדיון נקבע למועד רחוק כבקשת המשיבה, וכאמור הדיון נקבע בתיאום מלא ומבעוד מועד.

טו.        זאת ועוד: גם הבקשה החוזרת לדחיית הדיון בטענה כי הבדיקה החילופית שקבע האב הינה לעוד חודשיים התבררה כאינה נכונה כלל שהרי הבדיקה נדחתה מיום ז' באייר תשע"ט (12.5.19) ליום כ"ה באייר תשע"ט (30.5.19).

טז.        ואף גם זאת: האם טענה בדיון כי הבדיקה נקבעה ליום ז' באייר תשע"ט (12.5.19) מחמת החמרה במצבו הרפואי של הבן, אומנם בית הדין העיר לנכון בדיון כי לא ניתן לדעת מראש כבר ביום כ"ד באדר ב' תשע"ט  (31.3.19) על החמרה שתהיה מאוחר יותר ביום הדיון.

יז.         מאידך גיסא טענת האב כי מצבו של הבן יציב ולא היה מקום לדחיפות בבדיקה מקבלת חיזוק משמעותי מדברי האם עצמה שהסכימה כי הבדיקה הקודמת של הבן הייתה לפני למעלה משנה בחודש אפריל 2018 (שורה 154 לפרוטוקול הדיון מיום י"א באייר תשע"ט – 16.5.19).

יח.        למעלה מכל האמור, אף אם אכן בא כוח המשיבה לא היה מודע לבקשה לדחיית הדיון ולפרטיה, יכול היה לבקש מעמיתו שהגיש את הבקשה ונכח בדיון להתייחס לטענות המשיב, ובכל אופן אי־ידיעת הבקשה ופרטיה אינה סיבה לדחיית הדיון.

יט.        משכך פני הדברים, הבקשה לדחיית הדיון שהוגשה רק סמוך לדיון, והמגובה באמתלה רפואית שהייתה ידועה כבר מיום כ"ד באדר ב' תשע"ט  (31.3.19) רחוקה מלהיות בקשה המוגשת בתום לב.

אתה הראית לדעת כמה התאמצה המשיבה למנוע את קיום הדיון אך בית הדין לא נתן לכך את ידו וקבע מועד דיון סמוך שלא מהמניין, ולחינם נדחק והתאמץ בא כוחה ללמד עליה זכות.

להלן תגובת הדיין הרב אפרים בוגרד שליט"א מתוך פרוטוקול הדיון (שורות 157 ואילך):

הרב בוגרד: אין ספק ואין חולק שבא כוח האישה הוא אדם מכובד. אין ספק שבא כוח האישה עוסק במקצועו הרבה שנים. אבל דווקא משום כך הציפייה מאדם מכובד כל כך שעוסק במקצועו כל כך הרבה שנים לדייק במה שהוא מגיש לבית הדין בשם הלקוחה שלו.

הוגשה לבית הדין ביום ב' באייר תשע"ט (7.5.19) בקשה דחופה למתן החלטה לדחיית מועד דיון. בסעיף 3 לבקשה נאמרו הדברים כהאי לישנא:

"הבעל דחה בעורמה את מועד הבדיקה שנקבע לבן בעוד חודשיים – לקרוא ולא להאמין – תוך שהוא מסכן את בריאותו של הבן ומסכן את חייו, תוך שהוא לא מעדכן את האם שלוקחת אותו לכל הבדיקות."

אבל מבחינת בית הדין אדרבה – לקרוא ולא להאמין לבקשה שכתב בא הכוח. הבדיקה שהבעל הזיז לילד נקבעה ליום 30.5, בעוד שבועיים ולא בעוד חודשיים כמו שנטען. בית הדין מצפה מעו"ד מכובד שלא יטעה את בית הדין. אין אדם שלא טועה וטעויות יכולות לקרות. אבל כאשר הוא נשאל בבית הדין תגובתו הייתה "איני יודע, איני מכיר" וכך האישה טוענת "איני יודעת, איני מכירה".

נקיטת 'עובדות' שאינן נכונות בדברים שמונחים לפני בית הדין היא בבחינת 'לקרוא ולא להאמין' תרתי משמע. תגובה בצורה כזאת היא היתממות, ואחרי שמונח בפני בית הדין כזה מסמך זו היתממות חמורה.

בהתאם לכל האמור, בהחלטה מיום ב' בסיוון תשע"ט (5.6.19) חייב בית הדין את המשיבה בהוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה בגין ניסיון פסול לשיבוש הליכי משפט והשחתת זמנו של בית הדין בכתב ובעל פה בבקשה זרה פסולה ומיותרת.

והנה עוד בטרם יבשה הדיו מהחלטות בית הדין התקבלה ביום י"ז בסיוון תשע"ט (20.6.19) בקשת בא כוח המשיבה לדחיית הדיון הקבוע ליום י"ב בתמוז תשע"ט (15.7.19), דיון שנקבע כחודשיים קודם(!) ביום י"א באייר תשע"ט (16.5.19), בתיאום מלא עם הצדדים.

משכך החליט בית הדין ביום י"ח בסיוון תשע"ט (21.6.19) כדלהלן:

לפנינו בקשת בא כוח המשיבה לדחיית הדיונים הקבועים לצדדים.

אחר העיון בבקשה מבהיר ומחליט בית הדין כדלהלן:

א.         בתום הדיון הקודם ביום י"א באייר תשע"ט (16.5.19) נקבעו לצדדים שני מועדי דיון סמוכים, מועדים שתיאמו הצדדים עם באי כוחם במעמד בית הדין.

ב.         והנה, ביום י"ז בסיוון תשע"ט (20.6.19) הגיש בא כוח המשיבה בקשה לדחיית הדיונים בגין שיבוצה של המשיבה כמדריכת טיולים לספרד בתאריכים הנזכרים.

ג.                      בא כוח המשיבה הציג אסמכתה שלפיה המשיבה בקשה להשתמט מהנסיעה בגין הדיונים בבית הדין אך בקשתה סורבה באזהרה כי אם תבחר להשתמט לא תשובץ עוד להדרכה.

ד.         דא עקא, כי אדרבה מהאסמכתה המצורפת לבקשה נראה כי שיבוץ זה של המשיבה נעשה לבקשתה מזה כחצי שנה.

ה.         אמור מעתה כי כבר במעמד הדיון, עת נעשו ניסיונות רבים למצוא תאריכים מוסכמים על כל הצדדים, המשיבה ידעה על נסיעה זו והסתירה זאת מבית הדין במטרה לבקש את דחיית הדיון סמוך לדיון.

ו.                      התנהלות זאת של המשיבה מצטרפת לאותו ניסיון פסול שעשתה בעבר לדחות את הדיון באמתלה רפואית, וכפי שהצביע בית הדין בהחלטה נפרדת מיום ב' בסיוון תשע"ט (5.6.19).

ז.                      הדבר ברור כי המבקשת שלום בית תעשה ככל שביכולתה ואף מעבר לכך על מנת לקיים את הדיונים בבקשתה, ולקיימם בהקדם, ולא לדחותם 'מדחי אל דחי'.

משכך פני הדברים ובטרם מתן החלטה מורה בית הדין כדלהלן:

א.       יש להעביר את הבקשה לתגובת המבקש עד תום חמישה ימים.

ב.       יש להציג למתן החלטה משלימה עם תום פסק זמן התגובה.

בא כוח המשיבה המלומד, בתגובתו מיום כ"ט בסיוון תשע"ט (2.7.19), חזר לסנגר על המשיבה כי לא התייצבה לדיון עם יומנה ולא זכרה את מועד הנסיעה. אכן כאמור שיבוץ המשיבה לנסיעה זו נעשה לבקשתה מזה חצי שנה ולפיכך אף אם לא זכרה את תאריך הנסיעה במעמד הדיון, היה שומה עליה לעדכן את בית הדין על אודות נסיעה זו מייד לאחר הדיון ולא להמתין עד עתה, סמוך לדיון.

התנהלויות אלו של המשיבה ובא כוחה, הגשת בקשות דחייה או פסילה רק סמוך לדיון, שזורות כחוט השני בתיק זה. וכדלהלן:

א.     הבקשה הראשונה לדחיית הדיון, בקשה שהתקבלה ביום כ"ז בניסן תשע"ט (2.5.19) לדחיית הדיון הקבוע ליום ז' באייר תשע"ט (12.5.19) דיון שנקבע בתיאום מלא למעלה מארבעה חודשים קודם, ביום י"ט בטבת תשע"ט (27.12.19)! וזאת אף שהאמתלה הרפואית לדחייתו הייתה ידועה למבקשת כבר ביום כ"ד באדר ב' תשע"ט  (31.3.19).

