הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג חוות דעת לועדת שרים לחקיקה טוהר המידות צנעת הפרט תעודות רשמיות של גוים כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית

*** חזרה מהסכם גירושין בגין אי הבנת ההסכם

הרב יצחק יוסף, הרב יצחק אלמליח, הרב יעקב זמיר ( בית הדין הרבני הגדול)
בני זוג יוצאי אתיופיה התגרשו וקיבלו הסכם גירושין. כעבור זמן טען הבעל כי לא הבין היטב את האמור בהסכם, וכי לא נעשה קניין על ההסכם ולכן אינו מחייב. ערכת הערעור דחתה את דברי הבעל. הסיבה לכך היא, כי עו"ד של הבעל היה דובר אמהרית והוא הסביר לבעל את ההסכם. בנוגע לטענה כי לא נעשה קניין על הפשרה קבע בית הדין כי הבעל כבר התחיל לפעול בהתאם לפשרה שהושגה בין הצדדים, וכן קיבל את עיקר תביעתו (גירושין) ולכן אין מקום לבטל את ההסכם.

ב"ה

תיק ‏1065539/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הראשון לציון הרב יצחק יוסף – נשיא, הרב יצחק אלמליח, הרב יעקב זמיר

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד צחי זיסמן)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד דרורה קדם)

הנדון: תוקף הסכם שהוחל בביצועו למרות טענת אי הבנתו והעדר קניין;

סדרי דין בערעור ובבקשה לעיון חוזר

פסק דין

לפנינו ערעור הבעל (הגרוש) על החלטת בית הדין האזורי מיום י"ח באדר התשע"ז (16.3.2017) בתיק מס' 1043210/6 לחייב את הבעל בהוצאות בסך 1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה, ולדחות את בקשתו לביטול ההסכם שנחתם בין הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016).

רקע כללי ומשפטי

הצדדים יוצאי יהודי אתיופיה נישאו זה לזה כדת משה וישראל בב' באלול התשע"ג (8.8.2013). מנישואי הצדדים נולד בן בשנת התשע"ד (2014). בתאריך י"ז באב תשע"ה (2.8.2015) הגיש הבעל תביעה לגירושין בבית הדין האזורי חיפה בטענות כי בין הצדדים יש ויכוחים, כי רוב הזמן האישה מסתגרת ולא יוצרת קשר וכי האישה עזבה את הבית ולקחה עימה את הילד והלכה להוריה.

כנגד הגישה האישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בנושא המזונות ומשמורת הילד. לצדדים אין רכוש משותף. 

בהסכמת הצדדים הועבר התיק לבית הדין האזורי בתל אביב. ביום י' באדר ב' התשע"ו (20.3.2016), הפנה את הצדדים אב בית הדין הגאון הרב צבי בן יעקב שליט"א (על פי בקשת בא כוח הבעל), לטיפולו של הרב אלון נגוסה (מומחה מטעם בית הדין ליהודי אתיופיה), שינסה להביא את הצדדים לידי הסכמה לשלום בית.

אלא שבתאריך כ"ח באייר תשע"ו (5.6.2016) הבהיר הבעל לבית הדין כי למרות המאמצים הרבים של כבוד הרב אלון נגוסה, השלום למרבה הצער לא שב לשכון בין הצדדים ולכן בית הדין מתבקש לחדש את ההליכים בתביעת הבעל לגירושין.

ביום א' בסיוון התשע"ו (7.6.2016) הפנה בית הדין את הצדדים שוב לרב אלון נגוסה, כדי שינסה לגשר בין הצדדים, בין לשלום ובין לגירושין בדרכי שלום בדרך של הסכם מוסכם, וקבע כי אחר שתתקבל תשובת הרב נגוסה ייקבע מועד מוקדם לאישור ההסכם או לדיון בעניין הצדדים.

בדיון שנערך בבית הדין האזורי תל אביב יפו מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016) הודיע בא כוח הבעל כי הקשר עם הרב אלון נגוסה לא צלח ולא הגיע להסכם וכי הבעל נחוש להתגרש. לאחר דין ודברים שנאמרו בדיון בתביעת האישה לחיוב הבעל במלוא כתובתה בסך 180,000 ש"ח, ובתביעת הבעל בבית המשפט לענייני משפחה לחייב את האישה ואת אימה בהחזרת כספי החתונה, יצאו הצדדים לחוץ מאולם הדיונים לצורך משא־ומתן וכעבור זמן מה חזרו הצדדים לאולם, ובא כוח הבעל הודיע כי הצדדים הגיעו להסכמות: הצדדים יתגרשו במועד המוקדם על פי יומנו של בית הדין, והבעל ישלם לאישה 60,000 ש"ח תשלום חלקי מהכתובה (סך הכתובה 180,000 ש"ח) ויסיר את התביעה כנגד האישה ואימה בבית המשפט לענייני המשפחה. הבעל ביקש לפרוס את תשלום הכתובה החלקי בסך 60,000 ש"ח לשישים תשלומים והאישה תבעה לפרוס לפחות תשלומים. בנושא זה סוכם כי בית הדין יחליט על פריסת התשלומים. 

בו ביום בית הדין האזורי נתן החלטה שבה נאמר בין היתר:

לאחר שמיעת דברי ב"כ הצדדים, ולאור ההסכמות שהגיעו בפרוטוקול הדיון, מחליט בית הדין כדלהלן:

א. הצדדים יתגרשו כהסכמתם.