ב.     הבקשה השנייה לדחיית הדיון, בקשה שהתקבלה ביום י"ז בסיוון תשע"ט (20.6.19) לדחיית הדיון הקבוע ליום י"ב בתמוז תשע"ט (15.7.19) – דיון שנקבע בתיאום מלא כחודשיים קודם לכן ביום י"א באייר תשע"ט (16.5.19)! וזאת אף שהאמתלה לדחיית הדיון הייתה ידועה מזה חצי שנה (כפי האסמכתה שצורפה לבקשה).

ג.     הבקשה לפסילת הרכב, בקשה שהתקבלה ביום (13.6.19) וסובבת על החלטת דיין יחיד מיום (17.2.19) והתנהלות בית הדין בדיון ביום י"א באייר תשע"ט (16.5.19)!

בר מן כל דין, בא כוח המשיבה כבר חקר את המבקש על תביעתו בדיון מיום י"א באייר תשע"ט (16.5.19), וזאת חרף טענותיו כביכול, ואף נקבעו בתיאום מלא עם באי הכוח שני מועדי דיון, ומשכך אין כל מקום להעלות טענת פסילת הרכב בגין התנהלות עבר.

הדבר ברור כי טענה לפסילת הרכב יש להעלות בהזדמנות הראשונה לעילה זו וכפי שכבר נקבע כי 'טענת פסלות שופט היא טענה מקדמית שבמקדמית'. אין לקבל מצב שבו מי מהצדדים מבקש לראות להיכן הדין נוטה ואזי אם תנוח דעתו בכך ימלא פיו מים, ואם לא או אז יצא למלחמת חורמה, מהומה על לא מאומה (ראה גם שורת הדין כרך יז עמוד שנד).

כאמור בנדון דידן, לאחר התנהלות בית הדין התקיים דיון מלא שבו חקר בא כוח המשיבה את המבקש, נקבעו שני דיוני המשך, ובא כוח המשיבה ביקש גם לקבוע מועד נוסף לתביעת המזונות ולא העלה כלל טענה לפסילת הרכב עד אחר שראה כי בית הדין לא ייתן ידו לדחיית דיונים ללא סיבה.

והנה, בא כוח המשיבה כבר הצהיר כי גם אם בית הדין ידחה את בקשתו הרי שהוא יערער על כך ומשכך בכל אופן יש לדחות את הדיון הקרוב. אומנם הגם שוודאי רשאי בא כוח המשיבה לערער כדין על כל החלטה של בית הדין בכלל ועל דחיית בקשת הפסילה בפרט, אך אדרבה השיהוי בהגשת בקשת הפסילה מלמד על חוסר כנות ובפרט בנדון דידן שבו לצדדים היה קבוע דיון בבית הדין הגדול ליום ראשון י"ג בסיוון תשע"ט (16.6.19) על אודות שאלת הסמכות:

אילו היה בא כוח המשיבה מגיש את בקשת הפסילה כדין, לאלתר, הרי החלטת בית הדין דידן הדוחה את בקשתו הייתה יכולה לעלות לדיון במסגרת אותו ערעור בו הופיעו הצדדים בבית הדין הגדול. אכן מאחר שהמשיבה ובא כוחה מבקשים לדחות את הדיונים 'מדחי אל דחי' לפיכך בחרו לחסום את האפשרות שבית הדין הגדול ידון בבקשת הפסילה במסגרת הערעור הקיים אודות הסמכות, ונראה כי לכן השתהה בא כוח בהגשת בקשת הפסילה עד יום חמישי י' בתמוז תשע"ט (13.6.19) שהוא יום עבודה אחד לפני הדיון בערעור, באופן שערעור נוסף על אודות החלטה זו יקבע למועד נדחה אחר.

כאמור, בקשה לפסילת הרכב יש להגיש מייד עם בוא הטענה לעולם. כיוצא בזה נקבע גם בבית משפט העליון (בע"פ 1504/07 נעים נ' מדינת ישראל) וכדלהלן:

רוב טענות המערערים אינם עומדות בדרישה לפיה יש להעלות את טענת הפסלות בהזדמנות הראשונה [...] אין בהתרחשות מאוחרת כלשהיא כדי לאפשר לבעל דין להעלות טענת פסלות [...]

גם בערעור פלילי (תיק 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס יהודה) נקבע בין היתר כדלהלן:

טענת פסלות אינה 'נשק סודי' אשר אותו שומר באמתחתו מי שגורס דבר קיומה של עילת פסלות.

בנדון דידן יפים הדברים שנקבעו בע"א (6093/08) כדלהלן:

פסילת שופט היא מעשה יוצא דופן והיא מוצדקת רק בנסיבות בהן מוכח חשש ממשי למשוא פנים בעיניו של שופט סביר ולא כל אימת שעולה חשש סובייקטיבי ולו למראית עין. מראית פני הצדק אינה אמת המידה לפיה נבחנת בקשת פסלות. וכבר התריע השופט אגרנט על כך שבעלי דין ועו"ד עושים לאחרונה חדשים לבקרים שימוש בעיקרון שהצדק צריך להיראות עד שלפעמים נוצר הרושם כי חשוב יותר שהצדק יראה מאשר הוא נעשה בפועל.

אמור מעתה: הבקשה שלפנינו לפסילת הרכב בית הדין דידן, מתחילתה לסופה, אינה אלא 'מקשה אחת', ויש לדחותה 'במדוכה של אבן וברזל'. ולהוציא מליבן של טועין בית הדין 'שנה ופירש' את החלטותיו הברורות זכות וברות והיו למאורות לשעה ולדורות.

סיכומם של דברים:

א.       בית הדין דוחה את הבקשה לפסילת הרכב.

ב.       עם זאת, מאחר שבא כוח המשיבה כבר הודיע שיערער על החלטת בית הדין משכך מחליט בית הדין לבטל את הדיונים הקרובים עד הכרעת בית הדין הגדול (בהתאם לסעיף 19א (ח) לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955).

ג.       על בא כוח המשיבה להציג לבית הדין דידן העתק ערעור שהתקבל במזכירות בית הדין הגדול והחתום בחותמת 'התקבל' וזאת עד תום שלושים יום.

ד.       יש להציג למתן החלטה משלימה בתום פסק זמן התגובה.

עד כאן ההחלטה שעליה מערערת האישה – המערערת.

האיש להלן (להלן המשיב) עותר לדחיית הערעור מהעילות המפורטות להלן.

טיעונים מרכזיים של המערערת

א.         בית הדין קמא פוגע בצורה עקבית שיטתית ומגמתית במערערת ובבא כוחה ללא כל סיבה או התגרות.

לראיה: בית הדין לעג לבא כוח המערערת בהחלטתו שבה כתב "אכן בית הדין השתומם ו'נבהל' עד מאוד על בא כוח המשיבה שטרח להכין ערעור על פסק דין לגירושין שניתן בדיין יחיד".

ב.         טענה נוספת העלה בא כוח המערערת שדיין בהרכב הוציא החלטה ביחיד שאין סיכוי לשלום בית ויש לפתוח תיק לסידור גט. לדבריו, אחר הבעת דעה של אחד מדייני ההרכב עליו לפסול את עצמו מכיוון שכבר הביע עמדה.

לראיה הוא מביא שבית הדין המשיך בקו זה בהחלטתו, בהרכב מלא, מיום כ' בסיוון תשע"ט (23.6.2020) שבה קבע כי המערערת אינה רוצה שלום בית, ללא בסיס וללא טענה. להלן ציטוט מההחלטה:

ו.          התנהלות זאת של המשיבה מצטרפת לאותו ניסיון פסול שעשתה בעבר לדחות את הדיון באמתלה רפואית, וכפי שהצביע בית הדין בהחלטה נפרדת מיום ב' בסיוון תשע"ט (5.6.19).

ז. הדבר ברור כי המבקשת שלום בית תעשה ככל שביכולתה ואף מעבר לכך על מנת לקיים את הדיונים בבקשתה, ולקיימם בהקדם, ולא לדחותם 'מדחי אל דחי'.

ג.          עוד מצביעה המערערת על 'אירוע חמור', לדבריה, שבו התנכל דיין נוסף במהלך דיון לבא כוח המערערת בדרישת בא כוח המשיב לחיוב המערערת בהוצאות בגין בקשתה לדחיית הערעור. לטענתה, במקום לבקש את תגובת המערערת ובא כוחה לבקשה קבע בית הדין שבא כוח המערערת הוא שחתם על בקשת הדחייה של הדיון. למרות הסבר בא כוח המערערת כי עורך דין ממשרדו חתם עליה ולא הוא גער הדיין בו ואמר לו "אתה חתמת על הבקשה" ו"זו היתממות חמורה מאוד" ולא קיבל את הסברו, תוך כדי שהוא מעליב ומשפיל אותו. היא מציינת לפרוטוקול הדיון (מיום י"א באייר תשע"ט – 16.5.2019, שורות 44–68).

ד.         עוד טוענת המערערת כי בית הדין חייב אותה בקנס בהחלטתו מיום ג' בסיוון תשע"ט (6.6.2019) ללא התראה ומתוך התעלמות מהסברי המערערת ובא כוחה בעניין מחלת הבן שבגינה נאלצה לדחות את הדיון. מצורף מסמך רפואי ממרכז שניידר על מחלת הבן ועל הצורך בביקורת רפואית אחת לחודש–חודשיים.

ה.         עוד מוסיפה לטעון כי בית הדין שקבע את סמכותו לדון במזונותיה ובמזונות הקטינים לא דן ולא פסק בעניינים דחופים אלו והותירה ללא משענת כלכלית.

לסיכום: המערערת עותרת לביטול החלטת בית הדין הדוחה את בקשתה לפסילת ההרכב וכי ייקבע הרכב אחר שלא בבית הדין האזורי חיפה משום הקשר ההדוק בין ההרכבים.

טיעוני המשיב המרכזיים ותגובותיו

א.         המערערת ובא כוחה יוצרים שרשרת פעילות של "סכסוך" מלאכותי עם הרכב בית הדין בהתבטאויות חריפות על דייני הרכב בית הדין ושיבוש הליכים באמצעות הטעיות חמורות, בית הדין הודף אותם בזהירות ולא נגרר אחר ניסיונות פרובוקציה של המערערת ובא כוחה.

ב.         המערערת ובא כוחה מכוונים בעצם הגשת בקשת הפסילה למטרה אחת והיא להלך אימים על בית הדין (המשיב מצרף פסיקה אזרחית של השופט שמגר).

ג.          המערערת לא הוכיחה כי בית הדין גילה משוא פנים שבגינו אפשר לבקש פסלות בהתאם לסעיף 19 לחוק הדיינים. עוד מציין המשיב כי לבית הדין אין כל קרבה או קשר כל שהוא לאחד מבעלי הדין ובאי כוחם ועל המערערת להוכיח שאכן בית הדין "שונא" אותה כטענתה ולא להסתפק בהטחת האשמות ללא בסיס. המשיב מציין לדברי השופט ד"ר יגאל מרזל בספרו "דיני פסלות שופטים", במאמרו "מהו טיבה של חובת תום הלב בכל הנוגע להגשת בקשת פסלות" ולפסיקות נוספות.

ד.         המשיב מכחיש את טענות המערערת כנגד בית הדין בעניין בקשתה של המערערת לדחיית מועד הדיון ומציין להחלטת בית הדין המפריכה את טיעוני המערערת ובא כוחה בעניין זה.

לסיכום: המשיב דורש לדחות את הערעור תוך חיוב בהוצאות משפט משמעותיות.

הקדמה הלכתית כללית

לפני שנבאר את העולה בנידון דידן חובתנו להבהיר תחילה את ההתייחסות ההלכתית וההתייחסות החוקית הכללית לבקשת פסילה בטענה שהדיין שונא לאחד מבעלי הדין.

אין בכוונתנו בפסק דין זה להאריך בהגדרת דינו של 'שונא', באיזה מקרים הדיין פסול ובאיזה מקרים ראוי שהדיין ימנע עצמו מלדון מעיקר הדין או ממידת חסידות, ועיין במה שנכתב בנושא זה בפס"ד של בית הדין הגדול בתיק 884268/2. ברצוננו להבהיר את התייחסות הדיין לבקשת הפסילה כשבעל דין מבקש שיפסול עצמו. לאחר מכן נתייחס פרטנית לעובדות מקרה זה.

הרא"ש בתשובותיו (כלל נו, ט) כתב וזו לשונו:

[...] דע כי אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל [...] "אוהב זה שושבינו ושונא כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה" [...] וצריך הבעל דין לברר בעדים שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה אם אין הדיין מודה לו, אבל בדיבורו אינו מהימן דאם לא כן יפסול כל הדיינין. ושנאה שבלב לא תוכל להתברר ולא נחשדו ישראל על כך. ואף אם אינו שונאו כל כך, הדיין מוזהר שלא לדונו לכתחילה כדאמרינן בפרק בתרא דכתובות "לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה" [...] אבל אם הוא רוצה לדון אין בעל דינו יכול לפוסלו.

וכן כתב הטור:

אין הדיין יכול לדון את אוהבו ולא את שונאו ואיזהו שונא שאינו יכול לדונו כל שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה ואוהב שהוא חבירו ורעהו.
ואם הבעל דין אומר שהדיין שונאו, ואין הדיין מודה לו – אין הבעל דין יכול לפוסלו מלדונו אלא אם כן יביא עדים שלא דבר עמו תוך ג' ימים באיבה, ובאלו אין דיניהן דין כמו שאר הפסולין. ואם אינו אוהבו ושונאו כל כך – אין לדונו לכתחלה, דאמר רבא "לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה – דרחים ליה לא חזי ליה חובתיה ולדסני ליה לא חזי ליה זכותא", ואפילו אם אין מכוין להטות הדין – מתוך שלבו נוטה לזכות לאוהבו ולחייב את שונאו אינו יכול להוציא הדין לאמתו, אבל אם דנו – דיניהם דין.

ופסקם הרמ"א (חושן משפט סימן ז סעיף ז): "מי שאומר על הדיין שהוא שונאו או אוהב בעל דינו אינו נאמן וצריך ראיה לדבריו".

יש להוסיף דעל עצם דברי הרא"ש, דהיכא שבעל דין חושדו לדיין שהוא שונאו עליו להביא ראיה ואין חובה על הדיין להסתלק אלא ממידת חסידות, העיר המשכנות יעקב (חושן משפט סימן ז):

הנה הטור כתב: "ואם הבעל דין אומר שהדיין שונאו" כו' "אין הבעל דין יכול לפוסלו מלדונו" כו'. ומובא גם כן דבריו בשולחן ערוך סימן ז מ"ז [צ"ל: ס"ז (– סעיף ז)] בהג"ה. אך זהו מצד עיקר הדין דגמרא. אבל עייין בזוהר הקדוש פרשת בלק על פסוק "אבינו מת במדבר" כו' שכתב שהחושד לדיין בשנאה יכול להוסיף עליו דיינים ואנשים שישמעו דינו ולא יטה משפטו, וסיים "ואי לא – ידחי מן דינא", ואמר "כיון דחמא משה" כו' "אמר: חמינא דכל כינופיא דגוברין" כו' "עלי קריבו", "מיד: ויקרב משפטן לפני ה'", "דיינין אחרנין ארחא דא לא נטלין" כו' "אקרון עזי פנים, לית בהו מענוותנותא דמשה כלל" כו'. מבואר להדיא שגם הדיין צריך להשמט שלא לדין מי שחושדו בשנאה אם לא כשאין דיין אחר בעיר דאז ודאי לאו כל כמיניה למפסל דייני רק בבירור גמור.

ומשמע מדבריו שאם יש מי שידון ראוי לדיין להסתלק ואין זה רק מידת חסידות. אבל נראה שגם לדעת הזוהר אין הדברים אמורים אלא דומיא דעובדא דבנות צלפחד, שחשבו שמשה מקפיד על מי שהתריסו כנגדו, אבל ברוצה לפסול ללא סיבה אמיתית או כדי לשבש ולהאריך את ההליכים לא ראוי שיפסול עצמו וכמו שיתבאר.