ב. קובעים מועד לסידור גט ליום י"ד במרחשוון התשע"ז (15.11.16) בשעה 9:15.

ג. ענייני הקטין – משמורת, הסדרי ראייה, מזונות, נידונים בבית המשפט.

ד. הבעל יבטל את התביעה הרכושית שהגיש נגד האישה והוריה בבית המשפט, ובהסכמת הצדדים התביעה תמחק.

ה. הבעל ישלם לאישה בגין כתובתה סכום של 60,000 ש"ח.

ו. בית הדין פוסק כי הסכום האמור בסעיף ה ישולם לאישה בשלושים תשלומים חודשיים של 2,000 ש"ח כל תשלום.

ואכן כשבוע אחר ההסכם התגרשו, הצדדים בתאריך י"ד במרחשוון התשע"ז (15.11.16).

כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום י"ז באדר התשע"ז (15.3.2017), הגיש הבעל – הגרוש כתב תביעה לבית הדין האזורי על ידי בא כוח חדש (שלא ייצגו בדיונים הקודמים) ובו השיג על אישור ההסכם והחלטת בית הדין האזורי מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016).

לטענת בא כוחו החדש של הבעל, הבעל לא הבין את אשר נאמר בדיון שנערך מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016) וכאשר יצאו הצדדים לנהל משא־ומתן מחוץ לאולם בית הדין 'כפתה' האישה על הבעל לשלם לה סך 60,000 ש"ח כתנאי לגירושין, הבעל לא הבין כי תשלום זה הוא חלק מכתובתה, כאשר ברור לו שלא מגיעה לה כתובה, החיוב נגרם על ידי בא כוח הבעל (הקודם) שהטעהו, כמו כן בית הדין לא מילא את חובתו לבדוק אם הצדדים מבינים את משמעות ההסכם.

ביום י"ח באדר התשע"ז (16.3.2017), יום למחרת הגשת כתב התביעה, נתן בית הדין האזורי החלטה (ללא דיון במעמד הצדדים) ולאחר שציין כי טענות בא כוח הבעל הן "כתב אישום" נגד בית הדין, הבהיר בית הדין:

הבעל היה מיוצג על ידי עורך דין דובר אמהרית. הבעל אף ניהל באמצעות בא כוחו משא־ומתן על פריסת הסכום של 60,000 ש"ח, כשבית הדין מציע פריסה מסוימת, הבעל מביע התנגדות, וחוזר חלילה – עד שלבסוף הושאר הדבר להכרעת בית הדין. וכך כל הטענה שהבעל "לא הבין ולא ידע" – אין לה על מה להתבסס.

כאמור, בית הדין שוכנע למעלה מכל ספק שהבעל, ברצותו גירושין, הסכים להסכם הנ"ל מרצונו החופשי, כדי להימנע מדיוני הוכחות וכו', ולאחר שבית הדין נוכח ששני הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם, אישר אותו בית הדין.

לאור האמור, בית הדין דוחה את תביעת הבעל על הסף, ומחייב את הבעל בתשלום הוצאות בסך 1,000 ש"ח שישולמו לאוצר המדינה.

על החלטה זו ועל החלטת בית הדין באישור ההסכם מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016) מערער הבעל.

טענות הצדדים

טענות המערער

המערער וב"כ מבהירים כי בית הדין קמא לא הבין נכוחה את טענות תביעת המערער ואף בחר לכנות את התביעה כתב אישום.

חיי הנישואין של הצדדים התנהלו כל השנים בצילה של התנהגות קשה מצד המשיבה וניתנת האשמת כי הרגיעה והשלווה לא שררה במעונם של בני הזוג, האישה התנתה את נושא הגירושין בקבלת הבעל את תנאיה כמפורט בפרוטוקול (מיום ו' במרחשוון התשע"ז – 7.11.16 שורות 30–31): "אם הבעל לא מוכן לקיים את המלצותיו אנו לא רוצים להתגרש."

הבעל לא הבין את אשר נאמר בדיון שנערך מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016) וכאשר יצאו הצדדים לנהל משא־ומתן מחוץ לאולם בית הדין כפתה האישה על הבעל לשלם לה סך 60,000 ש"ח כתנאי לגירושין, כמו כן הבעל לא הבין כי עליו לשלם לאישה את כתובתה, כאשר ברור לו שלא מגיעה לה כתובה.

מעבר לכך הכנסתו החודשית העומדת על סך 4,500 ש"ח אינה מאפשרת לו לשלם סך זה כאשר בנוסף הוא חב מזונות קטין (בהתאם לפסק דין מבית המשפט) בסך 1,300 ש"ח בתוספת מדור בסך 200 ש"ח, הוצאות צהרון או מטפלת והוצאות רפואיות חריגות. משכך פני הדברים טוען המערער כי מעולם לא הבין או טעה או הוטעה, כי עליו לשלם לאישה את כתובתה בסך של 60,000 ש"ח בתשלומים שווים של 2,000 ש"ח בחודש כאשר כל הכנסתו החודשית היא בסך 4,500 ש"ח.

כמו כן לא הייתה כל הצדקה לבטל את תביעת הרכוש שהגיש הבעל בבית המשפט כנגד האישה ובני משפחתה.