מעתה לדעת הראשונים דהיכא שאינו שונאו ממש – אינו אלא ממידת חסידות, ובעל דין אינו יכול לפוסלו, הוא הדין שהדיין לא יפסול עצמו היכא שמפסילתו ייגרם נזק לצד השני והדברים מבוארים בדברי המהרי"ק (שורש כא) שנשאל אם מחותן יוכל לדון את מחותנו, או שהצד השני יוכל לדרוש ממנו להסתלק מלדון את הדין מצד חומרא שהרי הוא אוהבו, וכתב שם מהרי"ק:

אין לנו לומר שמצד החומרא לא ידון אותו ככל הני עובדי דפרק בתרא דכתובות (דף קה) שפירשו שם התוספות דמחמירים על עצמן היו ולזה אמרתי דכהאי גונא אין ראוי להחמיר כלל דחומרא דאתי לידי קולא היא להחזיק ידי הרמאין ונותנים עיניהם בממון אחרים [...] ומאחר שהוכחנו שכשרים לדון כדפירשתי לעיל אין לומר שמפני החומרא שיש לו להאלוף מהר"ר שמעון כ"ץ יצ"ו להסתלק מן הדין אלא אדרבה יש לו להשתדל בדין שלא לרדות הרמאים וכדפירשתי לעיל. וכל שכן לפי הלשון שמצאת במרדכי גדול מאושטריי"ך וזו לשונו: "אבל הכא באוהב כדבסמוך ובפרק שני דייני גזירות (דף קה) 'פרח גדפא ארישיה'" כו' עד "דאין אלא חומרא בעלמא ומדת חסידות הוא שהיו מחמירים על עצמן כדאשכחן בכמה דברים אבל פסולים לא היו".

הרי שכתב בשם רבנו תם דאין זה אלא מדת חסידות וחומרא על עצמן. אבל במקום שהחומרא באה לידי הפסד לאחרים – פשיטא ופשיטא שאין מקום לחומרא זו דאדרבה מחוייב כל אדם להציל חבירו מהפסד ונזק ועשוק מיד עושקו וכן משמע נמי לשון דמחמירים על עצמן דדוקא היכא שאין הדבר נוגע לאחרים ככל הני עובדי בפרק בתרא דכתובות דהוו נפישי דייני טובא באתרייהו דהני חסידי שהיו מחמירים בכך ולא היו גורמים שום הפסד לא לתובע ולא לנתבע חלילה.

מבואר בדברי מהרי"ק דעד כאן לא אמרינן שהדיין יחמיר על עצמו ממידת חסידות אלא היכא שלא ייגרם נזק לאחד הצדדים, אך כשייגרם נזק, לאו כל כמיניה להחמיר על עצמו ולהפסיד לבעל דין דכהאי גוונא לאו מידת חסידות היא.

ועיין בים של שלמה (בבא קמא פרק י סימן לד) שכתב שבקיבל עליו אחד מן הצדדים לדון בפני קרוב אין לדיין להסתלק אפילו ממידת חסידות (אף שפסול מדאורייתא בלא קיבל). וכתב שהסתלקות הדיינים בכהאי גוונא גורמת לעיוות הדין, ועיין בש"ך (סימן ז ס"ק טו) שהביאו, וסברתם נוטה לסברת הרא"ש שאין יכול לפסול הדיין משום שיגרום לעיוות הדין.
ונראה לומר דאף מה שכתוב בזוהר דהיכא דבעל דינו חושדו יש לדיין להסתלק ממידת חסידות היינו דווקא כשחושדו לשונאו, דבשונא איכא דררא דפסול דאורייתא שהרי שונא פסול מהתורה אלא שחובת ההוכחה היא על המבקש מהדיין להסתלק. אבל בשאר מילי שאין פסול דאורייתא וכל הפסול הוא ממידת חסידות – הדבר תלוי בשיקול דעתו של הדיין. ונראה דדווקא בעובדה שעשה על כל פנים לדיין טובה או חושש שיסתתמו דברי שכנגדו. אבל היכא דליכא הך חששא, אין לנו לחדש שגם בכהאי גוונא יסתלק הדיין ממידת חסידות. והנה מאי דאיתא בזוהר הוא מפני שבנות צלפחד חששו שמשה שונא את אביהן, והדין בשורשו היה לגבי אביהן – אם יש לו חלק בירושת הארץ, וממילא נפקא מינה אם יירשו חלק זה, אבל בבן שונאו – כשהדין הוא עליו עצמו ולא על אביו אלא שיש נפקא מינה לגביו – שאינו פסול לדונו, אין מקום שיסתלק אף ממידת חסידות.

ועיין עוד בשו"ת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן ב) שכתב:

נדרשתי לאשר שאלוני: אם נשאל מחכם אחד שאלה במעשה שהיה במחלוקת שנפל בין ראובן ושמעון, ואחר כמה ימים ושנים באו אותם ראובן ושמעון להתדיין, ואחד מהבעלי דינים פוסל לדיין לאותו החכם אשר נשאל באותו הנדון וכתב פסק עליו. וחבירו משיב לו: שכשנשאל החכם הנ"ל זה ימים ושנים הרבה היה הוא בארץ מרחקים, ואז לא היה זה הבעל דין שלו בעל ריבו אלא שאחר כך נעשה מחמת חיתון, וגם האשה אשתו של הבעל דין הנזכר שהיא בעלת הריב היתה במלכות אחר, לא נודע אז שהיא תבא לזה המלכות, ובנדון הנ"ל לא זה החכם בלבד פסק אלא רוב חכמי ישראל כתבו פסקים, ולמה יפסלו כלם והם פסקו על השאלה שנשאלה לפניהם? ואם צדיק הראשון בריבו יבא רעהו עתה ויחקרו ויסדרו טענותיו לפניו כי כבר אפשר שיולדו טענות אחרות וזה החכם הנ"ל הוא דיין וחכם מהקהל של הנתבע [...]

תשובה: מדת חסידות ודאי לא קאמינא, דמדת חסידות הוא שיסתלק הדיין ולא ירצה לדון בין מכח הטענה הראשונה ובין מכח הטענה השנית. אלא שאם באנו לידי כך לא ימצא אחד באלף יוכל לדון. גם אם ימצא אחד מהכתות עשוק בדינו מחמת הסתלקות הדיין לקתה מדת הדין, ואין ראוי לדיין לנהוג במדה זו אחר שנמשך ממנה נזק, וכמו שיתבאר מדברי מהררי"ק (שרש כא), יעוין שם. לכן מה שראוי לראות בנדון דידן אם מן הדין מספיקים הטענות הנזכרות לפסול לדיין מחמת שתיהן או מחמת אחד מהם [...]

חזינן מדברי מהרשד"ם שסבר כדעת המהרי"ק ולכן הכריע שכאשר דיין צריך לקבל החלטה אם לפסול את עצמו מלדון, ואין הוא חייב לעשות כן משורת הדין, עליו לשקול תחילה אם קיימת סיבה מוצדקת לפסילתו. ואם הסיבה אינה מעיקר הדין עליו לשקול אם פסילתו תגרום נזק לצד השני שאם כן לקתה מידת הדין. ההסבר לכך הוא: היות שהסיבה לפסילת הדיין במקרים של 'חשש' (שאינו מבוסס) להטיית דין היא כדי שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה, אין לנהוג כך אם בהסתלקותו של הדיין נגרם נזק לצד שכנגד, שהרי אז אומנם הצדק כביכול 'נראה' אך לא 'נעשה'.

והנה מצד הדין אין אדם יכול לקבוע את בית הדין שלפניו ידון אם יש בית דין קבוע בעיר, וכמו שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן ג סעיף א):

וכל שלשה נקראים בית דין ואפילו הדיוטות [...] והם דנים את האדם בעל כרחו אם הנתבע מסרב לדון או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו. אבל אם רוצה לדון עמו בעיר אלא שאין חפץ בשלושה אז 'זה בורר לו אחד'.

וברמ"א שם:  "נראה לי: דוקא בדיינים שאינם קבועים אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר 'לא אדון לפניכם'."

ועיין ברמ"א (שם סימן יד סעיף א) שכתב: "נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש בית הדין בעירו אין אחד יכול לכוף חבירו שילך לבית דין אחר."

ולפיכך במקרה שלפנינו, שהרכב בית הדין לא מכיר אישית את הצדדים, אין הוא אוהבם ואינו שונאם, ובית הדין דן את הדין כפי ראות עיניו – ברור שאין ביכולתו של אחד הצדדים לפסול את בית הדין מפני שהתנהלותו אינה נראית לו.

ועיין במאירי (כתובות קה, ב) שאחרי שבתחילת דבריו קבע שאפילו בשונא גרידא פסול לדון סיים שדברים אלו אמורים בסתם תלמיד חכם, אך מי שצורכי העיר מוטלים עליו אינו נפסל בכהאי גוונא מפני שמעשיו אינם אלא לצורך שמיים ולא נחשב בזה אוהב או שונא. וזו לשונו:

ותלמיד חכם שבעיר שצרכי העיר מוטלין עליו וכמו שאמרו במסכת מועד קטן (ו, א): "צורבא מרבנן דאיכא במתא – כל מילי דמתא עליה רמיין", אף על פי שאוהבין אותו בני עירו או ששונאין אותו אינו נמנע מלדונם שאין אהבתם אותו אלא שאינו מוכיחם כל כך בקושי ובדברים המכאיבים ומניח מקום לשלום ואין שנאתו אלא מצד שמחייב אי זה מהם בדינו ומאחר שרואים שהיום מחייב פלוני ופלוני למחר אף הם אומרים לא שנאה מעוררתו אלא בנימוסיהון אינון עסקין.

ומשכך, אם כל מה שנעשה כדין נעשה ובהתאם לחובות המוטלות על הדיין, אסור לו להסתלק מן הדין.

נוסיף ונאמר: מה ששנינו שאדם יכול לטעון "לבית דין אחר אזילנא" הוא דווקא אם לא פתחו בדינו, אבל אם פתחו בדינו אינו יכול לומר "לבית הדין הגדול אזילנא", ועל אחת כמה וכמה בנידון דידן שלא שייכת אמירה זו.

ועיין בזה בתשובת ריב"ש (סימן שנד):

גם נראה שמאחר שדייני מורסיי"ה פתחו בדיניה ומורשה שמעון עשה תביעתו בפניהם צריך שיגמר שם הדין בפניהם כדאמרינן בבבא קמא פרק הגוזל בתרא (קיב, ב) דהיכא לא פתחו בדיניה מצי נתבע למימר לבית דין הגדול קא אזילנא אע"ג דהאי בי דינא נקיט רשותא למידן מבית דין הגדול והיכא דפתחו בדיניה לא מצי למימר לבית דין הגדול קא אזילנא אלא צריך שיגמור הדין על פי הדיינים שהתחילו לדון בו.

ועיין שו"ת הריטב"א (סימן קפא).

והנה גם במקרים שבהם בית הדין מנדה או מטיל קנס על מי שמסרב לבוא לפני בית הדין או דיין שמנדה מאן דהוא מפני שזלזל בכבודו אין הדבר פוסלו מלדון דינו וכן כתב הרמ"א (חושן משפט סימן ז סעיף ז): "המנדה חבירו משום שזלזל בכבודו, יכול לדונו אחר כך, מאחר שאינו שונאו."

דין זה – מקורו בדרכי משה הקצר (שם) שכתב:

אמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע, א): "ההוא גברא דאמר: 'מאן יודא בר שוסקאל'?" כו' "שמתיה רב יודא. אמרי ליה 'קרא לאינשי עבדי', אכריז עליה דעבדא הוא" כו' – נראה ללמוד משם דהמנדה חבירו משום שזלזל בכבודו יכול לדונו אחר כך ולא מקרי שונא בכך וצריך עיון.

היינו: אף אחרי שנידהו מפני שזלזל בכבודו לא נמנע מלדונו, ולכן הכריז עליו ודן שהוא עבד, עיין שם בסוגיית הגמרא (ע, ב). והנה אף שהדרכי משה השאיר את הדבר ב'צריך עיון' – מלבד שלהלכה פסק כן בהגהת השולחן ערוך וכנ"ל, יש להוסיף גם שאף מה שהניח ב'צריך עיון' היינו דווקא במי שהדיין נידה מפני שפגע בכבודו בגין מעשה מסוים ואחר כך בא לדונו בגין מעשה אחר, אבל לא היכא שמטרת הנידוי היא כדי לחייבו להופיע או בגין התנהלותו בדין לפניו. בכהאי גוונא בין שמטיל נידוי ובין אם כופהו באופן אחר אין בדבר משום שנאה אלא מילוי חובתו כדיין – דאי תימא שבכהאי גוונא ייפסל נפל פיתא בבירא, שכל בית דין שיפעל כמו שאמרו חז"ל וכפי שנפסק בשולחן ערוך באופנים שאותם קבעו חז"ל לכפייה, ייפסל במקרים אלו, ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם? ועל כורחך דכל היכא שעושים כן כדי לכופו להופיע (ובוודאי כשמבטלים הנידוי כשבא לפניהם), והוא הדין במי שמופיע בצו הבאה, ומורים לו להפקיד סכום כסף להבטחת הופעתו, שאין בדבר משום שנאה, ולא יכול להיות שייפסל בזה, דאם לא כן בטל דינא. ואומנם גם בלאו הכי יש לומר דלכל היותר יהיה כמי שאין דעתו נוחה ממנו שגם הוא – לדעת המהרשד"ם אין צריך לפסול עצמו אפילו ממידת חסידות, אך יותר נראה דהוו כתלמידי חכמים שעול הציבור מוטל עליהם ולא מיפסלו כלל.

ועיין בשו"ת רב פעלים (חלק ב חושן משפט סימן א) שנשאל במורשה שביזה את הדיין וסטרו הדיין ועתה טוען המורשה שלא יוכל הדיין לדון זה שנעשה שונא.

שאלה: נשאלתי ממעלת הבית דין יכון בצדק:

ב' מורשים באו לדון בפני שלשה דיינים הקבועים בעיר, ואחר שדנו את הדין וכתבו וגילו דעתם בפסק הלכה עמד המורשה האחד וביזה בדברים את דיין הראשון, ואותו הדיין הכהו וסטר אותו שתי סטירות. ואחרי זה נולד דבר אחד באותו ענין שצריכין אותם הבית דין לעיין בו ולהורות לאותם המורשים פסק דין להלכה, וזה המורשה אשר ביזה והיכה טוען: כיון שהוא ביזה הדיין, והכהו, נעשה שנאה ביניהם ושונא פסול לדון, ולכן אינו רוצה שישב אותו הדיין הראשון אשר הכהו באותו הדין. והמורשה השני טוען דאין זה בכלל דין שונא, ועוד: עתה יהיה חוטא נשכר כי זה טוען כך כדי להאריך פסק אותו ענין, דניחא ליה בהכי מכמה סיבות. ועל זאת יודיענו מעלת כבוד תורתו הסכמת דעתו בדבר זה, ושכרו מן השמים.

תשובה: ידוע הוא שאפילו בשונא גמור – דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דינו דין, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף (סימן ז סוף ס"ק יח), עיין שם. ובהיכא דיש שנים דנים עמו מצינו פלוגתא בין האחרונים. מיהו בנדון דידן אין אנחנו צריכין להאריך בזה כי בנדון דידן אין לזה דין שונא, דהא כתב מור"ם ז"ל (בסימן ז סעיף ז): "המנדה את חבירו בשביל שזלזל בכבודו יכול לדונו אחר כך מאחר שאינו שונאו." ומפורש הטעם בלבוש ז"ל: "שאין זה נקרא שונא אלא שמענישו על פקרותו." עיין שם.

והכי משמע נמי מתשובת רבינו מאיר ז"ל שהביאו הכנסת הגדולה (בסימן ב הגהות הטור אות יד):

קהל שתיקנו כל מי שיחרף הדיין יתן קנס כך וכך לדיין – כל דיין שהוא מתכוין להקניט לבעל דין כדי שיחרפנו ויטול קנס הרי זה נוטה אחרי הבצע והוא שנוי. אבל אם לא כיון הדיין להקניטו וחרפו, מותר לו לדיין ליטול הקנס.

עד כאן. והובאה תשובה זו בתשובות רש"ל גם כן, עיין שם.

משמע כי מצד זה שחרפו וקנסו אינו נכנס בדין שונא, וכן כאן בנדון דידן שבזהו קצת בדברים, ועל ידי כן הכהו הדיין אין זה בכלל שונא.