הבעל טוען כי החלטת בית הדין קמא מיום י"ח באדר התשע"ז (16.3.2017) ניתנה יום לאחר הגשת כתב התביעה על ידי הבעל וזאת ללא שנדרשה תגובת המשיבה וללא קביעת מועד לדיון וללא חקירות הצדדים ולהביא ראיות בפני כבוד בית הדין קמא. תקנה נט לתקנות הדיון מחייבת שמיעת ההליך באופן אדווסרי ומתן אפשרות לבעל הדין להביא ראיותיו. שגה כבוד בית הדין קמא בפסיקתו על סמך קריאת כתב התביעה בלבד ללא שניתנה למערער כל זכות להוכיח טענותיו.

טענות המשיבה

המשיבה – האישה טוענת כי עם נישואיה קיוותה לבנות בית בישראל ולקיים חיים שלווים, אך המציאות טפחה על פניה כאשר בני הזוג חיו ביחד כחודשיים בלבד לאחר החתונה בבית הוריה ב[...] ולאחר מכן מאס המערער באשתו, עזב את הבית, סירב בכל תוקף להמשיך ולחיות עם האישה בדירה שכורה ולנהל אורח חיים משותף ושב להתגורר עם הוריו ב[...] כאשר האישה בחודשי ההיריון הראשונים ועוברת לבדה את ההיריון והלידה.

בשנת התשע"ד (2014) נולד בנם של בני הזוג ומאז ועד היום המשיבה מגדלת את בנה בכוחות עצמה. אשר על כן ומאחר שהמערער התכחש לצורכי הקטין ולצורכי המשיבה הגישה היא בי"ז בכסלו תשע"ו (29.11.2015) לבית המשפט תביעת משמורת ותביעת מזונות בעבור הקטין.

המערער הוא שהגיש את תביעת הגירושין. כל מאמצי האישה לשוב ולחיות ביחד כשלו, על כן התייצבו הצדדים בדיון שנערך בבית הדין האזורי קמא מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016) לדון בהליך הגירושין. המערער לווה בבא כוח הדובר בשפתו שהסביר לו במפורש כי עליו לשלם חלק מהכתובה בסך 60,000 ש"ח בתשלומים שווים וזאת לאחר משא ומתן ארוך וממושך בין הצדדים בתיווכו של בית הדין קמא ובהסכמת המערער.

יש לציין כי האישה השכילה בדיון הנ"ל בהמלצת בית הדין להגיע להסכמה לגירושין ולוותר על סכום גדול של חוב הכתובה בסך 120,000 ש"ח. אילו ידעה כי מדובר בהתחייבות סרק של המערער וכי כל מטרתו ומבוקשו אך ורק לתת גט, לא הייתה נותנת הסכמתה לגירושין ולהתפשרות בחוב הכתובה. המערער לא קיים דבר וחצי דבר מהתחייבויותיו כלפי אשתו לשעבר וכלפי בנו, עד היום הזה המערער לא נשא במזונות בנו הקטין ולא נושא חלק שווה בגידול וחינוך הקטין.

עד למועד הגירושין לא קיבלה המשיבה מזונות אישה, האישה הסתמכה על כספי הכתובה שנפסקו בעבורה לסייע בידיה להסתגל כאם חד־הורית אשר משתכרת כ־4,000 ש"ח לחודש בלבד, ומתגוררת עם בנה הקטין בדירה שכורה.

עיקר ערעורו של המערער אינו עומד בתקנה קלה לתקנות הדיון כאשר לא הייתה טעות בהלכה ולא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות או פגם בניהול הדיון.

גם מטעמים פרוצדורליים יש לדחות ערעור זה על הסף שכן על פי תקנה קלח (1) לתקנות הדיון שבה נקבע כי תקופת הערעור לכל בעל דין היא שלושים יום מיום מתן פסק הדין, המערער הגיש את ערעורו ביום 25.4.2017 לאחר כשישה חודשים ממועד מתן פסק הדין בבית הדין האזורי מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016).

דיון והכרעה

בפתח הדיון נציין כי בא כוח המערער הגיש בכתב הסיכומים ציטטות מחוק החוזים תשל"ג בדבר תוקפם של חוזים שנערכו בטעות, בכפייה, בהטעיה או בחוסר תום לב והמלמדות כי יש באלה לבטל את החוזה.

כמו כן יצוין כי המעיין בתיק האזורי בתיק הגירושין יראה שאכן בא כוח הבעל (הראשון, עו"ד גילי יאסו) הגיש לבית הדין קמא ביום י"ח באדר ב' התשע"ו (28.3.2016) בקשה שבית הדין ימנה מתורגמן לשפת האמהרית לדיון שייערך ביום י"ט באדר ב' התשע"ו (29.3.2016). אומנם בא הכוח ציין כי הוא דובר אמהרית אולם, כתב, רצוי כי יהיה מתורגמן מטעם בית הדין. בסופו של יום דיון זה לא נערך בשל העדרו של בא כוח המערער.

אכן אחר העיון אין בית הדין רואה שיש בטענות אלו ממש כדי לבטל את ההסכם שנערך בין הצדדים וכדלהלן.

הגשת הערעור לאחר חלוף הזמן

אומנם בית הדין רואה כי טענת המשיבה כנגד הדיון בערעור זה – לטענתה עיקר ערעורו של המערער היא על החלטה מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016) ומני אז עברה וחלפה לה כחצי שנה – אינה מדויקת.