ועוד איכא טעמא רבא בנדון דידן לסתור טענה זו של המורשה מכח המנהג הידוע פה עירינו מדורות שלפנינו וגם עתה מעשים בכל יום, שמזדמן הרבה פעמים דבעל דין מחרף את הדיין מן הדיינים הקבועים בעיר ואין הדיין ההוא מסתלק מאותו הדין מכח טענה דשונא, ולא נשמע בשום פעם שיטעון אדם טענה כזו בשביל דבר זה. ויתכן דנהגו כסברת האומרים כיון דיש שנים אחרים עמו שלא חרפם, מצי אותו דיין לדון לכתחלה את הדין עם השנים שעמו, או יתכן דנהגו שלא יוכל שום אדם לטעון טענה כזו אפילו אם חירף כל הדיינים ועשו בו משפט כתוב חרם וכיוצא. והנה נידון השאלה עדיף טפי כי המורשה הוא שחירף את הדיין, ואחר כך הכהו, ולא חשדינן לדיין שיפסיד ממונו של בעל דין בשביל שנאתו עם המורשה, ועל כן אין שומעין לטענה זו.
וה' יתברך יאיר עינינו באור תורתו, אמן כן יהי רצון.

דברי הרב פעלים מיירי אף במקרה שהדיין נהג שלא כדין בהכותו את המורשה וקל וחומר במקום שנהג בביטויים שלא נראים לבעל דין וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כשהתנהג ללא דופי, אף שהנידון אינו מרוצה מהתנהלותו והחלטותיו.

הקדמה משפטית כללית

נעתיק עצמנו לפן החוקי. העילה הרלוונטית על פי החוק לפסילת דיין נקבעה בחוק הדיינים תשט"ו – 1955.

וזו לשון סעיף 19א(א) לחוק: "דיין לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט."

דבר זה ובלשון זה נקבע גם בסעיף 15(א) לכללי האתיקה לדיינים, תשס"ח – 2008.
ובנוסח דומה נכתב בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984: "שופט לא ישב בדין אם מצא מיוזמתו או לבקשת בעל דין כי קיימות נסיבות שיש בהם כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט."

בעל דין שהחלטת בית הדין אינה מוצאת חן בעיניו, לא יוכל להעלות טענה לפסילת הרכב בית הדין אם לא הוכיח עילה ממשית של חשש למשוא פנים (וכמו שכתב בתשובת הרא"ש שהובאה לעיל). מובן שאם תינתן החלטה או פסק דין שלא ייראו לו, זכותו להגיש ערעור – כשהדיון היה בערכאה קמא – אך אין בחוסר הנחת שלו מהתנהלות בית הדין כדי לפסול את בית הדין. לא בכדי נקט המחוקק בלשון "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט", טענות ממשיות ולא הפרחת טענות בעלמא, (ועיין מה שכתב בזה הגר"א הישריק בהחלטה מיום ד' בניסן תשע"ו – 12.4.16 בתיק 1071670/1, פורסמה באתרים המשפטיים).

מעתה: מאחר שאין בעל הדין יכול לפוסלו גם הדיין לא ראוי שיפסול עצמו, שהרי משורת הדין ההלכה והחוק התחייב לדון ואין מקום שיימלט מחובתו.

בסיום דברינו בנקודה זו נדגיש שמול עינינו עומדת הדרכתו של הרב הראשי לישראל (תשמ"ג–תשנ"ג) ונשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל אשר כתב בהחלטה (פורסמה בקובץ שורת הדין ט עמ' תנז):

הנימוק שניתן, שמכיוון שבא כוח הבעל העלה חשדות נגד בית הדין לכן אין בית הדין יכול להמשיך בדיון, אינו נימוק כלל ואף משמש תקדים מסוכן.

תגובה כזו של כניעה להטלת דופי בבית הדין עלולה להביא לידי שיתוק של עבודת בית הדין. במקום לדחות בתקיפות תעלולים של בעל דין שבית הדין יודע שדבריו מנוגדים לאמת, נכנעים לדרישתו המחוצפת, וכדי בזיון וקצף. לפי הדין אסור לבית הדין להימנע בכגון דא מלדון דין אמת ומלעשות צדק. אין לקבל את ההסתלקות ובית הדין ימשיך במשפט וכתורה יעשה.

עד כאן דברינו בעניין התנהלותו של דיין כשאחד מהצדדים מבקש לפוסלו, ומעתה נהדר לנידון דידן.

דיון והכרעה

לאחר שבית הדין שמע באורך רוח את באי כוח הצדדים ועיין בחומר הרב שבתיקים – חומר הכולל כתב ערעור וכתב תשובה וכן חומר מבית הדין האזורי, פרוטוקולים והחלטות בית הדין וחומר שהצדדים המציאו לתיקים – עמדת בית הדין שיש לדחות את הערעור בהיעדר תשתית ראייתית מספקת לטיעוני המערערת בהתאם לנפסק בהלכה ובחוק וכן בהתאם לפסיקות האזרחיות שהתגבשו במהלך השנים.

נימוקינו

נקדים ונאמר שפטורים אנו מלהרחיב בהוכחות להפרכת טיעוני המערערת ובא כוחה.

בית הדין קמא התייחס אחד לאחד לכל טיעוני המערערת ולאחר בחינה מדוקדקת של הנתונים העובדתיים הפריך אותם תוך ביסוס נימוקיו לדחייתם. דברי בית הדין מגובים היטב במסמכים שבתיק.

לא מצאנו ראיה אף לא לאחד מהטיעונים שהעלו המערערת ובא כוחה פרט לטענות על התרשמותם והבנתם שבית הדין ולפחות שניים מחברי ההרכב שונאים אותם. כשנשאל בא כוח המערערת על ידינו מהו הנימוק שלדעתו גורם לבית הדין לשנוא כביכול את המערערת, לא הייתה בפיו תשובה. אין ספק שהחלטה של רשות שיפוטית שניתנה על פי ראות עיניה והתרשמותה אין בה משום שנאה לאותו צד שההחלטה לא מטיבה עימו.

גם החלטת הדיין היחיד ביום י"ב באדר א' תשע"ט (17.2.19) לא ניתנה בחלל הריק, ההחלטה ניתנה בעקבות בקשות ותגובות הצדדים המתארות את עומק הסכסוך. אומנם החלטה זו, שמהותה המלצה, ניתנה בחוסר סמכות, ומוטב היה שלא הייתה ניתנת כלל. עם זאת אין ספק שגם אחר התרשמותו, הדיין ישמע את הצדדים בלב פתוח ונפש חפצה, וייתן את פסק דינו בהתאם למה שיוכח לו. אין בתיאור המצב כפי שהוא לעת הזאת בהתרשמות ראשונית כדי לקבוע שהדיין כבר פסק את פסקו ולא ישקול ביושר את מה שיוצג ויוכח בפניו אם יוצג ויוכח, מה גם שבית הדין האזורי הבהיר כבר בעבר שהחלטה זו שניתנה בדן יחיד מבוטלת.

 להלן חלק מפסק דין שנתן אחד מחברי ההרכב בתיק אחר בערעור לפסלות הרכב והמעיין בו ימצא די סיפוקו לדחות את הערעור על הסף (בציטוט זה הוזכרו חלק מהנימוקים הכלליים שכתבנו לעיל):

בקשת הפסילה של המערער בבית הדין כמוה כהטלת דופי בעבודתם הנאמנה של כל מי שנקרה בדרכו הכולל מנהל תלמוד התורה, המחנך ושירותי הרווחה שבית הדין מתחשב רבות בעמדתם המקצועית והאובייקטיבית.

המעיין בערעור יראה נכוחה שעיקר הערעור מתבסס על הנחת יסוד מוטעית של שנאת הדיין או הדיינים כלפיו – דבר שלא הוכח מעולם, אין לו כל בסיס ומנוגד לכלל ההלכתי שלמדונו חז"ל "כל אדם בחזקת כשרות" קל וחומר דייני ישראל.

וראה עוד מאמרו החשוב של הגר"א שיינפלד שליט"א בספר שורת הדין (כרך יד) שהביא מקורות הלכתיים רבים מפד"רים ועוד לדחיית בקשות לפסלות הרכב דיינים, ושם במסקנתו הביא שאף אם יש מידת חסידות להסתלק מן הדין, אם כתוצאה מההסתלקות ייגרם נזק ועינוי דין לצד השני שיש לדחות את בקשת הפסלות מכיוון שלקתה מידת הדין אם הדיין יפסול עצמו במקרה זה.