המערער הגיש ערעור על החלטת בית הדין מיום י"ח באדר התשע"ז (16.3.2017) אשר ניתנה על כתב תביעה שהגיש בבית הדין קמא מיום י"ז באדר התשע"ז (15.3.2017). הזכות לתביעה זו מוקנית על פי תקנה קכט (1) לתקנות הדיון: "בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם."

מכל מקום בית הדין אינו רואה סיבה מוצדקת דיה להגשת כתב התביעה לבית הדין קמא גופו רק כחלוף ארבעה חודשים מהחלטה מיום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016), כאשר המעיין בכתב התביעה יראה שאין שום עובדה חדשה או ראיה חדשה שנוספה שהיה בה כדי לעכב את הגשת כתב התביעה כל כך הרבה זמן, וכמצוין בהחלטת בית הדין קמא:

אם אכן לא הבין הבעל את משמעות ההסכם, מדוע בא לסידור גט ללא שבדק את משמעות ההסכם? מדוע נזכר הבעל אך ורק לאחר ארבעה חדשים כי לא הבין את משמעות ההסכם וכו'?!

דחיית בית דין קמא את הבקשה לעיון חוזר ללא דיון במעמד הצדדים

רוב ככל טענות המערער הוצגו כבר בכתב התביעה שהגיש בבית הדין האזורי.

בית הדין דוחה מכול וכול את טענת בא כוח המערער אשר מלין כי החלטת בית הדין קמא מיום י"ח באדר התשע"ז (16.3.2017) ניתנה יום לאחר הגשת כתב התביעה על ידי הגרוש וזאת ללא שנדרשה תגובת המשיבה וללא קביעת מועד לדיון וללא חקירות הצדדים ולהביא ראיות בפני כב' בית הדין קמא וכל זאת נגד ההלכה ותקנות הדיון. טענה זו נדחית שכן בתקנה קל (1) לתקנות הדיון נאמר:

בית הדין ידון בבקשה [= בקשה לעיון חוזר על פי תקנה קכט (1)] מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

ולכן, משנוכח בית הדין קמא כי אין בטענות בא כוח הגרוש טענות של ממש וכל טענותיו אינן אלא ככתב אישום (ללא בסיס), החליט בית הדין את אשר החליט בלי זימון הצדדים כפי הסמכות המוקנית לו בתקנות הדיון.

טענת המערער כי לא הבין את ההסכם

בא כוחו (הראשון) של המערער, אשר ייצגו בדיונים בהליך הגירושין ובחתימת ההסכם, אמר במפורש כי הוא דובר בשפת האם של המערער. אל לנו לחשוד שבא כוח המערער לא ייצגו כראוי, יותר מסתבר לומר כי בא כוחו אשר ייצגו בהליך הגירושין הסביר לו היטב את ההסכם ובשפתו, וכעולה מהחלטת בית הדין האזורי מיום י"ח באדר התשע"ז (16.3.2017):

הבעל היה מיוצג על ידי עורך דין דובר אמהרית. הבעל אף ניהל באמצעות בא כוחו משא־ומתן על פריסת הסכום של 60,000 ש"ח, כשבית הדין מציע פריסה מסוימת, הבעל מביע התנגדות, וחוזר חלילה – עד שלבסוף הושאר הדבר להכרעת בית הדין. וכך כל הטענה שהבעל "לא הבין ולא ידע" – אין לה על מה להתבסס.

כאמור, בית הדין שוכנע למעלה מכל ספק שהבעל, ברצותו גירושין, הסכים להסכם הנ"ל מרצונו החופשי, כדי להימנע מדיוני הוכחות וכו', ולאחר שבית הדין נוכח ששני הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם, אישר אותו בית הדין.

יש מקום גדול לדחות על פי ההלכה את תביעת המערער בטענתו העיקרית כי לא הבין את אישורו של ההסכם גם על פי המבואר בכמה מקומות בבית יוסף ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן מה סעיף ג וסימן סא סעיף יג) ובמה שכתב הרמ"א (אבן העזר סימן סו סעיף יג):

עם הארץ שבא לגרש ואמר אחר כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה – אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה.

ומקורו טהור בתשובת הרשב"א (חלק א סימן תרכט).

ועיין עוד במה שכתב מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן יג ושם אות ד). מכל מקום אין בית הדין נכנס למשא־ומתן בהלכה זו אחר שכבר פירט בית הדין האזורי בהחלטתו מיום י"ח באדר התשע"ז (16.3.2017) כי המציאות הובררה בפני הדיינים במהלך הדיון כי שני הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם ולא נעשתה כל כפייה, ואדרבה במהלך הדיון הבעל העלה התנגדויות באמצעות בא כוחו עד שהגיעו להסכם.

תוקפן של הסכמות שאושרו משהוחל בביצוען למרות אי־קבלתן בקניין ובחתימת ידי הצדדים

אומנם האמת יורה דרכו שאכן יש לדון בטענתו של המערער לחזור ולדון על גופו של ההסכם וכנאמר בדיון לפנינו (בי"ט באלול התשע"ז – 10.9.2017, שורה 103 לפרוטוקול):

ב"כ המערער: אנו הגשנו תביעה [בבית הדין קמא] לביטול ההסכם [ונדחתה], ועל זה ערערנו ורוצים לבטל את ההחלטה [שלא לבטל את ההסכם].