ודוק מיניה לאתרין, שהמשיבה מתנגדת בתוקף לבקשת הפסלות והעיגון הממושך ממנו היא סובלת עשוי להחריף יותר ככל שנקבל את הערעור, גם אם יש מקום ממידת חסידות להסתלק אין לנהוג כן שלא תלקה שורת הדין. ולא על מקרה זה נחלקו הפוסקים שציין. (וראה עוד שולחן ערוך חושן משפט סימן יז סעיף ה ובנושאי כלים שם, הש"ך והפתחי תשובה. וראה עוד מאמרו החשוב של הגר"א שרמן שליט"א בתחומין כרך י.)

וראה עוד בספר שורת הדין (כרך ט עמוד תנז) מאמר חשוב ותקיף של הרה"ר לישראל הגר"א שפירא זצ"ל שדחה ערעור לפסלות דיין בגין חשדות ובו כתב בין היתר:

הדבר משמש כתקדים מסוכן: תגובה כזו של כניעה להטלות דופי בבית הדין עלולה להביא ליד שיתוק עבודת בית הדין. במקום לדחות בתקיפות תעלולים של בעל דין כשבית הדין יודע שדבריו מנוגדים לאמת, נכנעים לדרישתו המחוצפת, וכדי ביזיון וקצף.

לא מצאנו בכל כללי הפסיקה שבפוסקים עילת פסלות ללא הוכחה מבוססת על ראיות שיש בהם ממש, וכן מצאנו שפסק הרמ"א בחושן משפט (סימן ז סעיף ז) "מי שאומר על הדיין שהוא שונאו או אוהב בעל דינו אינו נאמן וצריך להביא ראיה לדבריו", קל וחומר לאומר שבית הדין שונאו ללא בסיס ראייתי. בית הדין אינו חשוד חלילה להיות 'רשע'. הטוען על בית הדין טענה שכזו כמוה כטוען שבית הדין 'רשע' כאשר לבית הדין עומדת חזקת כשרות גמורה.

בנסיבות מקרה זה שבו המערער מטיל דופי בעבודתם המסורה של הדיינים ללא כל בסיס סבור בית הדין שיש לחייב בהוצאות משפט.

תביעה זו כמוה כתביעת סרק, ויש לבית הדין חשש סביר שהמערער פועל ממניעים של גרימת סחבת דיונית – דבר הגובל בעינוי דין חמור המצדיק חיוב בהוצאות משפט.

לא בכדי בחרנו לצטט את כל החלטת בית הדין נשואת הערעור כדי להימנע מלצטט קטעים ממנה הסותרים את טיעוני המערערת ובא כוחה. המעיין בהחלטה יראה נכוחה שפני בית הדין להסביר למערערת את טעויותיה ולהמשיך את ההליכים ללא משוא פנים. מנגד, המערערת ובא כוחה נוקטים באמצעים פסולים לדחות את הקץ לעיכוב הליכים.

הצורך בפסיקת מזונות זמניים למרות האמור

באשר לטענה שהעלתה המערערת בכתב הערעור בעניין אי־מתן החלטה בבקשה למזונות זמניים בעבורה ובעבור שני קטינים – נצטט קטע מהחלטת מאוחרת של בית הדין האזורי מיום ח' בתשרי תש"ף (7.10.2019) שבה נאמר (ההדגשות לא במקור):

בשולי ההחלטה, ולהוציא מליבן של טועים התמהים מדוע לא נפסקו מזונות למשיבה, מבהיר בית הדין את הפשוט לכל מתבונן וכדלהלן:

א.       בדיון הראשון מיום י"ח טבת תשע"ט (26.12.18) בא כוח המשיבה התנגד לסמכות בית הדין כמו גם בסיכומיו מיום (4.2.19).

ב.       לאחר קבלת סיכומי הצדדים קבע בית הדין בהחלטה מיום כ"ו באדר א' תשע"ט (3.3.19) כי סמכות הדיון במזונות קמה וגם ניצבה לבית הדין.

ג.       המשיבה עצמה ביקשה והתעקשה בדיון הראשון כי הדיון הבא – לרבות המזונות – יקבע רק לאחר ה'בר מצווה' לבנם המשותף, וחרף התנגדות המבקש נקבע דיון רחוק ליום ז' באייר תשע"ט (12.5.19).

ד.       המשיבה עצמה 'דאגה' לדחיית הדיון (לרבות הדיון במזונות) בבקשה שאינה כנה כלל וכפי שבית הדין שנה ופירש בהחלטה מיום כ"ג באייר תשע"ט (27.5.19) ובהחלטה מיום ג' בסיוון תשע"ט (6.6.19).

ה.       למרות האמור, וכדי לדון גם במזונות, בית הדין קבע דיון שלא מהמניין ליום י"א באייר תשע"ט (16.5.19) כאשר בתום הדיון (עמוד 11 לפרוטוקול) ביקש בא כוח המשיבה לדון במזונות ובית הדין ביקש מהצדדים לתאם מועד סמוך.

ו.        הדבר ברור כי פסיקת מזונות נעשית מתוך אחריות ואחר דיון מקיף ולא ב'חטף פתח' כלאחר יד אחר דיון מתיש כדוגמת אותו דיון הנזכר.

ז.        באי כוח הצדדים לא השכילו לתאם מועד קרוב, למעט דיון ליום י"ב בתמוז תשע"ט (15.7.19) ובית הדין הבהיר כי בדיון הקרוב ידון בית הדין גם במזונות.

ח.      והנה, רק לאחר למעלה מחודש ימים ממועד שבו נקבע הדיון (16.5.19) התקבלה ביום י"ז בסיוון תשע"ט (20.6.19) הודעת המשיבה כי מזה חצי שנה (!) נקבע לה שיבוץ כמדריכת טיולים במועד הדיון.

ט.      בית הדין כבר העיר לנכון בהחלטה מיום ה' בתמוז תשע"ט (8.7.19) כי התנהלות זאת של המשיבה מצטרפת לאותו ניסיון פסול שעשתה בעבר לדחיית דיונים סמוך לקיומן, וכפי שהצביע על כך בית הדין בהחלטות הנזכרות (סעיף ד).

י.        לאור האמור יש לדחות 'במדוכה של אבן וברזל' את טענות בא כוח המשיבה מדוע לא נפסקו מזונות, כאשר המשיבה עושה כל אשר לאל ידה לדחות את הדיונים 'מדחי אל דחי'.

עד כאן מההחלטה העוסקת בטיעוני המערערת בעניין אי־פסיקת מזונות. דומה כי בית הדין הסביר את עצמו, מדוע לא התקיים דיון במזונות.

נציין כי בפרוטוקול הדיון מיום י"א באייר תשע"ט (16.5.2019) טען המשיב כי אין המערערת זכאית למזונות ילדים מאחר שהילדים שוהים אצלו ובית הדין ביקש לקבל תסקיר כדי לבחון את טענות הצדדים והמהלך נקטע בגין בקשת הפסלות של המערערת לבית הדין האזורי שבה בקישה להפסיק את כל ההליכים בגין הערעור שהגישה לפסלות ההרכב. כך אין למערערת להלין אלא על עצמה.

למרות האמור, בית הדין הגדול מרגיש חוסר נוחות מהמצב שנוצר כאשר מונחת על שולחן בית הדין האזורי זה זמן רב בקשה לפסיקת מזונות אישה וילדים שלא קיבלה כל התייחסות ולו זמנית.

בא כוח האישה בבקשותיו לבית הדין מיום י"ב באדר ב' תשע"ט (19.3.19) ומיום  כ"ו באדר ב' תשע"ט (2.4.19) הגיש בקשות ארוכות ומפורטות לפסוק לפחות מזונות זמניים וזאת מאחר שהבעל הטיל, לדבריו, 'מצור כלכלי' על האישה. הצד שכנגד הגיב לבקשות, אולם בפועל בית הדין לא פסק מזונות, וגם לא קבע שאין האישה זכאית למזונות, אלא הסתפק באמירות ובקביעות שהנושא ידון במועד הדיון.

כידוע, מזונות זמניים הם סעד דחוף ביותר שיש ליתן לו מענה ודחיפות עליונה.