המעיין בפרוטוקול הדיון שנערך בבית הדין קמא ביום ו' במרחשוון התשע"ז (7.11.2016) ובהחלטתו שנתן באותו יום יראה נכוחה כי הצדדים אכן הגיעו לסיכום ופשרה ביניהם אך לא נעשה חתימה על הסכם כלשהו או קניין על כך, כמקובל בבתי הדין.

אם כן לכאורה צודק המערער בטענתו ובבקשתו לחזור בו מההסכם.

כדי לדון בטענה זו צריך להרחיב מעט במשא־ומתן של הלכה זו. הנה ידוע מאי דקיימא לן בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ז):

אף על פי שנתרצו הבעלי דינין בפשרה בבית דין, יכולים לחזור בהם כל זמן שלא קנו מידם, דפשרה צריכה קנין אפילו בשלשה. אבל אם קנו מידם – אין יכולים לחזור בהם.

וביאר הסמ"ע (ס"ק טו):

אפילו התובע נתרצה לוותר עם הנתבע ולמחול לו מקצת תביעות – ומחילה אינה צריכה קנין – שאני מחילה דעלמא דמעצמו ומרצונו מחל לו. מה שאין כן במחילה דפשרה דעל פי הדיינים מוחל לו, וכדי שלא יטעון אחר כך "הדיינים הטעו אותי בדבריהן" – משום הכי בעי קנין. ומהאי טעמא אפילו כבר אמרו לו הדיינים ענין הפשרה, שהנתבע יתן לו כך וכך והתובע ימחול המותר, אפילו הכי צריך קנין אפילו התובע, כיון שלא מדעתו מחל לו.

ועיין עוד בנתיבות (שם חידושים ס"ק ט) שכתב בשם הט"ז: "דאם מחל להפצרת הדיינים יכול לומר: 'לא היה לבי שלם למחילה רק להשמט מהפצרתם', ונכון."

הרי להדיא שכל זמן שלא היה קניין, הצדדים יכולים לחזור בהם, ועיין שם בסמ"ע (ס"ק יד) שאפילו קיבלו מראש לדון בפני בית הדין יכולים לחזור בהם כל זמן שלא היה קניין, והוא הדין בנידון דידן. ועיין עוד בפתחי תשובה (שם ס"ק יא).

אך בנידון דידן יש לדון בטענה זו כי הנה חלק מטענות האישה היה שהיא מוכנה להתפשר על סכום הכתובה ולהתגרש בהתאם לכך שהבעל יסיר את תביעתו בבית המשפט לענייני משפחה לחייב את האישה ואת אימה בהחזרת כספים של החתונה, ובדיון שנערך בבית הדין הגדול (ראה בפרוטוקול שורה 26) טען בא כוח הבעל שאכן הבעל פעל כפי ההסכם ובטל את תביעתו בבית המשפט.

לפי זה נראה שאין הבעל יכול לחזור בו ולדון בהסכם מחדש וכפי שיבואר:

בבית יוסף (חושן משפט סימן יב) כתב וזו לשונו:

וכתב עוד [הרשב"א] (סימן רב) שנשאל: בית לראובן ועליה לשמעון, ופשרו ביניהם פשרנים שיעשה ראובן בנין כך וכך בעליה ושמעון יעשה בנין כך וכך בבית, והתחיל שמעון בבנין ועשה מקצת, וכן ראובן עשה מקצת בנין כדברי הפשרנים, ועכשיו טוען ראובן: "אי אפשי בפשרה כיון שאין בה קנין." והשיב: כיון שקבלו עליהם "והלך זה והחזיק והלך זה והחזיק" אין אחר חזקה כלום.

וכן פסק בשולחן ערוך (שם סעיף יב): "שנים חלוקים בבנין שבקרקע, ופשרו ביניהם בלא קנין, כיון שקבלו עליהם ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים, אינם יכולים לחזור בהם."

ומדברי מרן למד ערוך השולחן (שם סעיף יד) וזו לשונו:

מה שאמרנו דפשרה צריכה קניין היינו דווקא כשלא קיימו עדיין את הפסק של הפשרנים. אבל כשקיימו את הפסק, כגון מסירת ממון או חפץ להבעל דין או מסירת העסק או שהיו חלוקים בקרקע ועשו הפשרנים חלוקה ביניהם ובנה כל אחד על חלקו, אין יכולים לחזור בהם אף בלא קניין וכהאי גוונא בשארי דברים [...] דקיום הפסק הוא יותר טוב מקניין [...]

אם כן הוא הדין בנידון דידן שהמערער הלך לבית המשפט והסיר את תביעתו על פי הסכם הפשרה שסוכם בין הצדדים – אין המערער יכול לחזור בו מהמשך ההסכם ולא לשלם את חוב הכתובה בטענה שלא היה קניין, כי עצם קיום הפסק הוא הקניין, וכדברי ערוך השולחן.

אומנם עדיין יש לדון בנידון דידן כי הבעל יכול לטעון כי אכן ממה שקיים מהפסק דהיינו הסרת התביעה בבית המשפט אין יכול לחזור בו ולתבוע את האישה מחדש בבית המשפט, אבל מתשלום הכתובה שעדיין לא שילם יכול לחזור בו. ובאמת דין זה לא נפיק מפלוגתא והמערער לכאורה יכול לטעון קים כדעת הסוברים שיכול לחזור בו במה שלא קיים עדיין וכמו שנוכיח, דהנה הערוך השולחן סיים:

ואם מקצת הפסק קיימו ומקצת לא קיימו עדיין ורוצה אחד מהם לחזור על מה שלא נתקיים עדיין אינו יכול לחזור דהמקצת שקיים לא גרע מקניין. ואף שיש חולקים בזה מכל מקום נראה שכן עיקר לדינא.

חזינן בפשטות דדעת ערוך השולחן דלא מהני חזרה אפילו על המקצת שלא קיים, אומנם עדיין דין זה לא נפיק מידי מחלוקת וכמו שכתב ערוך השולחן. ונראה בבירור שהיש חולקים שציין ערוך השולחן הוא בעל הנתיבות וכמו שכתב בביאורים (ס"ק ז), על דברי מרן השולחן ערוך "ובנה זה קצת" וזו לשונו:

עיין בסמ"ע (ס"ק כג) והן סתומים. ועיין תומים [אורים ס"ק טז] שכתב דמיירי במחולקים על מי לבנות הכותל המשותף, שכל אחד אומר שעל חבירו לבנותו, ונתפשרו שיבנו אותו שניהם, ומשום הכי אף שהתחיל אחד לבנות לא הוי גילוי דעת להשני שנתרצה בפשרה, כיון דלפי דבריו בלאו הכי על השני לבנותו, משום הכי בעינן שגם השני יתחיל לבנות, ואז איכא גילוי דעת ששניהם מתרצין, עיין שם. והוא תמוה לפי עניות דעתי, דמה בכך שהתחיל, דמכל מקום יכול לחזור בו מהמותר, דאטו אם נתפשרו בלא קנין שאחד יתן לחבירו מנה ונתן מקצת וכי לא יהיה יכול לחזור בו מהמותר? ואפשר שכונתם על מה שכבר בנה אינו יכול לתבוע ממנו החצי דהוי כמו שסילקו כבר.

הרי שפתותיו ברור מיללו שאף שקיים חלק מהפסק יכול לחזור בו משאר הפסק ואם כן גם בנידון דידן יכול לטעון המערער 'קים לי' כדעת הנתיבות שיכול לחזור בו משאר הפסק.

אלא שאחר העיון נראה שבנידון דידן אין מקום לטענה זו וכפי שנפרט: מפשטות לשון מרן השולחן ערוך שסתם ולא חילק אלא כתב "ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים, אינם יכולים לחזור בהם" משמע שלא יכול לחזור בו כלל, וכמו שמוכח מהתומים שלמד כן, ועל זה השיג הנתיבות. וכן נראה דהסמ"ע (שם ס"ק כג) והגר"א (שם ס"ק כב) סבירא להו כסברת התומים. וכן הוא להדיא בשו"ת מהרשד"ם (חושן משפט סימן יג) בראובן שתבע את שמעון והתפשרו ביניהם ללא קנין ונתן שמעון לראובן אלפיים 'לבנים' וכבר זכה בהם ראובן, וכעת רוצה לחזור בו שמעון בטענה שלא היה קניין ועל זה השיב מהרשד"ם וזו לשונו:

תשובה: נראה לעניות דעתי שהדבר ברור הוא יותר מביעתא בכותחא שאין בדברי שמעון ממשות, שאם כוונת שמעון היא שמאחר שלא נטל קנין על הפשרה שיכול לחזור לפי שאמרו "פשרה צריכה קנין" – לזה אני אומר כי הבל יפצה פיו כי ברור הוא שהקנין אינו רק לקיים הדבר כדי שלא יוכל לחזור בו אחר גזרת הדיין או הפשרן, אמנם אם קיים הפשרה או הגזרה עליו ונתן בידו מה שגזר הדיין או הפשרן עליו אין לך קנין גדול מזה.

ועיין שם שכתב:

[...] שדבר זה ברור הוא כשמש [...]

ואפילו למאן דאמר דמחילה צריכה קנין דוקא היכא דאינו יודע מה הוא הדבר שהוא מוחל, אבל אם יודע ומחל בההיא דעבד אליבא דכולי עלמא במחילה לבד סגי, וקל וחומר הדברים: ומה התם בדבורא בעלמא אחר שמחל אינו יכול לחזור בו, הכא דעביד מעשה ונתן בידו המעות – מי הוא הפתי שיאמר שצריך קנין?

(ועיין עוד שם סימן יא.)

את דבריו הנ"ל הביא הש"ך (חושן משפט סימן יב ס"ק טז). ועיין בכנסת הגדולה בהגהות הטור (שם אות טז) שציין לדברי מהרשד"ם וכתב שכן כתבו עוד אחרונים:

אם כבר נתן מה שגזר הפשרן, אף על פי שלא נטל קנין אינו יכול לחזור בו – רשד"ם (חלק חושן משפט סימן יג), מהריב"ל (ספר א כלל יז סימן צו [בדפוסים חדשים – סימן צח ומיירי מאותו מעשה שבמהרשד"ם]), והרש"ך (חלק ג סימן מד) והוא פשוט מכל שכן ממה שכתבו הריטב"א ז"ל – הביא דבריו רבינו בית יוסף (בסימן זה מחודשין י) והרשב"א בתשובה – הביאה רבינו בית יוסף בסימן זה (מחודשין ז), וכן הסכים בני שמואל.

וחזר על זה בהגהות בית יוסף (שם אות לו) והוסיף שכן הסכימו הר"ש הלוי ומהרא"ש ז"ל בתשובת הר"ש הלוי ז"ל (חושן משפט סימן כו). עיין שם. ועיין עוד בשו"ת מור ואהלות חלק חושן משפט (סימן לג).

אומנם עדיין יטען הטוען שכל מה שכתבו האחרונים שהביא בכנסת הגדולה הנ"ל שאחר שנתן הפשרן ועביד מעשה אין לך קניין גדול מזה ואין יכול לחזור בו, הוא דווקא כלפי מה שנתן אבל ממה שלא נתן יכול לחזור בו וכמו שכתב הנתיבות הנ"ל. ואם כן המערער בנידון דידן יכול לחזור בו עדיין מתשלום הכתובה.

אך אין בטענה זו ממש בעובדא דידן כי המעיין בגוף העובדות יראה נכוחה שהבעל הוא שתבע תחילה את הגירושין והאישה סירבה לכך, ורק לאחר שהבינה שאין סיכוי להמשך חיים משותפים ביניהם הסכימה להתגרש בתנאי לכך שישלם 60,000 ש"ח מסך הכתובה, וכנ"ל בדיונים שנערכו בבית הדין קמא, ובכתבי הסיכומים, כטענת האישה בדיון לפנינו (ראה בפרוטוקול שורה 43): "הוא [– המערער] קיבל את חלקו בהסכם [הגירושין], וכעת אחרי שחלק הארי בהסכם כבר נעשה הוא מבקש לבטל אותו." וכנ"ל כי כשבוע לאחר הסכמת הצדדים והחלטת בית הדין התגרשו הצדדים.

לאור כך נראה ודאי שאין הבעל יכול לחזור בו ולדון בהסכם מחדש וגם לדעת הנתיבות וכמו שמוכח מדברי רבותינו האחרונים וכדלהלן:

בתשובה בשו"ת ארח מישור (חושן משפט סימן יח, לרבינו רחמים אליהו חזן זצוק"ל בנו של החקרי לב) כתב וזו לשונו:

והנה נראה דכיון שהפשרה היתה בלי קנין אף אם האמת כדברי היורש שנתפשרו שפיר היו יכולים לחזור בהם כמו שפסק מרן ז"ל בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ז) דכל פשרה בלי קנין אפילו שנתפשרו בבית הדין יכולים לחזור בהם, יעוין שם. אלא דעם כל זה נראה דהפשרה קיימת כיון שכבר קבל אבי האשה התשע מאות א"ת [– מטבע] אין לך מעשה גדול מזה ועדיפא מקנין וכמו שהביא מרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה (סימן יב הגהות טור אות יו) משם מוהריב"ל ז"ל (חלק א סימן צו) ומוהרש"ך (חלק ג סימן מד) ומוהר"ש חיון ז"ל, דאם כבר נתן מה שגזר הפשרן, אף על פי שלא נטל קנין אינו יכול לחזור בו, יעוין שם.

ואין לומר דכל זה שכתבו הרבנים הנזכרים אינו אלא דוקא לגבי הנתבע, דכיון דעשה מעשה ונתן עדיף מקנין, אמנם לגבי התובע שהוא תובע מנה ופשרו בחמשים – אף על פי שלקח נימא דיכול לומר: "מה אעשה כוונתי היתה ליקח החמשים ומחר אתבע את השאר" – הא לא איריא: חדא, דאעיקרא לגבי התובע שהוא המוחל, מעיקרא אי פשרה צריכה קנין תליא בפלוגתא דרבוותא דלדעת ה"ר ישעיא וראב"ן וראבי"ה ז"ל אינה צריכה קנין דמשנתרצה אינו יכול לחזור בו [...] ועוד, דגם זה בא מפורש בהדיא בדברי הרב הגדול מוהרח"ש ז"ל (בחלק ב סימן לח) דהוא הדין לתובע – כיון שקבל המעות על פי מה שגזרו הפשרנים דשוב אינו יכול לחזור בו. יעוין שם.

וכעין זה כתב בספר חשק שלמה (הספרדי, מגדולי חכמי תורכיה) בהגהות הטור (חושן משפט סימן יב ס"ק יא):

אם כבר נתן מה שגזר הפשרן אף על פי שלא נטל קנין אינו יכול לחזור –הרשד"ם (סימן יג) הובא בכנסת הגדולה (ס"ק טז) והביא [הכנסת הגדולה] ראיה לדבריו מהא דהריטב"א והרשב"א ז"ל שהביא הרב בבית יוסף יעוין שם. וכבר הרשד"ם (בחושן משפט סוף סימן יא) כתב כן והביא ראיה מהא דהריטב"א ז"ל יעוין שם. ועיין במהרח"ש ספר תודת חיים (חלק ב סימן חל) דהוא הדין התובע דכל שנעשה מעשה שקבל מה שפשרו דאינו יכול לחזור בו. יעוין שם.

וזו לשון התורת חיים (מהרח"ש חלק ב סימן לח):

איברא דקיימא לן דפשרה צריך קנין ולדעת רוב הפוסקים אפילו אחר הפשרה צריך קנין הנתבע כמבואר בספרי הפוסקים ובטור חושן משפט (סימן יב). אמנם יראה שזה דוקא קודם הפרעון, אמנם אחר שהוציא הנתבע ממון מידו ונתן לתובע לית דינא ודיינא דודאי לא גרע מפשרה בקנין ואדרבה אלים יותר מקנין. וכן ראיתי אחר זה במוהרר"י ן' לב ז"ל (חלק א סימן צז), והכא כיון שנתחייב לערל הבגדים ונתנו הבגדים אל השר אין לך פרעון גדול מזה [...]

[...] ועוד יראה דכי היכי דאמרינן לגבי נתבע לכולי עלמא אינו יכול לחזור כל שנעשה מעשה שפרע, הוא הדין לגבי תובע כל שנעשה מעשה שנתפרע מה שפשרו אינו יכול לחזור בו ולתבוע השאר. כך נראה לי באופן דיראה מטעם זה שהפשרה שעשו ביניהם קיימת [...]

מהאמור יראה הרואה שגם לדעת נתיבות המשפט (הנ"ל, שם ס"ק ז) שכתב דמי שנתחייב סך מסוים בפשרה "ופרע מקצתו" יכול לחזור בו מהמותר ומבואר דאין בפירעון המקצת גילוי דעת לריצוי על הפשר. ולפי זה היה מקום לומר דהוא הדין לגבי התובע – אף שקיבל את תביעתו לפי ההתפשרות אין בכך גילוי דעת על ויתור המותר. אך לאור דברי רבותינו האחרונים שמימיהם אנו שותים ודאי שיש לחלק דכל שקיבל כל הסכום על דעת שלא ייתן לו עוד הווי שפיר גילוי דעת לריצוי על הפשרה שהרי גם מדברי הנתיבות מוכח פשוט שאם נתן הנתבע את כל הסכום שהתפשרו שאין הנתבע יכול לחזור בו.

ועיין עוד בשו"ת שמ"ש ומגן (חלק א חושן משפט סימן ב) שכתב:

והנה נראה דפשרה צריכה קנין משום שהיא בנויה על הסכמים וויתורים ולכן צריכה חיזוק וקיום, וכן מתבאר מדברי התוספות בסנהדרין (ו ד"ה צריכה קנין) דנראה מדבריהם דעצם הפשרה חלה אלא שיוכל לחזור בו, ולכן עושין קנין שלא יוכלו לחזור בהם. ולפי זה אם לא עשו קנין ולא חזרו בהם הויא פשרה גמורה וכן הוא בשולחן ערוך (בסימן יב סעיף ז) נמצא דעצם הפשרה לא צריכה קנין ורק קיום הפשרה צריך קנין בכדי שלא יוכלו לחזור בהם ודו"ק. ויש ראיה לזה מדברי מרן החיד"א זצ"ל בקונטרס חזה התנופה ([שבסוף שו"ת חיים שאל חלק ב, והוא ספר חזה התנופה – קיצור תשובות הרא"ש המחודשות אלא שהחיד"א הביאו בספרו] באות לז) עיין שם, שמתבאר מדבריו כל שנעשה מעשה אינם יכולים לחזור בהם ואפילו שלא היה קנין וכן מפורש בערוך השולחן [...]

השתא דאתינן להכי חזינן דכל היכא שקיבל התובע את תביעתו בפשרה שהסכים עליה אינו יכול לחזור בו, דאין לך קניין גדול מזה. והוא הדין הכא בגופא דעובדא שהמערער קיבל את תביעתו להתגרש בפשרה שנעשתה בין הצדדים ודאי שאינו יכול לחזור בו מחלק הפשרה ולדון על חיוב הכתובה.

מסקנות

מסקנא דמילתא, בהא נחתינן ובהא סלקינן: טענת המערער שלא הבין את ההסכם נדחית וכנזכר לעיל ובהחלטת בית הדין האזורי קמא אשר ירד לגופו של עניין והוכיח כי המערער הבין על ידי ב"כ את ההסכם.

טענתו כי החלטת בית הדין קמא מיום י"ח באדר התשע"ז (16.3.2017) ניתנה יום לאחר הגשתו את כתב התביעה וזאת ללא שנדרשה תגובת המשיבה וללא קביעת מועד לדיון וללא חקירות הצדדים נדחית, וכנזכר כי בית הדין קמא פעל על פי תקנה קל (1) לתקנות הדיון.

גם בקשת המערער לחזור ולדון בהסכם נדחית אף על פי שלא נעשה קניין בהסכם הפשרה, וזאת משום שאף המערער ביצע בפועל חלק מקיום ההסכם בהסרת תביעתו בבית המשפט לענייני משפחה נגד האישה ואימה. ובפרט שהמערער קיבל את תביעתו להתגרש שאין לך קניין גדול מזה וכנ"ל בדברי הפוסקים.

הרב יצחק יוסף – נשיא

אף אנחנו מצטרפים לכל האמור.

הרב יצחק אלמליח                          הרב יעקב זמיר

פסק דין

א.         הערעור נדחה, על המערער לשלם את הכתובה וההוצאות שנפסקו בבית הדין האזורי.

ב.         בנסיבות העניין אין בית הדין הגדול נותן צו להוצאות בגין הדיון שהתקיים בפנינו.

ג.          פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ב' במרחשוון תשע"ח (22.10.2017).

הרב יצחק יוסף – נשיא                   הרב יצחק אלמליח                            הרב יעקב זמיר