על פי ההלכה כל איש בישראל הנושא אישה כדת משה וישראל חייב במזונותיה ובמדורה, וכמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סט סעיפים א–ב): "כשנושא אדם אשה מתחייב לה בעשרה דברים, אלו הן הי' דברים, מזונותיה וכסותה [...]" ועוד מבואר (בסימן עג) שחייב אף במדורה ובכלי הבית.

כלומר, בד בבד עם הנישואין, יש על כל בעל חזקת חיוב לשלם מזונות לאשתו, והוא משורש חיובי האישות.

כל עוד לא הוכח שהאישה אינה זכאית למזונות, הבעל חייב במזונותיה ובמדורה. הרחבנו בעניין בפסק דין בתיק 1216972/1 (פורסם באתר בתי הדין). והוא הדין שאדם חייב במזונות ובמדור ילדיו.

 גם בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, נקבע בסעיף 10 "הוגשה תביעה למזונות, רשאי בית המשפט לפסוק מזונות זמניים עד לגמר בירור התביעה".

גם בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה – 2014, בסעיף 3(ו) נקבע:

על אף האמור בסעיף קטן (ה) לא קבעו הצדדים עד תום תקופת עיכוב ההליכים הסדרים זמניים בהסכמה בעניין מזונות או החזקת ילדים רשאים הם להגיש בקשה בעניין לערכאה המוסמכת לפי דין.

כן נקבע בסעיף 15 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ו – 2016.

בפרט יש ליתן את הדעת כאשר אישה מבקשת פסיקת מזונות והבעל מבקש גירושין, שהרי על ידי הטלת 'מצור כלכלי' יכול הבעל להביא אותה להתגרש ללא הצדקה הלכתית.

אם חושש בית הדין האזורי שהוא עלול לגלות בעתיד שאין האישה זכאית למזונות אישה או שמזונות הילדים שנפסקו גבוהים מדי – אפשר יהיה בעתיד לקזז את אותם הכספים שנגבו ביתר מחלקה של האישה ברכוש המשותף.

לדעתנו פסיקת מזונות, ולו זמניים, היא בוודאי צורך דחוף שאפשר לפסוק אותו גם כשמונחת בקשת פסלות.

בית הדין מציין עם זאת שגם על בא כוח המערערת מוטלת אחריות בעניין זה שבא כוח המערערת יכול היה לסייג בבקשתו לפסילת הרכב – כאשר ביקש שבית הדין לא ידון בענייני הצדדים ביכולתו היה להוסיף שלמרות זאת הוא מבקש פסיקת מזונות זמניים, בשל דחיפות העניין.

בטוחים אנו שככל שהמערערת ובא כוחה היו עומדים על תביעה זו היו מקבלים את מבוקשם להכרעה לכאן או לכאן.

עם זאת למרות האחריות המוטלת גם על כתפי בא כוח המערערת, מבוקש מבית הדין האזורי חיפה להוציא החלטה, ולו זמנית, בבקשת המערערת לפסיקת מזונות בהתחשב בנתונים של טיעוני הצדדים - ראה בקשת המערערת מיום י"ב באדר ב תשע"ט (19.3.2019), כתב תגובה של המשיב מיום ב' בניסן תשע"ט (7.4.2019) והנספחים המצורפים.

בית הדין מבהיר כי בנסיבות המתוארות לעיל, אין באי־פסיקת מזונות זמניים משום הצדקה לפסול הרכב, בתואנה של חשש למשוא פנים.

עם זאת חובתנו להבהיר: מעיון בפרוטוקול הדיון מיום י"א באייר תשע"ט (16.5.2019) עולה התבטאות מיותרת של בא כוח המערערת כנגד חברי הרכב בית הדין. התקבל הרושם שבא כוח המערערת מנסה להלך אימים על חברי בית הדין. נצטט קטע מהפרוטוקול:

בית הדין: נא לא לצעוק.

ב"כ האישה: נשאלתי על ידי בית הדין כמה דברים אמרתי שאיני יודע והואשמתי בהיתממות חמורה, אבל חברי עומד כנגד וטוען טענות, ואני רק אמרתי שחברי העלה טענות בהפתעה ולכן לא אענה לבית הדין. אמרתי שהיה עליו להעלות את הטענות בכתב ואני אגיב עליהם אחת לאחת. זה כל מה שאמרתי. זה מעליב ובית הדין פגע בי ואני לא אקבל מילים כאלה.

בית הדין : לא צריך לצעוק.

ב"כ האישה: אני לא אקבל מילים כאלה ואני אלך עם זה הלאה זה פגע פגיעה חמורה וזה פוגע בי אישית. אני בא כוח כבר ארבעים ושלוש שנה ואף אחד לא אמר לי כאלה דברים, אני רוצה לדעת את שם הדיין. אני קבלתי את ההסמכה שלי עוד לפני שכבודו קיבל את ההסמכה לרבנות.

וראה עוד בהמשך (שורה 90). בא כוח המערערת הרים קולו בצעקות פעם אחר פעם למרות אזהרת בית הדין. ובית הדין נאלץ להתרות בו שיפסיק מהתנהגות זו.

המערערת ובא כוחה מנהלים קרב לעיכוב הליכים דיוניים בכל דרך שנראית להם המשרתת לדעתם את מטרתם ובית הדין סבור שאין לאפשר להם להמשיך בדרך פסולה זו.

בית הדין מוצא לנכון להעיר שהבקשה להעביר את התיק לבית דין בעיר אחרת, מלבד שיש לדחותה על פי דין וכאמור לעיל, כשלעצמה מקוממת ואינה במקומה. בקשה מעין זו מטילה דופי בכל ההרכבים.

נצטט קטע מסיום כתב הערעור:

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, מתבקש בת הדין הנכבד לבטל את החלטת בית הדין קמא מיום 8.7.2019 ולקבוע כי הרכב בית הדין קמא פסול מלדון בענייני הצדדים בתיק זה ומבוקש כי בית הדין שייקבע לא יהא בית הדין הרבני האזורי חיפה משום הקשר ההדוק בין ההרכבים.

ומי יתקע לידינו שאם נרחיק את הטיפול בעניינם של הצדדים להרכב בית דין אזורי אחר לא תישמע טענה בדבר "קשר הדוק" שיש בין הרכבי בתי הדין בגין השתתפותם באירועים כאלו או אחרים?

בית הדין מתרשם שיש בטענות המערערת ובא כוחה טענות סרק המקימות עילה הלכתית ומשפטית לחיוב בהוצאות משפט בהתאם לנפסק בכללי ההלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יד סעיף ה) ובנושאי כליו (שם), וכן בהתאם לתקנות הדיון, אף בתביעה שהוגשה בערכאה קמא וקל וחומר בערעור שהוגש לבית הדין לערעורים, שלא על מקרים שכאלו נאמר דין השולחן ערוך בסימן יד (שם, שאין מחייבים בהוצאות), ומלבד זאת חיוב בהוצאות על הגשת ערעור שנדחה בבית הדין הגדול – גדריו שונים, וכבר הארכנו בזה במקום אחר ואין כאן מקומו.

אולם מאחר שהטענה בערעור שנגעה לבקשה לפסיקת המזונות, ולו מזונות זמניים, הייתה מוצדקת, בית הדין אינו מחייב בהוצאות משפט מלאות.

פסק דין ומתן הוראות

לאור האמור פוסק בית הדין:

א.         הערעור נדחה בהיעדר תשתית ראייתית כלשהי.

ב.         בית הדין מחייב את המערערת בהוצאות משפט למשיב בסך 6,000 ש"ח.

סכום זה יועבר לידי המשיב מכספי הערבות שהופקדו בקופת בית הדין בהתאם לנהלים. יתרת הסכום, תושב למערערת.

ג.          בית הדין מחזיר את המשך הטיפול בעניינם של הצדדים לבית הדין האזורי חיפה בראשות הראב"ד כדי שיזרז את הטיפול והדיונים בתביעה זו ההולכת מדחי אל דחי.

ד.         בית הדין פונה לבית הדין האזורי חיפה להוציא בהקדם החלטה על כל פנים למזונות זמניים, בתביעה למזונות אישה וילדים.

ה.         יש להעביר עותק מפסק דין זה לבית הדין האזורי חיפה.

ו.          בית הדין סוגר את התיק.

ז.          פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ג באדר התש"ף (9.3.2020).

הרב שלמה שפירא                    הרב אברהם שינדלר                       הרב מימון נהרי

 

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה